הולכת ספר תורה פתוח או סגור | דיון

אני לא יודע מה זה קומץ

אני יודע שכל הספרדים מברכים "הנותן ליעף כח" כהאר"י
אני יודע שכל הספרדים מברכים ברכות השחר גם אם לא התחייב בהם כהאר"י
אני יודע שכל הספרדים מניחים תפילין של יד ולאחמ"כ של ראש כהאר"י (אר"ת - גם הפשטנים סבורים כן)
אני יודע שכל הספרדים שמים את הציצית תחת בגדיהם כהאר"י [היינו את הבגד לא הפתילים שבזה יש מח' בדעת האר"י]
אני יודע שכל הספרדים בקרבנות לא מוסיפים בשבת בפרשת התמיד את פסוקי מוסף כהאר"י

ואני יכול להמשיך עד אור הבוקר...............

או דשמא כל הספרדים בעיניך הם "קומץ"
חלק מהדברים שמנית מובאים שם. הנותן ליעף כוח הוצרכו לשמועה שמרן חזר בו ויש רבים שלא נהגו אלא כשו"ע. לפי הרב אלגאזי אלו מנהגים מיוחדים של המתחסדים ולא נאמרו אלא למצניעיהם. מאז התפשטו מנהגים אלו בקרב ההמון באיזהו מקומן, ונוספו עליהם אלפי מנהגים, ע"פ הרש"ש והבא"ח וכו'. מי שמכיר את תולדות נוסח הספרדים ב-200 שנה האחרונות יודע היטב שחלו שינויים מפליגים בנוסח בעקבות קבליזציה של המנהג. אבל בכל מקרה אין להקיש בין כמה מנהגים שנהגו כאר"י שבהכרח נהגו בכל דבר כרש"ש - כפי שבאמת אינו כן, וכמ"ש הכה"ח הנ"ל שיש "איזה" בתי כנסת שנוהגים כמנהג בית אל. ובפרט בעניין זה שהוא נגד הפוסקים.

קישור לדברי רבי יעקב ישראל אלגזאי (מכונה "הרב החסיד", היה ראש ישיבת המקובלים בית אל וראש"ל)
 
חלק מהדברים שמנית מובאים שם. הנותן ליעף כוח הוצרכו לשמועה שמרן חזר בו
החיד''א וכל גדולי הפוסקים כתבו שהטעם שמברכים זה לא בגלל שמרן חזר בו (אם בכלל) אלא בגלל האר''י
ויש טוענים שגם אם מרן חזר בו זה בודאי בגלל האר''י ...
ויש רבים שלא נהגו אלא כשו"ע.
מי הם חוץ מהפרי חדש ?
לפי הרב אלגאזי אלו מנהגים מיוחדים של המתחסדים ולא נאמרו אלא למצניעיהם.
נכון, זה השיבוש של דורנו.
בודאי שנקטי' להלכה כהאר''י, ומה שכתב מהרי''ט אלגזי לא נאמר על דברי האר''י, אלא על דברי חסידות של האר''י או של מקובלים ולא על ענייני תפילה והלכה
מאז התפשטו מנהגים אלו בקרב ההמון באיזהו מקומן, ונוספו עליהם אלפי מנהגים, ע"פ הרש"ש והבא"ח וכו'. מי שמכיר את תולדות נוסח הספרדים ב-200 שנה האחרונות יודע אבל בכל מקרה אין להקיש בין כמה מנהגים שנהגו כאר"י שבהכרח נהגו בכל דבר כרש"ש - באמת אינו כן, וכמ"ש הכה"ח הנ"ל שיש "איזה" בתי כנסת שנוהגים כמנהג בית אל.
רוב פוסקי ספרד (המפורסמים) פוסקים ע''פ הסוד נגד הפשט (וכן נראה דדעת מרן הב''י)
החיד''א, ר' חיים פלאג'י, שדי חמד, כף החיים, בן איש חי ועוד רבים
ובפרט שגם רוב פוסקי האשכנזים פוסקים במלא מקומות כהאר''י וכבר פסק המ''ב דבמחלוקת הפוסקים הקבלה תכריע
ועיין בכף החיים סימן כה שהאריך להוכיח כל הנ''ל דלפי מנהג הספרדים יש לפסוק כהקבלה
 
רוב פוסקי ספרד (המפורסמים) פוסקים ע''פ הסוד נגד הפשט (וכן נראה דדעת מרן הב''י)
החיד''א, ר' חיים פלאג'י, שדי חמד, כף החיים, בן איש חי ועוד רבים
ובפרט שגם רוב פוסקי האשכנזים פוסקים במלא מקומות כהאר''י וכבר פסק המ''ב דבמחלוקת הפוסקים הקבלה תכריע
ועיין בכף החיים סימן כה שהאריך להוכיח כל הנ''ל דלפי מנהג הספרדים יש לפסוק כהקבלה
לא בשמים היא

א:
ביסוד הדין. ב: תשובות מהר"י ממרויש. ג: פסקי רבינו האר"י ז"ל.

דעת החיד''א הבא''ח הכף החיים
והגרב''צ אבא שאול שפסקי האר''י מחייבים
כתב מרן הגרב''צ אבא שאול זצ''ל במבוא לאור לציון (חלק ב', ענף ה') "והנה לאחר שנתבאר לעיל קבלת פסקי מרן יש להוסיף שלגבי דברי האריז"ל אין הדבר כן אלא נוהגים כדבריו כאילו הם ודאי גמור ולכן קי"ל שלא אומרים ספק ברכות להקל נגד דברי האריז"ל וכמ"ש החיד"א בשיורי ברכה או"ח סימן חכ"א וכן כתב בשו"ת רב פעלים חלק ד' סימן ח' ואף במקום שיש מחלוקת בין מרן להאריז"ל נקטינן כדברי האריז"ל וכמ"ש החיד"א בברכ"י בסימן מ"ו אות י"א לענין ברכת הנותן ליעף כח וראה גם בשיורי ברכה במימן תכ"א אות א' ע"ש וכן כתב רבנו יוסף חיים בשו"ת רב פעלים ח"ד סימן ח' כי נגד דברי רבינו האר"י שדבריו הם ברוה"ק ע"פ אליהו זכור למוב אין הולכיי בתר מרן ז"ל ע"ש וראה גם בספר ארץ חיים או"ח סימן מ"ו סעיף ח' שכתב שמנהג ארץ ישראל ללכת אחר הכרעת רבינו האריז"ל אפילו נגד פסק מרן ז"ל ע"ש וראה עוד בכה"ח בסימן כ"ה אות ע"ה ע"ש וראה גם להלן בפרק י"ג בבאורים לתשובה ב' לענין מקום מזיגת כום ברכת המזון" ע"ש.

בכף החיים וכו' ידועים ד' החיד"א בברכי יוסף (סי' מו ס"ק יא) מרן שם יש נוהגים לברך הנותן ליעף כח דבריהם נראים וע"ז כ' החיד"א ועתה המנהג בגלילותינו לברך ברכה זו ע"פ רבינו האר"י ז"ל כי אף שקבלנו הוראות מרן, קים לן דאלמלא ראה מרן דברי קדוש האר"י גם הוא היה מורה לברך ומה גם שכ' דאיכא מאן דשמע דהדר ביה מרן בסוף וכן ראוי לנהוג, ודלא כהפר"ח עכ"ל. והניף שנית בס' טוב עין ס"ס ז כי מרן ושאר הרבנים לא ידעו אחד ממאה מגדולת רבינו האר"י ז"ל, והן בעוון נח נפשיה דהאר"י ז"ל בימי מרן ויתכן שאח''כ ידע מרן מתלמידי האר"י ז"ל שהיה מברך ברכה זו וחזר בו, וכמ"ש כנה"ג ועוד האריך בזה, ע''ש. ואזלו בתריה הגאון בעל שד''ח בשו''ת מכתב לחזקיהו (סי' ז דצ"ג דכ"ג), ובשו"ת אור לי (סי' מ דל''ט רע"ב וסי' סט) ע"ש, וכן הגרי"ח בשו"ת רב פעלים (ח"ב חאו"ח סי' י''ב ד"ה ודע) , וכ"כ בספרו בן איש חי (פ' בראשית אות י) דלא אמרינן ספק ברכות להקל כשדעת האר"י ז"ל שיש לברך אע"פ שאומרים ספק ברכות להקל נגד סברת מרן ע"ש. וע"ע רב פעלים ח"ב סי' מז ובבן איש חי (פרשת נשא אות ב) בדין שתיית מים לפני הסעודה שג"כ שיש לברך ולא אמרינן סב"ל נגד האר"י ע"ש.

