האם מרן הגר"ע יוסף זצ"ל היה רוצה שתלמידיו יחלקו עליו בהלכה?

[מחשבות טובות]

מניין לך?
אני יודע שהוא עזב מקום מסוים מיוזמתו?

כתבתי שיודעני מ"כלי ראשון", ועכ"פ אכמ"ל בהאי עניינא.
[דממ"נ, מי שיודע שאר דברים מבין שזה פשוט ומתבקש, ומי שלא יודע אז גם את זה לא ידע].

 

[מחשבות טובות]

בעיקר הנושא כאן, יש כאן מסמך חשוב ויסודי בענין זה, שוה צפייה, למבינים בלבד.

יצחק ירנן בכתר דוד

 

[יעקבי]

אמנם לא דעת נשוא האשכול - הרב עובדיה יוסף זצ"ל, אך מעניין זה מדברי הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל:

 

[יעקבי]

דעה שכנראה לא הובאה פה (לא עברתי על הכל),
הרב יצחק יוסף:
לא מסתבר שיש מי שיכול לחלוק למעשה על אבי הגר"ע יוסף זצ"ל.

 

[כאחד העם]

לא מסתבר שיש מי שיכול לחלוק למעשה על אבי הגר"ע יוסף זצ"ל.

הדבר הכי הזוי שראיתי במכתב הזה, שכתב, שזה נקרא "מורה הוראה בפני רבו".

דברים שכבר מאות שנים לא קיימים הגדרות כאלו

באים עתה בדור ה- 2000 ומוחקים מאות דורות של תורה ומביאים מושג חדש שמי שמורה כנגד הר' עובדיה הוי "מורה הוראה בפני רבו"

 

[אברימי]

מה הכוונה "צריך זהירות רבה שלא יהיה בכלל מורה הוראה בפני רבו"?
זהירות במה?
שאם הוא צודק אז אין בזה בעיה של מורה בפני רבו, ואם הוא טועה אז כן יש בזה בעיה?

 

[משיב כהלכה]

מופרך לגמרי. בעיקר מה שכתב שיכול להורות לעצמו בצנעא אבל לא לאחרים. ובעצם סתם את הגולל על כל בני הדור שלא יחלקו על אביו הגר"ע בשום פנים ואופן.

ופשוט שאין בזה משום "מורה הוראה בפני רבו" (קל וחומר לאחר שנפטר), וכן כתב בספר "שו"ע המדות" (סי' ד' סעיף ב' בהערה) להרה"ג רבי אסי הלוי שליט"א, מח"ס שו"ת "נחלת לוי", וזה לשונו: "יתרה מכך הגדילו עשו, ובאים ומלמדים כי אף בפני גדולי האחרונים, ואף אחרוני האחרונים יש לבטל דעתנו מפני דעתם, והגיעו הדברים לידי כך שאף בפני החיים כאן בחיי חיותנו... והגיעו הדברים לידי כך, שיש מורי צדק שעיקר משענתם בהלכה היא העיסוק בשמועות, מה דעתו של גדול פלוני, ומהי של פלוני, ואף אם שו"ע מפורש או הראשונים פוסקים להיפך".

"ויש ספרים המתחברים ע"פ שמועות וחקירות של השמועות, ועל נענוע ראשו של איזה גדול, ולמה כיוון, בדברים המפורשים. וזאת מלבד בעיה נוספת של אמינות השמועות, שאין להישען עליהם כל כך, דלא מר בריה דרבינא חתים עלה... וראה באגרות חזו"א (ח"ב איגרת כ"ב) דכתב שאינו נשען על סיפורים... הרי שיש להתייחס לשמועות בהסתייגות הראויה להם, ולא להעמיד עליהם בניינים חקירות ופלפולים... והכי חזינן דכתבו הפוסקים דשרי לחלוק על רבו ועל גדול הדור, בשו"ת חקקי לב (ח"א דף נ"ז ע"ג ד"ה ודבר) ובשדי חמד (ח"ו דף קל"ו סי' ס"ו) שכ"כ הרשב"ץ ופוסקים רבים, ע"ש..."

"והדברים מבוארים בשו"ע יו"ד (סי' רמ"ב ס"ז) דבאיסור להורות הוראה בפני רבו, היינו על שאלה מעשית שבאה לפניו, האם מותר או אסור, אך כששואלים כמאן הלכתא, שרי... ומה גם כי כתב הארחות חיים (הלכות ת"ת סי' כ"א) שהר"מ רבו של רבינו יונה ואחיו מר שמואל מאיורה כתבו באיגרות, מיום שגלינו מארצנו וחרב בית מקדשנו, ונשתבשו הארצות ונתמעטו הלבבות, אין לומר דין מורא רבך כמורא שמים. וכל הדינין שחייב תלמיד לרב נתבטלו, כי הספרים והחיבורים והפירושים הם המורים לנו, והכל לפי פקחות השכל והסברא. ועל כן נהגו בעירם לקבוע התלמיד מדרש לעצמו, ושאין לומר לתלמיד שלא יורה, ויכול לסתור דברי רבו מכח הפלפול. ע"כ. וכן כתב מהרי"ק (שורש קס"ט ד"ה ודכתב מר להודיעך) בשם הסמ"ק מצוריך בשם מהר"ם. וכן כתב הלחם משנה (הלכות ת"ת פ"ה סוף אות ד'), וכן נקיט בשו"ת מהרשד"ם (חו"מ סי' א')..."

