הערות על ספר "אוצר השיער" בדין פאה

אלא שהשלטי גיבורים כתב כן לפי מה שסבר שמצינו כבר בש"ס שנשים היו יוצאות בפאה נכרית כמו שהקדים להביא מהמשנה בשבת, דלפ"ז הרי בהכרח נצטרך לחזר אחר איזה טעם להיתר בזה, ולזה הביא את הגמ' בערכין [מלבד רש"י והרא"ש דלהלן], דחזינן התם דלא נחשב כשערה 'לגמרי' כיון שהוא תלוש, דאילו היה נחשב כבשרה לא היה מועיל לומר 'תנו שערי לבתי', אלמא זה לא נחשב כשערה ממש וכנ"ל, וה"נ נלמד לעניין ערוה, שזה לא נחשב כשערה ממש.

לא זה ראייתו אלא כפי שכתבתי, דחזינן שהיו נשים הולכות עם פאות בזמן הש"ס, ותו לא מידי.

ונעלם ממך דבריו, "ואע"ג דאמרינן סוף פ"ק דערכין דהוי כגופה ממש, מ"מ לא נאסר בשביל כך לצאת בה ולהתקשט בה, דהא אותן הצדקניות דקאמר התם היו מתקשטות בפאות ההם, ובנשואות מיירי התם".

והיה פשיטא ליה שאין שום קשר בין "כגופה ממש" לענין עיר הנידחת לבין העובדה שהשיער אינו ערוה ואינו פריעת ראש (אם כי לגופו של ענין אפשר לפלפל בדברים וכנ"ל במג"ג, אבל הוא לא נכנס לזה).
 
אבל כמובן אחרי שראינו שבראשונים מבואר שהפאה נכרית שבש"ס היתה מכוסה [או שהיתה במקום שלא דורשת כיסוי – לפי הביאור של החן וכבוד], ממילא חזר הדבר לפשטות הדברים שאסור ואי אפשר ללמוד מערכין לבד כמובן וכפי שהתבאר היטב.

תיקון טעות: הפאה נכרית שבש"ס היתה גלויה, וכדמוכח מהראשונים וכנ"ל, וממילא שיער גרידא אין בו משום פריעת ראש או ערוה. ואפי' שיער המחובר היוצא חוץ לכיסוי, ועל אחת כמה וכמה שיער תלוש שאינו שלה וכבגד דמיא.
 
וא"כ אין זו ראיה גמורה, דהא התם בגבר מיירי, והערוה הוא הבשר, לכן קרי עליה 'שיער שיער' – דאין השיער נטפל לבשר להחשיבו כמוהו להיות ערוה, משא"כ הכא דהנידון הוא על השיער כדאמרינן בהדיא 'שיער באשה ערוה' ופירש"י (גבי קול וה"ה לשיער, ופשוט, וכ"ה להדיא בנמקו"י שם) דדברי תאוה הן, א"כ היאך יתכן ללמוד אחד מהשני?

גם כאן הערוה היא בשר הקרקפת והשיער שבשטחו, ולפיכך גם אשה קרחת חייבת בכיסוי וכאשר הארכתי לעיל בראיות, ומאידך גיסא השיער היוצא מחוץ לכיסוי אינו ערוה, וכאשר האריכו הראשונים, להיפך הגמור מדבריך שהערוה היא על השיער דוקא, דא"כ מה לי תוך הכיסוי מה לי חוץ לכיסוי.

ומה שפירש רש"י שהשיער תאווה הוא, אינו אלא סמך בעלמא מהכתוב משיר השירים, דאם הילפותא היא ממה שמשבח קרא בגוה, למה לא כללו בגמ' שם בגדרי הערוה גם שיניים צוואר ופנים, שגם עליהם כתוב בשיר השירים פרק ד' פסוקים ב'-ד'. וכן כתב הגאון רבי יצחק עבאדי בשו"ת אור יצחק אה"ע סימן ג.

וביאר דהיינו טעמא דכל הני דלא הוי ערוה משום שהם מקומות הגלויים תמיד, ולכן אין זה מביא לידי הרהור אם לא מכוון לזה, מה שאין כן שיער אשה כיוון שדרכו להיות מכוסה כדילפינן מ"ופרע ראש האשה", לכן כשהוא מגולה שייך לומר שיער באשה ערוה, כמו בכל מקום בגוף שדרכו להיות מכוסה. עכ"ל.

ואה"נ כשאינה רגילה לגלות שערותיה כלל, הפכו כל שערותיה לערווה, ומאידך גיסא כאשר רגילה להוציא שערה מהכיסוי, אין ערוה במה שיוצא וכאשר כתבו הראשונים ונפסק להלכה ברמ"א סי' ע"ה.
 
