הערות על ספר "אוצר השיער" בדין פאה

[משיב כהלכה]

אין מזה שום ראיה. הדברי חיים הבין שה"פאה נכרית" של המשנה בשבת שם היתה גלויה, וכפי שכתב שם בעצמו בשם התפא"י (עי"ש), והתפא"י הקשה שיש כאן בעיה מצד "מראית העין", ועל זה יישב הדברי חיים שכיון שדרך הנשים בכך אין בזה מראית העין "כמו בזמנינו". והיינו שהבין שבזמן הש"ס היה כמו בזמנינו, דדרך נשים לצאת עם פאה נכרית גלויה.

בוודאי שהוא הבין, וכן האמת, שהפאה היתה גלויה, וכדמוכח מהראשונים, אבל כל המו"מ שלו הוא בדחיית טעמי האוסרים משום מראית העין, ולא ראה צורך לדון כלל בראיות המתירים ובדחיות האוסרים לראיות אלה, ודי בזה כדי להוכיח את מה שכתבתי.

והדיוק שלך "כמו בזמננו" הוא דיוק של הבל, כי הדברי חיים מתייחס לתפארת ישראל, והתפארת ישראל גם הוא מתייחס לחידושו של הש"ג, ללא שום קשר לראיות מהש"ס, לכאן או לכאן, או האם היה קיים מנהג זה בזמן הש"ס, או לא, אלא באופן ענייני - כפי שכתבתי שרוב הפוסקים דנים בזה באופן ענייני בטעמי האיסור - שיש לאסור משום מראית העין.

ועל זה עונה לו הדברי חיים, שכאשר נפוץ המנהג אין מראית העין, וכמו בזמננו שידוע לכל (דהיינו אע"פ שהפאה אינה ניכרת, כולם יודעים שנשים צדקניות מכסות את ראשן בפאה ולא הולכות בגילוי ראש).

 

[משיב כהלכה]

ואין לשאול מדוע לא דן מצד שער באשה ערוה ופריעת ראש, כי לא זה הנושא שלו שם כלל, שהרי כל התשובה שלו סובבת סביב עניינים שונים רבים של "מראית העין", ובין הייתר הסתעף למה שהקשה התפארת ישראל שיש בפאה נכרית משום "מראית העין". עי"ש. וממילא ברור שמדיני "כיסוי ראש" 'נצטרך' לומר בזה איזה סברא וכידוע מהשלטי גיבורים, ורק כדי להבין קושיא צדדית שיש על זה מצד "מראית העין" דן על זה. אבל אם בכלל הפאה נכרית של המשנה לא היתה מגולה, הכל לא מתחיל.

בוודאי שאין לשאול, משום שהסכים עם סברת הש"ג ששיער תלוש אין בו פריעת ראש ואין בו ערוה, ופשוט הוא אצל גדולי האחרונים, ולא נצרכא אלא לדון האם יש בו איסור מראית העין.

אבל אם היה סובר לאסור פאה משום פרועת ראש, בוודאי לא היה שותק מזה, והיה מגלה דעתו לקורא שלא יכשל ח"ו (גם לא היה קורא לאותן נשים "נשים צדקניות"). צא ולמד מאוסרי ימינו, שגם אם הפאה הוזכרה באגב בתוך דבריהם, לא נמנעים מלהזכיר לקורא את האיסור החמור והאיום והנורא.

 

[משיב כהלכה]

עי' לקמן שמוכח מדבריו שהוא לא כתב את סברתו אלא לפי מה שהבין שזה הפאה נכרית של הש"ס, ולכן הוצרך לומר ש"קים להו לרבנן" כך.

עברתי על כל מקום שהזכרת "ישכיל עבדי", ולא הבנתי מה אתה רוצה. הישכיל עבדי דן בסברת הש"ג, היות והבין שזה עיקר ההיתר, הוא ראה את הבאר שבע ולא הפריע לו כלל מה שהקשה על הש"ג, רק העיר לו על סגנון דבריו, וסיים שאפשר לסמוך על עמודי ההוראה שפסקו כמו הש"ג להתיר פאה.

ומה שהוא כתב "קים להו לרבנן" פירושו להש"ג וסיעתו, ופשוט. והש"ג הוכיח מהראשונים בברכות כ"ד שלא רק שיער תלוש אינו ערוה, אלא גם שיער מחובר שאינו נראה עם הערוה, וגם שיער מחובר שרגילים בו, קל וחומר שיער תלוש שאינו אלא כבגד ופקע ממנו נפש החיונית בחיבורו לבשר.