"ומי שיעלה על לב לבוא ולאסור לחלוק על רבו בספר, משום האיסור להורות הוראה בפני רבו, הרי שידע שאין שום דין לחלוק על רבו, כי אם להורות הוראה בפני רבו, והיינו אף להורות כפסקיו וכהוראותיו של רבו, ושיורה כמו רבו, או בדברים שלא דיבר רבו, הרי אסור הדבר בלי נטילת רשות. ודין לחלוק על רבו אתי בתורת ק"ו, שהוא באיסור מורה הוראה בפני רבו. וממילא החפץ לאסור, יש לו לאסור כל הוראה עלי ספר, ואפי' אם היא כהוראת רבו בלא נטילת רשות מרבו, ולא רק בענין שחולק עליו, וממילא לטעמיה ושיטתיה יש לאסור את כל הדפסת הספרים כל זמן שקיים גדול הדור, אחר שהדפסת הספר תהיה בכלל האיסור של מורה הוראה בפני רבו". עכ"ל.

 

[משיב כהלכה]

גם מה שכותב "ולגבי עשיית מעשה בעצמו, הדבר תלוי כפי העניין, שאם יש בו 'דעת' וברור לו הדבר כשמש שהאמת איתו, יכול לעשות בצינעא כדעת עצמו, אך בנ"ד לגבי הוראותיו של מרן אאמו"ר זיע"א, נראה שאין זה מצוי כמעט, ואם יימצא כזאת, היינו בענין פירוש הדברים יותר, ולכי תידוק תמצא שבאמת אף הוא מודה לזה רק שלא נחת לדיוקא כל כך".

בעצם הוא כותב כאן, בתוך "תשובה הלכתית", שלא יתכן בשום פנים ואופן שאביו הגר"ע טעה בהלכה, אלא לכל היותר "לא דייק" והוא עצמו מודה לזה...

ומלבד התימה שיש בדבר, הרי באופן זה אפשר לקחת את הגר"ע יוסף לכל מקום שרוצים, ולומר שהיה מודה בזה, וכך לחלוק עליו.

 

[משיב כהלכה]

וכן מה שכתב שמותר לחלוק על רבו שלימדו תורה בישיבה, מסתמא רוצה למנוע מהבחורים ללכת אחר ראש הישיבה שלהם ודעתו בהלכה, אלא רק אחרי הגר"ע יוסף (וכידוע שהרבה ראשי ישיבות לא פוסקים כמותו).

ובדבריו יצא מנקודת הנחה שרבו לימדו רק "איך ללמוד גמרא", אבל בפועל היו הרבה ועדיין ישנם הרבה ראשי ישיבות שמוסרים שיעורי הלכה לתלמידיהם, ומהיכי תיתי לומר שאינם נקראים רבו "שלימדו פסק ההלכה והעיון".

ובהמשך דבריו כותב במפורש שרבו המובהק הוא כמעט רק "מופלג בדורו שכל בני הדור נחשבים תלמידיו" ובכך בעצם הוא אומר במילים אחרות שאך ורק אביו הגר"ע יוסף הוא נחשב לרב מובהק וכל זולתו הבל וריק (וצ"ע גם איך נחשב כך לאחר פטירתו).

אבל מיד לאחר מכן הוא סותר עצמו ומכביר מקורות שמותר לחלוק על אביו ועל רבו, וצ"ע.

 

[משיב כהלכה]

ומהראוי להזכיר כאן מה שכתב הגאון רבי אליהו טופיק שליט"א, בהקדמה לשו"ת "קול אליהו", וזה לשונו:

"פשה הנגע בדורנו זה, לצפצף בקול"ן של סופרים, לאמר שאין לת"ח לחלוק על גדולי הדור הנוכחיים, לא על חכם פלוני הנקרא גדול הדור, ולא על אלמוני הנקרא פוסק הדור, ולא מוכנים לשמוע כלל דברי החולק על הגדולים, הגם שיש לו טענות חזקות ומוצקות. ובשלמא אילו היו אומרים זה הבעלי תשובה ובעלי בתים החרשתי, כי מעולם לא הורגלו בספרי הפוסקים שהקטן חולק על הגדול, ותלמיד חולק על רבו כדרכה של תורה, אבל תמיהני שהורחבה היריעה גם בקרב אברכים ות"ח, שנגררים בזה אחר ההמון, והרי כידוע כך היא דרכה של תורה, שכל ת"ח שיש לו ראיות לסתור פסקו של מי שקדם לו, הגם שאותו מחבר גדול בחכמה ובמנין על אותו חכם שבא לחלוק עליו, הרשות נתונה לחלוק בין לאסור ובין להתיר. ופוק חזי מש"כ הגאון חק"ל (ביו"ד סי' פ"ב), שלא ימנע אדם עצמו מלכתוב בספר שיקול דעתו, אם יש לו להשיב על דברי הפוסק, אפילו על גדול האחרונים, וכל שכן אם בא לתרץ דברי הראשונים, כי לא נצטווינו בשום מקום מלחלוק עליהם, כי אם להעמיד דבר על בוריו, וחייב להגיד דעתו, ובלבד שיכוון לבו לשמים".