קןשית מרן היביע אומר מצד "לא בשמים היא"
ובשו''ת יביע אומר (חלק ב' חלק אורח חיים סימן כה אות יב) הביא כל הנ"ל וכתב בזה"ל בעניי לא זכיתי להבין מנ"ל להרבנים הנ"ל אומדנא זו בדעת מרן שאילו היה רואה לד' רבינו היה פוסק כן והרי עם כל הכבוד לרבינו האר''י עטרת בראש כל אדם, אנן קי''ל לא בשמים היא ומהיכא תיתי להניח דברי הפוסקים המפורסמים ולתפוס דברי האר"י ז"ל כהלכה למשה מסיני. ועיין בהקדמת הרמב"ם לפי' המשניות שכ' שהנביא שיסבור סברא ויסבור כמו כן מי שאינו נביא סברא וכו' שאין לשמוע לד' הנביא ואפילו אלף נביאים כולם כאליהו ואלישע שיהיו סוברים מברא א' ואלף חכמים ואחד יסברו היפך הסברא ההיא אחרי רבים להמות והלכה כדברי האלף חכמים וחכם ולא כד' האלף נביאים הנכבדים עכ"ל וא"ב אף אם רב גובריה וחיליה דרכינו האר"י כחד מן קמיא מ"מ כשיש פוסקים ראשונים שאומרים להיפך והם הרוב אזלינן בתר רובא וב"ש לפמ"ש בם' אגרות התניא דצ"ז ע"א בשם הגר"א שאינו מאמין בקבלת האר"י בכללה שהיא כולה מפי אליהו ז"ל רק מעט מזער מפי אליהו ז"ל והשאר מחכמתו הגדולה ואין חיוב להאמין בה וכו' וע"ש, שכ"כ הגר"ח מוואלוז'ין בהקדמה לספרא דצניעותא ע"ש וא"כ מה כל החרדה הזאת להניח ד' כל הפוסקים וכללי הדינים מפני סברות האר''י ז''ל.

והנה הגם שכפי שהיה כך הייתה מסורת ההוראה אצל גדולי הפוסקים הספרדים, מרן החיד''א, הגאון רבי חיים פלאג'י, ומרן הבן איש חי. מכל מקום תמהו עליו דלכאורה מדוע דברי האר''י יכריעו דברי הפוסקים האחרים, ואם מצד רוח הקדש, הרי אמרינן בכל כי האי גוונא 'לא בשמים היא', אנסה במאמר הזה לבאר את יסודות השיטה של מרן החיד''א וכל גדולי הפוסקים שנמשכו אחריו, עד מרן הגרב''צ אבא שאול ז''ל.


בירור שיטת החיד''א וכל הפוסקים הנ''ל מהסוגיא.

מקור הסוגיא דלא בשמים היא
א]
בגמ' (תמורה טז.) איתא "אמר רב יהודה אמר שמואל שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה, אמרו לו ליהושע שאל, אמר להם "לא בשמים היא", אמרו לו לשמואל שאל, אמר להם "אלה המצוות" שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה".

ויש להקשות מדוע נצרכו יהושע ושמואל לב' פסוקים נפרדים, האם פליגי במקור ההלכה, או דכל אחד אמר חדא ולא פליגי, ואם כן מה הרבותא שבכל אחד מהם.

והנראה בזה הוא דמשמעות הפסוק "אלה המצוות" הוא שאין רשות לנביא לצוות מצוה חדשה שלא נאמרה למשה בסיני [והוא מהטעם שהתורה לא תהא מוחלפת ח"ו (כמוש"כ הרמב"ם רפ"ט מיסוה"ת)], אמנם לפרש פירוש בדברי התורה אין מכאן ראיה.

אמנם מהפסוק "לא בשמים היא" אנו למדים שהתורה נמסרה לחכמים בעלי הסברא ולא לכח הנבואה, ואף להכריע את פירוש התורה א"א ע"י נביא.

ואין להקשות דישמיענו הפסוק שא"א לנביא אפי' לפרש בדברי תורה ונלמד מכ"ש לחדש מצוה חדשה, דזה אינו שהרי יתכן שלא מנעה התורה את הנביא אלא לחדש במה שכבר ניתן לנו בסיני, אמנם מצוה חדשה שאין לה קשר עם מה שנצטוינו בסיני מאן לימא לן דא"א, קמ"ל תרי קראי, וילפינן מינה תרוייהו[1].


ביאור נפלא ע''פ זה שיש ב' דינים דלא בשמים לחדש מצוה, ולפרש מצוה
ב] ונראה שזה המקור לדברי הרמב"ם (פ"ט מהל' יסוה"ת ה"א) "ונאמר "לא בשמים היא" הא למדת שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה[2], לפיכך אם יעמוד איש וכו' בין מישראל ויעשה או או מופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה, או לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה וכו' ה"ז נביא שקר". הרי שדייק ואמר בין מצוה חדשה, ובין פירוש למצוה, אין רשות לנביא לפרש.

וכן מדויק מדברי הרמב"ם שאפי' פירוש שלא שמענו הפכו ממשה רבינו אסור לנביא לפרש, שלא כתב ששמענו הפכו ממשה, אלא "שלא שמענו ממשה" דהיינו מחודש שלא שמענו ממשה רבינו.[3]

וכן ביאר עוד ענין זה בהלכה ד' "וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה, או שאמר בדין מדיני התורה שה' ציוה לו שהדין כך הוא והלכה כדברי פלוני ה"ז נביא שקר ויחנק" וכו'. וע' בדברי הכס"מ בהלכה זו.


סוגיא דרבי אליעזר ותנורו של עכנאי אל מול סוגיית מח' ב''ש וב''ה
לסמוך על בת קול
ג] והנה מה שכתב הרמב"ם בדין הנביא הוא, יש לעיין האם הוא הדין בכל הדברים שאינם בדרך חכמה וסברא אנושית אלא גילוי מן השמים, או דלמא רק בנביא נאמר דבר זה.

והנה בגמ' ב"מ (נט.) גבי תנורו של עכנאי פליגי ר"א וחכמים "ואמר להם [ר"א לחכמים] אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו, יצאתה בת קול ואמרה מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר "לא בשמים היא", מאי לא בשמים היא אמר רבי ירמיה שכבר ניתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בתורה "אחרי רבים להטות" וכו', ע"ש.

ומדברי הגמרא נראה דהיינו דוקא במקום שהבת קול היא היפך התורה שניתנה בסיני לכן אין משגיחין בבת קול הא לאו הכי משגיחין בה, דאל"כ מאי איצריך למימר ש"כבר ניתנה תורה ו"שכבר כתבת בתורה", אלא הוה ליה למיסתם "אין משגיחין בבת קול" ותו לא מידי. ודו"ק.

וכן מבואר בדברי התוס' (שם ד"ה לא) ובזה תירצו קושייתם מגמ' ביבמות (יד.) שפוסקים הלכה כב"ה במחלוקתם עם ב"ש, ואע"פ דב"ש מחדדי טפי, משום הבת קול שיצאה, דהתם הבת קול הכריעה ספק שלא היה מי שיכריעו בעולם, משא"כ הכא כתיב "אחרי רבים להטות" ואין כאן צד ספק שהלכה כשאר החכמים לגבי ר"א שהוא יחיד, הלכך לא משגיחין בבת קול בכהאי גונא.