 

[משיב כהלכה]

אבל יותר מזה, אחרי שסייג וכתב ש"זהו חידוש גדול", ממילא פשוט שאם אין מקור לזה, א"א לומר כזה "חידוש גדול" מסברת כרס, והדר דינא לאסור מדינא.

ההיפך הגמור הוא הנכון, כי אין שום "חידוש גדול" במה שמובא להדיא במשנה ובגמ'.

אלא מאי, הוא הבין שראיות אפשר לדחות, ואין להם הכרח, והעיקר הוא הסברא, שאמנם היא חידוש גדול אבל הסכים עם חידוש זה ופסק אותו להלכה (כשם שהרבה גדולי עולם שקדמו לו הסכימו עם חידוש זה).

 

[משיב כהלכה]

ע"ז גופא הערתי שמדברי האחרונים משמע שלא כדבריו.

ועל זה כתבתי שלחינם אתה טורח בעיוות דברי האחרונים, תאמר ש"טעו" ותו לא, כשם שהגרב"צ "טעה" בדין דת יהודית, והגר"י עבאדי והגר"ב זילבר "טעו" במה שכתבו גזירת הכתוב (גם החסד לאברהם שקדם להם במאתיים שנה), וכו'.

 

[משיב כהלכה]

הם הבינו שהפאה נכרית היתה גלויה בש"ס (אין נפק"מ אם זה מהמשנה של פאה נכרית או של חוטי שיער), ולכן היקלו.

אבל כתבת שכל מי שפסק כש"ג הסכים עם ראיותיו, עכשיו אתה חוזר בך ומסכים שגם אם לא כתב מאומה יכול להיות לו ראיות אחרות וטעמים אחרים?

 

[משיב כהלכה]

בפשטות משמע מדבריו אלו שהיתרו מתבסס על כך שהבין שזה הפאה נכרית של הגמ' בנזיר שם, כדכתב "נראה לי היתר מכאן", אילו היה אפשר להתיר מכח סברא וזהו, לא היה צריך להיזקק להיתר "מכאן", דהא בלא"ה יש סברא חזקה שמותר. ואם כי אינו ראיה גמורה, מ"מ לכן כתבתי "ומשמע".

הוא כתב שהאריך בזה בחידושיו, דהיינו כל מה שהעיר על הגיליון אינו אלא הערה בעלמא בדרך לימודו, שאפשר להביא ראיה וסמך בעלמא, ותו לא.

אבל אתה דייקת מהמילה "היתר מכאן" שההיתר הוא אך ורק מכאן, וזה דיוק של הבל במחילה מכבודך.

ומה שאתה שואל שלא היה נזקק לראיה, זה גם קושיה של הבל, כי אם יכול לחזק סברתו בראיות מהש"ס, מדוע לא?

 

[א. כהן]

סתם אי-הבנה, מאיפה הוצאת מדבריו את השטויות האלו ?
ברור שיש הבדל בין שער שבעינן שער מחובר ל'ערוה' (ולכן שיער בתולה מותר כיון שאינה ערוה) מ''מ לא גרע מערוה בעשישית ובגדי צבעונין וכיו''ב ולא יצאנו מידי איסור 'ולא תתורו' ומגירוי יצה''ר.

ראה היטב לעיל:

[]כתב שהטעם שפאה נכרית לא מביאה הרהור, משום "דאין יצר הרע שולט אלא בדבר הדבוק בגוף האשה עצמה, היינו הדבר הדבק בגוף הערוה עצמה, דאין שליטה להיצר הרע אלא בדבר שיש לו נפש חיונית, לא בדבר שאין לו נפש חיונית". מטעם זה עצמו ניתן להתיר לראות סרטי תועבה [או לפרסם תמונות של נשים בראש כל חוצות] יען ש"אין לזה נפש חיונית, והרי הוא כפגר מת שאין ליצר הרע שליטה בו", וכן בשאר הגוף יכוסה בבגד צמוד ובצבע הבשר שפיר דמי מכיון שזה רק דבר חיצוני והרי הוא כפגר מת ויצר הרע לא שולט כלל בזה. וזה ודאי לא ניתן להיאמר.
[/] []
לא כתבתי 'על האי גאון וקדוש' שזה דברי נביאות על נביאות, כי הרי הוא בא לתת טעם לשלטי גיבורים שהבין שזה הפאה נכרית של הש"ס, וממילא על כרחו 'הזדקק' לתת בזה איזה טעם ו'להבין' זאת ולזה אמר ש"קים להו לרבנן" שאין זה מביא הרהור.