 

[משיב כהלכה]

וכל זה נגד דבריו של הגר"ע יוסף בעצמו, בפתיחה לשו"ת "יביע אומר" (חלק ג', וכן בפתיחה להלכות עולם חלק ג', שם הוסיף נופך) וזה לשונו:

"ועוד רגע אדבר על דברי המצפצפים ומהגים שאין לחלוק על ספרי אחרונים, ובראותם ספר חדש שבא להכריע נגד איזה אחרון, צווחי ככרוכיא ב'דברים הדברים'. וכל היודע ספר עיניו רואות נכוחה שזהו דרך כל רבותינו, מימי התנאים והאמוראים עד אחרוני הפוסקים, וכמש"כ בקידושין (ל:) שאפי' הרב ותלמידו נעשים כאויבים זה לזה, ואת והב בסופה. וכן מבואר בפסקי מהרא"י (סי' רל"ח), שאם ההוראות ברורות קצת כדברי התלמיד, והכי אזלא צורתא דשמעתתא, למה לא יחלוק על רבו, והלא כך היתה דרכה של תורה מימי התנאים, ורבינו הקדוש חלק על אביו ורבו רשב"ג, ורבא חולק על רבה רבו, והרא"ש חולק על מהר"ם שהיה רבו מובהק. ע"כ. וכ"כ בתשובות הרדב"ז (סי' תצ"ה). ע"ש. ועיין עוד בתשובת הרא"ש (כלל נ"ה סי' ט') שכתב, ומה שכתבת שמהר"י בן שושן היה בעל סברה ישרה וכו' ומי יהרהר אחריו לבטל פירושו, זו אינה ראיה, כי מי לנו כגדול כרש"י ז"ל שהאיר עיני ישראל בפירושו, ונחלקו עליו יוצאי ירכו ר"ת ור"י וסתרו דבריו בכמה מקומות, כי תורת אמת היא ואין מחניפים בה לשום אדם..."

"והחולקים על זה דבריהם מהבל ימעטו, ולחפש תואנות יבקשו, ולשונם חרב חדה בלשון הרע ורכילות. ועל זה אמרו (בערכין טו:) סיפר לשון הרע אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד ברוח הקודש, שנאמר יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. כי דרך מספרי לשון הרע, בתחילה יפליגו בשבח הרב אשר הושג על דבריו, חלקו מחמאות פיהם בשפתי חנף, וזהו: יכרת ה' כל שפתי חלקות, שבחלקות לשונם ירחיבו פיהם בשבח הרב כנ"ל, וכל כוונתם בכדי שאחר כך יוכלו לדבר גדולות על המחבר החדש שהשיג על הרב שקדמהו. וזהו שאמר, לשון מדברת גדולות. וכן המליצו על זה מש"כ בפסחים (קיח.) כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים, משום שבפרשת שירה אמרו, כלבים אומרים: בואו נשתחוה ונכרעה, וכן אלו דרכם מתחילה להשתחוות ולספר בשבח הרב המושג, בכדי שאחר כך יעיזו פניהם לדבר סרה על הרב המשיג. והם לא ידעו ולא יבינו כי זוהי דרכה של תורה... כי רק השנאה והקנאה מדברת מתוך גרונם, ולעפר בכבוד נושאי דגל התורה, ואוי להם מעלבונה של תורה. אולם לא כאלה חלק יעקב המודים על האמת. וכמו שכתוב בירושלמי (סנהדרין פרק חלק הלכה א') אם שמעת דבר מפי קטן מישראל והנייך, לא יהא בעיניך כשומעו מפי קטן, אלא וכו' כשומעו מפי נביא, ולא כשומעו מפי נביא אלא מפי הגבורה". עכ"ל.

וגם בהקדמה לספרו "הליכות עולם" (חלק א') כתב וזה לשונו, "ואף שהיו כמה מבני בבל מתרעמים על שאני פוסק נגד ספר "בן איש חי", החזיק בידי מורי הגאון רבי עזרא עטייה זצ"ל, ועודד אותי להמשיך להורות בהלכה כאשר עם לבבי, ולא להשגיח על דברי ההמון האלה, אשר לא ידעו ולא יבינו. וכמש"כ הגר"ח מוואלוז'ין בשו"ת חוט המשולש (סי' ט') בזה"ל: ואע"פ שאנכי שמשתי את מו"ר הכהן הגדול ומחוייב אני בכבודו ובמוראו כמורא שמים, מ"מ אני שומר מה שאמרו חז"ל (בבא בתרא דף קל:) כד אתי פסקא דדינא קמייכו וחזיתו ביה פירכא לא תגמרו מיניה, שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות... וכ"כ בספרו רוח חיים (פ"ק דאבות מ"ד) שאסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו מה להשיב עליהם, כי לפעמים תהיה האמת עמו, כמו שעץ קטן מדליק את הגדול". ע"כ. ועיין עוד להגר"ח פלאג'י בשו"ת חקקי לב (חלק יו"ד סי' מ"ב), שאין לת"ח לכבוש את נבואתו בפסקי ההלכה, וחייב לגלות דעתו, ונכתב בספר, שאין משוא פנים בדבר". עכ"ל. ואח"כ הביא הרב שם מכתב שכתב לגדול אחד מבני בבל שחלק עליו, בהיותו בן ל"א שנים, ובין הדברים כתב לו: "ואינני מכחיש, שיש לי קונטרס מיוחד, הערות על דברי הרב בן איש חי... וידעתי כי כל מלחמתו של מר עתה היא מכוונת להטיל עלי אימה שלא אדפיס את הקונטרס הלזה, אבל כבר לימדונו רבותינו לא תגורו מפני איש, לא תאגור דבריך מפני איש". עכ"ל.