כדאמרינן בהדיא 'שיער באשה ערוה' ופירש"י (גבי קול וה"ה לשיער, ופשוט, וכ"ה להדיא בנמקו"י שם)

מעניין שלגבי קול ושיער עשית "גזירה שווה" כהרף עין, אבל כאשר כל הראשונים כותבים ששיער שרגיל בו אינו ערוה, וקול שרגיל בו אינו ערוה, מהם שכתבו במפורש "וכל הדברים שהזכרנו למעלה לערוה", זה כבר לא היה בכוחך ללמוד מאחד לשני שהכל חדא מילתא, ואין הבדל בין שיער וקול לבין שוק, שכולם נאמרו בחדא מחתא.
 
[ואין לומר דקאי לפי גירסת ר"ח המובא באור זרוע (סי' קלג) דקתני "היוצא בבגדה", דהא לפי גירסא זו אין ערוה כלל בשיער ולא רק בשיער נכרית וכמבואר בלשונו. ועי' בזה לקמן].

לא זכינו כאן למה שכתב "לקמן", ולכן אעתיק את דבריך מ"פורום לתורה":

כרגיל, ראיה לסתור היא.
הלא האור זרוע כתב מפורש בדבריו שהטעם ששיער היוצא בבגדה אינו ערוה, זה לא משום שבעיקרון שער באשה ערוה ורק בגלל שלא רואים את הבשר הוא לא ערוה – כפי שכתבת, אלא כתב שזה משום ש"שיער" באופן כללי הוא לא ערוה כלל - דהא דאמרינן "שער באשה ערוה" לאו לעניין ק"ש איירי [ולא שאיירי גם לעניין ק"ש אלא שזהו רק בעיקר הראש]. אבל אם באמת השיער הוא ערוה [כפי שקיימא לן] אין שום חילוק בין שיער עם בשר או בלי בשר, דאין שום קשר לבשר כאשר השיער הוא מצד עצמו ערוה.
בקיצור, לשני הגירסאות אין חילוק בין סוגי ה"שיער" עצמו - לומר שחלקו מותר וחלקו אסור, אלא באופן כללי – האם שיער באשה ערוה נאמר לגבי ק"ש או לא.
[ודע דגם לדיעה שאומרת שלא נאמר שער באשה ערוה גבי ק"ש, מ"מ נאסר גילויו מצד צניעות, דלא תליא הא בהא כלל, וכפי שביארתי לעיל בהודעות קודמות ויתבאר עוד בהמשך בע"ה].
ואם כן - מתבאר דלדידן דקי"ל ששיער באשה ערוה, גם שיער שיוצא בבגדה הוי ערוה [אפילו לק"ש וכל שכן לעניין צניעות וכנ"ל בסמוך]. ונמצא דהיא ראיה להדיא לא כמו ההקדמה של חן וכבוד. [וגם לגירסא שלנו, משמע דדוקא שיער היוצא 'בבגדו' לא ערוה, הא 'בבגדה' הוי ערוה, אע"פ שלא רואים את הבשר. ומוכח נמי כנ"ל – דלא כההקדמה של החן וכבוד].

וכרגיל, הדברים נובעים מחוסר הבנה.

כי הגדרת "שיער באשה ערוה" אליבא דהאור זרוע וסיעתו היא לענין הסתכלות, כאשר כתב הריקאנטי, והיינו שאסור להסתכל בשערה, ועל זה כתב האור זרוע ששיער היוצא בבגדה [היינו שיער היוצא מחוץ לכיסוי הראש] אינו בגדר "שיער באשה ערוה" כלל, גם לא לאיסור הסתכלות, כי אינו כלום. ולשיטתו, היתר שיער שחוץ לצמתה מבואר בגמ' להדיא.

וממילא מה שכתבת "ראיה להדיא לא כמו ההקדמה של חן וכבוד", לא נגע ולא פגע. וראיה גדולה היא ששיער בפני עצמו אינו כלום.

גם הדיוק המשעשע שכתבת ששיער היוצא "בבגדו" אינו ערוה אבל בבגדה הוא ערוה, הוא דיוק של הבל, כי לגרסת "היוצא בבגדו" איירי בדבר אחר לגמרי, והוא ערוה של איש, והיתה לגמ' הוה אמינא שהשיער הוא בכלל ערוה, וקמ"ל שבפני עצמו הוא.

