בראשונים [וכן באחרונים רבים אחרים] מבואר שטעם איסור פריעת ראש ביסודו הוא מצד הרהור ופריצות, וכפי שהארכתי בבגדי קודש (עמ' רמד והלאה)
בראשונים לא מבואר אלא להיפך, כמו שכתב החסד לאברהם לבאר בדעת רש"י בביאורו העיקרי שהכיסוי הוא מנהג ישראל המוזכר בתורה ולכן נחשב דאורייתא, כעין גזירת הכתוב ותו לא.
וכן כתב הגאון רבי ישראל דוד טאוב שליט"א, האדמו"ר ממודז'יץ ארה"ב, בספרו "יד יחזקאל" (כת"י) להוכיח מהרמב"ם שלדעתו אין איסור לקרוא ק"ש מול שיער אשה, כי אינו מעורר הרהור יותר מהמקומות שאינם צריכים כיסוי, ובכל זאת פסק להלכה שחובה על האשה לכסות ראשה, ומכאן שאין טעם הכיסוי משום הרהור אלא גזירת הכתוב.
ומה שמביאים מתרומת הדשן, חוץ מהביאור הפשוט שי"ל שכוונתו לאחר המציאות שקיים כזה מנהג, ממילא כיסוי הראש לנשים עניינו צניעות והמשנה מהמנהג יש בזה פריצות דגברי, עוד י"ל בפשטות שתרומת הדשן הולך לשיטתו בדעת הרמב"ם שהביא בסי' רמ"ב, שאיסור גילוי הראש עיקרו מדרבנן, ולא גזירת הכתוב, ורבנן אסרו זאת מטעם של פריצות, כי כבר נהגו נשות ישראל לכסות את השיער מדורי דורות, וכיון שנהגו לכסותו, אשה המגלה שערותיה יש בזה פריצות ("דגברי"), ולכן איסור דרבנן הוא רק ברשות הרבים, ששם נהגו ישראל לכסות, ושם שייך טעם זה, ולא בחצר ובבית, שלא נהגו לכסות השיער שם.
ומה שנקט התה"ד בלשונו "דאורייתא", אפשר לפרש כמו שפירש הוא עצמו (בדעת הרמב"ם) בסי' רמ"ב, שכוונתו "רמז דאורייתא יש לה", ואע"פ שדחוק הוא לפרש כך בגמ'. וממילא פריצות שהיא מדרבנן איננה פריצות בעצם, ותלויה בזמן ובמקום, ואם נהגו הנשים לגלות - אין בזה פריצות כלל, וכפי שכתבו אחרונים רבים. אבל גם אם תאמר כדברי החזו"א החולק וסובר שקבעו חז"ל ששיער הנשואות הוא ערוה ולא פלוג, אין לאסור פאה מחמת זה.
ועכ"פ בדרך הראשונה שכתבתי לבאר את דעת התה"ד, יש ליישב בפשטות את שאר הראשונים שמביאים מהם ראיה שטעם התורה הוא משום שהשיער הוא פריצות. ומה שמביאים ראיה מדכתב בפסקי הרי"ד (שבת נז.), "שאין דרכה של אשה לגלות שערה, משום פריצות", גם בזה כוונתו שלאחר שמנהג כל הנשים (אף הנכריות) מדורי דורות לכסות את הראש, ממילא אשה המגלה את שערה, יש בזה פריצות. כי כל דבר הרגיל להיות מכוסה ועתה הוא מגולה, יש בזה פריצות, ומשיכת עין ולב הרואה.
ומה שמביאים ראיה מדכתב הריטב"א, "מכלל דפריעת הראש פריצות הוא לאשה" (
ומתעלמים מהביאור העיקרי ברש"י שגם אותו הביא הריטב"א, ולפיו זו גזירת הכתוב), גם הוא כוונתו שפריעת הראש היא פריצות לאשה ששערה רגיל להיות מכוסה. והיות ודרכן היה לכסות ראשן, ממילא היה בזה פריצות. אבל לימוד הגמ' מכאן הוא על מנהג בנות ישראל דאז, ולא שהשיער הוא פריצות בעצם, שזה אינו נכון כלל כמבואר בכל הראשונים בברכות כ"ד.