 

[משיב כהלכה]

וראה מה שכתב הגאון רבי מנשה קליין זצ"ל, אב"ד אונגוואר, בשו"ת "משנה הלכות" (חלק ח' סי' קל"ז), אחר שטענו אז כנגדו מדוע חלק על גדול הדור בהלכה אחת, וזה לשונו: "בדין אם מותר לחלוק על גדול הדור, או מישהו אחר שגמרו בדעתם שהוא מגדולי הדור, או ראש ישיבה שלו, או אדמו"ר מחסידים. והרבה תולים עצמם בקרא ד"לא תענה על רב לנטות" (משפטים כ"ג ב'), ודייקו מינה שאסור לחלוק על גדול, ולכן אם מישהו חולק בהלכה על גדול, או למי שהוא נחשב בדעתם לגדול, או ראש ישיבה, או אדמו"ר, הרי הוא עובר בלאו זה דלא תענה, ורואים בזה גם בזיון התורה, שמבזים גדול הדור, או את רבם, וממילא מותר לבזות אותו הת"ח החולק, אפי' יהיה צודק במחלוקתו, אבל הרי עבר על "לא תענה", וכל שכן שאין הלכה כאותו החולק, שהרי אסור לחלוק על גדול הדור, והלכה כמותו, שמן השמים מסכימים כן.

והנה פשוט שהאומר כן הרי הוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, דהלכה פסוקה היא דמותר לחלוק על רב וגדול... ואפי' על אביו ורבו מותר, וחובה איכא לחלוק ולברר האמת, וכמש"כ רש"י (חגיגה ג:) עשה אזנך שומעת ולמוד, ודע דברי כולן (המטמאים ומטהרים, האוסרין ומתירין, הפוסלין ומכשירין), וכשתדע להבחין אי זה יכשר, קבע הלכה כמותו, ע"כ. וכן מצינו ברבינו הקדוש שחלק על אביו בכמה מקומות, ומר בר רב אשי כתב על אביו רב אשי "הא דאבא דקטנותא הוא", כלומר שאמרה כשהיה קטן ולאו הלכה היא (עיין גיטין כט:). וכן כתבו כל הפוסקים להדיא... ועוד שהוא מבואר בכל התורה כולה, וכל החולק על זה כחולק על השכינה ורוצה ח"ו לבטל תורת משה רבינו ע"ה, שיש לכל תלמיד ותיק חלק בתורתינו הקדושה, וחייב להגיד דעתו כפי מה שהראו לו מן השמים. ואני דן אותם לכף זכות, שמחמת שלא למדו הלכה, לכן טעו בטעות גמורה כזו, ולא די שהם טועים, אלא שרוצים לכוף אחרים לילך אחר טעותם, והרי הם ח"ו בכלל מחטיאי הרבים שמונעים רבים מללמוד תורה ולברר האמת וללבנו, כאשר ניצטווינו לצרף וללבן הדברים כנתינתם מסיני.

וקרא ד"לא תענה על רב" דוקא בב"ד ובשעת הדיון נאמר, ובזמן הזה ליכא דין דלא תענה על רב לפי גדולי הפוסקים... דליכא בזמן הזה גדול שאסור לחלוק עליו. וחוץ מזה, אין הפירוש דלא תענה על רב להזהיר את הקטן שלא יחלוק על הגדול, אלא שלא יאמר דעתו קודם שיאמר הקטן באופן שהקטן יירא מלחלוק על הגדול, כמבואר כל זה בפוסקים... ועתה הגע בעצמך, עיקר אזהרת התורה שהזהירה שלא לענות על רב, היתה כדי שלא יירא הקטן מלחוות דעתו ולא ימנע מלחלוק, לפי שיחשוב מי הוא שיחלוק על הגדול, ולא תתברר האמת לאמיתה של תורה, ועל זה הזהירה התורה על הגדול שלא יאמר דעתו קודם, כדי שיבררו האמת ויצרפו וילבנו הדברים על בוריים ולאמיתה של תורה. וא"כ כל שכן המונעים ת"ח מלחוות דעתם ומאיימים עליהם בשטויות והבלים, שזה בזיון גדול ועבירה גדולה, והם הם המבזים התורה ולומדיה, ומגלים פנים בתורה שלא כהלכה, ועוברים על רצון הבורא שרצה שהת"ח יאמרו כל אחד דעתו כפי מה שהורוהו מן השמים, כדי שיצא הדין לאמיתו, כי זה עיקר רצון הבורא". עכ"ל.

