רק להעמיד דברים על דיוקם: גם מי שכופר בחוכמת הקבלה כולה, על קרבה ועל כרעיה, אינו אפיקורוס.
אפיקורסות זו כפירה בקיומו של אלוהים או בתורה משמים, (ולדעת הרמב"ם - דעת יחידאה בראשונים - בכל י"ג עיקרי האמונה), מי שטוען שחלקים מהתורה אינם חלק מהתורה - אינו אפיקורוס, וגם מי שטוען שכל התלמוד הוא זיוף מאוחר אינו אפיקורוס.
גם מי שמאמין שהזוהר כולו הוא זיוף אינו אפיקורוס, וק"ו מי שסבור כך על כתבי האר"י.
אגב, ראוי להתבונן מה הכוונה שהאר"י קיבל מאליהו הנביא.
הרי לא יאמר שום בר דעת שנגלה אליו בביתו אדם בשם אליהו. ברור שאין הכוונה שהאר"י ישב באופן מוחשי עם אדם בשם אליהו. שהרי גופו של אליהו כבר לא קיים.
הכוונה היא שהאר"י השיג השגות רוחניות מסוימות, בגלל האינטואיציה הרוחנית המפותחת שלו, היכולת שלו לחוש ולהרגיש את הרובד הרוחני במציאות, אך את השגות אלו ייחס האר"י לאליהו.
כלומר, היה כנראה איזה שהוא קשר בין סוג ההשגות שהשיג האר"י לבין שורש נשמתו של אליהו, צורת התפיסה והחוויה של הדברים היו כנראה מאותו שורש וסגנון שבו תפס אליהו.
דהיינו, האר"י ישב בביתו שבצפת ולמד תורה, ובעת לימודו השיג השגות מסוימות, הטענה ש'אליהו נגלה לו' סה"כ מוסיפה כי שורשם של השגות אלו הוא בסוג של קשר רוחני-מיסטי עם אליהו הנביא. הא ותו לא.