הערות על ספר "אוצר השיער" בדין פאה

[משיב כהלכה]

הארכת בכל זה לחינם ולא ענית כלום. הישכיל עבדי טוען ש"דבר תלוש הוי כפגר מת ולא שולט בו היצר הרע", ומהגמ' בנזיר מוכח שאפילו בשביל בעלה זה מספיק, כל שכן בעיני אחרים. מה שאתה מוסיף שה"איסור גורם את ההרהור" וכו' וכו', זה כבר הוספה שלך שכבר דחיתי לעיל, אבל אין לזה שום קשר לדברי הישכיל עבדי ולמה שכתבתי שמהגמ' בנזיר מוכח שלא כדבריו.

עניתי על טענתך במדוייק. אתמצת: אתה טוען שבשביל בעלה זה "יצר הרע", ואני מסביר שבשביל בעלה יופי הפאה הוא כמו יופי השיער, דהיינו כמו יופי פניה, ללא קשר ליצר הרע.

אבל לגבי אחרים אה"נ, הרואים אותה בפאה לא יהרהרו, ואם יבוא מאן דהו ויוריד את הפאה מראשה באמצע הרחוב ויתגלה ראשה, היא תתבייש מאוד וגם יהרהרו בה.

והענין שהאיסור גורם את ההרהור יכול לבאר היטב את דברי הישכיל עבדי, ולהפוך אותם מ"דברי נביאות" לדברים המתקבלים על השכל הישר.

 

[משיב כהלכה]

אכן, לפי מה שכתבת מעצמך לקשר שני סוגיות שאינם קשורות וללמוד מהראשונים בברכות לסוגיא של פריעת ראש

משעשע ממש, "כתבתי בעצמי"...

לשיטתך שאין קשר בין הסוגיות ואין ללמוד משם מה שלא קשור לקריאת שמע, מה רוצה המהר"ם אלשקר, מגדולי האחרונים, להתיר מנהג "הנשים שנהגו לגלות שערן מחוץ לצמתן להתנאות בו", וכתב על זה שאין לחוש לו כיוון שנהגו לגלותו. הרי אין קשר בין הסוגיות?

ולשיטתך, מה רוצים כל האחרונים שלמדו היתר לרווקה לגלות שערותיה ברה"ר, והיתר לנשואה לגלות שערה שחוץ לצמתה, מדברי הראשונים בברכות כ"ד? הרי אין קשר בין הסוגיות?

וכן השו"ע והרמ"א שפסקו ששיער באשה ערוה איירי בכל אשה, ובמשנה ברורה שם (ס"ק י"ג) הביא את דברי האליה רבה דמותר לקרות ק"ש אפילו נגד שיער של אשה אחרת, דכיון דרגילין בהן ליכא הרהורא. והיינו שהיה פשוט לו דאיירי ברה"ר, ובאשה אחרת הרגילה לגלות שיער שחוץ לצמתה. ובביאור הלכה הוסיף ש"כן משמע מסתימת כל הפוסקים, ודלא כחת"ס שהחמיר בזה" [כאן תוכל להכניס את המשפט החביב עליך, דאפושי מחלוקת לא מפשינן].

לשיטתך, מה הם רוצים מסוגיות ק"ש?

ועוד, השו"ע כתב (או"ח ע"ה) "שיער של אשה שדרכה לכסותו, אסור לקרות כנגדו, אבל בתולות שדרכן לילך פרועות הראש, מותר".

הקשה מגן אברהם: "קשה דבא"ע סי' כ"א ס"א כתב לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק אחת פנויות ואחת אשת איש וכ"כ הרמב"ם פכ"א מהא"ב"... קושיה כל כך חזקה ולא יכל להעמיד דאיירי בבית ובחצר? הבתולות הולכות פרועות בבית, ולכן מותר לקרות כנגדן!

[לא אלאה את הקורא עם כל הפוסקים שהקשו סתירה זאת בשו"ע...]

כתב רמ"א שם: "והוא הדין השערות של נשים, שרגילין לצאת מחוץ לצמתן".

כתב מגן אברהם: "וכתב ר"מ אלשקר סי' ל"ה אותן נשים הבאים מארצות שאין דרכן לגלותן למקום שדרכן לגלותן מותרים לגלותן אם אין דעתן לחזור"...

על מה הוא מדבר שמותר לגלות, הרי "אין קשר בין הסוגיות"?

ובמגן גיבורים "ואותן נשים הבאות למקום שדרכן לגלות ממקום שאין דרכן לגלות מותרין לגלות אם אין דעתן לחזור, מ"א בשם מהר"ם אלשקר סי' ל"ה, וע' בגוף שו"ת מהר"ם שם שהאריך בזה והרגיש גם במ"ש המ"א בשם חכמי אמת לאסור וכתב דדוקא בשיער שדרכו לכסותו מיירי",

ובספר דרך החיים סימן כו סעיף לב, "וה"ה שערות של נשים שרגילין לצאת מחוץ לצמתן בקצת ארצות דמותר",

ובכנסת הגדולה "וכן כל שנהגו הנשים לגלות שערן מחוץ לצמתן להתנאות בו",

ובשיירי כנסת הגדולה, "נשים שנהגו לגלות שערן מחוץ לצמתן להתנאות בו, כיון שהוא מנהג לגלותו במקום שהם שם, אפילו שבמקום שהיו קודם בארצות הגוים מכסות אותם, כיון שרוב הנשים במקום הזה מגלות אותו ראוי להניחם. הר"ם אלשקאר סימן ל"ה",

ובפרי חדש אורח חיים סימן תצו סעיף טז, "ומה שכתב מהר"ם אלשקאר בסימן ל"ה על הנשים שנהגו לגלו' שערן מחוץ לצמתן להתנאו' בו שכיון שהוא מנהג לגלותן במקום שאין שם אף על פי שבמקומותם שהיו מקודם היו מכסין אותן כיון שהנשים שבמקום הזה מגלו' אותן ראוי להניחם כך מגולו' והבי' ראיה ממ"ש בשם הרא"ש והאריך ליפות המנהג יע"ש",

מה כל אלה רוצים? הרי "אין קשר בין הסוגיות"?

ועוד, כתב רמ"א שם: "וכל שכן פאה נכרית".

כתב מגן אברהם: "וכן כתב בשלטי גיבורים דמותר לכתחילה, כדאיתא במשנה פרק ו' דשבת יוצאה אשה בחוטי שיער וכו', דלא כבאר שבע שחולק עליו, והאריך בסוף ספרו בדברים דחויים"... מנין לו שהרמ"א מדבר על יציאה לרה"ר, אולי התכוון לק"ש?

והרי "אין קשר בין הסוגיות"?

ועוד פוסקים רבים כעין זה: הפרי מגדים שם, "ומכל מקום במדינות שיוצאין בפאה נכרית מגולה, יש להם לסמוך על השו"ע כאמור",

הגאון רבי שלמה חלמא זצ"ל, בעל "מרכבת המשנה" על הרמב"ם, בספרו "שולחן תמיד" (על השו"ע או"ח סי' ע"ה): "אפי' של עצמה שחתכה מראשה ועשתה פאה נכרית, אפי' דרכה לכסות, כיון שמותר לכתחילה לגלות אין בזה משום ערוה",

הגאון רבי שלמה זלמן מירקש זצ"ל, אב"ד ק"ק מיר דליטא, בספרו "שולחן שלמה" (או"ח סי' ע"ה סעיף ב'. נדפס בשנת תקל"א): "ונשים הבאות ממקום שאין דרכן לגלותן למקום שדרכן לגלותן, מותרין לגלותן",

הגר"א שהביא מקור לרמ"א מחוטי שיער שמדברים על יציאה לרה"ר,

שו"ע הרב לבעל התניא: "ופאה נכרית, אפילו דרכה לכסותה, מותר לקרות כנגדה, וגם מותר לגלותה ואין בה משום יוצאה וראשה פרוע, שהוא אסור מן התורה באשת איש",

הגאון "מאורי אור": "אבל פאה נכרית מסתברא להיתר, כדין רבינו הרמ"א. ונהניתי שמצאתי המג"א שם כתב להתיר".