ומבלי להיכנס לכל מה שכתבת "בהמשך", אכתוב בקיצור ששיער באשה ערוה אינו קשור כלל לדין כיסוי הראש, שהוא סוגיא אחרת לגמרי בכתובות ע"ב, שאינה משום צניעות אלא משום שכך הוא מנהג בנות ישראל שהחל מאז קללת חוה (המוזכר בתורה ולכן נקרא "דת משה") וכאשר כתב רש"י בביאורו העיקרי שם.

ובפרט להרמב"ם והרי"ף (כנ"ל בדברי הגר"ע) שאסרו יציאה בגילוי ראש ועם זה שיטתם להתיר ק"ש נגד כל שיער ואע"פ שרגיל להיות מכוסה (ומה שאמרו בגמ' שיער באשה ערוה היינו להסתכל עליו).

ומה דאיתא "פריצות" בלשונות הראשונים פשוט הוא, דקאי על אשה שכולם מכירים אותה שרגילה לכסות, או שהתחתנה זה עתה וחייבת בכיסוי, ואע"פ כן פורצת גדר והולכת בשערה.

אבל האחרונים למדו מסוגיית "שיער באשה ערוה" שמנהג הנשים לגלות השיער שחוץ לכיסוי, וכן מנהג הרווקות לגלות השיער ולא לכסותו כלל, וכך נפסק להלכה במהר"ם אלשקר, ברמ"א ובאחרונים, להתיר גילוי השיער הזה ברה"ר על סמך סוגיית "שיער באשה ערוה", וכנ"ל לגבי שוק וקול דנו האחרונים הלכה למעשה אם מותר לשמוע קול ואם מותר לגלות שוק, וכאשר הארכתי בפורום לתורה.

ועסקינן הכא בפאה נכרית, שאיננה שיער מחובר שעליו נאמר "שיער באשה ערוה" בברכות כ"ד, או שהוצרך לכיסוי בכתובות ע"ב, וא"כ מהיכי תיתי לאסרו משום "צניעות" כאשר הראשונים כותבים במפורש שאין בזה חסרון צניעות, ולכן הרואה אינו נטרד ומותר לקרוא ק"ש נגד שיער שרגיל להיות גלוי.

וזאת למודעי, שהנדון ב"שיער הרגיל להיות גלוי" אינו בבית ובחצר, דא"כ מה הרבותא בשיער הרווקות, או בשיער שחוץ לצמתה, תיפוק ליה גם בנשואות שמגלות כל ראשן, שהיה מנהגם לכסותו בבית ובחצר בפשטות, ולרוב ככל הראשונים הותר לגלותו בחצר, ולכולי עלמא מותר לגלותו בבית, רק הזוה"ק החמיר בזה.

אלא וודאי "רגילות לגלות" אינה אלא ברה"ר, וכל מה שרגילות לכסותו ברה"ר, מעורר הרהור גם בבית. ולפ"ז מובן מה שדייקו האחרונים מדברי הראשונים בענין הרווקות, ולא העמידו "דאיירי בבית ובחצר".
 
וגם לפי"ז אינו ראיה גמורה, שהרי גם אם נסכים עם חידוש זה שגם בגבר השיער שם הוא ערוה, ע"כ אינו אלא מצד שהוא טפל לבשר הערוה עצמו ונחשב כמוהו, ולא מצד הנוי שבו שהרי לא מצינו כלל שכתוב שאסור לקרוא כנגד מקום המכוסה באיש, וכל שכן שיער (בפרט שיער כזה שאדרבה מאיסות יש בו), ואם כן אינו עניין כלל לגבי קריאת שמע כנגד שיער האשה ששם האיסור הוא מצד 'הרהור' בנוי של השיער כמבואר ברש"י שם (וכנ"ל), דלעניין זה מהיכא תיתי לחלק בין הנוי של השיער המחובר לנוי של שיער התלוש. [בפרט שבאמת לא מצינו בשום מקום שיש איזה שיער מסויים שהוא ערוה אפילו באיש, וקשה שייצא חידוש דין כזה מדיוק בעלמא, ובאמת אין הדיוק מוכרח כלל, כי מה שנקט 'היוצא' בבגדו, אורחא דמילתא קתני, דכאשר הוא יוצא מבגדו רואים את זה יותר משא"כ כשזה לא ייצא לחוץ - זה מוסווה ואינו ניכר לרואה בחוץ, אבל בין כך ובין כך אינו ערוה כלל, וא"כ הדרינן לדברים הנ"ל שהטעם ששיער שם אינו ערוה הוא לא בגלל שאינו נראה עם הבשר אלא פשוט משום שבגבר הערוה היא לא ה'שיער' אלא ה'בשר', ואם אין בשר ממילא לא הוי אלא 'שער שער', משא"כ הכא באשה - שהשיער מצד עצמו הוא ערוה, וכנ"ל].