עוד
כתבו התוספות תירוץ נוסף "דכאן לא יצאה הבת קול אלא משום כבודו של ר"א שאמר מן השמים יוכיחו". ולפי תירוץ זה נראה דאף כשהבת קול נגד כללי ההוראה וכדומה אנו שומעין לבת קול והיא מכריעה הדין. דהוי גילוי מילתא מה כונת הקב"ה בתורה, ולפ"ז שיטת רבי יהושע דאין משגיחין בבת קול היא שיטה יחידאה, והכא לא פסקו כותיה דר"א רק משום שהיא יצאה לכבודו של רבי אליעזר בלבד, ואינה כבת קול בעלמא שכן משגיחין בה כדמצינו במח' ב''ש וב''ה.


האם הרמב''ם חולק על דברי התוספות
שבת קול יכול להכריע בין חכמים במקום שאין הכרעה
ד] ולענ"ד נראה, דאין הכרח שהרמב"ם פליג על דברי התוס' בפירוש הגמ', שהרי כל מה שכתב הוא לגבי נביא, שבזה מפורש בגמ' תמורה הנ"ל שיהושע ושמואל אמרו להדיא שאין בכחם לידע איזה דין ע"פ נבואה. אמנם בבת קול שהיא למטה מנבואה, והוי פחות בגדר "בשמים" שהרי דדרגה פחותה היא מנבואה הרבה שהמשיכה אפילו אחרי חורבן הבית, והלכך יש מקום לומר דעל כגון זה לא נאמר "לא בשמים היא", ובכה"ג יכולה הבת קול לומר הלכה כדברי פלוני. ובזה מתורץ הא דהקשה הכס"מ על הרמב"ם דהכריעו ע"פ בת קול בפלוגתא דב"ש וב"ה. שו''ר מעין סברא זו בשו"ת אגרות משה (ח"א סימן טו) בשם דודו הרה"ג יעקב קאנטרוויץ גאב"ד שאצק, ע"ש, ומה שהקשה הגר"מ פיינשטין עליו גבי ענין בל תוסיף אינו נוגע לעניננו אנו, ע"ש.[4]


דברי מרן החיד''א בביאור דעת הרמב''ם
ה] ואמנם ראיתי למרן החיד"א ז"ל בשם הגדולים (ח"א, ערך רבינו יעקב החסיד) שעשה בזה פלוגתא בין הרמב"ם לתוס', וזה לשונו [לאחר שהביא דעת התוס' ועוד ראשונים דס"ל כותייהו] "והיה נראה לומר דכל הני רבוואתא פליגי על הרמב"ם מכח הא דקי"ל כבית הלל משום בת קול וסברי דאם הנביא ומן השמים יאמרו כפי ההלכה משגחינן ועבדינן כוותייהו, והיה אם יבא אליהו ויאמר הלכה כפלוני והכי פירושא דמילתא ואסברא לן בטעמא בספיקא דדינא מקבלינן מיניה, ואמטו להכי יהבי טעמי רבוואתא דקי"ל כר"ש דאליהו אמרם, וזה דעת גליון תוספות והרשב"א, וזה דעת הראב"ד שאמר רוה"ק הופיע בבית מדרשנו כלומר דבזה יש פנים הנראים לדין" וכו', ע"ש באורך. ולפי הנתבאר אין הכרח כי פליגי אהדדי הרמב"ם וכל הנך רבוואתא.


תירוץ שני של החיד''א שהרמב''ם מסכים לתוספות
ה] אמנם החיד"א גופיה (שם ד"ה א"נ אפשר) כתב לקרב השיטות באופן אחר, וזה לשונו "אי נמי אפשר לומר דגם הראב"ד ורבינו יעקב [וכמו"כ תוס' ושא"ר הנ"ל] הנזכר הן הן יודו לדברי הרמב"ם דאם נביא ניבא בשם ה' דסברת פלוני אמת, בא האות כי הוא נביא השקר ויהרג דלא בשמים היא וכו', אמנם בדבר שנחלקו בזמן הסנהדרין ועמדו במחלוקתן ואין מכריע, ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, בזה אם יבא בת קול או רוה"ק לומר שסברת פלוני אמת צייתינן ליה, מאחר דהסנהדרין והשופטים לא יכלו להסכים בדבר, ויש פנים הנראין לכאן ולכאן, והבת קול הוא כהלכה, דקודם הבת קול ידענו טעם סברא זו וכי מדלית הכרעת הכהנים והשופטים דאין מכריע בזה שומעין לבת קול ורוח הקדש שאמר כהלכה". ולפ"ז אף הרמב"ם מודה בגוונא שיש מחלוקת בלי הכרעה דמהני בת קול או רוח הקדש.

ובזה תירץ החיד"א ג"כ קו' הכס"מ מהא דפסקינן ע"י בת קול במח' ב"ש וב"ה על הרמב'ם והשאירה בצ"ע, אמנם אם לא פליג על דברי התוס' לק"מ קו' הכס"מ כל הרמב"ם, וכמושנ"ת לעיל.

והנה הנפקותא בין תירוץ זה של החיד"א לבין מה שאני כתבתי בס"ד בדעת הרמב"ם האם ע"י בת קול יש לידע דין חדש פרטי [במצוה קיימת ודאי, דהרי זאת התורה לא תהא מוחלפת], או רק בדבר השנוי בפלוגתא בין החכמים וידענו הנימוקים היטב הבת קול יכולה להכריע.


ראיה לשיטת מרן החיד''א דבמקום שאין הכרעה
בת קול מכריעה
ו] ונראה להביא ראיה גדולה למרן החיד"א ז"ל מדברי הגמ' בעירובין (מה.) "וישאל דוד בה' לאמרה אלך והכיתי בפלשתים האלה, ויאמר ה' לדוד לך והכית את פלשתים והושעת את קעילה, מאי קמיבעיא ליה, אילימא אי שרי אי אסיר, הרי בית דינו של שמואל הרמתי קיים, אלא אי מצלח אי לא מצלח, דיקא נמי" וכו'. והנה מבואר בדברי הגמ' שאין לשאול באיסור והיתר ע"פ אורים ותומים וכמו שפירש רש"י "ומידי דאיסור והיתר לא משייל באורים ותומים", א"כ צ"ע לשון הגמ' "הרי ב"ד של שמואל הרמתי קיים" דמשמע דמשום שיש למי לשאול אין שואלים באורים ותומים, וקשה דהא בכל גויני אין שואלים באיסור והיתר בין אם יש ב''ד שיכול להכריע ובין שאין ב''ד. ובלי דברי החיד"א הדבר תמוה שיהא מותר בכה"ג, אמנם לפי דברי החיד"א מיושב שפיר דאיה"נ אם לא היה מי שיכריע ספיקו של דוד היה מותר לשאול באורים ותומים דבר הלכה.

עוד יש להביא ראיה לדברי מרן החיד"א ז"ל מהא דאיתא בעירובין (סג.) עה"פ "ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני ה'", דנענש אלעזר "ולא אשכחן דאיצטריך ליה יהושע", ופירש"י ז"ל שהיה עתיד לישאל דבר הלכה מאלעזר, ולא אשכחן לאחר מיתת משה דאיצטריך ליה יהושע לאלעזר כלום". והדברים קשים להולמם הרי רש"י גופיה פירש לעיל מינה שאיסור והיתר אין לשאול באורים ותומים, וכיצד היה שואלו דבר הלכה באורים ותומים. וע"פ דברי החיד"א י"ל דהיינו בספק שלא יהיה מי שיכריע בו בזה רשאי לשאול באורים ותומים[5].