 

[משיב כהלכה]

וגם הביא שם תשובה מהגאון רשכבה"ג רבי משה פיינשטיין זצ"ל, שכתב לו בזה הלשון: "הנה מה שהתנצל כת"ר במה שחולק עלי בדבר הלכה, הוא למותר, כי כן דרך התורה שצריך לברר האמת. וח"ו לשתוק מי שסובר שאינו כן, בין לקולא בין לחומרא... דאדרבה אסור לו לשתוק... וגם מסתבר שאין בזמן הזה דין גדול ומופלג... לכן אף אם יחשיב אותי כת"ר לגדול, רשאי לחלוק, וממילא מחוייב לומר דעתו ואין צורך להתנצל". עכ"ל.

וכן כתב הגאון רבי משה מאנדל שליט"א, רב ואב"ד דק"ק "בית מרדכי" פלעטבוש, בספר "שמחים לשמרו", וזה לשונו: "מעשה שהיה לפני כמה שנים. הייתי באסיפת רבנים וראשי ישיבות, וקם אחד מהם ואמר שרוצה להוציא קול קורא, שגדול הדור פסק לאיסור, וביקש מכל הנאספים שיחתמו אף הם ויצטרפו לאיסור, מפני כבוד גדול הדור. ביקשתי רשות לדבר, ואמרתי להם: דעו, אם אחד מכם סובר שע"פ הלכה זה מותר, או יש ספק אצלו, או אינו יודע מה ההלכה, וחותם רק מפני כבוד גדול הדור, עובר על איסור "לא תענה על ריב לנטות" (עיין מנחת חינוך מצוה ע"ז: "רוצה לומר, לא תאמר על הריב דבר לנטות, כלומר מצד הנטיה לבד אחר דיין הגדול או אחר הרוב, ולא מצד הבנתך"). ואפי' אם אחד מבין הרבנים הוא תלמיד של אותו גדול הדור, מותר לו לחלוק עליו (שו"ע יו"ד סי' רמ"ב ס"ג בהגה). ועוד יותר, אם יצא קול קורא לאיסור מגדול הדור ועוד רבנים וראשי ישיבות, אסור להכניס ה"הקול קורא" לקהילה או לבית מדרש שהמרא דאתרא שם פסק להתיר, כמבואר בגמ' (פסחים ל.) "ולידרוש להו, דהא שמואל כרבי שמעון סבירא ליה, אתריה דרב הוא". ע"כ. ומובן דרק "קול קורא" זה הוא שאסור להכניס, לפי שזה בגדר פסק דין, מה שאין כן ספרים או חיבורים מהרבנים האוסרים, זה מותר להכניס, לפי שהם מבארים הטעמים, ואדרבה יש מצוות לימוד וידיעת התורה, ואלו ואלו דברי אלהים חיים". עכ"ל (והגר"ח קניבסקי זצ"ל כתב על ספר זה "כמדומה שעיינתי בו ולא מצאתי מה להעיר").

 

[כהנא דמסייע]