הגאון רבי ברוך ייטלס זצ"ל, בעל ספר "טעם המלך", הובאו דבריו בשו"ת תשובה מאהבה (חלק א' סי' מ"ז. נדפס בשנת תקפ"ו): "וגם רבינו מורנו הרמ"א פה בסי' ע"ה, ויותר מזה בדרכי משה סי' ש"ג, כתב בפירוש שמותר לצאת אשה בשערות גלויות בין אם שערות עצמה בין של חברתה. וגם הגאון בעל הלבושים פה בסי' ע"ה מסכים עם הרמ"א",

הגאון רבי ישכר דובעריש זצ"ל, בספרו "עבודת היום" (סי' ע"ה סעיף ה'. נדפס בשנת תרכ"ז): "וגם מותר לגלותן ואין בזה משום יוצאה וראשה פרוע שהוא אסור מן התורה באשת איש",

הגאון רבי יצחק אבולעפיא זצ"ל, בשו"ת "פני יצחק" (חלק ו' אה"ע סי' ו'. נדפס בשנת תרל"א): "ורואה אנכי דלא הרב שלטי הגיבורים לחודיה קאי בסברא זו להתיר פאה נכרית, אלא גם הגאון מור"ם ז"ל [הרמ"א] באורח חיים סי' ע"ה קאי כוותיה... הרי דגם מור"ם והעט"ז פשיטא להו דשרי ללבוש פאה נכרית",

ה"משנה ברורה" (על השו"ע סי' ע"ה ס"ק ט"ו. נדפס בשנת תרס"ז): "וגם מותר לגלותה ואין בה משום פריעת הראש",

הגאון רבי שבתי פיינבערג זצ"ל, רב במיכיילישאק (וילנא), בספרו "אפיקי מגינים" (על השו"ע או"ח סי' ע"ה סעיף ב' ס"ק י"ב. נדפס בשנת תרס"ט): "וכל שכן פאה נכרית, כצ"ל. דמותר לכתחילה לצאת בו אפי' מגולה, ואפי' חתכה שיער של עצמה וחיברה אח"כ בראשה יש להקל",

הגאון רבי רפאל זילבער זצ"ל, אב"ד פריימאן, בספרו "מרפא לנפש" (חלק ב' סי' כ"ח. נדפס בשנת תש"י): "ולענין פאה נכרית כתב רמ"א בשם הגהת אלפסי להקל דלא הוי ערוה ואין בה משום איסור ראשה פרוע",

הגר"נ קרליץ: "ולענין פאה נכרית כתב ברמ"א שם דמותר לקרות ק"ש כנגדה, וביאר במשנה ברורה שם דס"ל דעל זה לא אמרו חז"ל שיער באשה ערוה, וגם מותר לגלותה, ואין בה משום פריעת הראש, והיינו דמותר לצאת בה אפי' ברשות הרבים"...

איך כל אלה הבינו כך ברמ"א שמדבר בכלל על קריאת שמע? הרי אין קשר בין הסוגיות?

וזה לשון יביע אומר (ה, ה) לגבי שיער הרווקות: "אע"פ שכתב הרמב"ם (בפרק כ"א מהלכות איסורי ביאה הלכה י"ז), לא יהלכו בנות ישראל פרועי ראש בשוק, אחת פנויה ואחת אשת איש, וכן פסק הטוש"ע אה"ע (סי' כ"א סעיף ב'), כבר פירשו הפרישה והב"ח והח"מ והב"ש, שפירוש פנויה בכאן היינו אלמנה או גרושה, אבל בתולה מותרת ללכת בפרוע ראש, וכמ"ש ראבי"ה (בפ"ג דברכות סי' ע"ו), שמותר לקרות קריאת שמע נגד בתולה שרגילה בגילוי שיער, ואין בזה משום שיער באשה ערוה. וכ"כ בארחות חיים (הלכות קריאת שמע אות ל"ו) בשם ר"ת, שמעשים בכל יום לקרות קריאת שמע כנגד שיער הבתולות. וכן הוא במאירי (ברכות כ"ד) ובמרדכי והרא"ש שם".

איזה ראיה יש מהראבי"ה והארחות חיים והמאירי והמרדכי והרא"ש שדיברו על ק"ש, הרי "אין קשר בין הסוגיות"?

ומה שכתב בפסקי הרי"ד, וזה לשונו: "שיער [באשה ערוה, שנא'] (פי') שערך כעדר העזים. פי' שלא יסתכל בשיער הנשים... קול באשה ערוה, שנאמר כי קולך ערב ומראך נאוה. פי' שלא יאזין לקול הנשים".

כיצד הגיע להלכה למעשה בהאזנה לקול הנשים, הרי מדובר בק"ש בלבד ו"אין קשר בין הסוגיות"?

נעצור כאן, למרות שיש הרבה מה להאריך.

 

[משיב כהלכה]

אכן אין צורך למה שחילקו השלטי גיבורים והישכיל עבדי ואחרונים אחרים נוספים שהבאת לעיל, אלא מספיק לומר "שכיון שרגילים בזה אינו מביא הרהור אפילו אם זה היה השיער עצמו" (ששם יש רק בעיה צדדית של איסור דאורייתא), ומדלא כתבו כן מוכח דגם הם לא סוברים כמוך. וכפי שכבר כתבתי בקובץ תגובה (עמ' ריא והלאה) שאין ראיה משם כלל. עי"ש באורך.

כתבתי כבר שהש"ג יכל להביא ראיה מהא דיוצאת בשערה הטבעי, אבל ראה מפורש בחז"ל שיוצאת בפאה נכרית והעדיף להביא ראיה מזה, שהוא "ממש כעין אלו הקרניא"ל (הפאות בזמנו)".

ואיהו גופיה הביא ראיה מהרא"ש בברכות שביאר את ענין הרגילות בשיער. אבל אתה מעדיף להשאיר זאת ב"צ"ע"...

 

[משיב כהלכה]

ראשית, מה שהבאת אולי מיישב את ה'ראיה שהבאתי שלא כדבריו', אבל עדיין לא מסביר את מה שהביא מהגמ' בערכין להיפך - 'ראיה לדבריו', וכפי שכבר הערתי לעיל דמהגמ' שם (ז.) לא מבואר אלא ששיער תלוש לא נחשב כגופה לגמרי, ולכן מועיל בזה אמירת שכיב מרע של 'תנו שערי לבתי' [דאילו זה היה נחשב כגופה לגמרי לא היה מועיל בזה אמירה כזו - כמו שלא מועיל בידיה], אבל מנין דלא נחשב פריצות כמו שערה? מה העניין זה לזה.

אפשר להביא ראיה כמו שכתבת, שלדעת רב אם אמרה תנו ידי לבתי, לא היה מועיל, כי מת אסור בהנאה, אבל פאה נכרית שלה מועיל אם אמרה תנו שערי לבתי, ומותרת בהנאה כי אינה חלק מגופה. זאת אומרת שאין זה כגופה ממש, אלא תלוי בדעתה, אם רוצה אותו לעצמה או לא, ומינה גם לדין פריעת ראש ודין ערוה, שלא שייך בפאה ואינו נחשב כגופה אלא אם כן מחובר לראשה ונראה עם הבשר.

כמו כן אפשר להביא ראיה מקושיית רב נחמן בר יצחק, "והא דומיא דבהמה קתני, מה התם גופיה אף הכא נמי גופיה", דהיינו כמו שבבהמה מדובר על גופה ממש, כך באשה מדובר על שיער גופה ממש, ולא שייך לקרוא לשיער פאה נכרית "גופה" כי אינו גופה ממש. ומינה גם לדין פריעת ראש ודין ערוה, שלא שייך בפאה ואינו נחשב כגופה אלא אם כן מחובר לראשה ונראה עם הבשר.

ואמנם אתה ברוב גאונותך טוען "מה בין זה לזה", אבל הגאון האדיר בעל שלטי הגיבורים שהיה בקי עצום בכל חדרי תורה, טוען שאין פריצות בשיער תלוש, והוא כמו בגד, וכל ענין ערוה בשיער (הרגיל להיות מכוסה) הוא רק בשיער תלוש.

