הערות על ספר "אוצר השיער" בדין פאה

זה גופא הנידון, האם הערוה באשה היא בשר הקרקפת והשיער שבשטחו או השיער באופן כללי. ובשביל להביא 'לזה' ראיה אי אפשר ללמוד 'מגבר' ששם מדובר על האבר עצמו, וא"כ הערוה הוא הבשר ולא השיער, משא"כ כאן שמדובר על מה דאמרינן "שיער באשה ערוה" ופירש הנמוק"י (וכ"ה כוונת רש"י וכנ"ל) שהשיער עצמו הוא דבר תאוה, מהיכא תיתי להמציא שזהו רק ביחד עם "בשר"? וגם אם תרצה בכל זאת לחדש זאת, "ראיה" מערוות הגבר ודאי אין כאן, וכאמור.

בשבילך זה הנדון, בשבילו זה היה פשוט (והבאתי כמה וכמה ראיות לכך שהכיסוי הוא על הראש ולא על השיער).

ובשבילך פשוט שזה "האבר", אבל אם אחד האמוראים שאל זאת, כנראה שזה לא פשוט (ועל נדון דומה באשה בוודאי לא היית כותב שזה פשוט).

ומה שכתב הנימוק"י שהשיער דבר תאווה, אין זה אלא אסמכתא בעלמא מהפסוק בשיר השירים, אבל לא ראיה כלל, דא"כ נלמד משם שהשיניים והצוואר והפנים הם ערווה (ועל תירוצי ההבל שכתבת בזה, אכתוב בהמשך כשאגיע לזה, העיניים כואבות מלקרוא פלפולים מביכים שכאלה).
 
אין נפק"מ אם הלימוד מהפסוק הוא סמך בעלמא או לימוד גמור, סו"ס מה שאנו לומדים זהו ש"שיער תאוה הוא", וכדפירש"י והנמוק"י, בלא קשר לבשר כלל, וכן פשט הגמ' ש"שיער באשה ערוה", ללא קשר לבשר כאמור. בשביל לחדש שזהו דוקא ביחד עם הבשר צריך מקור מאשה, לא מגבר שלא נאמר בו "שיער באיש ערוה", אלא רק האבר עצמו הוי ערוה ותו לא (אפילו לא הירך).

אם אחד האמוראים רצה לומר שגם השיער ערוה, ממילא יש מקום לומר זאת גם על גבר (בפרט שיש גרסה שמדובר על אשה, כדלעיל וכדלהלן).

במאמר המוסגר משעשע כיצד אתה נתלה בכל כוחך בלשון אחד ויחיד שמצאת בראשונים, הלא הוא הנימוקי יוסף (כאשר גם לפי דבריו השיער תאווה הוא כאשר מחובר הוא לבשר ונראה עם הבשר, דבזה איירי הפסוק בשיר השירים, אבל לא איירי בשיער הנראה ללא הבשר, שבזה הביא ראיה ממקום אחר שלא נחשב ערוה).

אבל כאשר למעלה מעשרה ראשונים מתנבאים בסגנון אחד שהשיער הוא תאווה רק כשרגיל להיות מכוסה, אבל אם רגיל להיות גלוי אין בו שום תאווה והרהור וטרדא (שלפי זה ברור שבפאה אין הרהור כלל), זה כלום עבורך.
 
אתה סובר שההרהור בשיער תלוי ברגילות (ועי' מה שהשבתי על זה באריכות בקובץ תגובה הנ"ל עמ' ריא והלאה), אבל אין לזה שום קשר לשלטי גיבורים שכתב שההרהור קיים רק בשיער המחובר לבשרה ונראה עמו, דהא לדבריך אין נפק"מ באיזה שיער מדובר – בהכל אם רגילים אינו מביא הרהור (ורק יש בעיה צדדית של חיוב התורה עצמו לכסות בקום שחייב בכיסוי, אבל השלט"ג דן מצד הפריצות ולא מצד הרגילות, וכדכתב ולכשתעיין וכו' "תמצא דאין איסור בשער אשה משום ערוה אלא במחובר לבשרה וגם שהבשר נראה עם השיער כדאוקימנא". אלמא כוונתו להוכיח משם ששיער שלא מחובר לשערה 'הוא לא ערוה' דהיינו לא פריצות, ולא להוכיח שזה לא כלול בשיער של הפסוק "וממילא" נוכל להיתלות על היתר ה'רגילות').

כבר ביארתי שיש קשר, שהרי הש"ג שלח אותנו להרא"ש בברכות שכותב ששיער הרווקות אינו ערוה מחמת שרגילים בו, ודבריו נשענים על זה מכח קל וחומר, אם שיער מחובר שרגילים בו אינו ערוה, קל וחומר שיער תלוש שרגילים בו.

ובמקביל לראיה מהרא"ש, הביא הש"ג ראיה מרש"י שגם שיער מחובר שאינו נראה עם הבשר, אינו ערוה.
 
אין שום קשר. כאן הגמ' עצמה אמרה במפורש ש"שיער באשה ערוה" ו"קול באשה ערוה", ואת שניהם למדה מפסוק בשיר השירים. כל השאלה היא 'איך לומדים מהפסוק בשיר השירים', רש"י פירש את קול "מדמשבח לה קרא בגוה שמע מינה תאוה היא", ופשוט שדרך הלימוד בשיער הוא על אותו דרך. משא"כ בדברי הראשונים מוכח מיניה וביה מה הם התכוונו, וכפי שהארכתי בבגדי קודש פרק ו, וכפי שהארכתי עוד בקובץ תגובה על השוק.

אין שום קשר? באמת?

הגמ' כאן "אמרה במפורש" שיער באשה ערוה, קול באשה ערוה, שוק באשה ערוה, כולם בחדא מחתא, והראשונים כותבים על רוב הדברים שהם תלויים במנהג ולא ערוה בעצם, וחלק מהם כותב במפורש גם על שוק, ואתה לא יכול ללמוד גזירה שווה לשוק?

ולא מוכח שום דבר "מיניה וביה" אלא אתה מעמיס בדבריהם פלפולים עד אין קץ, הכל כדי להתחמק מהפשט הפשוט.

וכמו בדברים אחרים, רואים אצל גדולי ישראל את ההבנה הפשוטה והישרה, אפי' כאלה שהתרגלו להחמיר כל ימיהם, כאשר ראו את הפשט הפשוט - הודו ולא בושו.

וכך כתב הגאון רבי יצחק עבאדי שליט"א בשו"ת אור יצחק (חלק ב' או"ח סי' ל'): "בשוק באשה ערוה כבר כתבנו במקום אחר ששוק הוא מן העקב עד הברך, דמן הברך ולמעלה נקרא ירך, ודלא כמשנה ברורה בשם הפמ"ג ועוד אחרונים שהסתפקו בזה. ולכך תמיד החמרתי בזה לאשר שאלוני. אבל לפי דברי האגודה, שכתב מפורש ששוק באשה ערוה תלוי בדרך לכסותו, א"כ הכל תלוי במנהג המקום. וכן נראה לפי הלחם חמודות". עכ"ל.
 
וכעי"ז היה בג'רבא, כפי שתיארה לי סבתי שתחי', שהיו לנשים צמות יוצאות מבעד לכיסוי מעל האזניים, אלא שהצמות לא היו משתלשלות לאחור לכיוון העורף להיכנס שם במטפחת (כאשר היה בבגדד וכנ"ל), אלא היו יורדות מאחורי אזניה ומשתלשלות על הכתף מקדימה (וכעי"ז מובא כבר במהר"ם אלאשקר סי' לה, אלא ששם כתב שהן משתלשלות על הצדעיים). מיהו כל זה היה בבית וכד' וכן לכלות בשבעת ימי המשתה בביתה (ולהן היו מוסיפים לשים מטבעות על גבי הצמות), משא"כ בחוץ הכל היה מכוסה לגמרי ולא היו רואים את הצמות (והכלות היו מכסות גם את הפנים חוץ מהעין, מפני התכשיטים והאיפור שהיו מתקשטות). ולצאת בלא כיסוי כזה - היה בבחינת 'מאן דכר שמיה', עד כדי כך שהיוצאת בלא זה – מרגישה כאילו היא לבושה חצי בגדים וחצי ערום. [לנו אמנם קשה להבין את זה, אבל כך היתה המציאות, כפי שתיארה לי סבתי שתחי'].

לעיל כתבתי על המחקר העצמאי שערכתי בענין מנהג נשות עיראק, ומצאתי כשבע תמונות מהתקופה הסמוכה לחייו של הבן איש חי, שם נראה בבירור שהנשים גילו את צמותיהן ברשות הרבים.

אך ל"סיפורי הסבתא" שלך על ג'רבא האמנתי בכל לב. וראה זה פלא, בעקבות הדברים הנ"ל כתב לי מישהו שבאתר מסויים אפשר למצוא תמונות נשים יהודיות גם מתוניס וג'רבא, ואמרתי לו שאשמח אם ימצא וישלח לי, ואכן שלח לי תמונות רבות (רובן משנת 1950) שבהן נראה ברור כשמש כיצד הנשים גילו צמותיהן ברשות הרבים!

