ראיתי את התמונות אשר שלח לי
@משיב כהלכה, ואכן התיאור 'כלפי התמונה' שכתב שהצמות נראות מחוץ לכיסוי – הוא אמת ויציב [וכבר כתבתי בזה לעיל ולא חלקתי עליו בזה].
אבל תשובתו ושוברו בצידו.
התמונות שהוא מביא כהוכחה לחשיפת צמות נשות בגדד ברשות הרבים, דווקא מוכיחות את ההפך,
תמונות אלו אינן מייצגות את לבוש הנשים במרחב הציבורי, אלא צולמו במרחב הפרטי בלבד.
הוכחה ברורה לכך שהתמונות צולמו במרחב הפרטי היא היעדר מוחלט של
כיסוי הפנים בהן. ספרי ההלכה והמחקר מעידים באופן חד משמעי על כך שנשות בגדד הקפידו על כיסוי פנים והוא היה חלק בלתי נפרד מלבושן בעת יציאתן לרשות הרבים (גם בלי קשר לאיזאר – עליו נדבר בסמוך):
ראה בלשון
הרי"ח הטוב בספרו 'חוקי הנשים' (פרק יז), שכתב וז"ל: ועוד, מנהגנו בעירנו זו,
שכאשר הולכת האשה ברחוב מחוץ לביתה, תשים כיסוי על פניה ותכסֵם עד אשר תשוב למקומה. עכ"ל.
וכ"כ רבי
שמעון אגסי זצ"ל (שהיה בדור הבא"ח ואחריו) בספרו 'אמרי שמעון' (עמ' רה), וז"ל: בצאתה תהיה צנועה ביותר כדרך נשים הצנועות של דור הקודם שהיו מתעטפות בצעיף מכף רגלם ועד קדקדם,
ומסוה של שער עבה על פניהם, ואפילו משולי בגדיהם לא יראה כלל החוצה. עכ"ל.
וכ"כ
גדול חוקרי יהדות בבל בדורות האחרונים - אברהם בן יעקב בספרו 'מנהגי יהדות בבל בדורות האחרונים' חלק ג (עמ' 43), וז"ל: הנשים הנשואות התעטפו בגלימה שנקראה בשם איזאר (עי' להלן),
וכיסו את פניהן בצעיף שנקרא בשם ח'יליי עשוייה מרשת שער של זנב סוס בצבע שחור. לרשת זאת תופרים סרטים בחוטי זהב או כסף והם נקשרים אל המצח בסרטים אחרים אשר על פי רוב עשויים ממשי, החורים שבה היו צפופים (ובכך הפנים היו מכוסים יותר הרמטי), מסביב הייתה מרובעת, בגודל 20*20 ס"מ לערך. עכ"ל.
והנה, באף אחת מהתמונות שהובאו לא נראה כיסוי פנים זה. וזה מעיד באופן ברור שהצילומים בוצעו בסביבה פרטית, שבה לא חלו אותן הקפדות מחמירות של לבוש ציבורי.
ועכשיו נעבור לגוף הכיסוי אשר היה מכסה בין הייתר גם את הצמות:
מעבר לכיסוי הפנים שהיו חובשות בצאתן לרשות הרבים, גם היו לובשות גלימה גדולה הנקראת
'איזאר', אשר נועדה לכסות את כל גופן מקדקדן ועד עקבי רגליהן.
וכפי שכתב
גדול חוקרי יהדות בבל אברהם בן יעקב הנ"ל שם (עמ' 42-43), וז"ל: עד שנות השלושים בערך כל אשה הייתה חייבת להליט עצמה בפני זרים שאינם מבני משפחתה,
ולכסות את כל גופה ופניה מכף רגל ועד ראש. [המעבר ממצב זה וער גילוי הפנים בלבוש מודרני של נשי יהודי בבל בשנים האחרונות עבר שלבים שונים ובניגוד לדעת הרבנים. עם החדרת ההשכלה לעיראק - ייסוד בתי ספר של חברת "כל ישראל חברים" (אליאנס) בשנת 1864 ושלטון המנדט הבריטי בשנים 1917-1932, המציאות עשתה את שלה כפי שאירע כך בארצות רבות אחרות].