גם שיער באשה ערוה אינו משום "נוי" (למרות הגזירה שווה שעשית ברש"י) אלא משום דרגיל להיות מכוסה וכדמוכח מהראשונים, אבל אם רגיל להיות גלוי, למרות ה"נוי" אינו ערוה כלל.

והוא הדין ערוות איש, ואין לזה קשר למאיסות או לא מאיסות, כל עוד היה הוה אמינא שהשיער קשור לזה, גם הוא היה נחשב ערוה, היינו הרהור וטרדה להקורא ק"ש מולו.

וממילא כל הפלפול על החילוק בין נוי שיער מחובר לנוי שיער תלוש, ליתא.

ומה שחזרת שוב וכתבת שאצל האשה השיער ערוה ולא הבשר, ליתא. דמדינא חיוב הכיסוי הוא על בשר הקרקפת (כנ"ל), וענין שיער באשה ערוה הוא רק פועל יוצא מהיות השיער בשטח זה מכוסה, ומה שרגיל להיות גלוי - אינו בכלל זה.
 
אלא שהשלטי גיבורים אחרי שראה במשנה בשבת שהיו מגלות את הפאה נכרית [לשיטתו] ממילא על כרחו הוצרך לתת טעם בזה - מכיון שלא רואים כלל את הבשר, כמו הא דקרי עליה שיער שיער, דכנראה טעם זה יבוא גם לעניין שיער של אשה, שמכיון שזה קישוט חיצוני לא הוי ערוה ולא הוי מכשיל. אולם, אחרי דידעינן דבמשנה בשבת מיירי בכלל בפ"נ מכוסה, א"כ אין טעם לחזר אחר סברא דחוקה כזו, והדרינן לפשטות הדברים שלענין שיער של אשה שעניין הערוה שבו הוא מצד נוי לא יועיל פאה נכרית ואין ראיה כלל מהגמ' ורש"י בברכות, וכנ"ל.

כבר ביארתי שאין זה אלא בדיחה עצובה, לקחת אחת מראיות הש"ג ולהפוך אותה ל"מרכזית", ואת השאר ל"ראיות זוטות", שבהינטל הראיה ממסכת שבת כבר אינן נחשבות למאומה...

(מה גם שהראיה ממסכת שבת שרירא וקיימת, רק אני כותב לשיטתך).
 
וכן מה שהביא השלטי גיבורים מהרא"ש – גם כן לא ברור למה כוונתו.
דאין לומר שכוונתו לעניין מה שכתב הרא"ש גבי ה'רגילות' בשיער הבתולות, דהא השתא קאי להוכיח "שאין איסור בשער אשה אלא במחובר" ולא בא להוכיח שמועיל רגילות וכדומה. כדכתב להדיא "ולכשתעיין בסופ"ק דערכין (ז.) ופרק מי שמתו (ברכות כד.) בדברי רש"י שם ובדברי הרא"ש תמצא דאין איסור בשער אשה משום ערוה אלא במחובר לבשרה וגם שהבשר נראה עם השיער כדאוקימנא". ולא נחת כלל לעניין 'רגילות'.

אין זה אלא בדרך קל וחומר וכפי שכתבתי לעיל, דאם אפילו שיער מחובר אינו ערוה ברגיל לראותו, על אחת כמה וכמה שיער תלוש הרגיל לראותו. ופשוט.

ועל זה כתב שאין שיער באשה ערוה אלא במחובר לבשרה.
 
ועוד, דאם תלמד מבתולות לגמרי להתיר מצד הרגילות, ייצא שהתיר פאה נכרית גם אם היא נראית ממש כמו שערה על ראשה - כמו בתולות. והרי לשון השלטי גיבורים היא שהאיסור הוא כאשר "נראה גם בשרה עם השיער" [אבל אם לא נראה – שרי], מה המשמעות של המילים האלו? וכי רק בחצי קירחת דברה תורה? הלא רוב הנשים יש להם הרבה שיער באופן שלא רואים כלל את הבשר, וא"כ יספיק כיסוי רק לקצוות הראש (והא להיפך מצינו באחרונים שדוקא שם יש שהתירו ע"פ המהר"ם אלאשקר, וראה על דבריו לקמן). איך שלא תסביר, יש כאן הגבלה מהותית על עצם הצורה בה נראית הפא"נ שמותרת לשיטתו. כלומר, מפורש בדבריו שההיתר הוא לא כיון ש"אין זה השיער שלה וממילא אין בזה שום איסור", אלא כיון שיש שינוי מהותי בצורה של הפא"נ, אשר מבדיל היטב בינה ובין השיער הטבעי.