ושוב, אי אפשר להעלות כאן תמונות נשים, אבל אתאר לקוראים שגם אלה שלבשו רדיד וראשן היה עטוף עד חצי המצח כבבא סאלי, שלשלו את צמותיהן מלפנים! והרדיד לא כיסה אותן כלל.

בכל התמונות הצמות בולטות מאוד, כך שאין מקום כלל לנסות ולהכחיש.

ואחת התמונות שצולמה בג'רבה בשנת 1980 מראה "חמישה דורות" של נשים ושם רואים בחוש את ירידת הדורות, סבתא רבה (קשה מאוד לראות את הצמות בגלל סוג הכיסוי), סבתא (רואים בבירור את הצמות שבסופן תכשיט), אמא (שיער מגולה כשלוש בקדמת הראש וצמות משני הצדדים), אמא (חובשת מטפחת ללא רדיד, כל החלק הקדמי של הראש מגולה, ללא צמות כלל) ותינוקת.

בתמונה אחרת נראית אשה מבוגרת עם כיסוי מטפחת למהדרין (מכסה כמעט את כל המצח), כאשר במטפחת יש חור מאחור ודרכו משתלשלת צמה לצד פנים.

המחשה גדולה מזו למנהג בזמן חז"ל לא יכולנו לקבל, והכל בזכות "סיפורי הסבתא" על המנהג בג'רבה...

אגב, בספרך בגדי קודש יש גם "סיפורי סבא" - הטוען שבתוניס לפני 80 שנה אינו זוכר אף אחת שהלכה עם כיסוי ראש, אולי בודדות.

והנה בתמונות משנת 1950 (לפני 75 שנה) רואים כיסויי ראש לרוב, מטפחת עד חצי המצח, ורדיד, וצמות). ואף שחילקת בין ג'רבא לתוניס, יש תמונות משני המקומות.

כמו כן בשו"ת איש מצליח (חלק א' או"ח סי' כ"ד) שנדפס בשנת תש"כ לפני 65 שנה, הוא כותב להתיר פאה רק ל"עברייניות סוררות" שלא ישמעו לנו לכסות הראש, ומשמע שהיו בודדות כאלה, ואם כמעט כולן לא כיסו את הראש, למי הוא אסר פאה?

גם מה שכתב שמחזיקים בכל עוז בקולת מהר"ם אלשקר, משמע גילוי הפאות וכנ"ל ולא סתם מעט מן הראש. ובפרט שהמנהג אצלם היה לכסות הראש עד אמצע המצח ואפילו יותר, אלא וודאי שכוונתו לגילוי הצמות.

וזה לשונו שם: "דאנן נקטינן כמש"כ מהר"ם אלשקר סימן ל"ה, להחזיק בכל עוז במנהגנו, וצווח ככרוכיא נגד האוסרים, והשיב גם על הראיה מספר הזוהר, וכן נראה דעת מרן בבית יוסף סימן ע"ה שהביא דברי הרשב"א והראב"ד דשערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה שרי, ופסקו מורם בהגה שם, והוא נכלל בלשון מרן בשו"ע שם שכתב שיער של אשה שדרכה לכסותו". ולאחר מכן כתב על האשכנזים "שנוהגים איסור אצלם בכל השיער".

ומלשונו משמע בבירור שמתייחס למנהג הנשים להוציא צמות מהכיסוי, ועליו כתב "להחזיק בכל עוז במנהגנו", שהרי לא היה מצוי בזמנו אלא הוצאת פאות אבל הכיסוי היה עד אמצע המצח כנ"ל, והמנהג הרע של חבישת חצי מטפחת לא התחדש אלא אצל הצעירות, ולא היה מכנה אותו "מנהגנו" כאילו מדובר במנהג וותיק מימות עולם.
 
ושוב, אי אפשר להעלות כאן תמונות נשים, אבל אתאר לקוראים שגם אלה שלבשו רדיד וראשן היה עטוף עד חצי המצח כבבא סאלי, שלשלו את צמותיהן מלפנים! והרדיד לא כיסה אותן כלל.

קיבלתי פניה מידידי אהובי @א. כהן לשלוח לו את התמונות שעמדי. והשבתי לו שאשלח לו בשמחה רבה, ואין כאן כוונה להשיג עליו מתוך תמונות עלומות שיצטרך לסמוך עלי בזה.

ובכן לבקשתו נערך קובץ ובו למעלה מ30 תמונות (!) מעיראק תוניס וג'רבא, מלוות בתאריכים והסברים. כל דיכפין יכול לקבל את הקובץ (כמובן לצורך לימוד בלבד) ע"י בקשה למייל (meshiv.cahalacha בג'ימייל) ולראות שכל מה שכתבתי אמת ויציב.

התמונות ממחישות היטב את המנהג מאז מתן תורה כפי שמשמע מחז"ל לפני 2000 שנה, וכדמשמע מהראשונים לפני 1000 שנה, וכפי שכתב מהר"ם אלשקר לפני 500 שנה, וכפי שכתב הגר"ח פלאג'י לפני 200 שנה על מנהג "ערי פראנקיאה", וכפי שכתב הבן איש חי לפני 120 שנה, עד סמוך לדורנו.

היות וכאמור אי אפשר לצרף כאן את התמונות, אצרף כאן את הכיתוב הנלווה לתמונות.

17 תמונות של נשות עיראק (החל משנת 1904)

שמחה שהרבני, נכדתו של הרב עבדאללה סומך (1904)


ניתן לראות (בקושי) צמות משני הצדדים משתלשלות לאחור. שתי אצבעות מגולות מלפנים

חביבה סלימאן (1910, סמוך לפטירת הבן איש חי)

צמות נראות בבירור רב, בסגנון פאות החסידים. אחת משתלשלת לאחור ואחת מלפנים

ג'חלה מוראד האמא, יושבת (1910)

ניתן לראות (בקושי) צמות כמו פאות משני הצדדים. איכות גרועה

תמונה נוספת של ג'חלה מוראד

הצמות השחורות משני הצדדים נראים ברור יותר (איכות גרועה)

לאה עמבר (1920)

צמות נראות בבירור משני הצדדים

עזיזה הלל (1920)

צמות נראות בבירור משני הצדדים, למרות כיסוי רוב המצח וצניעות מופלגת

השדכנית פרחה צמח (1925)


נראים צמות בבירור משני הצדדים, למרות הצניעות הכללית המופלגת. ללא רדיד

תמונה נוספת של השדכנית פרחה צמח עם נכדיה (1925)

נראית (בקושי) צמה אחת משתלשלת מצד ימין, למרות כיסוי כעין צעיף

מסעודה דבורה (1932)

שתי צמות משני הצדדים נראים בבירור רב, למרות הצניעות המופלגת וכיסוי המצח

הסבתא עזיזה סחייק (1935), שלושה דורות בתמונה. הבת כבר לובשת מטפחת ומגלה שתי אצבעות

שני צמות משני הצדדים, מזכיר את פאות החסידים בימינו, נראים בבירור רב

נשות משפחת נחום (1935)

צמות נראות בבירור רב אצל הזקנה מצד שמאל, למרות הצניעות המופלגת וכיסוי כל המצח

צ'חלה מוראד (1930)

צמות נראות בבירור רב, בפרט מצד ימין

עזיזה נקאר (1930)

צמה נראית (בקושי) מצד ימין

יהודיה מבצרה (1936)

צמה נראית מצד ימין

יהודיה מעיראק

צמות נראות בבירור משני הצדדים, נכנסות לתוך כיסוי דמוי צעיף מאחור, למרות צניעות מופלגת

רזלה חווה (1930)

צמה נראית מצד ימין (איכות גרועה)

יהודיה מעיראק בעת עלייתה לארץ (1951)

צמות נראות בבירור משני הצדדים, יוצאות מכיסוי דמוי כובע

15 תמונות של נשות תוניס וג'רבה (החל משנת 1950)

יהודיה מתוניס


כובע שנקרא "כופיה" מכסה את רוב המצח, עליו רדיד, וצמותיה נראות בבירור באמצע

דיאמנטה, סבתא של רונית אייזנקוט, בתוניס

צמות משתלשלות מאחור כלפי פנים, נראות בבירור אצל האמצעית

נשים בג'רבה (1950). הילד בתמונה הוא נמני רישאר (שיחיה)

צמות משתלשלות לפנים, גלויות גם עם כיסוי הרדיד, נראות בבירור אצל האמצעית

עזיזה נעמן בצעירותה (שתחיה)

צמות משתלשלות, גלויות לפנים למרות כיסוי הרדיד, עם תכשיט בצורת "חמסה" בתחילתן

זורה חורי, ג'רבה

צמותיה נראות בבירור באמצע, משתלשלות לפנים, למרות כיסוי הרדיד

בתה של דגיריה חדאד

צמות נראות בבירור, יוצאות מתוך כובע המכסה גם את המצח, חלקן מכוסות מטבעות

יהודיה מג'רבה, ממשפחת טרבלסי

צמות נראות בבירור, יוצאות מתוך כובע

יהודיה מתוניס

מצד שמאל ניכרת צמה משתלשלת מאחור כלפי פנים

יהודיה מתוניס

צמה בולטת אצל האשה משמאל, למרות כיסוי הרדיד

יהודיה מג'רבה

למרות הרדיד, והכובע המכסה את כל המצח, נראות צמות מלפנים

גברת מדר, ג'רבה

צמות משתלשלות מלפנים ונראות בבירור, למרות כיסוי הרדיד

יהודיה מתוניס

צמות משתלשלות מלפנים, נראות בבירור, למרות כיסוי הרדיד

חמישה דורות, ג'רבה (1980)

אצל הזקנה מימין לא ניכרות צמות, אצל אצל הנשים האמצעיות ניכרות הצמות בבירור

בתמונה ניתן לראות את ירידת הדורות: כיסוי רדיד אצל השניה משמאל, כיסוי כובע בלבד אצל השלישית משמאל, מטפחת המגלה חצי ראש אצל האחרונה משמאל (שתמונתה טושטשה מעט)

יהודיה מתוניס, תמונה צבעונית

למרות הרדיד והכובע המכסה חצי מצח, ניכרות צמות היוצאות מהחלק האחורי כלפי פנים

יהודיה מתוניס, תמונה צבעונית

המטפחת מגיעה כמעט עד העיניים, אך מאחור יש חור וממנו יוצאות צמות הנראות בבירור
 
ראיתי את התמונות אשר שלח לי @משיב כהלכה, ואכן התיאור 'כלפי התמונה' שכתב שהצמות נראות מחוץ לכיסוי – הוא אמת ויציב [וכבר כתבתי בזה לעיל ולא חלקתי עליו בזה].