רק כלפי מי שמתעקש לומר את דבריו גם אחרי שהוכח מהראשונים דלא כהשלטי גיבורים, ואין שום 'רבנן' כזה שתוכל לומר ש"קים להו לרבנן" הכי, בפרט שבשאר הגוף בודאי לא אומרים סברא זו וכנ"ל, אכן אינו אלא דברי נביאות על דברי נביאות ואינו נכון כלל, וכנ"ל.[/]

על דברי @משיב כהלכה אשיב בהמשך בע"ה.

 

[משיב כהלכה]

אבל אם התברר שאליבא דאמת אין את הסמך הזה, כי מפורש בראשונים שזה לא הפאה נכרית של הש"ס, ממילא נפל היסוד ונפל הבניין.

אתה יכול לחזור על זה 1000 פעם, זה לא ישנה את העובדה שהש"ג נסמך על סברתו והיתה לו תשובה נרחבת בזה, וכל מה שכתב על גליון הש"ס בדרך אגב אינו העיקר אצלו אלא סמך בעלמא, וכן הפוסקים נסמכו בעיקר על סברתו, ולא נותר להם אלא לדון בטעמי ההיתר והאיסור, ורוב הפוסקים לא ראו צורך לדון בסוגיות הגמ'.

זאת מלבד העובדה שלא "מפורש בראשונים" כדבריך אלא מפורש להיפך, כפי שכתבתי לעיל וכפי שאכתוב בהמשך.

וכל השומע ישחק להמצאתך שסוגיות הגמ' הן "יסוד" ובהינטל היסוד נפל הבנין, ולפי זה אין לנו יסוד לכל העניינים שהתחדשו במשך הזמן, גם אין יסוד להתיר את כתיבתך באינטרנט, שהרי אין ראיה מהגמ' להתיר, ואם נלך לאלטרנטיבה הקיימת לפאה - שהיא מטפחת - אז לא רק שאין ראיה להתיר, אלא יש ראיה לאסור מבבלי וירושלמי.

 

[משיב כהלכה]

פיטומי מילי בעלמא. הדברים ברורים ללא ספק בראשונים, וכפי שביארתי והוכחתי בקובץ תגובה הנ"ל, אם אתה רוצה להמשיך להטמין ראשך וראש אחרים בחול (בעצם בשיער), זו כבר בחירה שלך.

מילא שאתה מעתיק ממני מטבעות לשון, אבל לפחות תשתמש בהם עם קשר. דיברתי על היחס של הפוסקים אל מנהג באופן כללי, ותו לא. לא דיברתי על ראשונים. גם בנושא זה, רוב ככל אלה שיצאו נגד, עשו זאת נגד נשים בודדות שפרצו גדר במקומם. גם בדורנו, הגר"ע יוסף לא רצה שיתפשט המנהג אצל הנשים הספרדיות, ולכן אסר.

 

[משיב כהלכה]

גם איהו (הגר"ש משאש) גופיה בתחילה אסף ומנה את המתירים למיניהם כרשימה בעלמא בלי להיכנס כלל לראיותיהם והוכחותיהם של הבאר שבע והאוסרים, רק כבעלי אסופות, עי' בתבואות שמש (ח"ג עמ' רעח). עי"ש. ואחר כך בעמ' רפ כתב: והנה מדבריו [של היביע אומר] עצמם בחלק ד' חאה"ע סי' ג' וחלק ה' חאה"ע סי ה' "הרוחתי" כמה פוס' המסייעים להתיר שלא הזכרתים וכו', עכ"ל, כלומר ש"הרוויח" שהתווספו ברשימה עוד כמה מתירים, בלי להיכנס לגוף הראיות כלל. ורק אחרי בערך עשר שנים התכתב בזה עם הגר"מ לוי באור תורה, ונכנס קצת יותר לטעמי האוסרים (והודפס בספרו שמש ומגן ח"ב).

ושוב, זלזול באחד מגדולי ישראל, והשוואתו לצעירי הצאן שחושבים שהם יודעים ללמוד סוגיות. ההבדל הפשוט הוא שצעירי הצאן מרשים לעצמם "להורות" לעם ישראל לבטל המנהג, והגר"ש משאש רק חיזק את המנהג הקיים (כאשר עדיין לא ראה שיש כלל מי שמערער כיום על המנהג, עד שנתקל בתשובת הגר"ע יוסף והגיב עליה בסימן שלאחר מכן בטוב טעם ודעת).