לא הבנתי כלל מה רצית לומר בקטע המבולבל הזה. וכבר דחיתי לעיל את ההבנה העקומה והמוזרה שלך בדברי הש"ג. ואדרבה, להיפך ממש, מבואר בדבריו להדיא שההיתר הוא מצד שזה שאין זה השיער שלה, ושני תנאים צריך כדי לאסור: א. שיהיה השיער מחובר. ב. שיראה עמו הבשר.
 
פרט דמבואר בדבריו דמיירי על פאה המכונה "קרינאלי", והרי במילון איטלקית מובא התרגום של מילה זו: בלורית, קרבולת, שובל, זנב. ומשמע שמדובר בכעין פוני [וגם כן משמעות לשונו, שמדובר על חלק מתוך שאר הראש שהוא מכוסה – עי' לקמן]

כל הכבוד על הגילוי העצום שהעתקת מתוך הקדמת הספר חן וכבוד, היה רצוי להעתיק את הקטע המלא (בהשמטת קטעים שכבר כתבתי בהם לעיל):

הש"ג קבע בדבריו יסוד הלכתי ששיער תלוש דינו כבגד, אין בו משום ערוה לק"ש וגם אינו נחשב לפריעת ראש. והביא לזה ראיה מברכות (דף כד.) ורש"י ורא"ש שם... וכמו כן, שאין אומרים "שיער באשה ערוה" בדבר הרגיל בגילוי, כי אינו ערוה בעצם, וממילא יש להתיר גם לבישת פאה, כפי שהתירו הראשונים שם את שיער הבתולות. ולאיסור פריעת ראש הצריך הש"ג שני תנאים: שיהיה השיער מחובר, ושיראה הבשר עם השיער.

ויסוד זה הובא כבר בראשונים...

ומכיון שאין אנו יודעים את המציאות שהיתה בזמן הש"ג, יתכן אפילו שגם הוא דיבר על פאה שאינה מכסה את כל הראש אלא רק מכסה את מקום קליעת שערותיה, וזה מדוייק בלשונו שכתב "נשים היוצאות בכיסוי הראש שלהן" כלומר שראשן מכוסה בכיסוי, אלא ש"במקום קליעת שערותיהן נושאות שערות חברותיהן", דהיינו שבמקום קליעת הצמה קושרות פאה נכרית ומגלות אותה. ולזה הביא ראיה מהגמרא, שגם אז היו הולכות כך [וראה עוד לעיל בביאור ראייתו]. אלא שבדבריו חידש יסוד הלכתי חשוב, להתיר כל סוג של פאה, ובלבד שאין השיער מחובר לראש, וכתב שגם שיער המכסה שיער העשוי לקישוט אין בו משום ערוה ואינו נחשב לפריעת ראש.

ויסוד זה נפסק להלכה ע"י גדולי הפוסקים הבאים אחריו, רמ"א מג"א ופרישה ועוד רבים, ונשלל ע"י הפוסקים האוסרים, הר"י קצנלנבוגן, ב"ש וסיעתם, שאף הם דנו בפאה שלימה המכסה את כל הראש ולא רק בפאה כעין צמה. וע"פ פסק הש"ג והשו"ע להתיר פאה, התפשט המנהג בכל איטליה, לכסות הראש לגמרי בפאה, עד שלא ניכר כלל בין נשואה לבתולה, וכנ"ל בשו"ת "אפי זוטרי", ומסתמא החל המנהג להתפשט עוד בזמן הש"ג, שהרי הר"י קצנלנבוגן והב"ש שחיו מעט אחרי הש"ג, דנו כבר בפאה נכרית שלימה ולא כעין צמה.

והיה מקום לומר שגם הרמ"א דיבר על פאה שהיא כעין צמה קלועה מאחריה (ולכן נקט זאת בסי' ע"ה אגב שיער היוצא מחוץ לצמתה, ולא הביא דין זה באבן העזר סי' קט"ו, וכן התיר גם פאה שדרכה לכסותה, ומדוע שאשה תכסה את הפאה שלה). אבל מלשונו "בתלושין העשויות לכסות שערותיה האחרות" משמע בפשטות דאיירי בפאה שלמה כמו בימינו. ואין סתירה בין הדברים, כי יתכן שדיבר על פאה שהיא צמה קלועה, ועם זאת הדגיש בתוך דבריו שגם בפאה שלמה יהיה מותר, וכדעת הש"ג, שבשיער תלוש אין דין ערוה ואין בזה פריעת הראש, עד כדי כך שאפי' אם דרכו להיות מכוסה, אין בו הרהור כלל. וכתב זאת גם בדיני שבת, ללא קשר לק"ש. כי אין נפק"מ בין צמה לבין פאה שלימה, אלא משום מראית העין ודת יהודית ובחוקותיהם וכו', שכל הדברים הללו אינם שייכים במקום שנהגו בפאה, ולכן התירו האחרונים לבישת פאה על סמך דברי הרמ"א והש"ג.

