זאת ועוד, שגם אותן הצמות לא היו גלויות אלא בביתה לפני בעלה, אבל בחוץ היו כל הנשים מכסות את הכל בבגד העוטף את כל גופה ושערותיה ולא רואים את אותן צמות כלל.
ויודע אני שיהיו כאלו שיטענו על דברים אלו שאין זה אלא 'אוקימתא' בדברי הבא"ח ואינו מוכרח וכו', אבל באמת זו לא 'אוקימתא' כלל, אלא זו 'מציאות' פשוטה ומובהקת שהיתה בזמן ובמקום הבא"ח בלי שום ספק, כפי שאמר לי ר' יעקב זמיר ראש מכון מורשת יהדות בבל (והוסיף שבחוץ כולן היו מתעטפות כן, ולא רק 'הצנועות ביותר' וכדומה), וכן ניתן לראות זאת בתמונות כאמור, וממילא ברור ופשוט שלזה נתכוין הבא"ח בדבריו הנ"ל. ובאמת אם ניכנס במחשבתנו ונתחבר למציאות של העבר, ונדמיין לעצמנו כאילו אנו בדור שברשות הרבים כולם עטופות ברדיד ושום דבר לא מתגלה זולת פניה וידיה, ובעת הזו יבוא לפנינו ספר שכתוב בו שמותר לקרוא ק"ש כנגד הצמות הקלועות או כנגד הזרוע מטעם ש"רגיל בהן", יהיה זה פשוט בעינינו כבעיא בכותחא שכוונתו לסיטואציה ביתית, בפני הבעל שהוא רגיל לראותה 'בביתה' עם הצמות מגולות ועם החלק התחתון של הזרוע מגולה, שהרי בחוץ "מאן דכר שמיה", ולא ראה צורך לפרש כי זה היה מציאות פשוטה שבחוץ הכל מכוסה ואין על זה נידון כלל.
בפרט שהרי בחוץ מדובר על סוג בגד אחר, שעוטפים בו את כל הגוף, ולא שייך לדון בו מה מותר לגלות ומה לא, שהרי הכל מתכסה (חוץ מפניה וידיה כמובן), ואם כן, כאשר דנים על חלק מהגוף שמגולה - מובן מאליו שהכוונה כלפי הלבוש של הבית, ולא של בחוץ.
עוד לפני שניגש לדון ב"מציאות פשוטה ומובהקת" בזמן הבא"ח, הנה מדבריו גופא מוכח לא כן.
וזה לשונו שהעתקת: "נשים ההולכות לטבילה בליל שבת לא יקלעו שערות ראשם, אלא ישלשלום בין החלוק ובין הבגד, וילבשו פאה נכרית שהיא קלועה ועומדת מבעוד יום".
גם כאן מצוטטת שורה אחת מתוך קטע שלם, שכאשר קוראים אותו, ההבנה מתחדדת.
"נשים ההולכות לטבילה בליל שבת לא יקלעו שערות ראשם, אלא ישלשלום בין החלוק ובין הבגד, וילבשו פאה נכרית שהיא קלועה ועומדת מבעוד יום. ואותם העשירים שדרכם
לתלות תכשיט זהב, על ידי חוטין שקולעים אותם בשערותיהם שיהיו סרוחין לאחוריהם, לא יעשו כן בשבת, אלא יתפרו חוטין אלו שתלוי בהם התכשיט, בכובע שלהם שקורין בערבי פי"ס, ואז יהיה ג"כ סרוח על גבם בשבת כדרכו".
פשוט מהדברים שהתכשיט התלוי בשערות היה גלוי, דאי לא תימה הכי, מנא ליה "מנהג העשירים" שהוא מדבר עליו כמנהג ידוע ומפורסם, שרק עשירים נוהגים בו, אם מדובר בבית גרידא?
ואם מדובר ברה"ר, היכן הוא ה"רדיד" המכסה את שערותיה הקלועות ואת התכשיט התלוי בהן?
(וכן הוא בגמ' לגבי טוטפת וסרביטין, "אמר רב הונא: עניות עושין אותן של מיני צבעונין, עשירות עושין אותן של כסף ושל זהב", וכן הוא לגבי "עיר של זהב", שבראשונים איתא שהוא היה סמל לנשים חשובות הרוצות להבליט חשיבותן, ראה ריטב"א למסכת שבת נ"ט, וברור ופשוט שאם זה היה בבית לבד, לא היה שייך בזה חילוקים בין עשירות לעניות, שכל המטרה בזה הוא להבליט חשיבותה כלפי נשים אחרות).
והיות והמציאות בזמנו של הבא"ח היתה דלא כדבריך, אלא הוציאו פאות המשתלשלות מהכיסוי (אי אפשר להציג כאן תמונות, אבל זה נראה בבירור), והלכו כך ברה"ר, כי
בזמנם לא היה מושג כזה של מצלמה ביתית, היא נוצרה בעולם רק 50 שנה לאחר פטירת הבן איש חי, כדי להצטלם היו הולכים למקום מיוחד (גם לא נראה שמדובר בתמונות ביתיות שצולמו באופן ספונטני), ממילא אין שום טעם בהצעת הבן איש חי לשלשל את השיער הטבעי בין החלוק ובין הבגד וללבוש פאה נכרית, כאשר כל זה ממילא מכוסה.