אבל תשובתו ושוברו בצידו.

התמונות שהוא מביא כהוכחה לחשיפת צמות נשות בגדד ברשות הרבים, דווקא מוכיחות את ההפך, תמונות אלו אינן מייצגות את לבוש הנשים במרחב הציבורי, אלא צולמו במרחב הפרטי בלבד.

הוכחה ברורה לכך שהתמונות צולמו במרחב הפרטי היא היעדר מוחלט של כיסוי הפנים בהן. ספרי ההלכה והמחקר מעידים באופן חד משמעי על כך שנשות בגדד הקפידו על כיסוי פנים והוא היה חלק בלתי נפרד מלבושן בעת יציאתן לרשות הרבים (גם בלי קשר לאיזאר – עליו נדבר בסמוך):

ראה בלשון הרי"ח הטוב בספרו 'חוקי הנשים' (פרק יז), שכתב וז"ל: ועוד, מנהגנו בעירנו זו, שכאשר הולכת האשה ברחוב מחוץ לביתה, תשים כיסוי על פניה ותכסֵם עד אשר תשוב למקומה. עכ"ל.

וכ"כ רבי שמעון אגסי זצ"ל (שהיה בדור הבא"ח ואחריו) בספרו 'אמרי שמעון' (עמ' רה), וז"ל: בצאתה תהיה צנועה ביותר כדרך נשים הצנועות של דור הקודם שהיו מתעטפות בצעיף מכף רגלם ועד קדקדם, ומסוה של שער עבה על פניהם, ואפילו משולי בגדיהם לא יראה כלל החוצה. עכ"ל.

וכ"כ גדול חוקרי יהדות בבל בדורות האחרונים - אברהם בן יעקב בספרו 'מנהגי יהדות בבל בדורות האחרונים' חלק ג (עמ' 43), וז"ל: הנשים הנשואות התעטפו בגלימה שנקראה בשם איזאר (עי' להלן), וכיסו את פניהן בצעיף שנקרא בשם ח'יליי עשוייה מרשת שער של זנב סוס בצבע שחור. לרשת זאת תופרים סרטים בחוטי זהב או כסף והם נקשרים אל המצח בסרטים אחרים אשר על פי רוב עשויים ממשי, החורים שבה היו צפופים (ובכך הפנים היו מכוסים יותר הרמטי), מסביב הייתה מרובעת, בגודל 20*20 ס"מ לערך. עכ"ל.

והנה, באף אחת מהתמונות שהובאו לא נראה כיסוי פנים זה. וזה מעיד באופן ברור שהצילומים בוצעו בסביבה פרטית, שבה לא חלו אותן הקפדות מחמירות של לבוש ציבורי.

ועכשיו נעבור לגוף הכיסוי אשר היה מכסה בין הייתר גם את הצמות:

מעבר לכיסוי הפנים שהיו חובשות בצאתן לרשות הרבים, גם היו לובשות גלימה גדולה הנקראת 'איזאר', אשר נועדה לכסות את כל גופן מקדקדן ועד עקבי רגליהן.

וכפי שכתב גדול חוקרי יהדות בבל אברהם בן יעקב הנ"ל שם (עמ' 42-43), וז"ל: עד שנות השלושים בערך כל אשה הייתה חייבת להליט עצמה בפני זרים שאינם מבני משפחתה, ולכסות את כל גופה ופניה מכף רגל ועד ראש. [המעבר ממצב זה וער גילוי הפנים בלבוש מודרני של נשי יהודי בבל בשנים האחרונות עבר שלבים שונים ובניגוד לדעת הרבנים. עם החדרת ההשכלה לעיראק - ייסוד בתי ספר של חברת "כל ישראל חברים" (אליאנס) בשנת 1864 ושלטון המנדט הבריטי בשנים 1917-1932, המציאות עשתה את שלה כפי שאירע כך בארצות רבות אחרות]. הנשים הנשואות התעטפו בגלימה שנקראה בשם איזאר, וכיסו את פניהן בצעיף שנקרא בשם ח'יליי עשוייה מרשת שער של זנב סוס בצבע שחור. וכו'. האיזאר שלבשו היהודיות עשוי מאריג בעל שתי יריעות המחוברות לאורכן [ועי"כ נוצר בד גדול ורחב המורכב משני פיסות בד שתפורות באמצע, אלא שקיפלה את זה כדלהלן]. האשה תפסה בידיה את ה"איזאר" כאשר שתי היריעות מקופלות כלפי פנים לאורך התפר המחבר אותן [כי שני הקצוות של הבדים מימין ומשמאל היו מקופלות כלפי פנים לכיוון אמצע הבד - היכן שנמצא התפר המחבר את שני הבדים]. היא עטפה באריג המקופל, את גופה, והידקה אותו אל הכתף בעזרת סיכה או קולב שנקרא בשם "צ'ינגאל" עשוי מכסף או מזהב עבודת פיליגראן עדינה, אח"כ היא אחזה ביריעה העליונה, הרימה אותה מעל לראשה ומשכה את קצותיה לפנים. בדרך זאת נפתחות שתי היריעות [הפנימיות, שבכל אורך הבד הן מקופלות וכנ"ל אבל על הראש הן נפתחות] ופני האריג מתגלים [כי בכ אורך הבד פני האריג 'מכוסים' על ידי הכפל שקיפלה משני הצדדים לכיוון האמצע וכנ"ל, אבל למעלה בראש שלה זה נפתח וממילא פני האריג 'מתגלים' מאותו 'כפל'] בעוד שדמות האשה נעלמת [כי כאשר נפתח למעה הכפל באמצע, נוצר כעין מחיצה מימין ומשמאל לראש האשה ע"י הבד שהיה מקופל וכעת נפתח לשני הצדדים]. עכ"ל. ועי"ש עוד באריכות.

ובקיצור: האיזאר הורכב משתי יריעות בד רחבות, נאטף סביב הגוף והכתפיים, וכשהיריעה העליונה הורמה מעל הראש, היא יצרה כיסוי מוחלט: "בדרך זאת [כאשר מרימתו על ראשה] נפתחות שתי היריעות... ופני האריג מתגלים בעוד שדמות האשה נעלמת". תיאור זה מצביע על לבוש שנועד לטשטש לחלוטין את צורת האישה, וגם לא מאפשר חשיפת צמות בולטות מחוץ לכיסוי – כי מסביבו יש את האיזאר ומלפניו את החיליי.

תיאור זה תואם גם את דברי הבן איש חי שנה ב' (כי תשא אות ט) שכתב "מה שמחברין הלבוש ע"י מחט וכו' וכן במלבושי הנשים וכו' כגון לחבר צדי הצעיף או מכסה הפנים ביציאתם חוץ לבית". עכ"ל.

ככל הנראה כוונתו למה שכתב הגאון רבי שמעון אגסי זצ"ל (בן דורו של הבא"ח ואחריו) בספרו אמרי שמעון (עמ' רה) שהוזכר לעיל, וז"ל: בצאתה תהיה צנועה ביותר כדרך נשים הצנועות של דור הקודם שהיו מתעטפות בצעיף מכף רגלם ועד קדקדם, ומסוה של שער עבה על פניהם, ואפילו משולי בגדיהם לא יראה כלל החוצה. לא כמו עכשיו ששפתי הצעיף פתוחים משני עבריה ורוב בגדיהם החמודות נראים לעין כל, ומסוי משי דק על פניהם אשר יתראה ממנו כל צורת פניהם ויופיים והדרם וכל תכשיטים שעליהם, אוי ואבוי להם שמגרים יצר הרע בבחורים, ואינם מעמידים עצמם מלהסתכל בהם (ועי' במעשה המובא בחוקי הנשים סוף פרק יז, שמשום מה במהדורה המתורגמת השמיטוהו). עכ"ל.