מתוך דרשה של מרן הגר''ע יוסף זצוק''ל
וּמְאֹד חָשׁוּב שֶׁהָאָדָם יִלְמַד לְהַסִּיק שְׁמַעְתְּתָא אֲלִבָּא דְּהִלְכְתָא, ולֹא רַק שֶׁיַּקְשֶׁה קֻשְׁיָא וִיתָרֵץ, אֶלָּא עִקַּר הַמַּטָּרָה לְאַסּוּקֵי שְׁמַעְתְּתָא אֲלִבָּא דְּהִלְכְתָא, לְהוֹצִיא הֲלָכָה לְאוֹרָה, וּבִפְרָט שְׁיֵשׁ הַרְבֵּה הֲלָכוֹת עֲמוּמוֹת, וְגַם עַכְשָׁו בְּדוֹרוֹתֵינוּ יֵשׁ הַרְבֵּה רַבָּנִים שֶׁנֶּחְלְקוּ בְּעִנְיָנִים טֶכְנִיִּים שֶׁל הַזְּמַן הַזֶּה, וְאֶחָד אוֹסֵר וְאֶחָד מַתִּיר. וְמִי שֶׁהוּא בַּעַל הוֹרָאָה - בַּעַל כֹּחַ לְהִכָּנֵס לְהוֹרָאָה, חַיָּב עַד כַּמָּה שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת, לְהִתְבּוֹנֵן הֵיטֵב בְּטַעֲמוֹ שֶׁל הָאוֹסֵר וּבְטַעֲמוֹ שֶׁל הַמַּתִּיר, וְלְהִתְבּוֹנֵן אִם יֵשׁ לוֹ אֵיזֶה רְאָיָה לְדַעַת הַמַּתִּיר אוֹ לְדַעַת הָאוֹסֵר, בְּלִי שׁוּם חֲנֻפָּה, הֲלֹא אֵין לָאָדָם מוֹנוֹפּוֹל עַל הַתּוֹרָה.
וְעַל כָּל תַּלְמִיד חָכָם שְׁלֹא להַקְפִּיד אִם מְבַקְּרִים אֶת דְּבָרָיו בַּתּוֹרָה, וְכֵן אִם יֵשׁ הֶעָרָה עַל דְּבָרָיו.
בֵּין אִם הוּא חַי אִתָּנוּ - שֶׁיִּחְיוּ הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים לְעוֹלְמֵי עַד, וּבֵין אֵלֶּה שֶׁאֵינָם נִמְצָאִים אִתָּנוּ, ונִמְצָאִים בְּעוֹלַם הָאֱמֶת, וְאַדְּרַבָּה הֵם שְׂמֵחִים מְאֹד כְּשֶׁמּוֹצְאִים וּמְגַלִּים אֵיזֶה דָּבָר ח"ו שֶׁל טָעוּת בְּמִשְׁנָתָם, וּמְפַרְסְמִים אֶת זֶה כְּדֵי שֶׁהָאֲנָשִׁים לֹא יִכָּשְׁלוּ, וְכָתוּב בַּסְּפָרִים שֶׁאוֹתָם הַמְּחַבְּרִים שֶׁכָּתְבוּ אֵיזֶה דָּבָר בְּחִבּוּרָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְבְּעוֹלָם הָאֱמֶת הֵם מַרְגִּישִׁים שֶׁלֹּא כָּתְבוּ נָכוֹן, הֵם מַמְטִירִים בְּרָכוֹת עַל מִי שֶׁמְּגַלֶּה אֶת הַטָּעוּת שֶׁלָּהֶם, וְאִם הָיָה נִתָּן רְשׁוּת הָיוּ בָּאִים וּמְבָרְכִים אֶת הָאִישׁ שֶׁפִּרְסֵם אֶת הַטָּעוּת שֶׁלָּהֶם, כִּי הֵם בְּעוֹלַם הָאֱמֶת וְהֵם רוֹצִים שֶׁהַכֹּל יִהְיֶה אֱמֶת, וְהָאָדָם בָּשָׂר וָדָם שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין, פֹּה בָּעוֹלָם הַזֶּה כָּתַב מַה שֶּׁכָּתַב לְפִי בִּינָתוֹ ולְפִי חָכְמָתוֹ, אֲבָל בָּעוֹלָם הַבָּא מְגַלִּים לוֹ אֶת כָּל הָאֱמֶת, ואִם הָיָה נִתָּן הָיָה אוֹמֵר "אֲנִי חוֹזֵר בִּי", אֲבָל אֵין רְשׁוּת, חָכָם שֶׁרוֹצֶה לַחֲזֹר עוֹד פַּעַם אוֹ לָבוֹא בַּחֲלוֹם - לֹא יָכוֹל לָבוֹא, תֵּן לְחַכְמֵי הַדּוֹר שֶׁהֵם יְגַלּוּ אֶת הָאֱמֶת, כִּי לְךָ אֵין רְשׁוּת לַחֲזֹר.

 

[כהנא דמסייע]

וכאן הגרע''י מביא דוגמאות מרבותינו הראשונים הכי מפורסמים, הרמב''ם והרי''ף.

"וְהָרַמְבַּ"ם כּוֹתֵב בְּהַקְדָּמָתוֹ, שֶׁאֵין אָדָם נִצּוֹל מִשְּׁגִיאָה, וְהוּא עַצְמוֹ חָזַר בּוֹ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת אַחֲרֵי שֶׁהַסְּפָרִים שֶׁלּוֹ הִתְפַּרְסְמוּ, וְכָּתַב כַּמָּה פְּעָמִים לְחַכְמֵי לוּנִיל: "צַר לִי שֶׁסְּפָרַי כְּבָר הִתְפַּשְּׁטוּ בְּכָל אַרְצוֹת תֵּבֵל וְיֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאֲנִי חוֹזֵר בִּי, בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם תְּתַקְּנוּ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי שֶׁטָּעִיתִי, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה שׁוּם מִכְשׁוֹל". (עַיֵּן שׁוּ"ת פְּאֵר הַדּוֹר סִימָן מא וְעוֹד). והָרַמְבַּ"ם ע"ה הָיָה מְיֻחָד בְּמִינוֹ בַּעַל מִדּוֹת נִפְלָאוֹת, מִלְּבַד שֶׁגָּדוֹל וְעָצוּם הָיָה בַּתּוֹרָה, בְּמִדּוֹת טוֹבוֹת עוֹד יוֹתֵר"...

 

[כהנא דמסייע]