וכן הרמ"א, גדול ישראל שכל יוצאי אשכנז יוצאים ביד רמ"א, גם הוא הבין כן, ולכן התיר לקרוא ק"ש מול פאה אע"פ שדרכה לכסותה.

וי"ל יותר שראייתו מ"סוף פרק קמא דערכין" היא מסוף הפרק ממש, וכוונתו למה שהביאה הגמ' ברייתא לסייע לדעת רב, "מתה אין נותנין, מפני שהמת אסור בהנאה", ומקשה הגמ' פשיטא שאסור בהנאה, ומתרצת שכוונת הברייתא "שנויי המת אסורין בהנאה", דהיינו שגם אם לא אמרה תנו שערי לבתי, אין זה אסור בגלל שגוף המת אסור בהנאה, אלא בגלל שנויי המת אסורין בהנאה, ופאה היא נוי ולא גוף.

וכתב הרמב"ן שם דהוא הדין לכל נויי הגוף שלה המחוברים בגופה. ומזה מוכח שאין הפאה כגופה (וראה לקמן עוד בביאור מחובר בגופא ותלי בסיכתא). ומינה גם לדין פריעת ראש ודין ערוה, שלא שייך בפאה ואינו נחשב כגופה אלא אם כן מחובר לראשה ונראה עם הבשר.

 

[משיב כהלכה]

שנית, אעיקרא גם את הראיה שהבאתי 'שלא כדבריו' לא דחית כלל, כי הראיה שהבאתי היא לא מהגמ' בסנהדרין שהבאת בשם הבאר שבע ששם תוכל לדחות שמה שכתוב בגמ' שם "כגופה דמיא" לאו דוקא הוא, והכוונה 'כמלבושיה', אלא הראיה היא מהגמ' בערכין (ז.:), ועל זה לא כתבת שום דחייה, דשם מבואר שזה נחשב כמו גופה, דתנן התם (ז.) "האשה שנהרגה נהנין משערה", ושם עמוד ב' אוקימנא באומרת 'תנו שערי לבתי' ובפאה נכרית, ואמרינן דאי לא אמרה תנו שערי לבתי – אין נהנין משערה וכגופה דמי, ואם איתא שפאה נכרית שימשה כ'כיסוי' קשה מאד מדוע אין נהנין משערה, הרי אינו אלא כאחד ממלבושיה. אלא משמע שהפאה לא שימשה ל'כיסוי' אלא להחליף את השיער, ולכן חשיב שפיר כגופה. וזאת מלבד פשט הלשון "כגופה דמי".

על זה כתבתי שאליבא דאמת נראה שלא רצה הש"ג אלא לומר דהנה מצינו מנהג בגמ' שהלכו בפאות ברה"ר ותו לא. שהרי מה שאתה שואל ש"שם מבואר שזה נחשב כמו גופא", זה הקשה הש"ג על עצמו, וענה: "ואע"ג דאמרינן סוף פ"ק דערכין דהוי כגופה ממש, מ"מ לא נאסר בשביל כך לצאת בה ולהתקשט בה, דהא אותן הצדקניות דקאמר התם היו מתקשטות בפאות ההם, ובנשואות מיירי התם" (אבל לאחר מכן הביא ראיה מסוף הפרק, כדלעיל בתגובה הקודמת).

ואע"פ שאצלך יש תירוץ מובנה "איירי בבית ובחצר", לא משמע ליה הכי, וכמו שכתב רש"י שם, "רגילות היו נשים ששערן מועט לקשור שיער נשים נכריות לשערן והוא פאה נכרית", ומשמע דמדובר ברגילות, לא רגילות בבית ובחצר אלא רגילות בעלמא.

והרה"ג רבי אליעזר מרילוס ביאר דברי הש"ג "דלכאורה יש להקשות, דכמו דמחובר לגופו אסור בהנאה דהוה כגופו וכאמרינן בערכין, הוא הדין נימא דהוה כגופו לענין ערוה, וע"ז תירץ דדין מחובר לגופו באיסור הנאה אינו מחייב לומר דהוה כגופו לענין ערוה. וההסבר בזה, שהנטפל לגופו מקבל את הדינים החלים על הגוף, אבל שם ערוה אינו אלא בגוף ממש ולא בגוף "הלכתי". ומצאנו דוגמתו הרבה, שההלכה מחילה על דבר מסוים דינים שוים לדבר אחד אבל יחד עם זה אין הוא נהפך במהותו (גם לענין ההלכה) לדבר האחר ההוא, ראה למשל בשו"ע או"ח (סי' ר"ב סעיף ג') בגרעינים וקליפי פירות שנתרבו לערלה (מהפס' "את פריו", ודרשינן את הטפל לפריו, מכאן שחייבים בערלה) אם מברכין עליהם בורא פרי העץ (ראה גם ברכות לו: ובתוס' שם), ועיין מעדני יו"ט פרק כיצד מברכין ס"ק נ'. ועוד כהנה רבות.

ומה שהקשה הב"ש דלא גרע משאר מלבושים שאינם אסורים בהנאה, צריך לומר דשאר מלבושים רצונה ללובשם בתור מלבוש, אבל פאה נכרית רצונה שהפאה תיראה כחלק מגופה. ומסתבר שסברא זו היא מדרבנן, ועוד שהרי מבואר בגמ' שהאומרת "תנו שערי לבתי" מפקיעה ע"י זה מאיסורי הנאה, ולא מסתבר שבאיסורי הנאה מן התורה יועיל תנאי, שהרי "תנו ידי לבתי" לא מהני כמו שמבואר שם, אלא צריך לומר שזה תלוי ברצון האשה ואיסור ההנאה הוא מדרבנן, ולכן כשרצונה שתהיה הפאה חלק ממנה גם אסרו רבנן".

 

[משיב כהלכה]

ואם איתא שפאה נכרית שימשה כ'כיסוי' קשה מאד מדוע אין נהנין משערה, הרי אינו אלא כאחד ממלבושיה. אלא משמע שהפאה לא שימשה ל'כיסוי' אלא להחליף את השיער, ולכן חשיב שפיר כגופה.

אתה ממציא בשמו שהפאה שימשה ככיסוי, אבל הש"ג לא הזכיר זאת כלל בדבריו, רק כאשר קבע יסוד ש"שיער המכסה שערה אין כאן משום שיער באשה ערוה וגם לא משום פרועת ראש".

אבל באשר למנהג בזמן חז"ל, לא סבר הש"ג לא סבר שהפאה נכרית שימשה לכיסוי, אלא שימשה כתכשיט (שהוציאה צמה של פאה נכרית מאחור, וראשה מכוסה), וזה מה שכתב לכל אורך דבריו:

"ותשים אותו האשה על ראשה כדי שתתקשט בשיער"..
"דקישוט הוא לה כדי שתראה בעלת שיער"..
"לא נאסר בשביל כך לצאת בה ולהתקשט בה"..
"הצדקניות דקאמר התם היו מתקשטות בפאות ההם"..
"כל עצמו של אותו קישוט לא הוי אלא בשביל שתיראה בעלת שיער"..

 

[משיב כהלכה]

וכנראה צ"ל, שמה שהגמ' שאלה "והא מיבעיא ליה לרבי יוסי בר חנינא" וכו', לא דהיה לה הו"א ממש שספיקו היה בפאה נכרית על ראשה דא"כ בודאי דהוי כגופה או מלבושיה, ולא כנכסיה, אלא כתבה כן בדרך של קושיא ותירוץ כדמצינו דוכתי טובא בש"ס שהגמ' מפרשת את הדברים בתור קושיא ותירוץ אע"פ שידעה מעיקרא את התירוץ, וכמ"ש הרשב"א (שבת ה סוע"ב) "אורחא דתלמודא לברר דבריו דרך קושיא ותירוץ". וכ"כ עוד בשו"ת שלו ח"ד (סי' מג) "שדרך התלמוד הוא לברר דבריו דרך קושיא ותירוץ". וכ"כ התוס' בסוכה (ט. ד"ה מנין) "אורחא דהש"ס לפרש דבריו דרך קושיא ותירוץ". וכ"כ החיד"א בפתח עינים (שבת נד:) "דאורחיה דש"ס לסדר הסוגיא בדרך קושיא ותירוץ כידוע". ולכן אין לפלפל כ"כ על ה"הוא אמינא באחד מהצדדים של ספיקו של רבי יוסי בר חנינא".