ועי"ש לאחר מכן שכתב: גם בהיותה בביתה ואין זר עמה אפילו הכי צריכה להיות צנועה, דהיינו דרך משל שבימות הקיץ בעת החום לא תפשוט בגד העליון שעליה ותלבש החלוק לבד. עכ"ל. ומשמע שגם בבית לבשו כבר ב' בגדים (וכן רואים בתמונות, שיש בגד חיצוני שמלפניו מגולה הבגד הפנימי, ועי' בחוקי הנשים פי"ז מה שכתב על זה), אלא שבחוץ היה דבר נוסף דהיינו 'צעיף', שהוא האיזאר הנ"ל וכאמור.

לסיכום, העדויות ההלכתיות וההיסטוריות כאחד מצביעות על נורמות לבוש מחמירות ביותר במרחב הציבורי בקרב נשות יהודי בגדד, שכללו כיסוי מלא של הגוף והפנים. התמונות שהביא @משיב כהלכה, שבהן כיסוי פנים זה נעדר והצמות נראות, אינן משקפות את המציאות מחוץ לבית. לכן, אין בהן כדי להוכיח חשיפה של צמות ברשות הרבים, אלא להפך – הן מחזקות את ההבנה שאלו היו תמונות שצולמו בהקשר פרטי בלבד. אך ברשות הרבים הן לבשו כיסוי מלא שכלל את ה"איזאר" וכיסוי פנים צפוף, כך שגם הצמות היו מכוסות לחלוטין.

כדאי להאזין גם להתייחסותו של רבי יעקב זמיר לתמונות שהבאת, בהקלטה הזו.​
 
מחר בל"נ אתייחס למה שהגיב על דבריי מהבן איש חי וכו'.

בעניין התמונות מג'רבא:

גם כאן, אכן התיאור 'כלפי התמונה' שכתב שהצמות נראות מחוץ לכיסוי – הוא אמת ויציב [וכבר כתבתי בזה לעיל ולא חלקתי עליך בזה]. אבל תשובתו ושוברו בצידו. התמונות שהבאת כהוכחה לחשיפת צמות נשות ג'רבא ברשות הרבים, דווקא מוכיחות את ההפך, תמונות אלו אינן מייצגות את לבוש הנשים במרחב הציבורי, אלא צולמו במרחב הפרטי בלבד. שהרי ברשות הרבים היה להם בגד שנקרא 'ספסארי', שעטף את כל הגוף מעל ה'פוטה' (הרדיד הביתי), והיו מחזיקות אותו סמוך לסנטר, והיה מכסה הכל כולל את אותן צמות [לנו זה נשמע מוזר, היאך כל פעם תתעטף כך כשיוצאת לחוץ, אבל באמת שם בקושי היו יוצאות לחוץ].

וכ"כ הג"ר צמח מאזוז שליט"א, הובא בספר יעלה הדס חלק ד (עמ' צג) בשם הגאון הגדול רבי בוגיד סעדון זצ"ל הרב הראשי לג'רבא לפני כשלשים שנה, שבזמן שהיו יוצאות לרשות הרבים היו לובשות ספסארי שהוא כמין סדין לבן שמתעטפות בו כל גופם ומכסות בו כל ראשן ואין הצמות נראות כלל, עכ"ל. והוסיף על זה הרב צמח: וכך אני זוכר את אמא וסבתא.

וכ"כ הג"ר בוגיד סעדון הנ"ל בספרו 'רבות בנות' (עמ' סח), וז"ל: אחרי לבישת החלוק מעטפים כל גופם עד הרגל בטלית (ובקיץ עושין אותו של פשתן דק ובחורף של צמר) וחוגרים אותו תחת זרועותיהם ויורד העיטוף עד סוף רגליהם ומשאירים חתיכה ממנו מצד שמאל לתת אותו על ראשם ויורד עד סוף ידיהם לצד ימין עד מקום החגור ומראהו צבעוני וקורין אותו "פוטה" וזה המלבוש לובשים אותו בבית, וכשיוצאין לחוץ עוטפים עליו עוד מלבוש אחר דוגמתו, אלא שהעליון הוא כלו לבן וקורין בערבי ספסארי. עכ"ל. וכ"כ בספרו מגיד חדשות חלק י (עמ' שפד), שהיו לובשות בבית 'פוטה', ובחוץ 'ספסארי'.

וכן מובא בספר אחרון הגאונים בטוניסיה (ח"ב עמ' 83): לנשות ג'רבא היה בגד הנקרא "פוטה", בבית פנימה התקשטו בפוטה צבעונית ויפה [א.ה. הוא הבגד שרואים בתמונות], אך בצאתן לרחוב התעטפו בצנעה ובפשטות ולבשו אך ורק פוטה "ספסארי" לבנה וחלקה ללא צבעים. עכ"ל.

וכ"כ הגאון רבי חיים ביתאן שליט"א רבה הראשי של טוניסיה, בספרו המאיר לחיים (חלק ט, בדברי הספד שבסוף הספר עמ' ט), וז"ל: הנשים הנשואות לא היו יוצאות מבית רק אם לבשו ספסארי [מין מלבוש המכסה את כל הגוף בצבע לבן] מעל ה"פוטה". עכ"ל.

--------

לייתר פירוט ולקבלת רקע בעניין התמונות של ג'רבא שהבאת ספציפית – כדאי להאזין לשיחותיי עם סבתא שלי, ועם דודה של סבתא שלי - שגם מכירה את חלק מהנשים שבתמונות שהבאת, במצורף.

מחמת שההקלטות כבדות - העליתי אותם לדרייב.​
 
[המעבר ממצב זה וער גילוי הפנים בלבוש מודרני של נשי יהודי בבל בשנים האחרונות עבר שלבים שונים ובניגוד לדעת הרבנים. עם החדרת ההשכלה לעיראק - ייסוד בתי ספר של חברת "כל ישראל חברים" (אליאנס) בשנת 1864 ושלטון המנדט הבריטי בשנים 1917-1932, המציאות עשתה את שלה כפי שאירע כך בארצות רבות אחרות].
אני הייתי מתנסח אחרת

שהמעבר השפוי שעברו שם בקהילות בגדד
כי חזרו למקורות היהודים וההלכה, ועזבו את מקורות המוסלמים והקוראן

הרי מדינא דגמ' וההלכה היהודית- אשה אינה מכסה את פניה והפוך במשנה מבואר ש- "רעולות", וכמו שמפרשים שם המפרשים שזה כנשי הערבים
והיינו- שזה בכלל מנהג "גויים" ולא קשור ליהדות, ואיה"נ, זכותה של האשה לצאת כערבייה, אך אין זה הדין היהודי כלל ועיקר.

ותו- מה שהבאת בשם "אמרי שמעון" ששם כתב שלא תצא אשה לרה"ר עם תכשיטים וכו'

כל זה נגד דינא דגמ' ודינא דראשונים ודינא דשו"ע- דהא קיי"ל בסוגייא דשבת במה שאסרו לצאת לרה"ר עם תכשיטים הוא רק מחשש של טלטול, והפוך בראשונים מוזכר וכן פסק הכי בשו"ע, שהאידנא כיון שאין חשש שיטלטלו שרי לצאת לרה"ר עם תכשיטים
ושם- מבואר בין סוגי התכשיטים גם תכשיט כ "ירושלים של זהב", שזה תכשיט גדול מזהב, לא כמו התכשיטים שלנו הקטנים.

וא"כ- מה שיש ספרים וחוברות שכתבו שאסור לצאת לאשה לרה"ר עם תכשיטים
המקורות שלהם לקוחים כנראה מאיסלאם וכד'
כי לפי שו"ע והראשונים והסוגיות להדיא דמותר לצאת לרה"ר עם תכשיטים ואפי' גדולים, ורק בשבת שיש חשש של טלטול אסרו, והיום גם זה שרי כי אין חשש של טלטול
 
לשונו של האור זרוע, כך הוא: "פירש ר"ח, היה שיער יוצא מתוך בגדה ובשרה מכוסה, אין בו משום ערוה, כי שיער הוא ולא בשר. וזה שקרא רב כהנא על רב מרי שיער שיער, כלומר השיער שיער הוא ולא בשר, וכו', והא דאמר שמואל שיער באשה ערוה שנאמר שערך כעדר העזים, פירש מורי רבינו יהודה בר יצחק דלאו לענין ק"ש איירי, וגם אין אנו נזהרין לקרות ק"ש לפני בתולות פרועות ראש".
הוא דן על קריאת שמע מול שיער היוצא בבגדה, והסביר שהטעם שמותר אע"פ דאמרינן ששיער באשה ערוה, משום שהאיסור שם הוא רק לעניין הסתכלות, שאסור להסתכל על השיער, אבל לעניין ק"ש מותר. נמצא שלא בא לחלק בין שיער תלוש שלא נראה עם הבשר לשיער מחובר [כהשלט"ג] ולא בין שיער היוצא מחוץ לראש לשיער הראש עצמו [כהחן וכבוד, ואדרבה מבואר שאין חילוק בזה - דאל"כ קושיא מעיקרא ליתא ומאי הקשה משמואל], אלא בין איסור הסתכלות לבין איסור ק"ש.
ואם תרצה ללמוד מעצם מה שהתיר לקרוא ק"ש כנגד השיער, ולא אסר מצד הרהור, זה כבר עניין אחר באופן כללי על כל שיער, ולא קשור לחילוק של השלטי גיבורים בין שיער תלוש שלא נראה עם הבשר לשיער מחובר או של החן וכבוד בין שיער היוצא מחוץ לראש לשיער הראש עצמו, אלא כאמור על כל שיער באשה הוא אמר שמותר לקרוא ק"ש, ורק איסור הסתכלות יש בזה. ולזה היית יכול להביא מראשונים נוספים שסברו כן, אבל הבאת את 'האור זרוע' כי חשבת שהוא מחלק בין השיער המחובר לשיער היוצא, ולזה ביארתי דליתא

ראשית, לא ברור החילוק המוזר שעשית בין החן וכבוד לבין הש"ג. גם הש"ג חילק את אותו חילוק בדיוק, בין נראה הבשר עמו לבין שלא נראה הבשר עמו - דהיינו שיוצא חוץ לכיסוי הראש.