וכמו כן אין להקשות מגמ' תמורה טז. דאע"פ שנשתכחו הלכות לא יכלו לשאול, וזה מב' טעמים הא' כמו שרמז מרן החיד"א גופיה דישנו תנאי והוא "קודם הבת קול ידענו טעם סברא זו", משא"כ בנשתכחו לגמרי. ועוי"ל דכל עוד שאפשר לברר ע"י חכמי ישראל באופן שיתקבל על כל האומה בלי יוצא מן הכלל אין נזקקין לבת קול או נבואה בזה, והתם הא אישתכח עתניאל בן קנז דמיהדר לכל ההלכות בפלפולו, והסכימו עמו הע' זקנים וקבעו הלכה כמותו בכל ישראל וא"צ בזה לנבואה, הלכך אין לשאול בכהאי גונא.[6]


ראיה נוספת מלשון הרמב''ם כהחיד''א
ז] עוד יש להביא ראיה לחיד"א ז"ל, דהנה לעיל הבאתי ראיה בס"ד מלשון הרמב"ם דמשמע מיניה דאפי' אם פירש פירוש חדש שלא שמענו הפכו ממשה ה"ז נביא שקר, אמנם ממש"כ הרמב"ם בהקדמתו לפיהמ"ש "ואין הפרש בין שיוסיף ויגרע על הפסוק, ובין שיוסיף ויגרע על הפירוש המקובל. וענין שיוסיף או יגרע מן הכתוב, כגון שיאמר, שהקב"ה אמר אלי כי הערלה היא שתי שנים, ואחר שתי שנים מותר לאכול הפירות הנטועות. או שיאמר, שהקב"ה אמר אלי, שהערלה אסור לאכול אותה ד' שנים, חלף מה שאמר הקב"ה (ויקרא יט), שלש שנים יהיה לכם ערלים, וכדומה לו. או ישנה בקבלה כלום, ואפילו יסייענו פשט הכתוב. כגון שיאמר, שזה האמור בתורה (דברים כה), וקצותה את כפה, הוא כריתת יד באמת, ואינו קנס המבייש, כמו שבא בקבלה, ויסמוך הדבר ההוא לנבואה, ויאמר שהקב"ה אמר לי, שזו המצוה שאמר, וקצותה את כפה, הוא כפשוטו, גם זה יהרג בחנק, שהוא נביא שקר". משמע להיפך דהיינו דוקא שינה ממה שכתוב או מהמקובל, אמנם בגוונא שלא שינה ולא מידי אלא פירש לנו הסתום לנו לא מיירי כלל. ומלשונו בה"ד "אם עקר דבר" וכו' דייק אחי היקר ה"ר משה מרדכי הי"ו היינו דוקא כשעקר אבל לפרש ולגלות הדבר המסופק שרי אם לא ידוע לנו בקבלה פירוש הפוך ממנו. וע"פ מש"כ החיד"א ז"ל יש לבאר הסתירה שבדברי הרמב"ם, שהן אמת שבסתמא אין לנביא לפרש מאומה ואפי' שלא כנגד המקובל, אמנם יתכן שיפרש הנביא את פירוש המקרא כשאין לנו הכרעה למטה בפירושו ואין מי שיכול להכריע בפירושו, ע"ש. ומש"כ "והלכה כדברי פלוני" י"ל היינו דוקא כשיש אפשרות להכרעה ע"פ דין תורה בלא"ה כעובדא דר"א.


דיוק הגרע''י מהרמב''ם דלא כחיד''א
ח] והנה בשו''ת יביע אומר האריך בהאי סוגיא שני סימנים, וכל רואה יראה דרוב ככל הדברים הובאו בדברי מרן החיד''א בקוצר אמרים בשם הגדולים ערך ר' יעקב החסיד. אולם בסוף הסימן כתב הרמב"ם (פ"ט ה"ב) "א"כ למה נאמר בתורה נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך לא לעשות דת הוא בא אלא לצוות על דברי התורה ולהזהיר העם שלא יעברו עליה". ודייק מכאן הגר"ע יוסף שליט"א דלא כמרן החיד"א ז"ל דמשמע ליה דא"א לעולם "לעשות את הדת" ע"י נביא, ואם הוא יכול להכריע במחלוקות בהלכה שאין בהם מי שיכריע הרי הוא "עושה דת".

אמנם לפענ"ד אין זה מוכרח בלשונו ד"עשיית דת" היינו לחדש דין חדש או מצוה חדשה שלא צווינו עליה ממשה וזה מקרי "עושה דת", אמנם גילוי מילתא בעלמא מה ציונו משה בדבר המסופק לנו ואין בו הכרעה מאן לימא לן דלא, שאין זה "עשיית דת" חדשה ח"ו אלא רק גילוי האמת מה שאיננו יודעים בדת משה, והוי חיזוק דת משה ולא עשיית דת [ובזה יובן הא דשכחום וחזרו ויסדום דשרי, ודו"ק].[7] ומכיון שדעת התוס' כן, ואין לעשות בחינם פלוגתא בין הרמב"ם לתוס' באופן ששיטת הש"ס מיושבת יותר לבאר כמוש''כ החיד"א וכמושנ"ת.



[1] וע' בהמשך דברי הגמרא גבי חטאת שמתן בעליה דשאלו לפנחס ואלעזר בימי אבלו של משה וחד השיב מלא בשמים וחד השיב מאלה המצוות. ולכאורה צ"ע אמאי השיבו באופן חלוק הרי שאלוהו בענין אחד. אמנם נראה דדין זה הוא ממצוע בין פירוש בתורה למצוה חדשה, שהוא דין חדש במצוה קיימת, והלכך תרי קראי שייכי בהו, ודו"ק.
[2] ואין להקשות עמשנ"ת לעיל דצריכי תרי קראי עבור זה הדין והרמב"ם לא מייתי אלא חדא, דכבר כתב הלח"מ שכן דרך הרמב"ם ע"ש בדבריו ואכמ"ל.
[3] שו"ר שכן דייק בשו"ת יבי"א ובזה דחה פירוש המעשה רוקח ע"ש.
[4] ומש"כ הגר"מ פיינשטין זצ"ל דמה דנשאר הכס"מ בצ"ע על הרמב"ם משמע דלא ס"ל הכי, פשיטא הוא, אמנם כך נאמר על כל חילוק שנאמר בכדי לתרץ את הרמב"ם מקו' תוס' וכי מוכרחים אנו להשאיר את הרמב"ם בצ"ע, אתמהה.
[5] וע' במהרש"א ובתוס' סנהדרין טז. אולם אין הכרח דפליגי על רש"י בעצם הדין אלא פירשו שהיה עתיד לשאול ממנו דבר מה ולאו דוקא דבר הלכה כמו שפירש"י, שהרי בדעת תוס' מוכרח בלא"ה דאפשר לשאול בת קול במידי שאינו סותר דברי תורה.
[6] וע' במה שכתב הגאון בעל חוות יאיר (סימן קצב) בענין זה וראיתי להביא דבריו, ולהעיר במוסגר על דבריו, וזה לשונו; "וענין שכחום וחזרו ויסדום דאתא לידן נימא בה מילתא, והוא במה שהוכרח הש"ס לתרץ כך מקרא ד"אלה המצות" שאין נביא רשאי לחדש וכו', ובכה"ג מסכת יומא פ' ע"א על שאמר שיעורים ב"ד של יעבץ תקנום [ואמרו התם דשכחום וחזרו ויסדום]. משמע דבשכחום לא שייך קושיית "אלה המצות". וקשה מגמ' דתמורה קט"ז על ג' אלפים הלכות שנשתכחו א"ל לשמואל שאל א"ל אלה המצות וכו'.

וי"ל דודאי פרטי הדין, או ענין מה שנשכח, והוחזר ע"י חריפות או פלפול ומדות שהתורה נדרשת, או שנגלה מן השמים בנבואה או ברוח הקודש, ודאי אפשר, כמ"ש שם במס' תמורה בחטאת שמתו בעליה [לא הבנתי כונתו הרי שם איתא דאף בדין פרטי א"א לשאול], מה שאין כן בהלכה פסוקה שנשתכחה שישאל נביא בדבר ה' אינו רשאי".
[7] וראיתי למרן הכס"מ שהביא כמקור לדברי הרמב"ם שאין נביא רשאי לחדש מעתה מדברי הגמ' בב'מ נט. גבי מעשה דר"א וחכמים הנ"ל, והביא דברי רבי ירמיה שיליף מ"לא בשמים היא" שאין משגיחין בבת קול וכתב על זה "וכל שכן שאין משגיחין בנביא המתנבא" עכ"ל.