גם אם היה בסך הכל אוסף ומונה את המתירים למיניהם, מאי נפק"מ בינו לבין הגר"ע יוסף שאסף ומנה את האוסרים? או שמא שניהם כקליפת השום בעיניך, כי אתה פתחת גמרא וכתבת על זה כמה מילים והם לא?

כשם שהגר"ע יוסף ראה את דברי האוסרים ומצאו חן בעיניו, כך להגר"ש משאש נראו דברי המתירים, ובתשובתו הראשונה הביאם בקצרה וכתב שיש לסמוך עליהם, ולא ראה צורך לפלפל בדבריהם כאשר יש לנו מנהג ישראל שיש לו הרבה על מה לסמוך, כל גדולי עולם שראו את סברות המחמירים ולא חשו להם.

וכן התבטא עליהם הגר"ע יוסף, כמו שכתב הרב אמיר קריספל שליט"א, ששימש ראש לשכתו של הגר"ע יוסף זצ"ל: "הרב משאש היה גאון גדול, בכלל לא במושגים שלנו. אני זוכר לפני הרבה שנים, שמישהו כתב ב'אור תורה' בענין פאה נכרית, הביא פוסקים כמנין "פאה" נגד הרב משאש, וכתב זאת שלא בכבוד הראוי. מרן [הגר"ע יוסף] כעס מאוד על אותו כותב, והתבטא: 'וכי רק לו יש פוסקים? אם הרב משאש היה רוצה לענות לו, היה מביא לו פוסקים כמנין "פאה נכרית" להתיר! לא זו דרכה של תורה'. ודיבר קשות כנגד אותו אחד שכתב בזלזול נגד הרב משאש... מרן זצ"ל היה מעריכו ומכבדו מאוד מאוד".

 

[משיב כהלכה]

אין ספק שיש אחרונים שהתירו, אבל מה נעשה ובדברי הראשונים מבואר כדברי האוסרים, ולכן בודאי שכך יש לנקוט.

יישר כח שאתה מודה על האמת שיש אחרונים שהתירו. זה נראה מובן מאליו, בפרט כיום אחר פרסום הספר "חן וכבוד" שהציף את דברי הפוסקים שהעלימו והשמיטו לאורך כל השנים, אבל עדיין לא פסו שקרנים מקרב הארץ. ולכן מגיע יישר כח.

אבל מה נעשה כאשר התברר שכל דבריך הם טעות גמורה, ואדרבה בדברי הראשונים מבואר להדיא כדברי המתירים, ולכל היותר על הצד הכי גרוע, אין מהם שום ראיה לאסור פאה בימינו, ולא נותר אלא לדון בטעמי האיסור כדרכה של תורה, האם יש טעם היום שמחמתו נאסור פאה.

 

[משיב כהלכה]

הוא כתב מפורש "יסוד כל דבריהם ע"פ סברת הכרס, ללא הוכחות מדברי הפוסקים אשר מדבריהם אנחנו חיים", ואם כן אין לזה קשר לנידון דידן, שבאמת באנו לדון בזה בדברי האחרונים שיש אוסרים ויש מתירים, ושבראשונים מבואר כהאוסרים, ותו לא מידי.

הוא התכוון בדיוק לסגנון הדברים בו אתה כותב, מניח הנחות ובונה בניינים, הרי הראשונים כותבים במפורש שהפאה היתה גלויה ומחכו עלה, גם הראשונים שאתה מצטט בשמחה כמו ר"י הזקן, אלא שאתה מעמיד בדבריהם אוקימתות מגוחכות ומופרכות, ומה זה אם לא סברת הכרס?

כיסוי ראש משום נוי השיער, ולכן יש לאסור פאה "מדאורייתא", מה זה אם לא סברת הכרס?

אם תהיה לך "הוכחה" לאסור משום דת יהודית, מראית העין, בחוקותיהם, פריצות, חרם, מנהג, בזה אפשר לדון.

 

[משיב כהלכה]

זה אינו. בשו"ת יביע אומר (ח"ד אה"ע סי' ג אות ג) מבואר שסבר שזה איסור תורה, וז"ל: "נראה שהעיקר לאסור לצאת בפאה נכרית לרה"ר מכל הני טעמי תריצי שכתבו האוסרים, שהם רוב הפוסקים, ומכל שכן דהוי איסור תורה. (ואף למה שכתב הגרש"ק בשנות חיים שם שהוא איסור דרבנן, מ"מ עיקר האיסור לצאת בפריעת ראש לרה"ר הוי מהתורה)". עכ"ל.
מוכח דסובר שהצד לאסור בנידון הוא מהתורה, וכך נוקט.
[ואין לומר דמה שכתב "דהוי איסור תורה" לא קאי על הפאה אלא על ה'פריעת הראש' עצמה (וכוונתו דלכן יש להחמיר בפאה נכרית מכיון ש'עיקר האיסור' הוא מהתורה). זה אינו, שהרי מיד כותב שלהגרש"ק זה דרבנן, ושם ודאי קאי על הפאה, לא הפריעת ראש עצמה (שהרי רק על הפאה כתב הגרש"ק שהיא דרבנן, עי"ש), ומינה דמה שכתב קודם לכן שזה מהתורה קאי נמי על הפאה. ופשוט].