והריטב"א כתב זאת בשם רש"י, וככל הנראה היו לפניו דברי רש"י במהדורא קמא, אבל במהדורא בתרא (שלפנינו) שינה רש"י לשונו וכתב "ניוול" וגם שינה סדר דבריו,
וכתב שביאור שני עיקר, דהיינו שפריעת ראש היא גזירת הכתוב שכך נהגו בנות ישראל, וכפי שהבין החסד לאברהם בדבריו. ואדרבה יש ללמוד מכך ששינה רש"י לשונו, שאין בזה פריצות אלא ניוול גרידא שמתביישת הסוטה בפריעת שערה, ומכך שמתביישת משמע שהיתה מכוסה מעיקרא, ודרך כל הנשים היה לכסות ראשיהן.
וביאור המושג "ניוול" הוא בושה או צער בגלל דבר מכוער, ולאו דוקא דבר הקשור לצניעות האשה, כדמוכח בחז"ל ובראשונים. במשנה (מועד קטן פרק א משנה ז) איתא "לא תסוד מפני שניוול הוא לה", ומפרש ר' עובדיה מברטנורא: "צער הוא לה", וכן פירשו קרבן העדה ופני משה בירושלמי שם. וכן במסכת נזיר (פרק ד משנה ה) פירש: "דגילוח באשה ניוול הוא", ופירושו שנראית מכוערת. וכן פירש רבינו הלל (על הספרי בפרשת כי תצא), "גילוח הראש ניוול הוא לאשה". ובתוס' יו"ט על הנדון דידן (מסכת סוטה פרק א משנה ה) כתב, "אם היו פורסין סדין בינה לבין האנשים לא היה ניוול כל כך בפני הנשים כמו באנשים, שאין אשה בושה מפני חברותיה".
ועכ"פ כאשר הריטב"א כתב "פריצות הוא לאשה", אין כוונתו שמראה השיער גורם הרהור אלא שזוהי פריצת גדר, וכדכתב הריטב"א במסכת גיטין (דף מ"ה) "פריצות הוא לאשה כשהיא רגילה בנדרים ומטעמא דפריצות אמרו שלא יהא יכול להחזירה", ופשוט שאין שום קשר בין נדרים לבין הרהורים, ואין חסרון בצניעות לאשה הרגילה בנדרים. אלא משמעות המילה פריצות היא פריצת גדר, וכמו בגמ' בעירובין (דף ס"ד) "שבנות ישראל פרוצות בכשפים", והיינו שפרצו גדר בזה, וכך הבין הריטב"א בגמ' דידן שאם ניוול ובושה הוא לה, ממילא משמע שכל הנשים היו מכסות ראשיהן, ואשה המגלה ראשה היא פורצת גדר.
ומה שמביאים ראיה מרש"י במהדורא קמא שהובא בשיטה מקובצת "אפילו קלתה נמי אסור משום צניעות דאי אפשר שלא יראו שערותיה בין הנסרים", אין זה אלא ראיה לסתור, כי יש להוכיח להיפך, ממה שמחק רש"י את הדברים וכתב במהדורא בתרא דברים אחרים לגמרי. אבל בלאו הכי אין ראיה כלל, שהרי פשוט הוא שלאחר שנהגו הנשים לכסות מקדמת דנא, ממילא אשה ההולכת בכיסוי שנראה ראשה בעדו, יש בזה חוסר צניעות. אבל אין זה טעם התורה לאסור מלכתחילה.
כמו כן נראה שמה שהביא הר"י מלוניל והשטמ"ק הוא מהדורא קמא של רש"י, "ואמרינן במסכת סוטה (ח.) היא גלתה לו את ראשה, לפיכך הכהן מגלה את ראשה, אלמא דלא היה לה לגלות את ראשה", וחזר רש"י ותיקן במהדורא שלפנינו
"מדעבדינן לה הכי לנוולה מדה כנגד מדה כמו שעשתה להתנאות על בועלה מכלל דאסור", היות ובאמת אין גמרא כזאת. ושם בגמ' סוטה כתוב "היא פרסה לו סודרין נאין על ראשה, לפיכך כהן נוטל כפה מעל ראשה ומניחו תחת רגליה... היא קלעה לו את שערה, לפיכך כהן סותר את שערה".
וכן העיר הראשון לציון הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר (חלק ד' אה"ע סי' ג'), וזה לשונו: בסוטה (ח' סוף ע"ב), "היא פירסה לו סודרין נאין על ראשה, לפיכך היה הכהן נוטל כיפה מעל ראשה ומניחו תחת רגליה". ע"ש. וע"פ זה גם כן יש לפרש כוונת רש"י,
שכיון שהיא כיסתה ראשה בשיראין להתנאות על בועלה, הכהן היה מנוולה ע"י פירוע ראש. והוה ליה מדה כנגד מדה. ומכיון שנחשב לניוול, אלמא דאסור. וכן משמע בתוס' רי"ד". עכ"ל.