ודבריו צ"ע בתרתי, א) אמאי לא מייתי מקור הדין בנביא ממש מגמ' תמורה טז. הנ"ל שכן אמרו שמואל ויהושע שהיו נביאים. ב) אמאי כל שכן הוא אם מבת קול אין ללמוד מאן לימא לן דאף מנביא לא שומעים.

ולתרץ הקושיא האחרונה נראה לומר דס"ל דבת קול הוי פחות בגדר "בשמים" מנביא, והלכך נביא נתמעט בכ"ש מבת קול. אמנם הקושיא הראשונה צ"ע לכאורה. ויתכן לומר שנקט לה משום דשם ביאר ר' ירמיה אופן הילפותא מלא בשמים היא, וע' בהלכה ג' דמייתי לגמ' תמורה הנ"ל דאין להעלות על הדעת כלל דאשמטתיה באותו שעה.
 
האם כתבי האר''י הם בגדר "לא בשמים"

א] קודם כל עלינו לברר מה מקור חכמתו האר''י האם מדיליה או ברוה''ק, או ע''פ אליהו, ואז נוכל לברר אתהדין. והנה ההקדמות לחכמה ניתנו מפי אליהו כמוש''כ רבינו חיים ויטאל ז''ל בהקדמה לעץ חיים, וזה לשונו "וגם בדורינו זה אלהי הראשונים והאחרונים לא השבית גואל מישראל, ויקנא לארצו ויחמול על עמו וישלח לנו עיר וקדיש מן שמיא נחית הרב הגדול האלהי החסיד מורי ורבי כמהר''ר יצחק לוריא אשכנזי זלה''ה מלא תורה כרמון במקרא במשנה בתלמוד בפלפול במדרשים והגדות, במעשה בראשית ובמעשה מרכבה, בקי בשיחת אילנות בשיחת עופות בשיחת מלאכים, מכיר בחכמת הפרצוף וכו' יודע בכל מחשבות בני אדם טרם יוציאום מן הכח אל הפועל, יודע עתידות וכו', וכל זה השיג שלא ע''י שמוש קבלות מעשיות ח''ו כי איסור גדול יש בשמושם, אמנם כל זה היה מעצמו ע''י חסידותו ופרישותו אחרי התעסקו ימים ושנים רבים בספרים חדשים גם ישנים בחכמה הזאת, ועליהם הוסיף חסידות ופרישות וטהרה וקדושה, היא הביאתו לידי גילוי אליהו הנביא שהיה נגלה אליו תמיד ומדבר עמו פה אל פה".

ונראה שאין לומר בזה לא בשמים היא, ע''פ מה דאיתא בגמ' ברכות (ג.) שא''ר יוסי על אליהו הנביא "באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים, שאין נכנסין לחורבה, ושמתפללין בדרך, ושהמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה", הא קמן שלמד ר' יוסי הלכה מפי אליהו.

אמנם הגאון רבי צדוק הכהן מלובלין זצוק''ל (קונטרס הזכרונות מצוה ג') "הרי הוא כתב שקבלת הרמב"ן והנמשכים אחריו נמשכה מהראב"ד מה שקיבל מפי אליהו, הוא ואביו ובנו עיין שם, והרי כי אין הדברים קבלה אדם מחכמי ישראל הקדמונים דור אחר דור, רק מפי אליהו. וזהו לענין גוף ידיעת הדברים ודאי ההתגלות מפי אליהו אין ספק בה, אבל לחדש חיובים אגברא, דברים אלו לא בשמים הוא, ואין בכח אליהו להגיד לנו הלכות מחודשות, שגם הגדותיו הם בכלל לא בשמים הוא, וכמו שאמרו בשבת (קח.) וברש"י שם".

וכונתו לדברי הגמרא "בעא מיניה מר בריה דרבינא מרב נחמן בר יצחק מהו לכתוב תפילין על גבי עור של דג טהור, א''ל אם יבוא אליהו ויאמר, מאי אם יבא אליהו ויאמר, אלימא אי דאית ליה או דלית ליה עור, הא חזינן דאית ליה עור, ועוד והתנן עצמות הדג ועורו מצילין באהל המת, אלא אי יבא אליהו ויאמר אי פסקא זוהמא מיניה". ופירש רש''י "היתר ואיסור אין תלוי בו, דלא בשמים היא".

ואמנם לפי הנתבאר לעיל מהגמ' בברכות ג. דלמד הלכות ודינים מאליהו, צ''ע בדברים.

וצריך לומר כמוש''כ החיד''א (שם הגדולים ערך ר' עקב החסיד ד''ה אמנם) שאם אליהו "סבר כך, או יפרש כך מכח חכמתו הרמה וידיעתו השלמה" צייתינן ליה, דמי לנו בדורות הללו חכם כמותו. ובזה ייושב הסתירה בין הגמ' בברכות ג. לגמ' בשבת קח.

שו''ר שכן כתב הגאון מהר''ץ חיות בברכות ג. לתרץ את הסתירה הזו ממש, וזה לשונו "נ''ב, קשה על דברי רש''י שבת קח. וכו', ואיך למד הש''ס דינים אלו מאליהו. ואפשר לומר, דאם אליהו אומר דינים מצד הנבואה אזי שייך לא בשמים היא, ואין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. אבל אם אומר מלתא בטעמא מה ששמע מפי חכמים אחרים אזי שומעין לו, כמו שמצינו עירובין מב: דרצה הש''ס לומר דהני שב שמעתתא אליהו אמרם מה ששמע בבית המדרש.

וה''נ י''ל על הקדמות שקיבל האר''י מפי אליהו, שחכמת הקבלה נמסרה ממשה רבינו איש מפי איש, ואליהו הנביא היה ממעתיקי השמועה כמוש''כ הרמב"ם בהקדמה לספר יד החזקה "ואחיה השילוני, מיוצאי מצרים היה, ולוי היה, ושמע ממשה, והיה קטן בימי משה, והוא קבל מדוד ובית דינו. ואליהו קבל מאחיה השילוני ובית דינו". א"כ בודאי שכל הענינים שביאר להאר''י הקדוש הוא ע"פ המקובל אצלו עד מרע''ה.

עוד ע' להגאון מוהרי''א ספרין, האדמו''ר מקומרנא (זוהר חי הקדמת ספר הזוהר) שכתב "ואליהו וכו' הוא מתגלה לכל אחד כפי בחינתו כפי המבואר בזוהר חדש לשון הזהב "קום אליהו לשבחא לעילת על כל עלאין, דאת תהא אקדים לכל נביאה בדרא דמשיחא, דאית למאן דאת עתיד לאתגליא ליה מסטרא דנשמתא בשכל דיליה, ואית למאן דאת עתיד לאתגלייא ליה בחכמתיה בעת עסקו ברזין דאורייתא וכו' ואית למאן דעתיד לאתגלייא ליה פנים בפנים מסטרא דגופא, וכו', וכשמתלבש אליהו בגופו להראות צדיק אזי חייב בכל המצוות מניח תפילין וציצית וכיוצא בזה, וזהו המדרגה הגדולה שבמדרגות והוא היה לתנאים ולראב''ד ולרמב''ן ומרן האר''י" וכו'. עכ"ל. הרי לנו שיש חילוק במדרגת גילוי אליהו, ובמדרגה הגבוהה ביותר שהיא פה אל פה, ואליהו בא בגוף יש לו דין אדם גמור, וממילא גם לא שייך בדבריו "לא בשמים היא".

וכן מבואר להדיא בהקדמת מהרח''ו לס' עץ חיים הנזכרת לעיל שאליהו דיבר עם האר''י "פה אל פה תמיד". ולפ''ז יש לבאר יותר הטעם דאין זה נחשב בגדר "בשמים".