פירוש דבריו כך הוא: "מכל הני טעמי" היינו טעמים מדרבנן (כי כל הטעמים שכתב הם מדרבנן), ומכל שכן דפריעת ראש היא איסור תורה, דהיינו - עיקרו מדאורייתא.

"ובאמת שבעיקר הדין נראה שהעיקר לאסור לצאת בפאה נכרית לרה"ר מכל הני טעמי תריצי שכתבו האוסרים, שהם רוב הפוסקים". זאת אומרת, פסק להחמיר בגלל שרוב הפוסקים אוסרים, ובגלל שנראים לו טעמיהם. ולאחר מכן הוסיף, "ומכ"ש דהוי איסור תורה". זאת אומרת שבפרט בזה ראוי להחמיר, שהוא איסור תורה, ותיכף ומיד הסביר, שאמנם האוסרים ציינו במפורש שהוא איסור דרבנן, אבל עכ"פ עיקר האיסור של פריעת ראש הוא מדאורייתא.

ולשיטתך היה צ"ל "ודלא כהגרש"ק בשנות חיים שהוא איסור דרבנן, דליתא, אלא איסור תורה הוא".

ומכל מהלך דבריו של הגר"ע יוסף בספריו נראה ששלל איסור דאורייתא בפאה. כאשר דיבר על נדר דאורייתא, דחה דבריו וכתב "מ"ש שנדר דאורייתא הוא, ליתא". כאשר הביא מספר "מקרי דרדקי", שכתב "איסור תורה הוא שתצא אשה נשואה בפאה נכרית" (משום שנראית כרווקה), דחה אותו בשתי ידיים, וכתב שאין דבריו מחוורין כלל. וכאשר הביא מספר מהר"ם חאגיז שהיוצאת בקלתה יש בזה לאו דאורייתא של "בחוקותיהם", דחה אותו בטענה שדת יהודית אינה דאורייתא אלא דרבנן, והרי הוא עצמו ציטט דברי הפוסקים "דלא עדיפא פאה נכרית מקלתה שאסור בשוק, דהו"ל דת יהודית".

גם התיר לאלמנה וגרושה לצאת בפאה אע"פ שחייבת בכיסוי (מדרבנן עכ"פ), ולא אסר מדאורייתא משום בחוקותיהם. ואם כן לא יתכן לומר שלשיטתו פריעת ראש ופאה היינו הך, משום "פריצות נוי השיער" (ואם נמציא טעמא דקרא של נוי השיער, עד דעסקינן בפאה, למה לא אסרו לרווקות מטעם זה).

גם במעין אומר חלק י"ב, דחה מכל וכל את הסברא שפאה לנשואה היא כפריעת ראש גמורה.

ובפרט ההיתרים שהתיר שם לנשואה, בוודאי לא שייך היתרים כאלה באיסור דאורייתא (כמו חצאית מיני). ולא היה מתיר איסור דאורייתא בקלות כזאת, ליחידים שבאו לפניו, מטעם כל דהוא (משום שיש לאשה לחץ חברתי, או משום שאינה מוצאת חן בעיני בעלה), או להתיר לאדם יר"ש להתחתן עם אשה שמצהירה שתעבור על איסור דאורייתא.

ואם נעיין באוסרים שציטט הגר"ע, הרי כולם אסרו מדרבנן וזה היה ידוע לו היטב, רק דעה יחידאה של החסד לאברהם שכתב "בדרך אפשר" לאסור פאה מפני שהטעם הוא פריצות וזה שייך גם בפאה, 300 שנה לאחר פרוץ המחלוקת. וא"כ מדוע שיכתוב בפשטות "איסור דאורייתא" לדעה יחידאה? אלא כתב "כל שכן" שעיקרו מדאורייתא, ויש להחמיר בו, ותו לא.