לא צריך להגיע להוה אמינא, כי גם במסקנה שהספק שלו היה בתלי בסיכתא, ביאר היד רמה בסנהדרין ש"מחובר בה" פירושו שדבוקה לראשה בדבק (כמו תוספות שיער בימינו), ו"תלי בסיכתא" פירושו שהפאה תלויה בראשה ע"י סיכות (כמו הפאות בימינו): "יתד ששמים בשיער מאחורי האוזניים", והואיל ואינה מחוברת לגוף, הסתפק ריב"ח האם הפאה נדונה כמלבושה הניצול עמה או לא. ומוכח שיש צד לומר שהפאה היא כמלבוש (וגם לאידך גיסא, אינה כגופה ממש אלא תלוי בדעתה).

 

[משיב כהלכה]

דהנה זה לשון השלטי גיבורים: "דשיער באשה ערוה לא הוי אלא בשער הדבוק לבשרה ממש ונראה גם בשרה עם השיער, אבל שיער המכסה שיער אין בו משום שיער באשה ערוה", וכן אחר כך כתב: "דעבידי לכיסוי השיער והן תלושות". עכ"ל. אלמא רק שיער ש'מכסה שיער' ו'הן תלושות' אין בו משום שיער באשה ערוה, אבל לא השיער המקורי הדבוק לבשרה שהוא בודאי הוי ערוה.
עוד מתבאר מדבריו אלו, שאותו פאה נכרית דעסיק ביה היתה מונחת על השיער ומכסה אותו, ולא צמות היוצאות מחוצה לו כפי שרצית לומר.

להיפך ממש, ראה לעיל שכאשר דיבר על סוגיות הגמ' לא כתב כלל שהפאה מכסה ראשה אלא שהיא קישוט לראשה, וכפל דבריו ושילש, ולא נקט "כיסוי שיער" אלא רק כאשר כתב יסוד הלכתי להתיר בעלמא.

ומדהים לראות כיצד אתה מתמקד בטפל ומדייק בו דיוקים שאין בהם ממש, ומאידך גיסא מתעלם מהעיקר שכתב הש"ג בתחילת דבריו, שבא להביא ראיה וסמך ל"לנשים היוצאות בכיסוי שערות שלהן כשהן נשואות, אבל במקום קליעת שערן נושאות שערות חברותיהן", ומפורש כאן בדבריו שראשן היה מכוסה (יוצאות בכיסוי שערות שלהן), ובמקום קליעת שערן היוצאת חוצה, מניחות פאה נכרית משערות חברותיהן.

 

[משיב כהלכה]

מ"מ לא נחת לכך שעצם זה שהפאה נחשבת כגופה משמע כהבאר שבע שהמציאות היא שהפאה שימשה לתחליף לשיער ולא לכיסוי

כל הפלפול שלך הוא אליבא דהאחרונים שיישבו את הש"ג שהלך אחר דעת יחיד של הרמב"ם (שלמעשה גם ברמב"ם משמע כפי הביאור שהבאתי ואכמ"ל), אבל אליבא דאמת גם הש"ג סבר שהפאה היתה תחליף לשיער וכנ"ל, רק שהשיער היה גלוי והפאה היתה גלויה.

כבר התבאר דאהני בשביל הבית ששם אכן זה היה גלוי (וכן בשביל הבליטה אף בחוץ) וכדמשמע בראשונים

כבר התבאר שמהראשונים משמע להיפך, שהפאה היתה גלויה ברה"ר, בראיות רבות.

 

[משיב כהלכה]

עוד כתבתי לעיל, שגם לדבריך אין שום ראיה ממעט שיער להרבה שיער, דאף שזה שיער מקורי וזה שיער נכרי, סו"ס בזה הפריצות היא יותר גדולה, ואדרבה מדהקפידו בנות ישראל לכסות את כל ראשיהם, והקפידו על כיסוי הראש עצמו ולא הקפידו על גילוי הצמות [לשיטתך] על כרחך שהבינו דשיער במקום הראש חמיר טפי

השבתי על דבריך לעיל, ומה ש"הקפידו על כיסוי הראש" הרי זה מקללת חוה ולא מתוך שיש הבדל כלשהו (גם הדעת נותנת שהצמה הקלועה יפה יותר משיער הראש עצמו, וזה היה עיקר היופי בזמנם).

ומה מגוחך לכתוב "לשיטתך" על דבר המבואר בספרי האחרונים להדיא, רק שאתה דוחה הכל באוקימתות שונות ומשונות.

 

[משיב כהלכה]

זה גופא הנידון, האם הערוה באשה היא בשר הקרקפת והשיער שבשטחו או השיער באופן כללי. ובשביל להביא 'לזה' ראיה אי אפשר ללמוד 'מגבר' ששם מדובר על האבר עצמו, וא"כ הערוה הוא הבשר ולא השיער, משא"כ כאן שמדובר על מה דאמרינן "שיער באשה ערוה" ופירש הנמוק"י (וכ"ה כוונת רש"י וכנ"ל) שהשיער עצמו הוא דבר תאוה, מהיכא תיתי להמציא שזהו רק ביחד עם "בשר"? וגם אם תרצה בכל זאת לחדש זאת, "ראיה" מערוות הגבר ודאי אין כאן, וכאמור.

בשבילך זה הנדון, בשבילו זה היה פשוט (והבאתי כמה וכמה ראיות לכך שהכיסוי הוא על הראש ולא על השיער).

ובשבילך פשוט שזה "האבר", אבל אם אחד האמוראים שאל זאת, כנראה שזה לא פשוט (ועל נדון דומה באשה בוודאי לא היית כותב שזה פשוט).

ומה שכתב הנימוק"י שהשיער דבר תאווה, אין זה אלא אסמכתא בעלמא מהפסוק בשיר השירים, אבל לא ראיה כלל, דא"כ נלמד משם שהשיניים והצוואר והפנים הם ערווה (ועל תירוצי ההבל שכתבת בזה, אכתוב בהמשך כשאגיע לזה, העיניים כואבות מלקרוא פלפולים מביכים שכאלה).

 

[משיב כהלכה]

אין נפק"מ אם הלימוד מהפסוק הוא סמך בעלמא או לימוד גמור, סו"ס מה שאנו לומדים זהו ש"שיער תאוה הוא", וכדפירש"י והנמוק"י, בלא קשר לבשר כלל, וכן פשט הגמ' ש"שיער באשה ערוה", ללא קשר לבשר כאמור. בשביל לחדש שזהו דוקא ביחד עם הבשר צריך מקור מאשה, לא מגבר שלא נאמר בו "שיער באיש ערוה", אלא רק האבר עצמו הוי ערוה ותו לא (אפילו לא הירך).

אם אחד האמוראים רצה לומר שגם השיער ערוה, ממילא יש מקום לומר זאת גם על גבר (בפרט שיש גרסה שמדובר על אשה, כדלעיל וכדלהלן).

במאמר המוסגר משעשע כיצד אתה נתלה בכל כוחך בלשון אחד ויחיד שמצאת בראשונים, הלא הוא הנימוקי יוסף (כאשר גם לפי דבריו השיער תאווה הוא כאשר מחובר הוא לבשר ונראה עם הבשר, דבזה איירי הפסוק בשיר השירים, אבל לא איירי בשיער הנראה ללא הבשר, שבזה הביא ראיה ממקום אחר שלא נחשב ערוה).

אבל כאשר למעלה מעשרה ראשונים מתנבאים בסגנון אחד שהשיער הוא תאווה רק כשרגיל להיות מכוסה, אבל אם רגיל להיות גלוי אין בו שום תאווה והרהור וטרדא (שלפי זה ברור שבפאה אין הרהור כלל), זה כלום עבורך.