ובחר רש"י בביאורו השני שהוא כעין גזירת הכתוב, כי אי אפשר ללמוד משם איסור,
וכי נבוא לאסור להתנאות בסודרין נאין על ראשה, וכן שאר הדברים המנויים שם שעשתה להתנאות על בועלה. וגם מפורש בספרי (פרשת נשא) כדברי רש"י בפירושו העיקרי: "לימד על בנות ישראל שהן מכסות ראשיהן".
ואם תאמר שטעם הכיסוי משום שהשיער הוא פריצות,
לא מובן מדוע הספרי כותב שכך מנהג בנות ישראל ותו לא, והעיקר חסר מן הספר. וכן בדברי הגמ' בכתובות ע"ב לא מוזכר כלל ענין זה של פריצות, וגם כאשר שוללת הגמ' את חובת הכיסוי בחצר, היא טוענת שכך הוא המנהג ("לא הנחת בת") ולא טוענת שבחצר אין פריצות, והעיקר חסר מן הספר. וכן תחילת המנהג של כיסוי הראש הוא מאז קללת חוה שתהא עטופה כאבל, אבל אם היה בזה פריצות, היה הקב"ה מכליל את כיסוי הראש יחד עם כיסוי הגוף, כאשר "ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" (בראשית ג', כ"א).
ומה שהמצאת ראיה מדכתב הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק כ"א הלכה א') "כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחיבק ונישק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר הרי זה לוקה מן התורה", וכתב על זה המגיד משנה שמקורו בספר המצוות להרמב"ם (מצות לא תעשה שנ"ג) מה שכתב על מצוות "לא תקרבו לגלות ערוה": "שהזהירנו מקרוב לאחת מכל אלו העריות ואפילו בלא ביאה. כגון חבוק ונשיקה והדומה להם מפעולות הזנות", ובהמשך דבריו כתב הרב המגיד "וכבר אמרו ביוצאה וראשה פרוע שהוא אסור מן התורה", ומזה רצו להוכיח שטעם התורה באיסור פריעת ראש הוא משום קריבה לעריות, כבר העיר על זה הגאון רבי דוד צבי זעהמאן אב"ד דוקלא בספרו מנחת סולת (מצוה קפ"ח):
"לא זכיתי להבין איך שייך זה לדין חיבוק ונישוק".
והנה בספר החינוך ביאר מצווה זו, מדכתיב "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה", ופירושו "כאילו אמר לא תעשו שום קריבה שהיא הגורמת והמביאה האדם לגלות ערוה", דהיינו שאסורה כל נגיעה הגורמת לגילוי ערוה, וכן הוא לשון הרמב"ם שם: "כאילו יאמר לא תקרבו מהן קירוב יביא לגלות ערוה", וכדכתב ה"יצחק ירנן" על הרמב"ם שם, "דוקא דרך תאוה שנהנה בקירוב בשר".
אבל אין שום קשר לפריעת ראש, שאיננה פעולה של קריבה ונגיעה, ועל כיו"ב כתב ספר החינוך בהמשך דבריו שם במצווה קפ"ח: "מדיני המצוה מה שאסרו חז"ל בזה לגדר, והוא שלא יקרוץ אדם בידיו וירמוז בעיניו לאחת מן העריות, ושלא לשחוק עמהם כלל, ואפילו להריח בשמים שעליהם אסרו, ושלא להביט בנשים כלל ואפילו בפני כלה בכוונת הנאה, ואפילו באצבע קטנה שלהן אסרו להסתכל". שכל הדברים הללו אסורים מדרבנן שגדרו גדר, אבל לא יעלה על הדעת לומר שאסורים מדאורייתא משום הפסוק "לא תקרבו", וגם אין הוכחה מזה לאסור לאשה גילוי אצבע קטנה.
