אלא שהשלטי גיבורים כתב כן לפי מה שסבר שמצינו כבר בש"ס שנשים היו יוצאות בפאה נכרית כמו שהקדים להביא מהמשנה בשבת, דלפ"ז הרי בהכרח נצטרך לחזר אחר איזה טעם להיתר בזה, ולזה הביא את הגמ' בערכין [מלבד רש"י והרא"ש דלהלן], דחזינן התם דלא נחשב כשערה 'לגמרי' כיון שהוא תלוש, דאילו היה נחשב כבשרה לא היה מועיל לומר 'תנו שערי לבתי', אלמא זה לא נחשב כשערה ממש וכנ"ל, וה"נ נלמד לעניין ערוה, שזה לא נחשב כשערה ממש.
אבל כמובן אחרי שראינו שבראשונים מבואר שהפאה נכרית שבש"ס היתה מכוסה [או שהיתה במקום שלא דורשת כיסוי – לפי הביאור של החן וכבוד], ממילא חזר הדבר לפשטות הדברים שאסור ואי אפשר ללמוד מערכין לבד כמובן וכפי שהתבאר היטב.
וא"כ אין זו ראיה גמורה, דהא התם בגבר מיירי, והערוה הוא הבשר, לכן קרי עליה 'שיער שיער' – דאין השיער נטפל לבשר להחשיבו כמוהו להיות ערוה, משא"כ הכא דהנידון הוא על השיער כדאמרינן בהדיא 'שיער באשה ערוה' ופירש"י (גבי קול וה"ה לשיער, ופשוט, וכ"ה להדיא בנמקו"י שם) דדברי תאוה הן, א"כ היאך יתכן ללמוד אחד מהשני?
כדאמרינן בהדיא 'שיער באשה ערוה' ופירש"י (גבי קול וה"ה לשיער, ופשוט, וכ"ה להדיא בנמקו"י שם)
[ואין לומר דקאי לפי גירסת ר"ח המובא באור זרוע (סי' קלג) דקתני "היוצא בבגדה", דהא לפי גירסא זו אין ערוה כלל בשיער ולא רק בשיער נכרית וכמבואר בלשונו. ועי' בזה לקמן].
כרגיל, ראיה לסתור היא.
הלא האור זרוע כתב מפורש בדבריו שהטעם ששיער היוצא בבגדה אינו ערוה, זה לא משום שבעיקרון שער באשה ערוה ורק בגלל שלא רואים את הבשר הוא לא ערוה – כפי שכתבת, אלא כתב שזה משום ש"שיער" באופן כללי הוא לא ערוה כלל - דהא דאמרינן "שער באשה ערוה" לאו לעניין ק"ש איירי [ולא שאיירי גם לעניין ק"ש אלא שזהו רק בעיקר הראש]. אבל אם באמת השיער הוא ערוה [כפי שקיימא לן] אין שום חילוק בין שיער עם בשר או בלי בשר, דאין שום קשר לבשר כאשר השיער הוא מצד עצמו ערוה.
בקיצור, לשני הגירסאות אין חילוק בין סוגי ה"שיער" עצמו - לומר שחלקו מותר וחלקו אסור, אלא באופן כללי – האם שיער באשה ערוה נאמר לגבי ק"ש או לא.
[ודע דגם לדיעה שאומרת שלא נאמר שער באשה ערוה גבי ק"ש, מ"מ נאסר גילויו מצד צניעות, דלא תליא הא בהא כלל, וכפי שביארתי לעיל בהודעות קודמות ויתבאר עוד בהמשך בע"ה].
ואם כן - מתבאר דלדידן דקי"ל ששיער באשה ערוה, גם שיער שיוצא בבגדה הוי ערוה [אפילו לק"ש וכל שכן לעניין צניעות וכנ"ל בסמוך]. ונמצא דהיא ראיה להדיא לא כמו ההקדמה של חן וכבוד. [וגם לגירסא שלנו, משמע דדוקא שיער היוצא 'בבגדו' לא ערוה, הא 'בבגדה' הוי ערוה, אע"פ שלא רואים את הבשר. ומוכח נמי כנ"ל – דלא כההקדמה של החן וכבוד].