 

[משיב כהלכה]

אתה סובר שההרהור בשיער תלוי ברגילות (ועי' מה שהשבתי על זה באריכות בקובץ תגובה הנ"ל עמ' ריא והלאה), אבל אין לזה שום קשר לשלטי גיבורים שכתב שההרהור קיים רק בשיער המחובר לבשרה ונראה עמו, דהא לדבריך אין נפק"מ באיזה שיער מדובר – בהכל אם רגילים אינו מביא הרהור (ורק יש בעיה צדדית של חיוב התורה עצמו לכסות בקום שחייב בכיסוי, אבל השלט"ג דן מצד הפריצות ולא מצד הרגילות, וכדכתב ולכשתעיין וכו' "תמצא דאין איסור בשער אשה משום ערוה אלא במחובר לבשרה וגם שהבשר נראה עם השיער כדאוקימנא". אלמא כוונתו להוכיח משם ששיער שלא מחובר לשערה 'הוא לא ערוה' דהיינו לא פריצות, ולא להוכיח שזה לא כלול בשיער של הפסוק "וממילא" נוכל להיתלות על היתר ה'רגילות').

כבר ביארתי שיש קשר, שהרי הש"ג שלח אותנו להרא"ש בברכות שכותב ששיער הרווקות אינו ערוה מחמת שרגילים בו, ודבריו נשענים על זה מכח קל וחומר, אם שיער מחובר שרגילים בו אינו ערוה, קל וחומר שיער תלוש שרגילים בו.

ובמקביל לראיה מהרא"ש, הביא הש"ג ראיה מרש"י שגם שיער מחובר שאינו נראה עם הבשר, אינו ערוה.

 

[משיב כהלכה]

אין שום קשר. כאן הגמ' עצמה אמרה במפורש ש"שיער באשה ערוה" ו"קול באשה ערוה", ואת שניהם למדה מפסוק בשיר השירים. כל השאלה היא 'איך לומדים מהפסוק בשיר השירים', רש"י פירש את קול "מדמשבח לה קרא בגוה שמע מינה תאוה היא", ופשוט שדרך הלימוד בשיער הוא על אותו דרך. משא"כ בדברי הראשונים מוכח מיניה וביה מה הם התכוונו, וכפי שהארכתי בבגדי קודש פרק ו, וכפי שהארכתי עוד בקובץ תגובה על השוק.

אין שום קשר? באמת?

הגמ' כאן "אמרה במפורש" שיער באשה ערוה, קול באשה ערוה, שוק באשה ערוה, כולם בחדא מחתא, והראשונים כותבים על רוב הדברים שהם תלויים במנהג ולא ערוה בעצם, וחלק מהם כותב במפורש גם על שוק, ואתה לא יכול ללמוד גזירה שווה לשוק?

ולא מוכח שום דבר "מיניה וביה" אלא אתה מעמיס בדבריהם פלפולים עד אין קץ, הכל כדי להתחמק מהפשט הפשוט.

וכמו בדברים אחרים, רואים אצל גדולי ישראל את ההבנה הפשוטה והישרה, אפי' כאלה שהתרגלו להחמיר כל ימיהם, כאשר ראו את הפשט הפשוט - הודו ולא בושו.

וכך כתב הגאון רבי יצחק עבאדי שליט"א בשו"ת אור יצחק (חלק ב' או"ח סי' ל'): "בשוק באשה ערוה כבר כתבנו במקום אחר ששוק הוא מן העקב עד הברך, דמן הברך ולמעלה נקרא ירך, ודלא כמשנה ברורה בשם הפמ"ג ועוד אחרונים שהסתפקו בזה. ולכך תמיד החמרתי בזה לאשר שאלוני. אבל לפי דברי האגודה, שכתב מפורש ששוק באשה ערוה תלוי בדרך לכסותו, א"כ הכל תלוי במנהג המקום. וכן נראה לפי הלחם חמודות". עכ"ל.

 

[משיב כהלכה]

וכעי"ז היה בג'רבא, כפי שתיארה לי סבתי שתחי', שהיו לנשים צמות יוצאות מבעד לכיסוי מעל האזניים, אלא שהצמות לא היו משתלשלות לאחור לכיוון העורף להיכנס שם במטפחת (כאשר היה בבגדד וכנ"ל), אלא היו יורדות מאחורי אזניה ומשתלשלות על הכתף מקדימה (וכעי"ז מובא כבר במהר"ם אלאשקר סי' לה, אלא ששם כתב שהן משתלשלות על הצדעיים). מיהו כל זה היה בבית וכד' וכן לכלות בשבעת ימי המשתה בביתה (ולהן היו מוסיפים לשים מטבעות על גבי הצמות), משא"כ בחוץ הכל היה מכוסה לגמרי ולא היו רואים את הצמות (והכלות היו מכסות גם את הפנים חוץ מהעין, מפני התכשיטים והאיפור שהיו מתקשטות). ולצאת בלא כיסוי כזה - היה בבחינת 'מאן דכר שמיה', עד כדי כך שהיוצאת בלא זה – מרגישה כאילו היא לבושה חצי בגדים וחצי ערום. [לנו אמנם קשה להבין את זה, אבל כך היתה המציאות, כפי שתיארה לי סבתי שתחי'].

לעיל כתבתי על המחקר העצמאי שערכתי בענין מנהג נשות עיראק, ומצאתי כשבע תמונות מהתקופה הסמוכה לחייו של הבן איש חי, שם נראה בבירור שהנשים גילו את צמותיהן ברשות הרבים.

אך ל"סיפורי הסבתא" שלך על ג'רבא האמנתי בכל לב. וראה זה פלא, בעקבות הדברים הנ"ל כתב לי מישהו שבאתר מסויים אפשר למצוא תמונות נשים יהודיות גם מתוניס וג'רבא, ואמרתי לו שאשמח אם ימצא וישלח לי, ואכן שלח לי תמונות רבות (רובן משנת 1950) שבהן נראה ברור כשמש כיצד הנשים גילו צמותיהן ברשות הרבים!

ושוב, אי אפשר להעלות כאן תמונות נשים, אבל אתאר לקוראים שגם אלה שלבשו רדיד וראשן היה עטוף עד חצי המצח כבבא סאלי, שלשלו את צמותיהן מלפנים! והרדיד לא כיסה אותן כלל.

בכל התמונות הצמות בולטות מאוד, כך שאין מקום כלל לנסות ולהכחיש.

ואחת התמונות שצולמה בג'רבה בשנת 1980 מראה "חמישה דורות" של נשים ושם רואים בחוש את ירידת הדורות, סבתא רבה (קשה מאוד לראות את הצמות בגלל סוג הכיסוי), סבתא (רואים בבירור את הצמות שבסופן תכשיט), אמא (שיער מגולה כשלוש בקדמת הראש וצמות משני הצדדים), אמא (חובשת מטפחת ללא רדיד, כל החלק הקדמי של הראש מגולה, ללא צמות כלל) ותינוקת.

בתמונה אחרת נראית אשה מבוגרת עם כיסוי מטפחת למהדרין (מכסה כמעט את כל המצח), כאשר במטפחת יש חור מאחור ודרכו משתלשלת צמה לצד פנים.

המחשה גדולה מזו למנהג בזמן חז"ל לא יכולנו לקבל, והכל בזכות "סיפורי הסבתא" על המנהג בג'רבה...

אגב, בספרך בגדי קודש יש גם "סיפורי סבא" - הטוען שבתוניס לפני 80 שנה אינו זוכר אף אחת שהלכה עם כיסוי ראש, אולי בודדות.

והנה בתמונות משנת 1950 (לפני 75 שנה) רואים כיסויי ראש לרוב, מטפחת עד חצי המצח, ורדיד, וצמות). ואף שחילקת בין ג'רבא לתוניס, יש תמונות משני המקומות.

כמו כן בשו"ת איש מצליח (חלק א' או"ח סי' כ"ד) שנדפס בשנת תש"כ לפני 65 שנה, הוא כותב להתיר פאה רק ל"עברייניות סוררות" שלא ישמעו לנו לכסות הראש, ומשמע שהיו בודדות כאלה, ואם כמעט כולן לא כיסו את הראש, למי הוא אסר פאה?