וכן העיר הגאון בעל שו"ת בני בנים (חלק א' סימן ל"ט) בענין לחיצת יד לאשה: "בעיקר הערת כבודו תמך יתדותיו בלשון התרגום לספר המצוות (לא תעשה מצוה שנ"ג), שהביא הרמב"ן שם והמגיד משנה בהלכות איסורי ביאה פרק כ"א הלכה א', וז"ל: "שנמנענו מלהתעדן וכו' כגון חיבוק ונישוק והדומה להם מפעולות המעמיקות בזימה" עכ"ל, והבין כבודו שפעולות המעמיקות בזימה הן עניין כללי, וכל פעולה המביאה להתקרבות היא בכלל זה... אין דבריו נכונים, כי מוכח מכל לשונות הרמב"ם בפירוש המשניות ובמשנה תורה, וכן מהנוסח שלנו בספר המצוות וכל שכן מהתרגום החדש מן הערבית,
שכוונת הרמב"ם אחת היא לאותן פעולות שהן חלק ממעשה אהבה והתעלסות אף שאינן ביאה... ולהוציא פעולות כמו אחיזת ידיים, שאף אם הן פעולות התקרבות כללית, אין להן עניין עם מעשה ביאה".
ובסי' ל"ז שם הביא את לשון תרגום הגר"י קאפח לספר המצוות: "האזהרה שהוזהרנו מהתענג באחת מכל העריות ואפילו בלא ביאה, כגון החיבוק והנישוק וכיוצא בהן ממעשי ההתעלסות".
וכן יש סתירה לדבריך מהרמב"ם עצמו, כי הרמב"ם דיבר על "אחת מכל העריות" ובכל זאת פסק "לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק, אחת פנויה ואחת אשת איש", והכיצד אסר גילוי הראש לפנויה שאיננה נדה משום קריבה לעריות, כשהיא אינה בכלל עריות?
וכן אם נאמר שחוסר צניעות אסור משום "לא תקרבו", כיצד כתב הרמב"ם (הלכות אישות פרק כ"ד הלכה י"ב) שהמגלה זרועותיה או משחקת עם בחורים או מתנהגת כדרך הגויות הפרוצות,
עוברת על דת יהודית שהוא מנהג בעלמא שנהגו בנות ישראל, והרי הרא"ש (כתובות פ"ז סי' ט') כתב "ודת יהודית משום 'חציפותא' ומשום חשד זנות הוא דמפסדא", עכ"ל, והמאירי (כתובות עב.) כתב "ואח"כ פירש פרטים שבדת יהודית וכולם ענינים של צניעות, ומתוך שהם דברים של 'פריצות' ויוצאים מהם דרכים ושבילים לזנות", וא"כ אסורים משום "לא תקרבו"?
ועוד קשה לדבריך, מדוע נקט הרמב"ם
דוקא חיבוק ונישוק ולא נקט פריעת ראש, שלוקה מן התורה?
ועוד קשה לדבריך,
מדוע הגמ' בכתובות ע"ב לומדת איסור פריעת ראש מ"ופרע את ראש" ששם הלימוד בדרך אגב, במקום ללמוד מ"לא תקרבו"?
מכל זה נראה בפשטות שאין כוונת המגיד משנה שם לומר שפריעת ראש היא מאיסור "לא תקרבו" או שזהו טעם האיסור, אלא בא לומר שלא תתמה כיצד חיבוק ונישוק בעריות הוא איסור דאורייתא אע"פ שלא בא עליה ממש, שהרי אפילו פריעת ראש באשה נחשב לאיסור דאורייתא.
ופשוט שאע"פ שיסוד המנהג שאשה אינה פורעת ראשה הוא מקללת חוה, אבל לאחר שפשט המנהג הפך זה לענין של צניעות, ככל טפח הרגיל להיות מכוסה, שאם מתגלה יש בו פריצות. וכיוון שהוזכר בתורה באגב, נחשב זה לאיסור דאורייתא (ואע"פ שאין הכרח לזה, וכן דעת תרומת הדשן שלפי הרמב"ם פריעת ראש היא איסור דרבנן, ומכונה דת משה כי רמוזה בתורה).
ומה שמביאים ראיה מדכתב הרא"ש (כתובות פרק ז' סימן ט') ענין פריעת הראש, ואחר כך כתב משום חציפותא ומשום חשד זנות, זהו זיוף, כי כל דבריו אמורים לגבי דת יהודית שהיא מדרבנן, ופתח ב"איזו היא דת יהודית יוצאה וראשה פרוע", וכוונתו כפי שביארה הגמ' שיוצאת בקלתה, שהוא טוב מדאורייתא אך מדין דת יהודית אינו מספיק, וסיים "ודת יהודית משום חציפותא ומשום חשד זנות הוא דמפסדה", וכל זה דרבנן ואין לו קשר לטעם התורה.