ג] ובענין חידושיו ופירושיו של האר''י על בסיס ההקדמות שקיבל מפי אליהו, נמי אין לומר שהם בגדר "בשמים", שהרי כתב רבינו חיים ויטאל ז''ל (שער רוה''ק) "ובענין השגתו אמר לי, בתחילת ימי השגתו היה טורח לפעמים שבוע אחד על מאמר אחד מן הזוהר להבין אותו ולא היו אומרים לו פירושו, דאם כן נמצא שלא הייתה התורה ההיא שלו, וצריך שהוא עצמו יחדש בשכלו בתורה מה שקבלה נשמתו בהר סיני, וכנודע", הרי לנו להדיא שכל מה שהשיג היה ביגיעה שכלית ואין בזה ענין של "בשמים היא".

ועל חכמת רבינו האר''י בפשט יעידו דברי רבינו חיים ויטאל ז''ל (שער המצוות פ' ואתחנן) "ואמנם מורי היה מהיר וקל העיון בתכלית, ורוב הפעמים היה מעיין בכל הלכה והלכה ששה דרכים של פלפול כנגד ימי החול, ואח''כ מעיין בדרך שביעי על דרך הסוד כנגד יום השבת". ומזה נחזה גדלותו בעיון בתורה בנגלה כבנסתר. וידוע שהיה תלמיד רבינו בצלאל אשכנזי, כמוש''כ מרן החיד''א בספר שם הגדולים (ערך הג''ר בצלאל אשכנזי) "ובספר שבחי האר"י זצ"ל כתוב שרבינו האר"י היה תלמידו בפשט". ובספר קורא הדורות כתב (דף מ:) "ושמעתי אומרים שבחכמת הקבלה למד עם הרב מהר"ם קורדווירו ושהיה לו כמו תלמיד חבר, אבל בחכמת התלמוד היה תלמיד מהרדב"ז, ויש אומרים שהיה תלמיד הרב בצלאל אשכנזי, ולא יתכן לומר כן, שהרי נמצא בידי פסק אחד מכתיבת יד מהר"ר יהושע שונצינו, וכתב שם שכתבו לו פסק אחד ג' רבנים אשכנזים והם הרב יצחק לוריא אשכנזי, והר' בצלאל אשכנזי, והר' שמעון קשטילא אשכנזי, ומשם משמע ששלשתם היו חבירים תלמידי הרדב"ז ז"ל". הרי שלדעתו היה האר''י תלמיד הרדב''ז. אמנם מרן החיד''א (שם) כתב על דבריו "ואין הוכחתו הוכחה", ונראה טעמו מצד שיתכן שהיה תלמיד חבר וראוי להוראה בשבתו עם רבי בצלאל אשכנזי, למרות שרבי בצלאל היה מבוגר ממנו ולמדו תורה. וכתב עוד החיד''א "וכן ראיתי בקובץ כ"י שהיה רבו של האר"י". על כן בודאי שרבינו האר''י נחשב כאחד מגדולי הפוסקים וראוי להכריע כוותיה.



ד]
ומעתה נבין מה שכתב מרן הבן איש חי בשו''ת רב פעלים (ח''ד סימן ח') גבי אמירת ברכו בלי שיהיה ברכה אחריה, דהשו''ע אסר בסימן ס''ט, והריב''ש בסימן של''ד ופסקו השו''ע בסימן קלג, ובסימן רפ''ו ערער על אמירת ברכו אחר קדיש בתרא בשבתות וימים טובים שאין דרך שיהא מאחרים לתפלה שיברכו אחר ברכו, וזה לשון השו''ע "בשבת ויו"ט אין אומרים ברכו אחר קדיש בתרא", וכן כתב הרמ''א "אפי' במקום שנהגו לאומרו בימות החול, שמא לא היו יחידים בבהכ"נ כשאמרו ברכו, מכל מקום בשבת ויו"ט אין לאומרו, דהכל באין לבהכ"נ קודם ברכו (ב"י בשם ריב"ש)".

ואמנם אעפ''כ נהגו עלמא דלא כהריב''ש וכהשו''ע ומברכים ברכו באחרונה, והוא ע''פ דברי רבינו האר''י, (וציין למחזיק ברכה רפ''ו ס''ק ד', מאמר מרדכי, שלמי צבור), וכתב על זה הבן איש חי ז''ל "מאחר שגילה רבינו האר''י זיע''א שאמירת ברכו בקדיש בתרא חובה היא ע''פ הסוד, להכי גם באתרי שקבלו הוראת מרן ז"ל אומרים אותו בלי כל פקפוק, כי נגד דברי רבינו האר''י שדבריו ברוח הקדש ע''פ אליהו זכור לטוב אין הולכין בתר מרן ז"ל". ולפי האמור יש לבאר כוונת מרן הבא''ח "ברוח הקדש ע''פ אליהו" היינו שזו מדרגת רוח הקדש לזכות לראות את אליהו פה אל פה, אך בודאי שנגלה לו פה אל פה ואמר לו דברים שלא מדרך נבואה אלא בדרך קבלה שקיבל מאחיה השילוני והוא מפי מרע''ה, וא''כ בודאי שאילו ידע מרן השו''ע ואפילו הראשונים דאליהו הנביא שמע איש מפי איש עד מרע''ה שכך הלכה לא היו חולקים עליו, דכמו שאינם יכולים לחלוק על אמורא ותנא כ''ש על חכם גדול כאליהו מזמן הנביאים.

וכן ראיתי להרה''ג יעקב חיים סופר (בהסכמה לספר "וספרתם לכם") שהביא (שם) מספר מלל אברהם להרה''ג אברהם הכהן מתונס שכתב "אנחנו רואים בכמה דברים בתפילה ובמצוות שהולכים רק על פי רבינו האריז''ל, למשל נוהגים לענות בקדיש אמן יהא שמיה רבה עד תיבת בעלמא, ולא עונים אמן אחר יתברך, וזה נגד פסק השו''ע (סימן נ''ו ס''ו), וכן ברכת הנותן לשכוי בינה מברכים אפילו קודם אור היום ודלא כשו''ע, וכן טלית קטן לובשים תחת הבגדים ולא כשולחן ערוך, וכן לא אומרים פסוקי מוסף בפתיחת התפילה כהאריז''ל ולא כשולחן ערוך, וכן בתקיעות תוקעים בעמידה דמוסף בלחש ולא כשולחן ערוך, וכן כפרות עושים כהאריז''ל ולא כשולחן ערוך שכתב למנוע המנהג, וכן מנענעים בלולב כסדר האריז''ל דרום צפון מזרח נוכח מעלה ומטה ומערב ודלא השולחן ערוך, וכן מי שאין לו לולב אינו מקיף כסברת האריז''ל ולא כשולחן ערוך, וכן הערבה אינה ניטלת עם הלולב, ולא כשולחן ערוך, ועוד כהנה וכהנה אין מספר".

ודעה זו היא דעת מרן החיד''א ז"ל, וכן דעת הגאון המחבר ספר כף החיים. וכן דעת רבים מגאוני זמנינו, ובראשם הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל (ע' במבוא לאור לציון ח''ב), הג''ר יעקב משה הלל שליט''א (ע' בספרו גבורת האר''י), הרה''ג משה לוי ז"ל (בכמה מקומות), והגרי''ח סופר שליט''א כתב (שם) "מסורת ההוראה הנהוגה בבית ישראל מקדמת דנא, מזמן שהאיר אורו הגדול של רבינו האריז''ל, אכן כך הייתה להורות לכל כדברי האריז''ל, וכך היה מנהג ארץ ישראל לפסוק כהאריז''ל נגד מרן ז''ל, כאשר העיד מר זקני הגאון ז''ל בכף החיים (סימן כ''ה סוף ע''ה) שהמנהג לעשות כרבינו האריז''ל אף שמרן ז''ל כתב לאיפכא עש''ב. וכן העיד הגאון המובהק מטבריה רבי יעקב זריהן בספרו שו''ת בכורי יעקב (יו''ד סימן י''ט דפ''ג ע''ב) "כל מנהגינו הוא על פי רבינו האר''י הקדוש גם כשהוא נגד מרן וכמו שכתב החיד''א". והביא גם מהגאון רבי חיים סתהון בספרו ארץ חיים (סימן מ''ו ס'ח) "מנהג ארץ ישראל ללכת אחר הכרעת רבינו האריז''ל אפילו נגד פסק מרן ז''ל". ועוד רבים עמם.
 