גם מה שכתב שמחזיקים בכל עוז בקולת מהר"ם אלשקר, משמע גילוי הפאות וכנ"ל ולא סתם מעט מן הראש. ובפרט שהמנהג אצלם היה לכסות הראש עד אמצע המצח ואפילו יותר, אלא וודאי שכוונתו לגילוי הצמות.

וזה לשונו שם: "דאנן נקטינן כמש"כ מהר"ם אלשקר סימן ל"ה, להחזיק בכל עוז במנהגנו, וצווח ככרוכיא נגד האוסרים, והשיב גם על הראיה מספר הזוהר, וכן נראה דעת מרן בבית יוסף סימן ע"ה שהביא דברי הרשב"א והראב"ד דשערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה שרי, ופסקו מורם בהגה שם, והוא נכלל בלשון מרן בשו"ע שם שכתב שיער של אשה שדרכה לכסותו". ולאחר מכן כתב על האשכנזים "שנוהגים איסור אצלם בכל השיער".

ומלשונו משמע בבירור שמתייחס למנהג הנשים להוציא צמות מהכיסוי, ועליו כתב "להחזיק בכל עוז במנהגנו", שהרי לא היה מצוי בזמנו אלא הוצאת פאות אבל הכיסוי היה עד אמצע המצח כנ"ל, והמנהג הרע של חבישת חצי מטפחת לא התחדש אלא אצל הצעירות, ולא היה מכנה אותו "מנהגנו" כאילו מדובר במנהג וותיק מימות עולם.

 

[משיב כהלכה]

ושוב, אי אפשר להעלות כאן תמונות נשים, אבל אתאר לקוראים שגם אלה שלבשו רדיד וראשן היה עטוף עד חצי המצח כבבא סאלי, שלשלו את צמותיהן מלפנים! והרדיד לא כיסה אותן כלל.

קיבלתי פניה מידידי אהובי @א. כהן לשלוח לו את התמונות שעמדי. והשבתי לו שאשלח לו בשמחה רבה, ואין כאן כוונה להשיג עליו מתוך תמונות עלומות שיצטרך לסמוך עלי בזה.

ובכן לבקשתו נערך קובץ ובו למעלה מ30 תמונות (!) מעיראק תוניס וג'רבא, מלוות בתאריכים והסברים. כל דיכפין יכול לקבל את הקובץ (כמובן לצורך לימוד בלבד) ע"י בקשה למייל (meshiv.cahalacha בג'ימייל) ולראות שכל מה שכתבתי אמת ויציב.

התמונות ממחישות היטב את המנהג מאז מתן תורה כפי שמשמע מחז"ל לפני 2000 שנה, וכדמשמע מהראשונים לפני 1000 שנה, וכפי שכתב מהר"ם אלשקר לפני 500 שנה, וכפי שכתב הגר"ח פלאג'י לפני 200 שנה על מנהג "ערי פראנקיאה", וכפי שכתב הבן איש חי לפני 120 שנה, עד סמוך לדורנו.

היות וכאמור אי אפשר לצרף כאן את התמונות, אצרף כאן את הכיתוב הנלווה לתמונות.

17 תמונות של נשות עיראק (החל משנת 1904)

שמחה שהרבני, נכדתו של הרב עבדאללה סומך (1904)

ניתן לראות (בקושי) צמות משני הצדדים משתלשלות לאחור. שתי אצבעות מגולות מלפנים

חביבה סלימאן (1910, סמוך לפטירת הבן איש חי)

צמות נראות בבירור רב, בסגנון פאות החסידים. אחת משתלשלת לאחור ואחת מלפנים

ג'חלה מוראד האמא, יושבת (1910)

ניתן לראות (בקושי) צמות כמו פאות משני הצדדים. איכות גרועה

תמונה נוספת של ג'חלה מוראד

הצמות השחורות משני הצדדים נראים ברור יותר (איכות גרועה)

לאה עמבר (1920)

צמות נראות בבירור משני הצדדים

עזיזה הלל (1920)

צמות נראות בבירור משני הצדדים, למרות כיסוי רוב המצח וצניעות מופלגת

השדכנית פרחה צמח (1925)

נראים צמות בבירור משני הצדדים, למרות הצניעות הכללית המופלגת. ללא רדיד

תמונה נוספת של השדכנית פרחה צמח עם נכדיה (1925)

נראית (בקושי) צמה אחת משתלשלת מצד ימין, למרות כיסוי כעין צעיף

מסעודה דבורה (1932)

שתי צמות משני הצדדים נראים בבירור רב, למרות הצניעות המופלגת וכיסוי המצח

הסבתא עזיזה סחייק (1935), שלושה דורות בתמונה. הבת כבר לובשת מטפחת ומגלה שתי אצבעות

שני צמות משני הצדדים, מזכיר את פאות החסידים בימינו, נראים בבירור רב

נשות משפחת נחום (1935)

צמות נראות בבירור רב אצל הזקנה מצד שמאל, למרות הצניעות המופלגת וכיסוי כל המצח

צ'חלה מוראד (1930)

צמות נראות בבירור רב, בפרט מצד ימין

עזיזה נקאר (1930)

צמה נראית (בקושי) מצד ימין

יהודיה מבצרה (1936)

צמה נראית מצד ימין

יהודיה מעיראק

צמות נראות בבירור משני הצדדים, נכנסות לתוך כיסוי דמוי צעיף מאחור, למרות צניעות מופלגת

רזלה חווה (1930)

צמה נראית מצד ימין (איכות גרועה)

יהודיה מעיראק בעת עלייתה לארץ (1951)

צמות נראות בבירור משני הצדדים, יוצאות מכיסוי דמוי כובע

15 תמונות של נשות תוניס וג'רבה (החל משנת 1950)

יהודיה מתוניס

כובע שנקרא "כופיה" מכסה את רוב המצח, עליו רדיד, וצמותיה נראות בבירור באמצע

דיאמנטה, סבתא של רונית אייזנקוט, בתוניס

צמות משתלשלות מאחור כלפי פנים, נראות בבירור אצל האמצעית

נשים בג'רבה (1950). הילד בתמונה הוא נמני רישאר (שיחיה)

צמות משתלשלות לפנים, גלויות גם עם כיסוי הרדיד, נראות בבירור אצל האמצעית

עזיזה נעמן בצעירותה (שתחיה)

צמות משתלשלות, גלויות לפנים למרות כיסוי הרדיד, עם תכשיט בצורת "חמסה" בתחילתן

זורה חורי, ג'רבה

צמותיה נראות בבירור באמצע, משתלשלות לפנים, למרות כיסוי הרדיד

בתה של דגיריה חדאד

צמות נראות בבירור, יוצאות מתוך כובע המכסה גם את המצח, חלקן מכוסות מטבעות

יהודיה מג'רבה, ממשפחת טרבלסי

צמות נראות בבירור, יוצאות מתוך כובע

יהודיה מתוניס

מצד שמאל ניכרת צמה משתלשלת מאחור כלפי פנים

יהודיה מתוניס

צמה בולטת אצל האשה משמאל, למרות כיסוי הרדיד

יהודיה מג'רבה

למרות הרדיד, והכובע המכסה את כל המצח, נראות צמות מלפנים

גברת מדר, ג'רבה

צמות משתלשלות מלפנים ונראות בבירור, למרות כיסוי הרדיד

יהודיה מתוניס

צמות משתלשלות מלפנים, נראות בבירור, למרות כיסוי הרדיד

חמישה דורות, ג'רבה (1980)

אצל הזקנה מימין לא ניכרות צמות, אצל אצל הנשים האמצעיות ניכרות הצמות בבירור

בתמונה ניתן לראות את ירידת הדורות: כיסוי רדיד אצל השניה משמאל, כיסוי כובע בלבד אצל השלישית משמאל, מטפחת המגלה חצי ראש אצל האחרונה משמאל (שתמונתה טושטשה מעט)

יהודיה מתוניס, תמונה צבעונית

למרות הרדיד והכובע המכסה חצי מצח, ניכרות צמות היוצאות מהחלק האחורי כלפי פנים

יהודיה מתוניס, תמונה צבעונית

המטפחת מגיעה כמעט עד העיניים, אך מאחור יש חור וממנו יוצאות צמות הנראות בבירור

 

[א. כהן]

ראיתי את התמונות אשר שלח לי @משיב כהלכה, ואכן התיאור 'כלפי התמונה' שכתב שהצמות נראות מחוץ לכיסוי – הוא אמת ויציב [וכבר כתבתי בזה לעיל ולא חלקתי עליו בזה].