ומה שמביאים ראיה מדכתב בספר מעלות המדות (פרק ט') "ופרע את ראש האשה, ואמרו חז"ל מכאן לבנות ישראל שלא תצאנה בפריעת הראש, שכן שערות האשה דבר פריצות וערוה ומרגילים את האדם לידי הרהור ותאוה", הרי לאחר מכן הוא כותב את אותו הלשון על דת יהודית שהוא מדרבנן
: "וכן האשה שטווה בשוק, הוא דבר פריצות... שמא יתאוו לה ותבוא לידי עבירה". ואין כוונתו לטעם התורה אלא דיבר לפי המציאות העכשווית שמנהג ישראל לכסות, וכאשר מתגלה השיער הוא מביא את הרואה לידי הרהור.
וכל זה אינו אלא לרווחא דמילתא, על מנת לצאת ידי חובת כל הראשונים והאחרונים. אבל גם אם נניח שיש שניים או שלושה ראשונים הסוברים שטעם התורה לאסור גילוי הראש משום שהשיער הוא פריצות בעצם, עדיין רוב הראשונים חולקים ע"ז וסוברים שזה תלוי ברגילות, ומשום הכי התירו לבתולות לגלות שערן, והתירו השיער שחוץ לצמתה, וכן ברש"י בפירושו העיקרי משמע שגילוי הראש הוא גזירת הכתוב.
וכן הובא בספר "תפארת אבות" (פניני האור לציון, חלק שישי עמ' ל') מהגרב"צ אבא שאול זצ"ל: "לתלמיד שתמה על דבריו מצד שפאה מושכת עין, הסביר רבינו
שחובת כיסוי ראש לאשה אינו משום "לפני עיוור" שיש לאנשים יצר הרע ומביאה אותם ח"ו לידי הרהור, שכן לפי זה גם בתולות יהיו חייבות לכסות ראשן, אלא דין מיוחד הוא באשה שנישאת. ולכן אף שיש לשמור על הצניעות הראויה לבנות ישראל, אבל הקובע מה נחשב פרועת ראש אינו מה צנוע או מביא להרהור, אלא אם זה שער ראשה או לא".
וכן כתב הגאון רבי בנימין זילבר זצ"ל בשו"ת אז נדברו (חלק ז' סי' פ'): "אודות השאלה שנתקבלה אתמול, אם אשה שאין לה שערות יש [לה] חיוב כיסוי... הנה ילפינן [כיסוי ראש] מדכתיב ופרע את ראש האשה, ותנא דבי ר' ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש, ובספרי ופרע וכו' לימד על בנות ישראל שהן מכסות ראשיהן, ובמדרש רבה ופרע למה, שדרך בנות ישראל ראשיהן מכוסות, הרי שעיקר הקפידא שהראש יהיה מכוסה, והדיון בפוסקים הוא אם גם על השערות יש קפידא לכסותן כגון השערות שמחוץ לצמתן שיוצאות מהכיסוי, אם זה מדינא דגמ' צריכין לכסות או רק ע"פ הזוהר.
ומסתבר מאוד שאפי' בדברים כמו אלו לא דרשינן טעמא דקרא ולומר שעיקר מה שהקפידה התורה הוא משום צניעות כי השערות הם עיקר היופי של האשה, ובאשה קרחת הכיסוי מוסיף יופי וחן, לכן אין חיוב כיסוי.
אלא אין לך מה שאמרה תורה, והרי אנו רואים שבפנויה אפי' היא ערוה אין [בה] דין של כיסוי הראש". עכ"ל.
ומבואר כדבריו במדרש רבה (בראשית פרשה י"ז), "מפני מה האיש יוצא ראשו מגולה והאשה ראשה מכוסה, ובאבות דרבי נתן (פרק ט') "מפני מה האשה מכסה את ראשה ואין האיש מכסה את ראשו. משלו משל למה הדבר דומה לאשה שקלקלה מעשיה והיא מתביישת מן הבריות שקלקלה. כך קלקלה חוה וגרמה לבנותיה שיכסו את ראשיהן". וכן כתב בחידושי הריטב"א (מועד קטן דף כ"ד), "ולכולי עלמא לדברי כל המפרשים ז"ל עיקר עטיפה הוא כסוי הראש וכדאמרינן התם ומכסה ראשה כאבל".