וגם לפי"ז אינו ראיה גמורה, שהרי גם אם נסכים עם חידוש זה שגם בגבר השיער שם הוא ערוה, ע"כ אינו אלא מצד שהוא טפל לבשר הערוה עצמו ונחשב כמוהו, ולא מצד הנוי שבו שהרי לא מצינו כלל שכתוב שאסור לקרוא כנגד מקום המכוסה באיש, וכל שכן שיער (בפרט שיער כזה שאדרבה מאיסות יש בו), ואם כן אינו עניין כלל לגבי קריאת שמע כנגד שיער האשה ששם האיסור הוא מצד 'הרהור' בנוי של השיער כמבואר ברש"י שם (וכנ"ל), דלעניין זה מהיכא תיתי לחלק בין הנוי של השיער המחובר לנוי של שיער התלוש. [בפרט שבאמת לא מצינו בשום מקום שיש איזה שיער מסויים שהוא ערוה אפילו באיש, וקשה שייצא חידוש דין כזה מדיוק בעלמא, ובאמת אין הדיוק מוכרח כלל, כי מה שנקט 'היוצא' בבגדו, אורחא דמילתא קתני, דכאשר הוא יוצא מבגדו רואים את זה יותר משא"כ כשזה לא ייצא לחוץ - זה מוסווה ואינו ניכר לרואה בחוץ, אבל בין כך ובין כך אינו ערוה כלל, וא"כ הדרינן לדברים הנ"ל שהטעם ששיער שם אינו ערוה הוא לא בגלל שאינו נראה עם הבשר אלא פשוט משום שבגבר הערוה היא לא ה'שיער' אלא ה'בשר', ואם אין בשר ממילא לא הוי אלא 'שער שער', משא"כ הכא באשה - שהשיער מצד עצמו הוא ערוה, וכנ"ל].
אלא שהשלטי גיבורים אחרי שראה במשנה בשבת שהיו מגלות את הפאה נכרית [לשיטתו] ממילא על כרחו הוצרך לתת טעם בזה - מכיון שלא רואים כלל את הבשר, כמו הא דקרי עליה שיער שיער, דכנראה טעם זה יבוא גם לעניין שיער של אשה, שמכיון שזה קישוט חיצוני לא הוי ערוה ולא הוי מכשיל. אולם, אחרי דידעינן דבמשנה בשבת מיירי בכלל בפ"נ מכוסה, א"כ אין טעם לחזר אחר סברא דחוקה כזו, והדרינן לפשטות הדברים שלענין שיער של אשה שעניין הערוה שבו הוא מצד נוי לא יועיל פאה נכרית ואין ראיה כלל מהגמ' ורש"י בברכות, וכנ"ל.
וכן מה שהביא השלטי גיבורים מהרא"ש – גם כן לא ברור למה כוונתו.
דאין לומר שכוונתו לעניין מה שכתב הרא"ש גבי ה'רגילות' בשיער הבתולות, דהא השתא קאי להוכיח "שאין איסור בשער אשה אלא במחובר" ולא בא להוכיח שמועיל רגילות וכדומה. כדכתב להדיא "ולכשתעיין בסופ"ק דערכין (ז.) ופרק מי שמתו (ברכות כד.) בדברי רש"י שם ובדברי הרא"ש תמצא דאין איסור בשער אשה משום ערוה אלא במחובר לבשרה וגם שהבשר נראה עם השיער כדאוקימנא". ולא נחת כלל לעניין 'רגילות'.
ועוד, דאם תלמד מבתולות לגמרי להתיר מצד הרגילות, ייצא שהתיר פאה נכרית גם אם היא נראית ממש כמו שערה על ראשה - כמו בתולות. והרי לשון השלטי גיבורים היא שהאיסור הוא כאשר "נראה גם בשרה עם השיער" [אבל אם לא נראה – שרי], מה המשמעות של המילים האלו? וכי רק בחצי קירחת דברה תורה? הלא רוב הנשים יש להם הרבה שיער באופן שלא רואים כלל את הבשר, וא"כ יספיק כיסוי רק לקצוות הראש (והא להיפך מצינו באחרונים שדוקא שם יש שהתירו ע"פ המהר"ם אלאשקר, וראה על דבריו לקמן). איך שלא תסביר, יש כאן הגבלה מהותית על עצם הצורה בה נראית הפא"נ שמותרת לשיטתו. כלומר, מפורש בדבריו שההיתר הוא לא כיון ש"אין זה השיער שלה וממילא אין בזה שום איסור", אלא כיון שיש שינוי מהותי בצורה של הפא"נ, אשר מבדיל היטב בינה ובין השיער הטבעי.