שנית, האור זרוע לא מחלק רק בין "שיער באשה ערוה" לבין "איסור הסתכלות". אם זה היה כך, לא היה צ"ל כי שיער הוא ולא בשר, ולכן אינו ערוה, אלא היה צ"ל כי שיער באשה ערוה אינו אלא לאיסור הסתכלות. ופשוט.

רק שלך פשוט נוח לדייק מהסיפא ולהתעלם מהרישא שתואמת את דברי הש"ג...

וכעת ניגש להסבר:

הש"ג הצריך שני תנאים לאיסור פריעת ראש ואיסור ק"ש מול ערוה: א. שיהיה השיער מחובר. ב. שיהיה נראה הבשר עם השיער. וכן כתב גם הראב"ן, וכנ"ל.

לדבריו הביא ראיה מהגמ' ורש"י בברכות כ"ד, שנקב יש בבגדו כנגד זקן התחתון ויצא מן השיער דרך הנקב מהו, מי הוי ערוה לקרות ק"ש נגדו או לא.

הגמ' לא הסתפקה בנקב שיש בבגדו, ונראה השיער דרך הנקב. אלא דוקא כשיוצא מהנקב. ומזה מוכח שהיה פשוט לגמ' שאם נראה השיער דרך הנקב, הרי זו ערוה, כי נראה השיער יחד עם הבשר. ומזה הביא הש"ג ראיה לדבריו שאין השיער באשה ערוה אלא אם נראה הבשר יחד עם השיער.

אבל זה עדיין ניתן לדחות ולחלק בין בשר שהוא ערוה לבין שיער שהוא ערוה, כי הגמ' נקטה "שיער באשה ערוה" דוקא, למרות שמדברי הראשונים מוכח שדוקא השיער בשטח הראש הוא ערוה אבל לא היוצא חוץ לכיסוי.

אבל האור זרוע לא דיבר על ערות איש (כרש"י) אלא גרס "שיער יוצא מתוך בגדה", ומשמע שיער היוצא מתוך כיסוי הראש, שאינו ערוה כי לא נראה הבשר עמו, וזה כדברי הש"ג ממש.

וזה גופא הוא מקשה משמואל, שאמר "שיער באשה ערוה", ומשמע שהשיער עצמו ערוה ולא הבשר, ודוחה - כל מה שנקטה הגמ' שיער באשה ערוה הוא לאיסור הסתכלות, אבל הערוה האסורה לק"ש היא בשר הקרקפת.
 
יתכן, אבל עכ"פ הוא לא הבין ש"בעלת שיער" הכוונה שזה יהיה תחליף 'לשיער', אלא תחליף לכיסוי. וזה בדיוק מה שכתבתי בדעתו. עיין היטב בדבריי.

שוב, יש הבדל בין היסוד ההלכתי שקבע הש"ג, שלפיו שיער תלוש המכסה שערה אין בו פריעת ראש ואין בו ערוה, לבין הבנת המציאות בזמן הגמ', שבזה אפשר לומר בפשטות שהבין ש"בעלת שיער" הוא תחליף לשיער ולא תחליף לכיסוי, וגם בזה איירי הש"ג עצמו, שזה היה המנהג בזמנו, להוציא צמה או שיער של פאה נכרית. ולכן מה שכתבת בדעתו, ליתא.

במאמר המוסגר, רצוי שתיגמל מהנוהג המגוחך להמליץ "לעיין היטב בדבריך", כביכול כל מה שדרוש הוא רק לעיין ולהסכים איתך, כי אין אופציה אחרת ולא יתכן שטעית.
 
אני הייתי מתנסח אחרת

זה לא נוסח שלי, אלא של אברהם בן יעקב הנ"ל.

אני הייתי מתנסח אחרת

שהמעבר השפוי שעברו שם בקהילות בגדד
כי חזרו למקורות היהודים וההלכה, ועזבו את מקורות המוסלמים והקוראן

הרי מדינא דגמ' וההלכה היהודית- אשה אינה מכסה את פניה והפוך במשנה מבואר ש- "רעולות", וכמו שמפרשים שם המפרשים שזה כנשי הערבים
והיינו- שזה בכלל מנהג "גויים" ולא קשור ליהדות, ואיה"נ, זכותה של האשה לצאת כערבייה, אך אין זה הדין היהדי כלל ועיקר.

ותו- מה שהבאת בשם "אמרי שמעון" ששם כתב שלא תצא אשה לרה"ר עם תכשיטים וכו'

כל זה נגד דינא דגמ' ודינא דראשונים ודינא דשו"ע- דהא קיי"ל בסוגייא דשבת במה שאסרו לצאת לרה"ר עם תכשיטים הוא רק מחשש של טלטול, והפוך בראשונים מוזכר וכן פסק הכי בשו"ע, שהאידנא כיון שאין חשש שיטלטלו שרי לצאת לרה"ר עם תכשיטים
ושם- מבואר בין סוגי התכשיטים גם תכשיט כ "ירושליים זל זהב", שזה תכשיט גדול מזהב, לא כמו התכשיטים שלנו הקטנים.

וא"כ- מה שיש ספרים וחוברות שכתבו שאסור לצאת לאשה לרה"ר עם תכשיטים
המקורות שלהם לקוחים כנראה מאיסלאם וכד'
כי לפי שו"ע והראשונים והסוגיות להדיא דמותר לצאת לרה"ר עם תכשיטים ואפי' גדולים, ורק בשבת שיש חשש של טילטול אסרו, והיום גם זה שרי כי אין חשש של טילטול

אתה לוקח את הדיון למקום אחר לגמרי.

הנידון כאן, האם יש ראיה ממה שנשות בגדד [וג'רבא] נהגו להוציא את הצמות מהכיסוי ראש, שזה היה גלוי ברשות הרבים, כפי שטוען @משיב כהלכה, או לא.

@משיב כהלכה הביא תמונות ומנסה "להוכיח" מהם שהנה רואים בבירור שהיו מוציאות צמות בגלוי [אפילו משערות של עצמן].

ועל זה הבאתי שבוודאי זה לא היה גלוי, כי בלא"ה היה להם בגד גדול העוטף את כל הגוף כאשר יצאו לרשות הרבים, הנקרא 'איזאר'.

ואמת נכון הדבר שלא בכל המקומות נהגו באותו בגד גדול וכפי שהזכרת, אבל באמת במקום שלא נהגו בבגד גדול - גם לא נהגו בהוצאת הצמות מחוץ לכיסוי.

ונמצא שאין שום מקור שהיו 'מוציאות את הצמות' בגלוי ברשות הרבים.
 
כפי שביארתי לעיל, מבואר במשך כל דברי השלטי גיבורים שבא לחלק בעצם השיער, בין שיער תלוש למחובר, ובפשטות היינו משום שבתלוש ניכר שהוא חיצוני

לא מיניה ולא מקצתיה, אלא משום שהשיער לבדו אינו ערוה, אלא רק כשנראה הבשר עמו, וכדכתב הראב"ן, ולעיל דחיתי את כל הפירושים המוזרים שהעמסת בדבריו מתוך חוסר הבנה של המציאות בזמן חז"ל אצל הנשים האבלות (והמציאות בזמן חז"ל בכלל, כי דבר תלוי בדבר), וכפי שהעמסת פירושים הזויים בבן איש חי מתוך חוסר הבנה של המציאות בזמנו.
 
הישועות יעקב 'סיכם' את תוכן השלטי גיבורים וראיותיו, וכתב שראיות השלטי גיבורים להתיר נשים לצאת בפאה נכרית "שתים הנה", שבת ונזיר, ולא כתב שיש לו עוד ראיה נוספת להתיר, ומשמע שרש"י והרא"ש זה לא עיקר הראיה, אלא היא ראיה אגבית לסברא 'אחרי' שאנו מבינים שזה הפאה נכרית של הש"ס בשבת ונזיר, אבל א"א להביא 'ראיה' משם בלבד כדי להתיר לנשים לצאת בפאה נכרית.

הישועות יעקב פשוט התעלם מהראיות שלא הבין, לא הבנתי איזה "ראיה" אתה רוצה להביא ממנו. ולמעשה כל הראיות הן "אגביות" ונכתבו כסמך בעלמא על גליון הש"ס, ולש"ג היתה תשובה ארוכה בפני עצמה שלא נמצאת עמנו כיום.