אבל תשובתו ושוברו בצידו.

התמונות שהוא מביא כהוכחה לחשיפת צמות נשות בגדד ברשות הרבים, דווקא מוכיחות את ההפך, תמונות אלו אינן מייצגות את לבוש הנשים במרחב הציבורי, אלא צולמו במרחב הפרטי בלבד.

הוכחה ברורה לכך שהתמונות צולמו במרחב הפרטי היא היעדר מוחלט של כיסוי הפנים בהן. ספרי ההלכה והמחקר מעידים באופן חד משמעי על כך שנשות בגדד הקפידו על כיסוי פנים והוא היה חלק בלתי נפרד מלבושן בעת יציאתן לרשות הרבים (גם בלי קשר לאיזאר – עליו נדבר בסמוך):

ראה בלשון הרי"ח הטוב בספרו 'חוקי הנשים' (פרק יז), שכתב וז"ל: ועוד, מנהגנו בעירנו זו, שכאשר הולכת האשה ברחוב מחוץ לביתה, תשים כיסוי על פניה ותכסֵם עד אשר תשוב למקומה. עכ"ל.

וכ"כ רבי שמעון אגסי זצ"ל (שהיה בדור הבא"ח ואחריו) בספרו 'אמרי שמעון' (עמ' רה), וז"ל: בצאתה תהיה צנועה ביותר כדרך נשים הצנועות של דור הקודם שהיו מתעטפות בצעיף מכף רגלם ועד קדקדם, ומסוה של שער עבה על פניהם, ואפילו משולי בגדיהם לא יראה כלל החוצה. עכ"ל.

וכ"כ גדול חוקרי יהדות בבל בדורות האחרונים - אברהם בן יעקב בספרו 'מנהגי יהדות בבל בדורות האחרונים' חלק ג (עמ' 43), וז"ל: הנשים הנשואות התעטפו בגלימה שנקראה בשם איזאר (עי' להלן), וכיסו את פניהן בצעיף שנקרא בשם ח'יליי עשוייה מרשת שער של זנב סוס בצבע שחור. לרשת זאת תופרים סרטים בחוטי זהב או כסף והם נקשרים אל המצח בסרטים אחרים אשר על פי רוב עשויים ממשי, החורים שבה היו צפופים (ובכך הפנים היו מכוסים יותר הרמטי), מסביב הייתה מרובעת, בגודל 20*20 ס"מ לערך. עכ"ל.

והנה, באף אחת מהתמונות שהובאו לא נראה כיסוי פנים זה. וזה מעיד באופן ברור שהצילומים בוצעו בסביבה פרטית, שבה לא חלו אותן הקפדות מחמירות של לבוש ציבורי.

ועכשיו נעבור לגוף הכיסוי אשר היה מכסה בין הייתר גם את הצמות:

מעבר לכיסוי הפנים שהיו חובשות בצאתן לרשות הרבים, גם היו לובשות גלימה גדולה הנקראת 'איזאר', אשר נועדה לכסות את כל גופן מקדקדן ועד עקבי רגליהן.

וכפי שכתב גדול חוקרי יהדות בבל אברהם בן יעקב הנ"ל שם (עמ' 42-43), וז"ל: עד שנות השלושים בערך כל אשה הייתה חייבת להליט עצמה בפני זרים שאינם מבני משפחתה, ולכסות את כל גופה ופניה מכף רגל ועד ראש. [המעבר ממצב זה וער גילוי הפנים בלבוש מודרני של נשי יהודי בבל בשנים האחרונות עבר שלבים שונים ובניגוד לדעת הרבנים. עם החדרת ההשכלה לעיראק - ייסוד בתי ספר של חברת "כל ישראל חברים" (אליאנס) בשנת 1864 ושלטון המנדט הבריטי בשנים 1917-1932, המציאות עשתה את שלה כפי שאירע כך בארצות רבות אחרות]. הנשים הנשואות התעטפו בגלימה שנקראה בשם איזאר, וכיסו את פניהן בצעיף שנקרא בשם ח'יליי עשוייה מרשת שער של זנב סוס בצבע שחור. וכו'. האיזאר שלבשו היהודיות עשוי מאריג בעל שתי יריעות המחוברות לאורכן [ועי"כ נוצר בד גדול ורחב המורכב משני פיסות בד שתפורות באמצע, אלא שקיפלה את זה כדלהלן]. האשה תפסה בידיה את ה"איזאר" כאשר שתי היריעות מקופלות כלפי פנים לאורך התפר המחבר אותן [כי שני הקצוות של הבדים מימין ומשמאל היו מקופלות כלפי פנים לכיוון אמצע הבד - היכן שנמצא התפר המחבר את שני הבדים]. היא עטפה באריג המקופל, את גופה, והידקה אותו אל הכתף בעזרת סיכה או קולב שנקרא בשם "צ'ינגאל" עשוי מכסף או מזהב עבודת פיליגראן עדינה, אח"כ היא אחזה ביריעה העליונה, הרימה אותה מעל לראשה ומשכה את קצותיה לפנים. בדרך זאת נפתחות שתי היריעות [הפנימיות, שבכל אורך הבד הן מקופלות וכנ"ל אבל על הראש הן נפתחות] ופני האריג מתגלים [כי בכ אורך הבד פני האריג 'מכוסים' על ידי הכפל שקיפלה משני הצדדים לכיוון האמצע וכנ"ל, אבל למעלה בראש שלה זה נפתח וממילא פני האריג 'מתגלים' מאותו 'כפל'] בעוד שדמות האשה נעלמת [כי כאשר נפתח למעה הכפל באמצע, נוצר כעין מחיצה מימין ומשמאל לראש האשה ע"י הבד שהיה מקופל וכעת נפתח לשני הצדדים]. עכ"ל. ועי"ש עוד באריכות.

ובקיצור: האיזאר הורכב משתי יריעות בד רחבות, נאטף סביב הגוף והכתפיים, וכשהיריעה העליונה הורמה מעל הראש, היא יצרה כיסוי מוחלט: "בדרך זאת [כאשר מרימתו על ראשה] נפתחות שתי היריעות... ופני האריג מתגלים בעוד שדמות האשה נעלמת". תיאור זה מצביע על לבוש שנועד לטשטש לחלוטין את צורת האישה, וגם לא מאפשר חשיפת צמות בולטות מחוץ לכיסוי – כי מסביבו יש את האיזאר ומלפניו את החיליי.

תיאור זה תואם גם את דברי הבן איש חי שנה ב' (כי תשא אות ט) שכתב "מה שמחברין הלבוש ע"י מחט וכו' וכן במלבושי הנשים וכו' כגון לחבר צדי הצעיף או מכסה הפנים ביציאתם חוץ לבית". עכ"ל.

ככל הנראה כוונתו למה שכתב הגאון רבי שמעון אגסי זצ"ל (בן דורו של הבא"ח ואחריו) בספרו אמרי שמעון (עמ' רה) שהוזכר לעיל, וז"ל: בצאתה תהיה צנועה ביותר כדרך נשים הצנועות של דור הקודם שהיו מתעטפות בצעיף מכף רגלם ועד קדקדם, ומסוה של שער עבה על פניהם, ואפילו משולי בגדיהם לא יראה כלל החוצה. לא כמו עכשיו ששפתי הצעיף פתוחים משני עבריה ורוב בגדיהם החמודות נראים לעין כל, ומסוי משי דק על פניהם אשר יתראה ממנו כל צורת פניהם ויופיים והדרם וכל תכשיטים שעליהם, אוי ואבוי להם שמגרים יצר הרע בבחורים, ואינם מעמידים עצמם מלהסתכל בהם (ועי' במעשה המובא בחוקי הנשים סוף פרק יז, שמשום מה במהדורה המתורגמת השמיטוהו). עכ"ל.