החיד''א וכל גדולי הפוסקים כתבו שהטעם שמברכים זה לא בגלל שמרן חזר בו (אם בכלל) אלא בגלל האר''י
ויש טוענים שגם אם מרן חזר בו זה בודאי בגלל האר''י ...
כבר הזכרתי לעיל את גישתו הכללית של מרן החיד"א. יש מאות גאונים בכל ארצות הספרדים שחיו בזמנו ולפניו ואחריו ולא קיבלו את כל דבריו ובכלל לא היו מודעים לקבלתו ועכ"פ המשיכו במנהג הפשטני. ולמעשה עד לדורות האחרונים היו שלא ברכו ברכה זו בשם ומלכות.
מי הם חוץ מהפרי חדש ?
רבים חכמי מרוקו למשל. תחפש תמצא עוד רבים ממגוון עדות. גם מהר"י אלגאזי כותב שזה מנהג חסידים ומקובלים (הוא חוזר על זה בכמה מקומות).
ומה שכתב מהרי''ט אלגזי לא נאמר על דברי האר''י, אלא על דברי חסידוץ של האר''י או של מקובלים ולא על ענייני תפילה והלכה
הוא כותב את דבריו על רשימת דברים העוסקת גם בענייני תפילה והלכה.
רוב פוסקי ספרד (המפורסמים) פוסקים ע''פ הסוד נגד הפשט (וכן נראה דדעת מרן הב''י)
החיד''א, ר' חיים פלאג'י, שדי חמד, כף החיים, בן איש חי ועוד רבים
ובפרט שגם רוב פוסקי האשכנזים פוסקים במלא מקומות כהאר''י וכבר פסק המ''ב דבמחלוקת הפוסקים הקבלה תכריע
ועיין בכף החיים סימן כה שהאריך להוכיח כל הנ''ל דלפי מנהג הספרדים יש לפסוק כהקבלה
אני חושב שהכללים מוסכמים ובהרבה מקומות רואים שמרן לא הלך ע"פ קבלה, אם תרצה ארחיב.
בדורות האחרונים התפרסמו מאוד מרנן הבא"ח והכה"ח והוראותיהם וירדו לפרטי פרטים של כתבי האר"י ופירושיהם, וקיימו קשרים עם חסידי בית אל לתקן המנהגות כמסורת המקובלים המצומצמת שהועברה בירושלים. צריך לזכור ששער הכוונות נדפס לראשונה בשנת תרי"ב ולפני כן ספרות הקבלה לא הייתה נחלת הכלל ולכן רוב המנהגים היו כמו הפשטנים, דוק ותשכח שמנהג בגדד לפני מרן הבא"ח היה הרבה פחות קבלי. ציינתי לדוגמה את השינויים המופלגים שחלו בתפילה, הנהגותיה ונוסחיה. לפני כן יש שפע של חכמים שלא מזכירים שום ספר קבלה וכל עניינם הוא בש"ס ופוסקים.
 
כבר הזכרתי לעיל את גישתו הכללית של מרן החיד"א. יש מאות גאונים בכל ארצות הספרדים שחיו בזמנו ולפניו ואחריו ולא קיבלו את כל דבריו. ולמעשה עד לדורות האחרונים היו שלא ברכו ברכה זו בשם ומלכות.
חוץ מחלק מחכמי מרוקו כולם נהגו ברכו בשו''מ
אני חושב שהכללים מוסכמים ובהרבה מקומות רואים שמרן למשל לא הלך ע"פ קבלה, אם תרצה ארחיב.
כבר כתב החיד''א שהמקומות שנראה שמרן הלך דלא כהקבלה, זה מפני שמרן לא ידע מהאר''י ואילו ידע היה חוזר בו
וגם יש כמה ראיות ששיטת מרן ללכת לפי הסוד (כמו לענין ברכת לבנה, תפילין בחוה''מ, קריאת התורה עם הבעל קורא ועוד)
בדורות האחרונים התפרסמו מאוד מרנן הבא"ח והכה"ח והוראותיהם וירדו לפרטי פרטים של כתבי האר"י ופירושיהם,
הם לא המציאו מעצמם - כך הם קבילו מרבותיהם ורבותיהם מרבותיהם, והבן איש חי אף שינה מנהגים שהיו נגד דיקדוקים במקובלים וכדו' כמו לענין שיר של יום בראש חודש ועוד.
וקיימו קשרים עם חסידי בית אל לתקן המנהגות כמסורת המקובלים המצומצמת שהועברה בירושלים. צריך לזכור ששער הכוונות נדפס לראשונה בשנת תרי"ב ולפני כן ספרות הקבלה לא הייתה נחלת הכלל ולכן רוב המנהגים היו כמו הפשטנים,
נכון, אבל גם מנהגים מאוחרים שמם מנהגים
וכאן מדובר על מנהגים שהיו מזמן החיד''א, והחיד''א לא המציא כלום מעצמו, אלא מסתמא קיבל מרבותיו
 
אם מקור המנהג הוא בבית כנסת צר וארוך, בוודאי שהוא מנהג משובש כאשר הוא מועתק לבתי כנסת אחרים ללא טעם וריח.
ברוב בתי הכנסת א"א לראות את כתב הס"ת מכל בית הכנסת. א"א הם ארוכים או רחבים או שניהם, ובמה שונים?
 
רוב בתי הכנסת מרובעים או מלבנים, ולא צרים וארוכים. וברוב בתי הכנסת, כאשר עומדים על הבמה ומגביהים את הספר, רואים כל העם.
 
1. חוץ מחלק מחכמי מרוקו כולם נהגו ברכו בשו''מ

2. כבר כתב החיד''א שהמקומות שנראה שמרן הלך דלא כהקבלה, זה מפני שמרן לא ידע מהאר''י ואילו ידע היה חוזר בו
וגם יש כמה ראיות ששיטת מרן ללכת לפי הסוד (כמו לענין ברכת לבנה, תפילין בחוה''מ, קריאת התורה עם הבעל קורא ועוד)

3. הם לא המציאו מעצמם - כך הם קבילו מרבותיהם ורבותיהם מרבותיהם, והבן איש חי אף שינה מנהגים שהיו נגד דיקדוקים במקובלים וכדו' כמו לענין שיר של יום בראש חודש ועוד.