וגם לדידך יש "קושיה עצומה", כיצד כתב שתיים הנה, הלא הראיה משבת היא העיקר ונזיר היא ראיה אגבית?
 
אדרבה לייתי תמונות וניחזי (תוכל לשלוח לי בפרטי). אני לא מאמין כלל וכלל שיש לך תמונות של נשים 'ברשות הרבים' עם צמות גלויות. זה פשוט לא היה ולא נברא.

קיבלת למעלה מ30 תמונות, כנראה שזה "היה ונברא", רק ששערי תירוצים לא ננעלו... וכדלקמן.
 
אדרבה, היא הנותנת, בגלל שזה היה "עסק גדול", בדרך כלל לא היו "צלמי רחוב" שמסתובבים ומתעדים נשים ברחוב ההומה, כי ציוד הצילום לא אפשר זאת בקלות, וגם הנורמות החברתיות של צניעות ופרטיות (במיוחד כלפי נשים) מנעו זאת [וכל שכן שלא היו יוצאים לעמוד ו"להצטלם" בחוץ, זה פשוט מגוחך, רשות הרבים שימש את הנשים למעבר הכרחי בעלמא וכמה שפחות להסתובב וכל שכן שלא להצטלם], אלא עשו מאמץ מכוון להצטלם, לרוב במקומות ובאופנים ששונים מהליכה שגרתית ב"רשות הרבים".

היום, שלכל אחד יש מצלמה בכיס או בבית, ויכול להתנייד איתה בנקל ולכל מקום, ולצלם 300 תמונות בשתי דקות, אם אנו רואים איזה תמונה בסתמא - אנו מיד מדמיינים את זה שזה היה בחוץ וכד'.

אבל בזמנו, צילום תמונה אכן היה עסק מסורבל ולא אירוע ספונטני, כי מצלמות באותה תקופה היו גדולות, כבדות, דרשו חצובה, לוחיות צילום זכוכית (ולא פילם), וזמני חשיפה ארוכים, גם תהליך הפיתוח היה מורכב. כל זה הפך את הצילום למורכב, יקר, ולא נייד כמו היום.

בפועל מרבית הצילומים הממוקדים באנשים נעשו במקומות צילום ייעודיים פרטיים. אנשים הגיעו לשם במיוחד כדי להצטלם, או לחילופין היו מוזמנים לבתים פרטיים כדי לצלם תמונות למזכרת משפחתית או לאירועים מיוחדים, ולא שיקפו את לבוש הרחוב היומיומי. כלומר הצילום היה מבוים ומתוכנן, והתרחש במרחב פרטי או חצי פרטי הן כמעט תמיד תהיינה תמונות שצולמו בתוך בית (חצר פנימית, חדר אירוח, בטקסים משפחתיים פנימיים, או במקרים נדירים של אומנות/תיעוד שאינו משקף את הליכת היומיום ברשות הרבים על פי ההלכה והנורמה החברתית המקובלת), ולא שיקף כלל את הלבוש או ההתנהלות ברשות הרבים, כי אף אחד לא קרא לצלם לבא ולצלם אותו באמצע הרחוב. וגם כאשר תמונה צולמה "בחוץ" אין זה אומר שהיא צולמה "ברשות הרבים", אלא גם חצרות בתים וכד', יכולים להיחשב "בחוץ" אך לא בהכרח ב"רשות הרבים" ההלכתית או במקומות בהם הייתה חובת כיסוי מקסימלית. [אמנם היו כמובן גם תמונות של חוץ, אך אלה נטו להיות צילומי נוף, מבנים, שווקים (לרוב מנקודת מבט גבוהה או מרחוק), אירועים המוניים (ושם באמת רואים שהנשים עטופות בבגד הגדול על כל גופה וכפי שהארכתי לעיל), אך לא כללו כמעט אף פעם צילומים רגילים של נשים ברחוב העיר ההומה כפי שהן מתהלכות ביומיום, כי צלם שיצא לרחוב עם ציודו הכבד היה זה אירוע בפני עצמו, והיה מתעד את הסביבה הכללית או קבוצות גדולות, אך כמעט ולא "לוכד" אנשים פרטיים, ובטח לא נשים].

הניסיון להסיק מתמונות אלו על מנהג הצניעות ברה"ר הוא הוצאת דבר מהקשרו ההיסטורי והמציאותי לחלוטין.

משעשע, מי דיבר על "צלמי רחוב" המסתובבים ומתעדים? מדובר על צלם מקצועי, הוא והצוות שלו, והצילום היה במקום ייעודי - לרוב אצל הצלם עצמו, על רקע נחמד (שו"ר שכתבת זאת בעצמך בהמשך).

כיצד הגיעו להצטלם אצל הצלם? עם מסוק?

או אולי הגיעו לצלם ואז הורידו את הרדיד לכבודו, כי יש לו דין של רופא ומותר להתפשט אצלו?

וחוץ מזה, אתה מכיר אשה נשואה חרדית המצטלמת בגילוי ראש? אם אסורה לגלות צמותיה, כיצד מותרת להצטלם?

וגם אם נניח שהצלם הגיע עם הציוד הכבד אל הלקוח, כמובן שלא מצטלמים בחדר השינה, אלא בכל מיני מקומות, זה יכול להיות בפתח הבית, ובמקומות אחרים (גם בתוך הבית אין היתר לחשוף את צמתה מול גבר זר).

וכפי שהעמדת אוקימתות בדברי חז"ל, ובראב"ן, כך גם האוקימתות בבן איש חי נופלות כאשר רואים את התמונות, על חלקן פשוט מוכח שהן ברשות הרבים, חלקן עם "רדיד" שלא מכסה את הצמות ונפלה הטענה שהרדיד כיסה הכל.

גם ברי ושמא, ברי עדיף. בתמונות רואים שכך היו נראות הנשים, עם צמות גלויות, ואתה מעמיד אוקימתא שכאשר יצאו לשוק כיסו ברדיד (בהנחה שהתמונה בעצמה לא צולמה ברה"ר). אתה יכול להעמיד עוד הרבה אוקימתות, הצד השווה שבהן - אין להם שום משמעות מול האמת הפשוטה המשתקפת בתמונות.
 
הניסיון להסיק מתמונות אלו על מנהג הצניעות ברה"ר הוא הוצאת דבר מהקשרו ההיסטורי והמציאותי לחלוטין.

אכן, כל התמונות הן שקר מוחלט, רק סיפורי "ראש המכון" (אדם כבן 50 המספר על מה שהיה לפני 125 שנה) הם אמת לאמיתה.
 
עם כל הכבוד לעדויות אישיות של כל מיני אנשים למיניהם, יש לזכור שהבנת מנהגים היסטוריים, ובפרט פרטי הלכה ומציאות דורות קודמים, דורשת בירור מעמיק ומבוסס מחקר, ולא הסתמכות על זיכרונות נקודתיים של אנשים שונים. ואפרט.
ראשית, אותו "עדות אישית" של נכד על סבתו, איני יודע מה בדיוק אמר לך, כי עדות כללית אינה בהכרח משקפת את כל הפרטים המדויקים, המגבלות וההקפדות שהיו נהוגות בדורות קודמים, ובפרט לא את מכלול הכללים הנוגעים ללבוש ברשות הרבים, כי ייתכן שה"סבתות" עליהן מדובר חיו בתקופה מאוחרת יותר, בה המנהגים כבר החלו להשתנות, והורידו מעליהן את הלבוש החיצוני. וכן יתכן שהעדויות מתייחסות לסיטואציות ספציפיות, כמו שהייה בחצרות בתים או אירועים פרטיים, ולא ליציאה יומיומית לרחובות העיר ההומים.

מדהים לראות כיצד כאשר אתה רוצה לשלול עדויות, אתה יודע להסביר יפה מדוע עדויות אישיות לא שוות מאומה, וכאשר אתה מביא סיפורי סבתא מתוצרת עצמית, זה שריר ובריר וקיים.

העדות לא התייחסה ללבוש הנהוג בבית אלא ללבוש הנהוג בחוץ בעיראק. ולמרבה הפלא, נשים היו רגילות לצאת לשוק גם בזמן ההוא.

וגם אם זה "בתקופה מאוחרת יותר", מאי נפק"מ? אז הבן איש חי דיבר על "תקופה מאוחרת".
 
שנית, כאשר עומדת "עדות אישית" של אדם אנונימי שאינו ידוע, כנגד דברים ברורים ונחרצים של מישהו קצת יותר מוסמך (בלשון עדינה) כמו ראש מכון מורשת יהדות בבל, המייצג מחקר רב שנים, תיעוד היסטורי מקיף, איסוף עדויות רבות ומגוונות, וניתוח תמונות בהקשרן הנכון – הרי שאין מקום להשוואה. סמכות מחקרית כזו מהווה בסיס מוצק ואמין הרבה יותר לבירור המציאות ההיסטורית.

ראשית, אין צורך לשקר כדי להגדיל את שמו, הוא לא "ראש מכון יהדות בבל", וכבר כתבתי בזה לעיל. ראש המכון היא פרופ' אסתר מאיר גליצנשטיין, והוא רק מנהל מדור ספריה וארכיונים, וזה לא הופך אותו למאן דאמר בנושא. מסתבר שהוא עצמו לא בקי בתמונות הקיימות בארכיון התמונות שהוא מנהל.