הנשים הנשואות התעטפו בגלימה שנקראה בשם איזאר, וכיסו את פניהן בצעיף שנקרא בשם ח'יליי עשוייה מרשת שער של זנב סוס בצבע שחור. וכו'. האיזאר שלבשו היהודיות עשוי מאריג בעל שתי יריעות המחוברות לאורכן [ועי"כ נוצר בד גדול ורחב המורכב משני פיסות בד שתפורות באמצע, אלא שקיפלה את זה כדלהלן]. האשה תפסה בידיה את ה"איזאר" כאשר שתי היריעות מקופלות כלפי פנים לאורך התפר המחבר אותן [כי שני הקצוות של הבדים מימין ומשמאל היו מקופלות כלפי פנים לכיוון אמצע הבד - היכן שנמצא התפר המחבר את שני הבדים]. היא עטפה באריג המקופל, את גופה, והידקה אותו אל הכתף בעזרת סיכה או קולב שנקרא בשם "צ'ינגאל" עשוי מכסף או מזהב עבודת פיליגראן עדינה, אח"כ היא אחזה ביריעה העליונה, הרימה אותה מעל לראשה ומשכה את קצותיה לפנים. בדרך זאת נפתחות שתי היריעות [הפנימיות, שבכל אורך הבד הן מקופלות וכנ"ל אבל על הראש הן נפתחות] ופני האריג מתגלים [כי בכ אורך הבד פני האריג 'מכוסים' על ידי הכפל שקיפלה משני הצדדים לכיוון האמצע וכנ"ל, אבל למעלה בראש שלה זה נפתח וממילא פני האריג 'מתגלים' מאותו 'כפל'] בעוד שדמות האשה נעלמת [כי כאשר נפתח למעה הכפל באמצע, נוצר כעין מחיצה מימין ומשמאל לראש האשה ע"י הבד שהיה מקופל וכעת נפתח לשני הצדדים]. עכ"ל. ועי"ש עוד באריכות.
ובקיצור: האיזאר הורכב משתי יריעות בד רחבות, נאטף סביב הגוף והכתפיים, וכשהיריעה העליונה הורמה מעל הראש, היא יצרה כיסוי מוחלט: "בדרך זאת [כאשר מרימתו על ראשה] נפתחות שתי היריעות... ופני האריג מתגלים בעוד ש
דמות האשה נעלמת". תיאור זה מצביע על לבוש שנועד לטשטש לחלוטין את צורת האישה, וגם לא מאפשר חשיפת צמות בולטות מחוץ לכיסוי – כי מסביבו יש את האיזאר ומלפניו את החיליי.
תיאור זה תואם גם את דברי
הבן איש חי שנה ב' (כי תשא אות ט) שכתב "מה שמחברין הלבוש ע"י מחט וכו' וכן במלבושי הנשים וכו' כגון לחבר צדי
הצעיף או מכסה הפנים ביציאתם חוץ לבית". עכ"ל.
ככל הנראה כוונתו למה שכתב הגאון רבי שמעון אגסי זצ"ל (בן דורו של הבא"ח ואחריו) בספרו אמרי שמעון (עמ' רה) שהוזכר לעיל, וז"ל: בצאתה תהיה צנועה ביותר כדרך נשים הצנועות של דור הקודם שהיו
מתעטפות בצעיף מכף רגלם ועד קדקדם, ומסוה של שער עבה על פניהם, ואפילו משולי בגדיהם לא יראה כלל החוצה. לא כמו עכשיו ששפתי הצעיף פתוחים משני עבריה ורוב בגדיהם החמודות נראים לעין כל, ומסוי משי דק על פניהם אשר יתראה ממנו כל צורת פניהם ויופיים והדרם וכל תכשיטים שעליהם, אוי ואבוי להם שמגרים יצר הרע בבחורים, ואינם מעמידים עצמם מלהסתכל בהם (ועי' במעשה המובא בחוקי הנשים סוף פרק יז, שמשום מה במהדורה המתורגמת השמיטוהו). עכ"ל.
ועי"ש לאחר מכן שכתב: גם בהיותה בביתה ואין זר עמה אפילו הכי צריכה להיות צנועה, דהיינו דרך משל שבימות הקיץ בעת החום לא תפשוט בגד העליון שעליה ותלבש החלוק לבד. עכ"ל. ומשמע שגם בבית לבשו כבר ב' בגדים (וכן רואים בתמונות, שיש בגד חיצוני שמלפניו מגולה הבגד הפנימי, ועי' בחוקי הנשים פי"ז מה שכתב על זה), אלא שבחוץ היה דבר נוסף דהיינו 'צעיף', שהוא האיזאר הנ"ל וכאמור.
לסיכום, העדויות ההלכתיות וההיסטוריות כאחד מצביעות על נורמות לבוש מחמירות ביותר במרחב הציבורי בקרב נשות יהודי בגדד, שכללו כיסוי מלא של הגוף והפנים. התמונות שהביא
@משיב כהלכה, שבהן כיסוי פנים זה נעדר והצמות נראות, אינן משקפות את המציאות מחוץ לבית. לכן, אין בהן כדי להוכיח חשיפה של צמות ברשות הרבים, אלא להפך – הן מחזקות את ההבנה שאלו היו תמונות שצולמו בהקשר פרטי בלבד. אך ברשות הרבים הן לבשו כיסוי מלא שכלל את ה"איזאר" וכיסוי פנים צפוף, כך שגם הצמות היו מכוסות לחלוטין.
כדאי להאזין גם להתייחסותו של רבי יעקב זמיר לתמונות שהבאת,
בהקלטה הזו.