וּמִי לָנוּ גָּדוֹל מֵהָרִי"ף - רַבִּי יִצְחָק אַלְפָסִי, וּבְכָל זֹאת יֵשׁ לְהָרַמְבַּ"ם כַּמָּה תְּפִיסוֹת עַל דְּבָרָיו. וְהוּא בֶּאֱמֶת הָיָה עַמּוּד הָעוֹלָם, רַבֵּנוּ יִצְחָק בַּעַל הַתּוֹסָפוֹת אוֹמֵר (הוּבָא בְּשֵׁם הַגְּדוֹלִים). לֹא הָיָה אֶפְשָׁר בָּעוֹלָם לְחַבֵּר חִבּוּר כָּזֶה שֶׁל הָרִי"ף, אִם לֹא אָדָם שֶׁשָּׁרְתָה עָלָיו רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, אָדָם בְּלִי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ לֹא יָכוֹל לְחַבֵּר חִבּוּר כָּזֶה בְּשׁוּם אֹפֶן. וְעִם כָּל הַכָּבוֹד וְהַשֶּׁבַח הַזֶּה, כּוֹתֵב הָרַמְבַּ"ם שֶׁהוּא שָׁגָה בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת, אֲבָל אַשְׁרָיו וְאַשְׁרֵי חֶלְקוֹ, שֶׁכָּל הַשְּׁגִיאוֹת שֶׁלּוֹ הָיוּ לֹא יוֹתֵר מִ - י' טָעֻיּוֹת בְּכָל הַסֵּפֶר, אֲבָל עֶשֶׂר טָעֻיּוֹת יֵשׁ, וּבְזֶה הוּא מְשַׁבֵּחַ אוֹתוֹ שֶׁהוּא גְּאוֹן עוֹלָם וְצַדִּיק, מִשּׁוּם שֶׁשְּׁגִיאוֹתָיו לֹא עָלוּ עַל עֶשֶׂר. וְאַשְׁרֵי מִי שֶׁטָּעֻיּוֹתָיו מוּעָטוֹת, וְהָרַמְבַּ"ם חוֹלֵק עָלָיו יוֹתֵר מֵעֶשְׂרִים פַּעַם, אֲבָל תְּפִיסוֹת מַמָּשׁ, לֹא מָצָא יוֹתֵר מֵעֶשֶׂר.
ולֹא הָיָה כְּמוֹ הָרַמְבַּ"ם שֶׁהֶעֱרִיץ אֶת הָרִי"ף, ויֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהָיָה רַבּוֹ, אַךְ זֶה אֵינוֹ, וְלֹא יִתָּכֵן שֶׁלָּמַד אֶצְלוֹ תּוֹרָה, כִּי הוּא הָיָה עֲדַיִן צָעִיר לְיָמִים. אָבִיו שֶׁל הָרַמְבַּ"ם רַבִּי מַיְמוֹן הַדַּיָּן, נִקְלַע פַּעַם לָעִיר פֶאס וְלָקַח אֶת בְּנוֹ להָרִי"ף שֶׁיְּבָרֵךְ אוֹתוֹ, כִּי רַבִּי יִצְחָק 'אַלְפָסִי' הוּא מֵעִיר 'פֶאס', וְהָרִי"ף בֵּרַךְ אוֹתוֹ, וְזָכָה הָרַמְבַּ"ם לְתוֹרָה וּגְדֻלָּה, וְהָיָה תּוֹלֶה אֶת כָּל תּוֹרָתוֹ בִּזְכוּת הַבְּרָכָה שֶׁבֵּרַךְ אוֹתוֹ הָרִי"ף, וְלָכֵן הָיָה מַחֲשִׁיב אֶת עַצְמוֹ לְתַלְמִידוֹ וְתָמִיד קוֹרֵא אוֹתוֹ "רַבּוֹתַי כָּתְבוּ כָּךְ וְכָךְ" וְכַוָּנָתוֹ עַל הָרִי"ף.

 

[כהנא דמסייע]

המשך מדרשת הגרע''י:

וּדְּעוּ שֶׁבַּתּוֹרָה אֵין מַשּׂוֹא פָּנִים, הַגָּאוֹן מִוִּילְנָא הָיָה מְצַוֶּה וְאוֹמֵר לְתַלְמִידוֹ רַבִּי חַיִּים מִוּוֹלוֹזִ'ין, אֵין מַשּׂוֹא פָּנִים בְּהוֹרָאָה (שׁוּ"ת חוּט הַמְּשֻׁלָּשׁ סִימָן ט) אִם תִּמְצְאוּ שְׁגִיאָה עַל מִישֶׁהוּ "אֲדַבְּרָה בְעֵדוֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ", כִּי זוֹ דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, וּמִי שֶׁכּוֹעֵס עַל שֶׁמַּקְשִׁים עַל דְּבָרָיו וּמִתְרַעֲמִים עָלָיו בְּצֶדֶק, זֶה חֹסֶר דַּעַת, זֶה לֹא אִישׁ מֻשְׁלָם....
אֲבָל אִם מַקְשִׁים בְּצֶדֶק אֵין לִכְעֹס, כִּי הֲרֵי הָעִקָּר הוּא שֶׁתִּתְגַּלֶּה הָאֱמֶת, וְלֹא מְשַׁנֶּה אִם הָאֱמֶת מִתְגַּלָּה עַל יָדוֹ אוֹ עַל יְדֵי חֲבֵרוֹ. כְּמוֹ שֶׁשָׂמֵחַ שֶׁמִּתְגַּלָּה הָאֱמֶת עַל יָדו, כָּךְ צָרִיךְ לִשְׂמֹחַ כְּשֶׁחֲבֵרו בָּרוּךְ ה' זָכָה וְגִלָּה אֶת הָאֱמֶת, הָעִקָּר שֶׁיִּהְיֶה כָּבוֹד לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ומַה נַּפְקָא מִנֵּיהּ אִם נִתְכַּבֵּד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יָדו אוֹ עַל יְדֵי חֲבֵרו. כָּךְ חוֹשֵׁב מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׂכֶל יָשָׁר, אֲבָל מִי שֶׁאֵין לוֹ שֵׂכֶל יָשָׁר חוֹשֵׁב אִם בָּא רַב אֶחָד וְחוֹלֵק עַל הָרַב הַשֵּׁנִי, סִימָן שֶׁהוּא לֹא מַחֲשִׁיב אוֹתוֹ, וּמַתְחִילִים לִכְעֹס, הוּא אָדָם גָּדוֹל אֵיךְ אַתָּה חוֹלֵק עָלָיו, זֶה חֹסֶר דַּעַת. הַתּוֹרָה שֶׁלָּנוּ הִיא תּוֹרַת אֱמֶת, וֶאֱמֶת כְּתִיב בָּהּ (עֲבוֹדָה זָרָה ד:), וְלֹא מַחֲנִיפִין בָּהּ לְשׁוּם אָדָם. אֵלּוּ דְּבָרָיו שֶׁל הַגָּאוֹן מִוִּילְנָא.