ואחריהם הלכו עשרות האחרונים שהתירו פאה, ואע"פ שחלק מהם פלפלו בראיות הש"ג מהגמ', לא התייחסו לראיותיו אלא כסמך בעלמא, והתירו פאה מסברא ששיער תלוש דינו כבגד, תוך שהם שוללים את טעמי האוסרים.
 
דוקא כאשר השיער יוצא מן הבשר ממש 'ונראה שהוא מחובר עם הבשר', משא"כ כשהוא תלוש ומובדל היטב מן הבשר לא הוי אלא כקישוט חיצוני, והיינו דבלובשת המגבעת שמדובקים עליה שערות הרי ניכר ששערה מכוסה במגבעת וסביבו נראה המגבעת ולא הבשר, אלא שמעל המגבעת יש שיער, ולכן ניכר בעליל שהוא שיער וקישוט חיצוני בעלמא. וכ"כ כיו"ב בשו"ת סבא קדישא (ח"ב סי' א, ראה להלן שהעתקתיו)

וראה לעיל מה שהגבת על ההמצאה הלא מוכרחת שכביכול הש"ג התיר רק כאשר זה ניכר שמכסה שערה ולא ניכר שהוא שערה, שאין לזה שום מקור, וגם לא רמז בדברי הש"ג, כמו כן גם לגבי מה שכתב בשו"ת סבא קדישא שאינו קשור לדבריך אלא כתב לתרץ ע"י זה הקושיות שהקשו על הש"ג.
 
אע"פ שכתב השלט"ג בתוך דבריו "ואין לומר שהיו משימות צעיף או מידי על הפאות נכריות, דא"כ מאי אהני ההוא קישוט הרי כל עצמו של אותו קישוט לא הוי אלא בשביל שתראה בעלת שער, אלא פשיטא דמיירי שהולכות בשערות מגולות", וא"כ לכאו' משמע שזה היה נראה כמו שערותיה, מ"מ זה אינו דהרי על כרחך הוא לא הבין את ה"בעלת שער" שהכוונה שזה היה לבעלת מום כדי להיות תחליף לשער שחסר לה, דהא א"כ מנ"ל דלא היה מעל זה כיסוי אדרבה כמו שאת שערותיה המקוריות אילו היה לה מכסים כך גם את התחליף שלו מכסים

אתה הולך בחושך ולכן אתה מסתבך. ואמנם היו שרצו לתרץ את הש"ג שהולך כפירוש הרמב"ם ולדחות שאר המפרשים, אבל אין צורך להגיע לזה, כפי שכתב ביאור נפלא בהקדמת ספר חן וכבוד ולפיו מיושבות כל הקושיות.

והפשט בגמ' הוא כנ"ל שהיו כל הנשים מוציאות צמה, והאשה החובשת פאה היה שערה דליל ורצתה גם היא להוציא צמה ככל הנשים, והוציאה צמה מפאה נכרית. ועל זה כתב הש"ג דכל אותו קישוט הוא שתראה כבעלת שיער ברה"ר, וממילא פשוט שאינו מכוסה.

וממילא אם כל הנשים היו מוציאות צמה ברה"ר (שזה הפשט "מחוץ לצמתה"), וכדמוכח מראיות רבות שהביא בהקדמת חן וכבוד הנ"ל, גם הפאה שהחליפה את הצמה היתה גלויה.

(וגם לפירושים אחרים באחרונים אין זו קושיה, יש שביארו שהביא ראיה דאסורה לצאת בשבת לרה"ר אבל בחול מותרת (וכשם שיצאה לחצר), יש שביארו שהביא ראיה מהא דאיירי בחצר הרבים שחובה לכסות שם הראש, ועוד. ומה גם שאפשר לומר בפשטות שראה דברי הגאונים והתוס' ושאר הראשונים דאיירי בפאה מגולה, וכך היה פשוט לו).
 
ואילו בשיער נכרית שרי מצד שהוא שיער נכרית שניכר כחיצוני שאינו נראה עם בשרה וכדומה

אין שום הכרח שיהיה ניכר כחיצוני, במקום שפשט המנהג, לא מצד דת יהודית ולא מצד מראית העין. אבל אין גבול לפרשנות שאפשר להעמיס ללא שום צורך בראיה או הוכחה. הנייר הוירטואלי סובל הכל.
 