אני לא רואה שהוא מייצג מחקר כלשהו, או איסוף עדויות (היכן העדויות שלו?), ניתוח תמונות זה גם אני יודע לעשות, במחילה מכבודו של הכביכול ראש המכון שנראה לכל היותר בן 50, והתחמקות בתירוצים שונים ומשונים זה גם אתה יודע לעשות, לא צריך בשביל זה את מנהל מדור ספריה וארכיונים.
 
כאשר העליתי את טענתך שהצמות היו 'גלויות' ברשות הרבים בפני הרב יעקב זמיר שליט"א, ראש המכון הנ"ל, הוא גיחך והשיב כי "מי שאומר את זה אין לו שום מושג בהלך רוח שהיה בבגדאד באותה תקופה". והוסיף שמדובר בדבר פשוט ומוחלט שאינו נתון לוויכוח "מי שיקרא את הספרים המתארים את הימים ההם בבגדאד וקצת חקר בעניין, יודע בלי שום ספק שברשות הרבים היו לובשות בגד גדול העוטף את כל גופן, כולל אותן צמות. בגד זה נקרא 'איזאר', הוא היה מעין גלימה גדולה, עשויה מסוגי בדים שונים (מהם יקרים ומהם פחות), אשר נכרכה סביב כל הגוף ממש, החלה מהראש למעלה, עטפה את כל הגוף, והשתלשלה עד לעקבים. תכליתו הייתה כיסוי מוחלט, כך שהצמות, בין אם שיער טבעי ובין אם פאה נכרית, היו מכוסות לחלוטין. אך את הפנים עצמן ה'איזאר' לא כיסה, ולשם כך היה קיים כיסוי רשת מיוחד שנקרא 'פושי' (רשת סבכה בצבע שחור דק וקשיח, שהיה ניתן להרים לצורך ראיה ברורה וכדומה, המוזכר אף ב"חוקי הנשים" פרק י"ז של הבא"ח)". עכ"ד.
בפרט שיש תמונות שמציגות את נשות בגדאד ברשות הרבים, ומראה אותן עטופות מכף רגל ועד ראש, באופן שהצמות, בין אם שיער טבעי ובין אם פאה נכרית, היו מכוסות לחלוטין. וזאת מלבד דבריו הברורים של הבא"ח בכמה מקומות המעיד גם כן על זה וכפי שהבאתי לעיל.

"דבריו הברורים של הבא"ח" שהבאת מדברים על כיסוי הפנים (וראה להלן עוד בדברי הבא"ח הברורים שהשמטת). כיסוי פנים אינו מחייב כיסוי צמות משתלשלות. תלוי איך הוא בנוי. גם "רדיד" נשמע שמכסה את הצמות, רק שבתמונות רואים צמות מגולות למרות הרדיד, ולמרות הלבוש הלבן שמכסה את הרדיד.

כמו כן, לא מחייב שבכל יציאה קטנה מהבית כיסו את הפנים, דהיינו לשפוך זבל ולמלא מים מהבאר הקרוב וכיו"ב.

ואין מזה שום הכרח לכל הנשים, יתכן שחלקן כיסו פניהן, וחלקן לא, חלקן כיסו ברדיד וחלקן לא, וכפי שמשמע מלשונו הברורה (בניגוד לדיוקים הלא מוכרחים הנ"ל) "נשים שדרכן לעשות שער ראשם קליעות משתלשלין לאחוריהם, כיון שדרכן בכך מותר לקרות כנגדן", דמשמע מלשונו שיש נשים כאלה, אבל לא שכל הנשים הן כאלה.

זאת אומרת, גם אם תביא תמונות של נשים בבגדד העטופות במה שעטופות, אין זו ראיה שכל הנשים הלכו כן, וגם מלשונו של הבא"ח משמע שהיו נשים כאלה שהוציאו צמתן אבל לא כולן, ודי בתמונות הרבות שהבאתי מראות שהיו גם נשים שלא יצאו עטופות, ואליהן מתייחס הבן איש חי.

וגם אם כל הנשים ללא יוצא מן הכלל היו כך - לא מחייב שהיה כן בכל הזמנים, כשם שמנהג ה"רדיד" השתכח בכל ארצות ערב ללא יוצא מן הכלל וכיום לא נוהגות בו אלא "כת השאלים" ותו לא.

הרי באחת התמונות הבאתי תמונה של חמישה דורות - שם רואים בבירור את ירידת הדורות, מהסבתא רבה הזקנה עד לאחרונה שכיסתה במטפחת לשליש ולרביע.
 
תמונות אלו אינן מייצגות את לבוש הנשים במרחב הציבורי, אלא צולמו במרחב הפרטי בלבד.

זה תוכל לספר למי שלא ראה את הקובץ. מי שברשותו את הקובץ (כבר פנו אלי כמה לקבלו) רואה שיש תמונות שצולמו בעליל ברשות הרבים.

יש תמונה של אשה יורדת מהמטוס בהגיעה לארץ!! גם זה היה בבית?

וגם התמונות "המקצועיות" צולמו כאמור אצל הצלם ולא בבית, בטח לא בתקופה שלא היתה מצלמה ביתית.
 
ראה בלשון הרי"ח הטוב בספרו 'חוקי הנשים' (פרק יז), שכתב וז"ל: ועוד, מנהגנו בעירנו זו, שכאשר הולכת האשה ברחוב מחוץ לביתה, תשים כיסוי על פניה ותכסֵם עד אשר תשוב למקומה. עכ"ל.

ראה לעיל וראה לקמן.
 
וכ"כ גדול חוקרי יהדות בבל בדורות האחרונים - אברהם בן יעקב בספרו 'מנהגי יהדות בבל בדורות האחרונים' חלק ג (עמ' 43), וז"ל: הנשים הנשואות התעטפו בגלימה שנקראה בשם איזאר (עי' להלן), וכיסו את פניהן בצעיף שנקרא בשם ח'יליי עשוייה מרשת שער של זנב סוס בצבע שחור.
וכפי שכתב גדול חוקרי יהדות בבל אברהם בן יעקב הנ"ל שם (עמ' 42-43), וז"ל: עד שנות השלושים בערך כל אשה הייתה חייבת להליט עצמה בפני זרים שאינם מבני משפחתה, ולכסות את כל גופה ופניה מכף רגל ועד ראש.

"גדול חוקרי בבל" עלה לארץ בהיותו בן 10, בשנת 1925, עוד לפני שנות השלושים. מה הוא יודע על המנהג בטרם נולד, וכיצד השתנה המנהג בשנות השלושים?

בכל אופן, חבל שהשמטת מהקורא את הדבר הכי חשוב שכתב גדול החוקרים, גם לגבי נשות כורידסטן וגם לגבי נשות עיראק.

"הנוסע בנימין השני, שביקר בכורדיסטאן בשנת תר"ח (1848) כתב: "הנשים לובשות כתונת פסים ארוכה וראשיהן תעטפנה במין בגד עב. שערות ראשיהן השחורות כעורב תלויות בקצוות תלתלים על כתפותהנה".

הרי לך שכך היה המנהג פשוט בכורדיסטן.

"הנוסע יעקב אוברמאיר כתב בשנת תרל"ו (1878): "נשי יהודי בגדאד מראין שערות ראשן לחוץ, כי לא ידקדקו לכסות אלא גובה הראש, ותלתלים שחורות ירדו על פי מדותיהן ונראין לכל רואה, אבל בשוק מכסין את כל גופן במעיל ואת פניהן בצעיף כנ"ל, ולא יראה לחוץ דבר מגופן".

הרי לך שאע"פ שכיסו מה שכיסו, התלתלים "נראין לכל רואה". גם הוא, כתייר, ראה הכל. לא אשה אחת ולא שתיים. בשנת תר"ח - זמנו של הבא"ח. כפתור ופרח.

ונמשיך במה שהשמטת:

"הוא [יעקב אוברמאיר] התרעם על גילוי שערות ראשיהן והוסיף: "זה מקרוב התחילו קצת נשים זקנות בבגדאד וכן אחדות מנשי החכמים לשום פאה נכרית..."

וכותב על זה הגדול שבגדולי חוקרי בבל בכל הזמנים: "נראה שבהזכירו תלתלים הוא התכוון לצמות הגדולות... הפאה נכרית שהוא מזכיר אינה דומה לפאה נכרית של ימינו, אלא הנשים הזקנות אשר שערות ראשיהן היו דלות מאוד, רכשו שערות ארוכות מאחרים, קשרו אותן לצמות רגילות וחיברון לשערות ראשיהן שהיו מכוסות בכובע מיוחד. צמות בולטות אלה נראות כאילו שלהן, בה בשעה שהיו של אחרים, ולזה הוא קרא פאה נכרית, ומותר לזרים להסתכל בהן".

ולא רק את זה השמטת, אלא גם מהדברים שהעתקת בשם הבא"ח מחוקי הנשים - השמטת!

וזה מה שהוא מביא מהבא"ח בחוקי הנשים: "כמו כן נמצאות כמה נשים שהאיזאר שלהן פתוח כדי לגלות את מלבושיהן מהחזה עד הרגליים, ומה מועיל איזאר זה אם אין הן צנועות?"