והגם שאתה נתלה בכל כוחך בר' יעקב זמיר שהוא "ראש מכון מורשת יהדות בבל" (
לפי מה שראיתי הוא רק אחראי על ספריה וארכיונים) שנראה בקושי אברך בן 50, הוא לא היה חי בזמן הבן איש חי..
בוידאו הזה הוא מדבר על הוצאת הספר חוקי הנשים, אולי הוא המו"ל המצנזר? (דאם כן אתי שפיר מה שהוא מנסה "להעיד" נגד המציאות).
לבקשתי נסרקו היטב
10,000 תמונות בארכיון המרכז למורשת יהדות בבל, מתברר שרוב תמונות הנשים במאגר הן מתקופה מאוחרת יותר, לאחר פטירת הבן איש חי, וכמה תמונות בודדות נשתיירו מאותה תקופה של הבן איש חי. לפחות ב-7 תמונות נראות נשים צנועות וכשרות מוציאות צמות קלועות משתלשלות מכיסוי ראשן, בדיוק כפי שתיאר הבן איש חי.
מנהג דומה למנהג זה בתקופת הבא"ח היה בימי מהר"ם אלשקר שהוא בתפר בין הראשונים לאחרונים, וכן הוא מוזכר בערוך ובש"ס כמנהג פשוט, וכך הוא מתאר: "ואין זה צריך לפנים, דלדברי כולם אין בו צד איסור כלל, אדרבה, שהתירוהו בפירוש, ואפילו לק"ש, והעידו שנהגו לגלותו, ובודאי כי כן היו נוהגות בנות ישראל בימי חכמי המשנה והתלמוד ז"ל, ואפשר דאפילו בעודן על אדמתן, בזמן שבית המקדש קיים, כדאיתא בהדיא בפרק חזקת הבתים, דאמרינן התם עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט. מאי היא, רב אמר בת צדעא, שנאמר אם אשכחך ירושלם וגו', ופירש בעל הערוך ז"ל, דכתיב בתשובות כשהאשה קולעת שערה משיירת ממנו דבר מועט בין אזניה לפדחתה כנגד צדעתה, ומביאה סיד טרוף כשהוא חבוט, וטחה אותו שיער,
ואינה קולעת אותו אלא מטילה כנגד פניה זה עושה בת עניים. אבל עשירה שורקתו בבשמים ובשמן טוב כדי שיתחברו שערות זו בזו ולא תהיה כאבלות ויתייפו ע"כ. וזה המנהג בעצמו הוא מנהג הנשים היום, שהאשה
קולעת כל שערה ומשיירת שיער הצדעים יורד על פניה והוא הנקרא בלשון חכמים בת צידעא כמו שנתבאר".
ופשוט שכאשר הוא מדבר על כך שנהגו לגלותו, וכך נהגו בזמן התלמוד, ואשה עושה תכשיטיה, וזהו "מנהג הנשים כיום", כל זה לא משמע "בבית" אלא משמע על מנהג נפוץ שכולם רואים אותו.
כמו כן אם דיבר בבית, לא היה לו כלל להאריך בזה, שהרי מפורש היתרו בגמ' כתובות ע"ב, וכך הבינו רוב ככל הראשונים, וגם מי שחלק לא חלק אלא בחצר, אבל בבית פשוט היתרו, ורק הזוה"ק החמיר בזה וחלק על התלמוד בבלי. וכן בגמ' יומא (דף מ"ז) ביטלו חז"ל את דברי קמחית ואמרו לה "הרבה עשו כן ולא הועילו", וגם ממעשה קמחית משמע שהיתה מיוחדת בזה לכסות שערה גם בבית.
וכן כתב הגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל, בספרו "רוח חיים" (חלק אב"ע סי' כ"א אות ג'): "כתב הרב מהר"ם אלשקר בתשובה סי' ל"ה, דנשים הבאות ממקום שנהגו לכסותו, אם אין דעתן לחזור - יכולות לגלותו, הביא דבריו מוה"ר כנסת הגדולה בסי' זה בהגה"ט אות ח' יעויין שם. וכמו דהנשים הבאות מערי פראנקיאה לערי טורקיאה יע"א ואין דעתן לחזור, שצריכות לנהוג איסור לכסות השיער שלהן, אפילו יהיו השערות פאה נכרית, דנותנים עליהם חומרי המקום שבאו להתיישב והרי הן ככל תושבי העיר ההיא לכל דיניו, דהא אפילו בפאה נכרית ומשי איכא סרך איסור". עכ"ל. ומדבריו משמע בפשטות שמדבר על מנהג גלוי וידוע ברשות הרבים, שהיו מגלות צמותיהן, ואותן הנשים עם שיער דליל היו עושות צמה מפאה נכרית כנהוג בזמן הגמ', ועל זה כתב שהיכן שלא נהוג יש בו סרך איסור.
ולא ראה צורך לפרש כי זה היה מציאות פשוטה שבחוץ הכל מכוסה ואין על זה נידון כלל.
להאמור לעיל, זה בדיוק להיפך: הוא לא ראה צורך לפרש כי זה היה המציאות הפשוטה שהיו מגלות צמותיהן ברה"ר.