לכן נראה דכוונתו, ללמוד משם רק שאין האיסור והערוה ב'שיער' סתמא יהיה אשר יהיה, דהא להדיא חזינן ששיער הבתולות מותר, ומוכח דלא כל שיער נאסר, וה"נ בפאה נכרית א"א לאוסרה מצד שסוף סוף זה 'שיער', דליתא וכאמור, ואע"פ שכל אחד מהטעם שלו - דבשיער הבתולות שרי מצד הרגילות ואילו בשיער נכרית שרי מצד שהוא שיער נכרית שניכר כחיצוני שאינו נראה עם בשרה וכדומה, אך מ"מ בתרוויהו אין לאסור מצד עצם היותו 'שיער'.
ולפ"ז יוצא שמדברי הרא"ש אין כוונתו להביא ראיה לעצם הסברא שכאשר זה שיער האשה אינו מחובר שרי, דהא לא מצינו ראיה לזה משם, אלא כוונתו רק לשלול טענת איסור מצד 'עצם היותו שיער'.

משעשע לראות איך אחר כל ה"קושיות" שהקשית בתחילת דבריך, חזרת להבנה הפשוטה שכתבתי לעיל, תוך כדי משחק מילים מצידך, שההיתר הוא "מצד היותו שיער":

ומה שהזכיר רא"ש, כוונתו לדברי הרא"ש שם "שער באשה ערוה בנשים שדרכן לכסות שערן, אבל בתולות שדרכן לילך פרועות מותר לקרות כנגדן", ומזה למדים ששיער שאינו רגיל להתכסות (והכיסוי הוא בשטח הראש, לשיער שנראה עם הבשר) אינו ערוה ומותר לגלותו, וקל וחומר לפאה נכרית שהיא שיער תלוש ורגילים בו.
ולאחר מכן חזרתי וכתבתי:
אין זה אלא בדרך קל וחומר וכפי שכתבתי לעיל, דאם אפילו שיער מחובר אינו ערוה ברגיל לראותו, על אחת כמה וכמה שיער תלוש הרגיל לראותו. ופשוט. ועל זה כתב שאין שיער באשה ערוה אלא במחובר לבשרה.

אלא שהיית חייב להיצמד להמצאה "שרי מצד שהוא שיער נכרית שניכר כחיצוני שאינו נראה עם בשרה" (שלא ישתמע מזה חלילה להתיר את פאות זמננו). אבל אין שום צורך בזה, ושרי מצד קל וחומר, אם שיער בתולה שרגילים בו אינו ערוה מחמת שרגילים לראותו, קל וחומר שיער תלוש שרגילים בו.
 
[ברם אחרי שסבר שבמשנה בשבת מוכח שהנשים היו יוצאות בפאה נכרית מגולה ממילא נהיה מוכרחים לומר שהסברא בזה הוא כנ"ל. אבל אם בשבת מיירי בפאה מכוסה אין שום מקור וסיבה לומר סברא זו והדרינן לפשטות הדברים שאסור].

וכמובן שגם לבדיחה עצובה זו אין שום הכרח, וכנ"ל (על אחת כמה וכמה כאשר אליבא דאמת לא מיירי במסכת שבת בפאה מכוסה). רק לאחר שסימנת את המטרה היית חייב לסיים בזה, שלא ישתמע חלילה שיש ראיה להתיר פאה.
 
ויש שפירשו שכוונת השלטי גיבורים בראייתו מרש"י והרא"ש, היא מכך שלדבריהם 'קול' באשה אינו ערוה אלא לעניין ליהנות מאשה זרה, ולא לעניין ק"ש באשתו [כן מפורש ברא"ש שם, וגם ברש"י יש גירסאות (עי' חידושי הגר"א שם) שגרס "שיער" (במקום שוק) באשה ערוה 'להסתכל' וכן לק"ש וכוונתו שא"א ללמוד שיער מ'אצבע קטנה' כי שיער הוא יותר חיצוני, ולכן גם כאשר השמיענו שאף השיער הוא ערוה מ"מ זהו דוקא בזה משא"כ קול כדלהלן], והטעם בזה הוא משום שקול הוא דבר חיצוני ופחות מ"גוף" האשה, ולכן לא מקרי "ערוה", ולפ"ז למד השלטי גיבורים שממילא גם גבי שיער, אע"פ שהשיער עצמו כן החשיבו אותו כ'ערוה', דיינו בשיער עצמו אבל בפאה נכרית הוי כבר כמו קול, דלא נחשב ערוה (כן פירש הר"ר ברוך מקובר במאמרו המובא בקונטרס 'דעת רבותינו' עמ' 59-60. אבל זה קצת דוחק לומר שבדיוק לשלט"ג היה הגירסא של הגר"א בעוד שבכל הדפוסים אינו כן. וצ"ע).