ועי"ש לאחר מכן שכתב: גם בהיותה בביתה ואין זר עמה אפילו הכי צריכה להיות צנועה, דהיינו דרך משל שבימות הקיץ בעת החום לא תפשוט בגד העליון שעליה ותלבש החלוק לבד. עכ"ל. ומשמע שגם בבית לבשו כבר ב' בגדים (וכן רואים בתמונות, שיש בגד חיצוני שמלפניו מגולה הבגד הפנימי, ועי' בחוקי הנשים פי"ז מה שכתב על זה), אלא שבחוץ היה דבר נוסף דהיינו 'צעיף', שהוא האיזאר הנ"ל וכאמור.

לסיכום, העדויות ההלכתיות וההיסטוריות כאחד מצביעות על נורמות לבוש מחמירות ביותר במרחב הציבורי בקרב נשות יהודי בגדד, שכללו כיסוי מלא של הגוף והפנים. התמונות שהביא @משיב כהלכה, שבהן כיסוי פנים זה נעדר והצמות נראות, אינן משקפות את המציאות מחוץ לבית. לכן, אין בהן כדי להוכיח חשיפה של צמות ברשות הרבים, אלא להפך – הן מחזקות את ההבנה שאלו היו תמונות שצולמו בהקשר פרטי בלבד. אך ברשות הרבים הן לבשו כיסוי מלא שכלל את ה"איזאר" וכיסוי פנים צפוף, כך שגם הצמות היו מכוסות לחלוטין.

כדאי להאזין גם להתייחסותו של רבי יעקב זמיר לתמונות שהבאת, בהקלטה הזו.​

 

[א. כהן]

מחר בל"נ אתייחס למה שהגיב על דבריי מהבן איש חי וכו'.

בעניין התמונות מג'רבא:

גם כאן, אכן התיאור 'כלפי התמונה' שכתב שהצמות נראות מחוץ לכיסוי – הוא אמת ויציב [וכבר כתבתי בזה לעיל ולא חלקתי עליך בזה]. אבל תשובתו ושוברו בצידו. התמונות שהבאת כהוכחה לחשיפת צמות נשות ג'רבא ברשות הרבים, דווקא מוכיחות את ההפך, תמונות אלו אינן מייצגות את לבוש הנשים במרחב הציבורי, אלא צולמו במרחב הפרטי בלבד. שהרי ברשות הרבים היה להם בגד שנקרא 'ספסארי', שעטף את כל הגוף מעל ה'פוטה' (הרדיד הביתי), והיו מחזיקות אותו סמוך לסנטר, והיה מכסה הכל כולל את אותן צמות [לנו זה נשמע מוזר, היאך כל פעם תתעטף כך כשיוצאת לחוץ, אבל באמת שם בקושי היו יוצאות לחוץ].

וכ"כ הג"ר צמח מאזוז שליט"א, הובא בספר יעלה הדס חלק ד (עמ' צג) בשם הגאון הגדול רבי בוגיד סעדון זצ"ל הרב הראשי לג'רבא לפני כשלשים שנה, שבזמן שהיו יוצאות לרשות הרבים היו לובשות ספסארי שהוא כמין סדין לבן שמתעטפות בו כל גופם ומכסות בו כל ראשן ואין הצמות נראות כלל, עכ"ל. והוסיף על זה הרב צמח: וכך אני זוכר את אמא וסבתא.

וכ"כ הג"ר בוגיד סעדון הנ"ל בספרו 'רבות בנות' (עמ' סח), וז"ל: אחרי לבישת החלוק מעטפים כל גופם עד הרגל בטלית (ובקיץ עושין אותו של פשתן דק ובחורף של צמר) וחוגרים אותו תחת זרועותיהם ויורד העיטוף עד סוף רגליהם ומשאירים חתיכה ממנו מצד שמאל לתת אותו על ראשם ויורד עד סוף ידיהם לצד ימין עד מקום החגור ומראהו צבעוני וקורין אותו "פוטה" וזה המלבוש לובשים אותו בבית, וכשיוצאין לחוץ עוטפים עליו עוד מלבוש אחר דוגמתו, אלא שהעליון הוא כלו לבן וקורין בערבי ספסארי. עכ"ל. וכ"כ בספרו מגיד חדשות חלק י (עמ' שפד), שהיו לובשות בבית 'פוטה', ובחוץ 'ספסארי'.

וכן מובא בספר אחרון הגאונים בטוניסיה (ח"ב עמ' 83): לנשות ג'רבא היה בגד הנקרא "פוטה", בבית פנימה התקשטו בפוטה צבעונית ויפה [א.ה. הוא הבגד שרואים בתמונות], אך בצאתן לרחוב התעטפו בצנעה ובפשטות ולבשו אך ורק פוטה "ספסארי" לבנה וחלקה ללא צבעים. עכ"ל.

וכ"כ הגאון רבי חיים ביתאן שליט"א רבה הראשי של טוניסיה, בספרו המאיר לחיים (חלק ט, בדברי הספד שבסוף הספר עמ' ט), וז"ל: הנשים הנשואות לא היו יוצאות מבית רק אם לבשו ספסארי [מין מלבוש המכסה את כל הגוף בצבע לבן] מעל ה"פוטה". עכ"ל.

--------

לייתר פירוט ולקבלת רקע בעניין התמונות של ג'רבא שהבאת ספציפית – כדאי להאזין לשיחותיי עם סבתא שלי, ועם דודה של סבתא שלי - שגם מכירה את חלק מהנשים שבתמונות שהבאת, במצורף.

מחמת שההקלטות כבדות - העליתי אותם לדרייב.​

 

[אבני הכותל]

מתוך מכתב של הרב עובדיה שפורסם כעת.

 

[כאחד העם]

[המעבר ממצב זה וער גילוי הפנים בלבוש מודרני של נשי יהודי בבל בשנים האחרונות עבר שלבים שונים ובניגוד לדעת הרבנים. עם החדרת ההשכלה לעיראק - ייסוד בתי ספר של חברת "כל ישראל חברים" (אליאנס) בשנת 1864 ושלטון המנדט הבריטי בשנים 1917-1932, המציאות עשתה את שלה כפי שאירע כך בארצות רבות אחרות].

אני הייתי מתנסח אחרת

שהמעבר השפוי שעברו שם בקהילות בגדד
כי חזרו למקורות היהודים וההלכה, ועזבו את מקורות המוסלמים והקוראן

הרי מדינא דגמ' וההלכה היהודית- אשה אינה מכסה את פניה והפוך במשנה מבואר ש- "רעולות", וכמו שמפרשים שם המפרשים שזה כנשי הערבים
והיינו- שזה בכלל מנהג "גויים" ולא קשור ליהדות, ואיה"נ, זכותה של האשה לצאת כערבייה, אך אין זה הדין היהודי כלל ועיקר.

ותו- מה שהבאת בשם "אמרי שמעון" ששם כתב שלא תצא אשה לרה"ר עם תכשיטים וכו'

כל זה נגד דינא דגמ' ודינא דראשונים ודינא דשו"ע- דהא קיי"ל בסוגייא דשבת במה שאסרו לצאת לרה"ר עם תכשיטים הוא רק מחשש של טלטול, והפוך בראשונים מוזכר וכן פסק הכי בשו"ע, שהאידנא כיון שאין חשש שיטלטלו שרי לצאת לרה"ר עם תכשיטים
ושם- מבואר בין סוגי התכשיטים גם תכשיט כ "ירושלים של זהב", שזה תכשיט גדול מזהב, לא כמו התכשיטים שלנו הקטנים.

וא"כ- מה שיש ספרים וחוברות שכתבו שאסור לצאת לאשה לרה"ר עם תכשיטים
המקורות שלהם לקוחים כנראה מאיסלאם וכד'
כי לפי שו"ע והראשונים והסוגיות להדיא דמותר לצאת לרה"ר עם תכשיטים ואפי' גדולים, ורק בשבת שיש חשש של טלטול אסרו, והיום גם זה שרי כי אין חשש של טלטול