ובפרט שלדידן אין זה אלא מחלוקת אחרונים (כי הראשונים כלל לא עסקו בדין פאה נכרית, והמחלוקת החלה מהאחרונים מזמן השלטי גיבורים ואילך), ובוודאי צ"ל בזה ספק דרבנן לקולא, והגאון רבי יצחק יוסף שליט"א הביא (בהסכמתו לקונטרס "לברך ולהדליק") מהגרש"ז אויערבאך בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' מ"ד), "שאם בא אדם לשאול שאלה משני חכמים, ואחד מהם אוסר ואחד מתיר, כיוון שאמרו (ע"ז דף ז) "בשל סופרים הלך אחר המיקל", אף אם האוסר עומד וצווח ככרוכיא על המתיר שהוא טועה, מכל מקום כיוון שגם המתיר הוא חכם שהגיע להוראה, אם לאחר גמר הויכוח בין האוסר והמתיר, יחזור שוב השואל וישאל אותם 'איך עלי להתנהג', מסתבר שגם האוסר צריך לומר לו שהדבר מותר".

 

[משיב כהלכה]

ודאי לא מדובר בצורך כל דהוא.

אין החי יכול להכחיש את החי, לא מוצאת חן בעיני בעלה זה לא צורך כל דהוא?

אף ארוך?? אין ניתוח אף בעולם?

דיכאון? וכי היא מטופלת בכדורים בגלל שאין לה פאה? ואם היא בדיכאון בלי חצאית מיני, נתיר לה?

חוץ מזה, אתה יודע כמה נשים אינן מוצאות חן בעיני בעליהן ללא פאה, וכמה נשים בדיכאון בגלל שאין להם פאה?

להלן דברי הגר"ע יוסף ב"מעין אומר":

שאלה: זוג צעיר, נשואים שנה וחצי, וסיפרה האשה שלובשת מטפחת, אך אפה ארוך ולא מוצאת חן בעיני בעלה. וללבוש פאה בעלה לא מוכן, כי פוסק כרבנו [הגר"ע, לאסור פאה]. מה עושים? תשובה: "מו"ר נר"ו שאלני, מה בעלה רוצה?" ואמרתי לרבנו: "מטפחת". וענה מו"ר נר"ו: "יכולה ללבוש פאה" (פרק ב' שאלה ט/ז, עמ' קנ"ג).

שאלה: בחור מישיבת חזון עובדיה שנשא אשה, ואשתו כבר שנתיים הולכת עם מטפחת. כעת קשה לה והיא בדיכאון מזה. גרים בעיר בני ברק, ויש גם לחץ של המשפחה. תשובה: "שתלבש פאה. הרי היא בדיכאון, מה אתה רוצה, שתשתגע?" (פרק ב' שאלה ט/יב, עמ' קנ"ו).

שאלה: רב קהילה מחו"ל שאל, במקום מגוריו בחו"ל כל הנשים הולכות בגילוי ראש, חוץ לשתי נשים מחסידות חב"ד שהולכות עם פאה. האם אשתו יכולה ללכת עם פאה צנועה, שבולטת שזה לא שיער? תשובה: "תלבש" (פרק ג' סי' שמ"ג, עמ' ת"ו).

שאלה: בקהילה אחת בחו"ל, בה כל הנשים ללא כיסוי ראש, התחזקה אשה אחת והחלה ללכת עם פאה. אמר לה רב הקהילה, שאם לא תשים מטפחת, כבר עדיף לא כלום. מה רבנו אומר על זה? תשובה: "לא. ודאי פאה עדיף מגילוי ראש" (פרק ב' שאלה ט/טו, עמ' קנ"ח. וכן כתב הגאון רבי מצליח מאזוז בשו"ת איש מצליח חלק א' סי' כ"ד, שיש להמליץ לחילוניות לכתחילה לכסות הראש בפאה).

שאלה: נפגש עם בחורה טובה מכל הבחינות, אך היא מתעקשת על פאה. מה יעשה? תשובה: "שיסגור, וישפיע עליה אח"כ" (פרק ג' סי' שפ"ה, עמ' ת"כ. יש לציין שכן הורה גם הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, והועתק מכתבו בקובץ אור תורה תשרי תשנ"ב, וזה לשונו: "אין לבטל שידוך על זה, וכן אין לגרום למחלוקת על זה". ומעצם לבישת פאה הסתייג אך לא אסר).

שאלה: בחורה שרוצה פאה, וזה עומד בפני ביטול כל הנישואין, מחמת שהבחור אינו מוכן, מה לעשות? תשובה: "יעלים עין" (פרק ב' שאלה ט/ח, עמ' קנ"ד).