פלפול מוזר המתאים מאוד לקונטרס "דעת רבותינו".

חזינן בכל האחרונים ללא יוצא מן הכלל – שאף אחד לא התיר מכח סברתו זו לבד

איני יודע כיצד כתבת משפט כל כך מגוחך, אבל לאחר הביאור שהעמסת ברמ"א - ממילא הכל מובן, גם מי שיכתוב את סברת הש"ג תאמר עליו שהתכוון ל"עיין שם" וסמך על ראיותיו, וממילא "כל האחרונים ללא יוצא מן הכלל" לא התירו מכח סברא.
 
וראה גם בישועות יעקב (או"ח סי' עה סי' עה סק"ג), שכתב: "ונראה כי מקור ראיות הש"ג להתיר נשים לצאת בפיאה נכרית, שתים הנה, הנה האחד, ש"ס דשבת דף ס"ד יוצאה אשה בפיאה נכרית, וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה שהמה מגבעות של שער שרגילים הנשים לשאת על ראשם. השנית, ש"ס דנזיר אהא דקאמר שם דיכול הבעל להפר נדר נזירות ולומר איני חפץ באשה מגלוחת, ור"מ [סובר דאי"ז טענה, ד]אפשר בפיאה נכרית, ורבנן משום זוהמא יכול לומר איני חפץ בפאה נכרית. מבואר מזה דפיאה נכרית מותרת. אלו הם תוכן דברי השלטי גיבורים". עכ"ל.

לא הבנתי מה רצית מהישועות יעקב. הוא התייחס לשתי ראיות שמצא בדברי הש"ג. מה רצית שיכתוב? ואיך מזה רצית להביא ראיה למסקנה שלך שהש"ג לא נשען בעיקר על סברתו להתיר, וכפי שכתב במפורש "הארכתי בחידושיי"? ולהמצאה שראייתו משבת היא העיקר, וראייתו מברכות היא טפל?
 
מחר אי"ה אגיב על דבריך מכאן והלאה, בדקדוקים שדקדקת בלשון הבא"ח, ועל "מציאות פשוטה ומובהקת שהיתה בזמן ובמקום הבא"ח בלי שום ספק" כאשר ברשותי תמונות ברורות מהזמן ההוא שבאות וטופחות בפניך (במקום לשאול את "ראש מכון מורשת יהדות בבל" ולהתלות בכל מילה שהוא אומר כטובע נאחז בקש, כאילו היה חי בזמן הבא"ח, אפשר פשוט להסתכל במאגר התמונות של מכון מורשת יהדות בבל... בתמונות הבודדות שיש מתקופת הבן איש חי).
 
כאשר ברשותי תמונות ברורות מהזמן ההוא שבאות וטופחות בפניך

יש לך תמונות שהיו "בחוץ" עם צמות גלויות? כי לפי מה שאמר לי ראש המכון הנ"ל, אכן הצמות היו גלויות, אבל לא 'ברשות הרבים' ששם התעטפו בבגד גדול העוטף את כל הגוף כולל אותן 'צמות'. וכן מוכח בכמה מקומות בבא"ח וכפי שהבאתי לעיל.
 
יש לך תמונות שהיו "בחוץ" עם צמות גלויות?

בוודאי, אספתי 7 תמונות כאלה מתוך מאות התמונות שבמאגר (רוב התמונות מהתקופה שאחרי הבא"ח ולא רלוונטיות). ניכר שהתמונות צולמו בחוץ ולא באיזה חדר פנימי. ובזמנם צילום תמונה היה עסק גדול, ולא משהו שעושים כדרך אגב בבית כמו בימינו.

זאת מלבד מה שהעידו לי אישית יוצאי עיראק על מנהג הסבתא שלהם, כך שלא מפיו של "ראש המכון" אנו חיים, ובנוסף לזה התמונות מדברות.

לפי מה שאמר לי ראש המכון הנ"ל, אכן הצמות היו גלויות, אבל לא 'ברשות הרבים' ששם התעטפו בבגד גדול העוטף את כל הגוף כולל אותן 'צמות'.

מה שאתה כותב מתחיל להזכיר את התירוצים המשעשעים על תמונת אשת הגר"ע יוסף במצרים, עם כיסוי ראש שמכסה בקושי את החלק האחורי של ראשה.

אם גם על תמונות ברורות יש תירוצים מוכנים שנשלפים מהשרוול, אפשר לסלף כל דבר.

(ועוד ארחיב בהמשך על דברי הבא"ח, אין טעם להקדים את המאוחר).
 
ראשי תחתית