 

[כהנא דמסייע]

והמכה בפטיש צוואת מרן הגרע''י זצ''ל לדורנו להפריח את רוח התורה:
לָכֵן שָׁנִינוּ בַּמִּשְׁנָה (אָבוֹת א, ד) "וִיהִי בֵּיתְךָ בֵּית וַעַד לַחֲכָמִים, וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם, וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בַּצָּמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם", 'מִתְאַבֵּק', - אוֹמֵר הַגָּאוֹן מִוִּילְנָא (עי' לגר"ח מִווֹאלוֹזִ'ין בְּרוּחַ חַיִּים שָׁם) - לְשׁוֹן "וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ" (בְּרֵאשִׁית לב, כה), הִתְאַבְּקוּת מַמָּשׁ, כִּי הַמִּתְאַבֵּק עוֹשֶׂה מִלְחָמוֹת, 'וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם', מִצַּד אֶחָד עֲפַר רַגְלֵיהֶם, תִּתְנַהֵג אִתָּם בַּעֲנָוָה כִּי סוֹף סוֹף הֵם גְּאוֹנִים, הֵם גְּדוֹלִים, אך מִצַּד שֵׁנִי מֻתָּר לְךָ לְהִתְאַבֵּק, לְהֵאָבֵק עַל דַּעְתְּךָ, יֵשׁ לְךָ דֵּעָה נְחוּשָׁה בְּאֵיזֶה דָּבָר שֶׁל הֲלָכָה, אַתָּה מֵבִין שֶׁכָּךְ הַהֲלָכָה, וְאַתָּה תַּלְמִיד חָכָם שֶׁהִגַּעְתָּ לְהוֹרָאָה, תַּעֲמֹד עַל דַּעְתְּךָ! לֹא בְּכָל דָּבָר יִהְיֶה פַּחְדָּן וְיֹאמַר 'אֲנִי מְבַטֵּל דַּעְתִּי...', זֶה אֵין לוֹ דַּעַת בִּכְלָל, אִם הוּא עוֹשֶׂה תָּמִיד כְּמוֹ בִּטּוּל חָמֵץ... 'מְבַטֵּל בְּלִבּוֹ וְדַיּוֹ' אָז אֵין לוֹ דַּעַת, צָרִיךְ אָדָם לַעֲמֹד עַל דֵּעוֹתָיו. אֶלָּא מַה, אִם הוּא רוֹאֶה שֶׁהוּא טוֹעֶה זֶה עִנְיָן אַחֵר, 'מוֹדֶה עַל הָאֱמֶת', אֲבָל כְּשֶׁהוּא מַרְגִּישׁ שֶׁהוּא הַצּוֹדֵק, "וַאֲדַבְּרָה בְעֵדוֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ" (תְּהִלִּים קיט, מו).

 

[MMH]

מה הכוונה "צריך זהירות רבה שלא יהיה בכלל מורה הוראה בפני רבו"?
זהירות במה?
שאם הוא צודק אז אין בזה בעיה של מורה בפני רבו, ואם הוא טועה אז כן יש בזה בעיה?

לא נכון!

שמואל צדק בהוראתו שאין צורך בכהן כדי לשחוט את הקרבן, ואף הוכיח זאת מהפסוקים.

ועדיין... הוא נחשב מורה הלכה בפני רבו, והיה חייב מיתה, לולא בקשת אמו 'אל הנער הזה התפללתי'. ברכות לא:

עוד צריך לדעת שההלכה הזו נאמרה לא רק למי שבאמת נחשב תלמיד של אותו רב,

שהרי שמואל לא היה עדיין תלמידו של עלי, וכמש"כ תוס' שם 'גדול הדור היה, ובא ללמוד לפניו'.

יש קצת דיון האם עיקר הנקודה היא מצד 'גדול הדור היה', או מצד ש'בא ללמוד לפניו'.

עוד צריך לדעת שכאשר יש איסור של 'מורה הלכה בפני רבו', האיסור הוא גם על ההוראה הכי פשוטה,

אפילו על 'ביעתא בכותחא', דבר שהוא פשוט שהוא מותר ואין בו שום נידון מסובך.

אלא שההגדרה של תלמיד ביחס לרבו בימינו מאוד לא פשוטה.

 

[אברימי]

לא נכון!

זה בדיוק מה ששאלתי...
אם כן מה כוונתו.