פרט דמבואר בדבריו דמיירי על פאה המכונה "קרינאלי", והרי במילון איטלקית מובא התרגום של מילה זו: בלורית, קרבולת, שובל, זנב. ומשמע שמדובר בכעין פוני [וגם כן משמעות לשונו, שמדובר על חלק מתוך שאר הראש שהוא מכוסה – עי' לקמן]
דוקא כאשר השיער יוצא מן הבשר ממש 'ונראה שהוא מחובר עם הבשר', משא"כ כשהוא תלוש ומובדל היטב מן הבשר לא הוי אלא כקישוט חיצוני, והיינו דבלובשת המגבעת שמדובקים עליה שערות הרי ניכר ששערה מכוסה במגבעת וסביבו נראה המגבעת ולא הבשר, אלא שמעל המגבעת יש שיער, ולכן ניכר בעליל שהוא שיער וקישוט חיצוני בעלמא. וכ"כ כיו"ב בשו"ת סבא קדישא (ח"ב סי' א, ראה להלן שהעתקתיו)
אע"פ שכתב השלט"ג בתוך דבריו "ואין לומר שהיו משימות צעיף או מידי על הפאות נכריות, דא"כ מאי אהני ההוא קישוט הרי כל עצמו של אותו קישוט לא הוי אלא בשביל שתראה בעלת שער, אלא פשיטא דמיירי שהולכות בשערות מגולות", וא"כ לכאו' משמע שזה היה נראה כמו שערותיה, מ"מ זה אינו דהרי על כרחך הוא לא הבין את ה"בעלת שער" שהכוונה שזה היה לבעלת מום כדי להיות תחליף לשער שחסר לה, דהא א"כ מנ"ל דלא היה מעל זה כיסוי אדרבה כמו שאת שערותיה המקוריות אילו היה לה מכסים כך גם את התחליף שלו מכסים
ואילו בשיער נכרית שרי מצד שהוא שיער נכרית שניכר כחיצוני שאינו נראה עם בשרה וכדומה
לכן נראה דכוונתו, ללמוד משם רק שאין האיסור והערוה ב'שיער' סתמא יהיה אשר יהיה, דהא להדיא חזינן ששיער הבתולות מותר, ומוכח דלא כל שיער נאסר, וה"נ בפאה נכרית א"א לאוסרה מצד שסוף סוף זה 'שיער', דליתא וכאמור, ואע"פ שכל אחד מהטעם שלו - דבשיער הבתולות שרי מצד הרגילות ואילו בשיער נכרית שרי מצד שהוא שיער נכרית שניכר כחיצוני שאינו נראה עם בשרה וכדומה, אך מ"מ בתרוויהו אין לאסור מצד עצם היותו 'שיער'.
ולפ"ז יוצא שמדברי הרא"ש אין כוונתו להביא ראיה לעצם הסברא שכאשר זה שיער האשה אינו מחובר שרי, דהא לא מצינו ראיה לזה משם, אלא כוונתו רק לשלול טענת איסור מצד 'עצם היותו שיער'.
[ברם אחרי שסבר שבמשנה בשבת מוכח שהנשים היו יוצאות בפאה נכרית מגולה ממילא נהיה מוכרחים לומר שהסברא בזה הוא כנ"ל. אבל אם בשבת מיירי בפאה מכוסה אין שום מקור וסיבה לומר סברא זו והדרינן לפשטות הדברים שאסור].
ויש שפירשו שכוונת השלטי גיבורים בראייתו מרש"י והרא"ש, היא מכך שלדבריהם 'קול' באשה אינו ערוה אלא לעניין ליהנות מאשה זרה, ולא לעניין ק"ש באשתו [כן מפורש ברא"ש שם, וגם ברש"י יש גירסאות (עי' חידושי הגר"א שם) שגרס "שיער" (במקום שוק) באשה ערוה 'להסתכל' וכן לק"ש וכוונתו שא"א ללמוד שיער מ'אצבע קטנה' כי שיער הוא יותר חיצוני, ולכן גם כאשר השמיענו שאף השיער הוא ערוה מ"מ זהו דוקא בזה משא"כ קול כדלהלן], והטעם בזה הוא משום שקול הוא דבר חיצוני ופחות מ"גוף" האשה, ולכן לא מקרי "ערוה", ולפ"ז למד השלטי גיבורים שממילא גם גבי שיער, אע"פ שהשיער עצמו כן החשיבו אותו כ'ערוה', דיינו בשיער עצמו אבל בפאה נכרית הוי כבר כמו קול, דלא נחשב ערוה (כן פירש הר"ר ברוך מקובר במאמרו המובא בקונטרס 'דעת רבותינו' עמ' 59-60. אבל זה קצת דוחק לומר שבדיוק לשלט"ג היה הגירסא של הגר"א בעוד שבכל הדפוסים אינו כן. וצ"ע).
חזינן בכל האחרונים ללא יוצא מן הכלל – שאף אחד לא התיר מכח סברתו זו לבד
וראה גם בישועות יעקב (או"ח סי' עה סי' עה סק"ג), שכתב: "ונראה כי מקור ראיות הש"ג להתיר נשים לצאת בפיאה נכרית, שתים הנה, הנה האחד, ש"ס דשבת דף ס"ד יוצאה אשה בפיאה נכרית, וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה שהמה מגבעות של שער שרגילים הנשים לשאת על ראשם. השנית, ש"ס דנזיר אהא דקאמר שם דיכול הבעל להפר נדר נזירות ולומר איני חפץ באשה מגלוחת, ור"מ [סובר דאי"ז טענה, ד]אפשר בפיאה נכרית, ורבנן משום זוהמא יכול לומר איני חפץ בפאה נכרית. מבואר מזה דפיאה נכרית מותרת. אלו הם תוכן דברי השלטי גיבורים". עכ"ל.
כאשר ברשותי תמונות ברורות מהזמן ההוא שבאות וטופחות בפניך
יש לך תמונות שהיו "בחוץ" עם צמות גלויות?
לפי מה שאמר לי ראש המכון הנ"ל, אכן הצמות היו גלויות, אבל לא 'ברשות הרבים' ששם התעטפו בבגד גדול העוטף את כל הגוף כולל אותן 'צמות'.