שאלה: בעל תשובה, הציעו לו בחורה שרוצה ללבוש פאה. שאל האם יוכל לשאתה, והוא ישפיע עליה אחר הנישואין שתעבור למטפחת? תשובה: "אפשר" (פרק ג סי' ר"ה, עמ' שס"א).

שאלה: בחור בן שלושים ושתים, הציעו לו בחורה מחסידות חב"ד שרצתה רק פאה, ובגלל זה עזבו. כעת הציעו לו אותה שוב, ואמר אולי זה סימן משמים? תשובה: "שיקח אותה, הוא כבר זקן, עד מתי יחכה" (פרק ג' סי' רצ"ב, עמ' ש"צ).

שאלה: נכנס בחור לשאול אם לסגור שידוך עם אחת שרוצה פאה והיא יתומה מאב? תשובה: "תסגור איתה, היא כבר בהמשך תלבש מטפחת" (פרק ג' סי' רל"ה, עמ' שע"א).

שאלה: פאה נכרית שאומרים שיש בזה חשש רציני של תקרובת ע"ז. האם דינה כע"ז שאסור להכניסה לביתו או לא. ומה הדין אם לבושה בפאה זאת נכנסת לביתו, האם עליו להתנגד מחשש ספק דאורייתא? תשובה: נראה שאין עליו למחות בהם, כיוון שיש צדדים להקל וגדול השלום (חלק ט"ז סימן כ"ט עמ' רע"ז).

 

[משיב כהלכה]

כבר הארכתי בזה דיו בפורום השכן. ואכמ"ל.

למזלך בפורום צפון קוריאה דאגו למחוק מה שכתבתי להגיב שוב על דבריך ועל דברי אחרים, ובקושי פרסמו מעט מזעיר, כשהם נותנים לאחרים לומר את המילה האחרונה (וכמובן גם לא פרסמו מה שהערתי בתחילת אשכול זה, כנ"ל). אבל למזלי יש פורומים אחרים, ואשיב באריכות על כל דבריך (בנוגע לדעת הגר"ע מה שכתבתי הם דברים פשוטים בתכלית, איני רואה צורך אפילו לדון בזה, כוונתי היא לדברים אחרים שכתבת בענין שוק).

 

[משיב כהלכה]

זה לא "הצעירים החכמים בעיניהם", אלא כמה וכמה אחרונים, וכפי שהארכתי בקובץ תגובה הנ"ל (עמ' צג והלאה), וכדמוכח בראשונים.

לא מיניה ולא מקצתיה, החסד לאברהם כתב זאת בדרך אפשר, כשהוא מעיר שזה נגד רש"י בביאורו העיקרי, והישועות יעקב כתב גם הוא בדרך דחיה לראיית הפמ"ג ולא כקביעה, והשאר הם מאחרוני אחרוני דורנו.

וכמובן שאין שום הוכחה מהראשונים לזה, אלא דחיה מהראשונים (כאשר כתב החסל"א להיות איש אמת).

וכן כתב מרן הגאון רבי שלום משאש, שרוב ככל הפוסקים האוסרים פאה נכרית אסרו רק מדרבנן, וכן כתב הגר"ש קלוגר בספרו שנות חיים סי' שט"ז, וכן כתב בשו"ת לבושי מרדכי מה"ת יורה דעה סי' קס"ח: "מש"כ כת"ר שהוא דאורייתא, לא אדע מי מן הפוסקים האחרונים שיסבור כן", וכן כתב בשו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב' סי' פ"ח: "אף האוסרין פאה נכרית אינו מאיסור התורה".

ומה שהארכת בתגובה, נגיע גם לזה.

ובדורנו רוב הפוסקים מקילים בזה, ורק הגר"ע יוסף ובודדים נוספים החמירו, והאוסר "מדאורייתא" חולק על כולם, ולזה כיוונתי לצעירים החכמים בעיניהם, שראו שאין לאיסור על מה לסמוך משום צד, והמציאו סברות כרס איסור דאורייתא כשהם חולקים על האוסרים והמתירים גם יחד.

ובנוסף למה שכתבתי לעיל, בוודאי שאין לומר להגר"ע שסבר שיש בזה "פריצות מדאורייתא של נוי השיער", דהא איהו גופיה כתב להתיר ק"ש מול שיער אשה נשואה בימינו כיוון שאין בזה פריצות ואין בזה הרהור, ודשו בזה, וא"כ מהיכי תיתי לאסור פאה משום פריצות דדמי לשיער מחובר, כאשר שאינה קיימת אפילו בשיער מחובר?