ואם עוד בזמנו של הבא"ח היו הולכות עם איזאר פתוח (וכפי שהבאת גם ראיה לסתור מהרב אגסי), לשם מה להמציא המצאות שכל התמונות שהבאתי צולמו בבית?
 
מעבר לכיסוי הפנים שהיו חובשות בצאתן לרשות הרבים, גם היו לובשות גלימה גדולה הנקראת 'איזאר', אשר נועדה לכסות את כל גופן מקדקדן ועד עקבי רגליהן.

ראה בסרט התיעודי שהוציא "המכון למורשת יהדות בבל" דקה 08:13, נשים עומדות בשוק ללא איזאר וללא כיסוי פנים. כמו כן בדקה 07:58. גם בדקה 6:40 נראות כמה נשים בקהל ללא כיסוי פנים. ספר זאת ל"ראש המכון"...

לעיל הבאתי גם תמונה של אשה בירידתה מהמטוס. השנה היא 1950. ראה גם כאן בויקיפידיה, תמונה שעדיין לא הוספתי למאגר התמונות אצלי. בעקבות כך נערך חיפוש על "מבצע עזרא ונחמיה" (המבצע להעלאת יהודי עיראק) ועלו וצפו עוד ועוד תמונות, גם תמונה של אשה במעברה בארץ - והסיפור אותו סיפור, כיסוי המכסה את המצח כמעט עד העיניים אבל הצמות גלויות, לא איזאר ולא שום דבר אחר. בטח שלא כיסוי פנים.
 
והנה, באף אחת מהתמונות שהובאו לא נראה כיסוי פנים זה. וזה מעיד באופן ברור שהצילומים בוצעו בסביבה פרטית, שבה לא חלו אותן הקפדות מחמירות של לבוש ציבורי.

או שזה פשוט "מעיד באופן ברור" שהפסיקו ללבוש את האיזאר הנ"ל, ואת כיסוי הפנים, או שזה מעיד שלא כל הנשים כיסו את פניהן, ולא בכל יציאה מהבית. וכדלקמן בכל המקורות.
 
ככל הנראה כוונתו למה שכתב הגאון רבי שמעון אגסי זצ"ל (בן דורו של הבא"ח ואחריו) בספרו אמרי שמעון (עמ' רה) שהוזכר לעיל, וז"ל: בצאתה תהיה צנועה ביותר כדרך נשים הצנועות של דור הקודם שהיו מתעטפות בצעיף מכף רגלם ועד קדקדם, ומסוה של שער עבה על פניהם, ואפילו משולי בגדיהם לא יראה כלל החוצה. לא כמו עכשיו ששפתי הצעיף פתוחים משני עבריה ורוב בגדיהם החמודות נראים לעין כל, ומסוי משי דק על פניהם אשר יתראה ממנו כל צורת פניהם ויופיים והדרם וכל תכשיטים שעליהם, אוי ואבוי להם שמגרים יצר הרע בבחורים, ואינם מעמידים עצמם מלהסתכל בהם (ועי' במעשה המובא בחוקי הנשים סוף פרק יז, שמשום מה במהדורה המתורגמת השמיטוהו). עכ"ל.

אני באמת לא מבין אותך. אתה מביא ראיה לסתור, מבן דורו של הבן איש חי (נפטר רק 6 שנים אחריו), ולא חלי ולא מרגיש?

בכל אופן, חזק וברוך, ועתה הכל מיושב. נשות הדור הקודם (שלפני הבא"ח) כיסו את פניהן בצעיף מכף רגלם ועד קודקודם, וכיום רואים הכל, הצעיף פתוח משני צדדיו, רוב הבגדים נראים, התכשיטים, וכמובן הצמות.

וזה לא קרה בשנת 1930 כדברי "גדול החוקרים" (שבשנה הזו היה בן 15 והתגורר בארץ) אלא בדור של הבא"ח.
 
תמונות אלו אינן מייצגות את לבוש הנשים במרחב הציבורי, אלא צולמו במרחב הפרטי בלבד. שהרי ברשות הרבים היה להם בגד שנקרא 'ספסארי', שעטף את כל הגוף מעל ה'פוטה' (הרדיד הביתי), והיו מחזיקות אותו סמוך לסנטר, והיה מכסה הכל כולל את אותן צמות [לנו זה נשמע מוזר, היאך כל פעם תתעטף כך כשיוצאת לחוץ, אבל באמת שם בקושי היו יוצאות לחוץ].

אתה יכול לדקלם את כל מה שאמרו הסבתא והדודה, אבל בפועל לא זה מה שרואים בתמונות.

כאמור לעיל, יש תמונות שרואים בעליל שהן צולמו בחוץ ולא בבית, או שהמצולמת עומדת בפתח הבית, אבל הסבתא לא נותנת לעובדות לבלבל אותה.

בתמונה בכותרת "צמה בולטת אצל האשה משמאל, למרות כיסוי הרדיד" נראים שלושה גברים ושתי נשים, מכוסות בכיסוי הלבן שהיו יוצאות עמו החוצה (מה שסבתא שלך מדברת עליו), ולמרות הכיסוי הלבן נראות הצמות במפורש.

אבל הסבתא לא מתבלבלת ושולפת מיד תירוץ: "הם פתחו את הרדיד בשביל התמונה".... (כך נפסק בהלכות סבתא, "מותר להתפשט ברחוב לצורך תמונה". וגם בזמנם שהצילום היה לוקח זמן רב, מותר בשופי ובלבד שתתכסה שוב).

וכאשר אתה מדבר עם הדודה, אתה מנסה להכניס בפיה את התירוץ האוטומטי "זה צולם בחצר", והיא דוחה את דבריך ואומרת שלא היו להם כלל חצרות, לאחר מכן אומרת שזה בתוך הבית (כאשר רואים בבירור שזה לא בתוך הבית).

כשאין לה ברירה היא טוענת שזה "רק כדי להצטלם", ולא אנשים זרים, אבל מי המצלם? בעל חנות הפוטו היה במקרה אחיה של המצולמת?

לאחר מכן היא אומרת על האשה המצולמת בפתח הבית, שהיא לא תצא מפתח הבית ככה, "רק צילמו אותה"... אבל עמידה בפתח הבית באופן כזה כדי להצטלם, זה בסדר גמור מבחינתה, אף אחד לא רואה...

אגב, התמונות צולמו בשנת 1950 והדוברת היא בת 85, זאת אומרת שהיתה בת 10 בתקופה בה צולמו התמונות. על אחת כמה וכמה שאין לה שמץ מושג על הנהוג בעיראק לפני 125 שנה.
 
וכ"כ הג"ר צמח מאזוז שליט"א, הובא בספר יעלה הדס חלק ד (עמ' צג) בשם הגאון הגדול רבי בוגיד סעדון זצ"ל הרב הראשי לג'רבא לפני כשלשים שנה, שבזמן שהיו יוצאות לרשות הרבים היו לובשות ספסארי שהוא כמין סדין לבן שמתעטפות בו כל גופם ומכסות בו כל ראשן ואין הצמות נראות כלל, עכ"ל. והוסיף על זה הרב צמח: וכך אני זוכר את אמא וסבתא.

ושוב אתה נתפס בהשמטה של דברים חיוניים, ולא בפעם הראשונה. הרי שם בדברי השואל הוא מעיד במפורש בשם אמו, "האם מותר לאשה להוציא את שערה מחוץ לכיסוי הראש כאשר הוא עטוף בצמה? אמי ראתה שאפילו נשות גדולי הרבנים בג'רבה עשו כך". וכן הרב צמח מאזוז אישר דבריו: "שאלתי פעם את מורנו... לפני כשלושים שנה: איך הקילו נשות ג'רבה לעשות שתי צמות והן גלויות"?

זה שלאחר מכן העיד שהוא זוכר את אמא וסבתא, לא סותר את מנהג נשות ג'רבה שהוא עצמו העיד עליו. וגם כאן רואים שלא כל הנשים הלכו בתלבושת אחידה.

את זה כל "שכחת" להביא וחבל. אפילו מה ששאל הרב צמח מאזוז דאגת להשמיט, שלא תהיה ראיה נגדך חלילה וחס.

וכן כתב הגאון רבי אברהם דניאל, רב שכונת רמות בירושלים (הובא בשו"ת דברות משה בובליל חלק ב' עמ' מ"א) על דברי הבן איש חי, והוסיף עדויות משלו:

"הכוונה פשוטה שאותן נשים היו מכסות ראשיהן במטפחת כדין, אלא שהיו מטלטלים מעט מצמות ראשיהן מחוץ למטפחת לאחור, וכמו שכתב בשו"ת מהר"ם אלשקר שכן מותר מן הדין ושכן נהגו בנות ישראל ואין פוצה פה, וכמו שראינו בעינינו בנשים זקנות מדור שעבר צנועות וחסודות שהיו עושות כן, והדבר נפוץ בזקנות מעדת הכורדים והבוכרים. ולזה כתב הבן איש חי שלצורך הטבילה יסתרו קליעות שערן מערב שבת וישלשלום בין הבגדים, וכדי שלא יהיה ניכר עליהן, יכינו פאה כאותן קליעות וזה יניחו במקום אותן צמות. אבל עיקר ראשיהן פשיטא שהוא מכוסה כדין במטפחת".
 
ראשי תחתית