ובכלל, מדסבר הגר"ע שאין פריצות בשיער שרגילים בו, גם בשיער הנשואות, מוכח שלא סבר שזו פריצות בעצם מדאורייתא, דא"כ לא היה תלוי כלל ברגילות (וכן מוכח מהראשונים, אבל עסקינן כעת בהגר"ע).

 

[משיב כהלכה]

אין לחכם מה שעיניו רואות, לפנינו מה שהביא ראיה זה מהמשנה בשבת, אם אין ראיה משם, נפל היסוד ונפל הבנין. כפי שכתבתי לעיל האחרונים שדנו בדבריו דנו במשנה בשבת ובסוגיות שם

אם היה מביא ראיה מהמשנה בשבת ושותק, גם אני הייתי מסכים עמך. אבל מדבריו מוכח להיפך, שהעיקר אצלו היתה הסברא ששיער תלוש אינו כשיער מחובר, ויתירה מזה, ששיער גרידא אינו חייב בכיסוי ואינו ערוה, וכתב שהאריך בזה בחידושיו, ואגב על הגליון ציין שהפאה נכרית בגמ' היא ממש כעין הפאה נכרית של ימיו.

והאחרונים שדנו בדבריו קודם הופעת הבאר שבע והשגותיו, כמו הרמ"א, לא ראו צורך כלל לדון בראיותיו, וציטטו רק סברתו וכנ"ל, רק לאחר שהשיג הר"י וציטטו הב"ש ראו צורך ליישב גם הקושיות שהקשו עליו, וכמובן שאין לזה שום משמעות לעצם ההיתר.

וכן הר"י קצנלנבוגן עצמו שהוא המשיג הראשון, לא הסתפק בדחיית ראיותיו מהגמ', אלא הדגיש שצריך לאסור משום מראית העין, וצריך לאסור דבעינן שני כיסויים, מטפחת ועליה רדיד, ופאה לא גרעא ממטפחת.

ולשיטתך היה די בכך שידחה את הראיות ממסכת שבת, ובנפול ה"יסוד" נפל הבנין. אלא ודאי דליתא.

 

[משיב כהלכה]

ולא כתבו שבלאו הכי יש כר נרחב להתיר מצד עצם הסברא שהביא השלטי גיבורים, וכל שכן שלא כתבו שבלא"ה גם אם ידחה כל הראיות להיתר עדיין אפשר להתיר מפני שהאריך בזה בחידושיו...

דבריך תמוהים ביותר, אם היה להם מה לתרץ על הקושיות שהקשו, למה שיחסכו זאת מהקורא ויכתבו שדי בסברתו?

ומדוע שיכתבו להתיר על סמך מה שהאריך בחידושיו ואין אנו יודעים מה האריך, כשבעצם יש להם להשיב על כל הקושיות?

אתה יכול להעתיק ולהדביק שוב ושוב את מה שכתבת, אבל המעיין שרוצה לראות הדברים שהשבתי ופרכתי את כל דבריך הנ"ל, יעיין בקובץ תגובה הנ"ל (עמ' כג והלאה) באריכות.

אם לא תפריע לי להגיב על דבריך הראשונים, אגיע גם לזה ואגיב על זה. ואז המעיין יראה שלדבריך אין שחר.

 

[משיב כהלכה]

הסבא קדישא שם אסר פאה נכרית מדאורייתא [ראה לקמן], ואם איתא שגם לולא הראיה ממס' שבת וכד' עדיין אפשר להתיר (או לכה"פ שלא יהיה דאורייתא) מסברא גרידא, בודאי היה דן בזה.

לא מובן כלל מה אתה רוצה. גם לולא הראיה ממסכת שבת, יש מקום גדול לפלפל בטעמים לאסור. והוא כותב במפורש בתחילת דבריו, דאף אם לא היה שום ראיה בידינו מדברי הראשונים לדחות ראייתו, יש לאסור מן הדין, מתוך הטעמים לאסור. וזה גופא הדיון בסברא - האם שיער תלוש דינו כבגד או שאין זה מספיק, כי יש לאסרו לאסרו מטעמים אחרים (מראית העין, הרהור, רדיד, וכו').

ועוד כתב במפורש (בד"ה ומי שידקדק) שהש"ג עצמו לא ייחס חשיבות גדולה לראייתו, כי אפשר לדחותה, אלא סמך בעלמא הביא.

ואם אסר "מדאורייתא", ראה בתגובה הבאה שהקדמתי את המאוחר.