נכון, אבל גם מנהגים מאוחרים שמם מנהגים
וכאן מדובר על מנהגים שהיו מזמן החיד''א, והחיד''א לא המציא כלום מעצמו, אלא מסתמא קיבל מרבותיו
1. אם אתה מתכוון על הדורות האחרונים אפשר שאתה צודק. לגבי דורות מוקדמים מעט יש עדויות שונות. הכנה"ג כותב שקצת נהגו לאומרה בשו"מ ע"פ השמועה שמרן חזר בו. המטה יהודה כותב שיש שנהגו כן ויש להם ע"מ שיסמוכו ע"פ האר"י. ואצטט מכף החיים
וכ״כ הברכ״י שם בשיו״ב אות ח׳ בשם הרמ״ע וכתב שראויה ברכה זו שתאמר אחר מלביש ערומים קודם להתעטף בציצית יעו״ש. והב״ד הש״ץ דמ״ח ע״ד וכתב דמי שנוהג כדעת האר״י ז״ל צריך ליזהר לאומרה אחר מלביש ערומים דוקא יעו״ש, והב״ד שע״ת אות יו״ד. וכ״כ קש״ג סי׳ ה׳ אות טו״ב. סידור בי״ע אות ח׳ כף החיים סי׳ ט׳ אות יו״ד. יפה ללב אות כ״א. וכתב (אמר ר. ת. היפ"ל:) דעכשיו נתפשט המנהג גם בבני הספרדיה בכל המקומות אפי׳ בחו״ל לאומרה בשם ומלכות ככל הברכות ע״פ כתבי רבינו האר״י זצ״ל וכן העד העיד כס״א באות ט׳ ודלא כהשו״ג אות כ׳ שכתב ובחוץ לארץ אין נוהגים לאומרה יעו״ש. וכ״כ בן א״ח זלה״ה פ׳ וישב אות ח׳ וכן המנהג עתה פשוט בכל המקומות בין בארץ בין בחו״ל וכמ״ש היפה ללב ז״ל:
מדבריו עולה שלשלמי צבור, בית עובד, כף החיים פלאג'י מי שנוהג כאר"י אומרה. היפ"ל כותב שפשט המנהג לאומרה בשו"מ. רבי יוסף מולכו (שלוניקי) בשו"ג סבור שאין לאומרה בחו"ל. לעומת זאת הבא"ח כתב כיפ"ל שפשט המנהג לאומרה.
2. אכן כך כתב החיד"א ואכן מדבריו אפשר להוציא יסוד גדול לפסיקת הבא"ח ודעימיה, מ"מ המנהגים לא השתנו ביום אחד, זה תהליך ארוך. וגם החיד"א לא אמר הדברים בהחלטיות גמורה אלא כמציע ודן. בדוואי לא מן הנמנע שדבריו לא התקבלו על כולם ומיד שינו המנהגים. אציין כי הרב שדי חמד פליג על דברי מרן החיד"א, וכן ר' הראש"ל הרב שמ"ח גאגין (אגב, הוא היה מצאצאי הרש"ש).
3. אכן הקבלה התפשטה על ידי תלמידי תלמידיהם של המקובלים, שהיו גם מגדולי הפוסקים שהשפעתם עצומה. החיד"א עצמו היה תלמיד בית אל ונראה שהיו מחלוקות שונות גם בתוככי הישיבה עד כמה להנהיג את הקבלה בקרב ההמון (ומהר"י אלגאזי והחיד"א חלוקים בזה).
 
נערך לאחרונה:
כמה אלפים טובים

חלמא טבא חזית, אתה מפריח כאן השערות חסרות בסיס. החיד"א נולד לפני 300 שנה (תפ"ד).

בתקופה ההיא הישוב היהודי היה דל מאוד, בוודאי שלא אלפים, ספק אם מאות.

לידיעתך, בשנת 1553 נערך מפקד רשמי בירושלים, על פיו היו בכל העיר 2724 משפחות, מתוכם 413 משפחות של נוצרים, ו-324 משפחות יהודים והשאר מוסלמים. אז שנתיים לאחר מכן, זה אולי הגיע ל500 משפחות של יהודים, אם נרצה להגזים.

סביר להניח שהיה בית כנסת אחד לכל קהילה, ותו לא.
 
כתבתי בטוב טעם ודעת את האיסור שיש בזה גם לפי האר"י ואתה חוזר על זה שאין איסור.
כבר כתבתי שאין לי עניין להתעקש על זה. אני לא נוהג בזה ולא הבתי כנסת שאני מתפלל בהם ולמעשה מעולם לא נכחתי בבית כנסת שנוהגים כן רק הצעתי את שעלה ברעיוני. אעפ"כ אתייחס פעם אחרונה רק בגלל שכבודו מייחס לי התעלמות כביכול יש איסור ורק אני מתעלם מדבריך הברורים שיש.
ראיתי מה שכתבת לדמות את זה להא שמכסים בשעה שמברכים שלא יהא פתוח לבטלה וכן מה שכתב לדמות את זה החכם הנעים @כהנא דמסייע מהלבוש להא שלא יהא פתוח בין גברא לגברא מצד חוסר כבוד שימתין הספר.
ובאמת שבדבריי הקודמים לענ"ד היה די השיב על הנ"ל כי דבריכם הם בבחינת שאלת חכם חצי תשובה, יען כי לפי הבן איש חי הנ"ל אין בזה פתיחה לבטלה כי כל שהכוונה להראות לעם את אור התורה שפיר דמי הראיה שבפירוש העיר על המנהג לפתוח את הספר בעת ההולכה חזרה מצד שכבר אין את האור אחר הקריאה. כלומר אם היה את האור האמור אחר הקריאה לא היה מעורר כנגד זה אם כן אם היה מכיר מנהג לפתוח בעת ההולכה לתיבה בו בשעה שעדיין יש אור לא היה מעיר על זה. ומה שלא נהגו הם או האר"י יתכן שזה מטעמי נוחות קשה לעשות כן ואם הוא בלי כיסוי עץ כמו אצל האשכנזים או המרוקאים קשה מאוד. וכל זה לא דומה כלל לזמן הברכה או בין גברא לגברא כי שם אין כל כוונה להראות לעם ולכן נקרא לבטלה או חוסר כבוד שימתין הספר מה שאין כן בזמן ההולכה הראשונה ודי בזה. והבוחר יבחר.
 
נערך לאחרונה:
יען כי לפי הבן איש חי הנ"ל אין בזה פתיחה לבטלה כי כל שהכוונה להראות לעם את אור התורה
זהו חידוש שלא מצאנו באר"י ובשאר המפרשים.
ס"ת נועד 'לקרוא' בו, ולא להראות את 'אור' תורתו.
'לבטלה' - זה נקרא כשלא עושים את ייעוד הדבר.
זכר לדבר מוציא ז"ל 'לבטלה' - שהכונה במקום המיועד לו כנודע.
וכן ברכה 'לבטלה' - רק לפי גדרי ההלכה מותר לברך, ולא להמציא איזה צורך אחר ולומר זה לא 'לבטלה'.
וה"ה כאן.

כל עוד אין ראיה שמותר לפתוח ס"ת בשביל להראות את 'האור המתגלה' בו לציבור - אין מקום להתיר זאת.
 
זהו חידוש שלא מצאנו באר"י ובשאר המפרשים.
ס"ת נועד 'לקרוא' בו, ולא להראות את 'אור' תורתו.
'לבטלה' - זה נקרא כשלא עושים את ייעוד הדבר.
זכר לדבר מוציא ז"ל 'לבטלה' - שהכונה במקום המיועד לו כנודע.
וכן ברכה 'לבטלה' - רק לפי גדרי ההלכה מותר לברך, ולא להמציא איזה צורך אחר ולומר זה לא 'לבטלה'.
וה"ה כאן.

כל עוד אין ראיה שמותר לפתוח ס"ת בשביל להראות את 'האור המתגלה' בו לציבור - אין מקום להתיר זאת.
אני שמח שאתה מסכים שאם יש טעם לפתוח את הספר בשביל האור המתגלה יש מקום להתיר בפרט אם ימצא כן בדברי האר"י
וכה דברי הבן איש חי הנ"ל וז"ל:
...יען כי מפורש בדברי רבינו ז"ל בשער הכוונות, דפתיחת הס"ת הוא שיתגלה האור שבתוכו לחוץ אל כל הקהל, ואחר כך בעת שקוראין בתורה יוצא האור לחוץ, שהוא התורה עצמה שנקראת "אור". וכתב עוד שם אחר זה וז"ל: והנה הארה זו אינה נשארת כך רק לפי שעה, ואחר כך חוזרין ומתעלמים בפנים כמתחילה, ולכן תיכף אחר הקריאה סוגרין הספר תורה ומחזירין אותו למקומו תוך ההיכל, עכ"ל [לשון האר"י].

והוסיף הבן איש חי וכתב וז"ל:
ולפי זה נראה מנהג עירנו נכון, שסוגרין אותו תיכף הקריאה, ותו אין טעם לפותחו אחר שעשו בסגירה רמז להתעלמות האורות בפנים.
והיוצא מדבריו אף שלא דיבר מפורשות על מנהג כזה שמי שמוליך הס"ת מההיכל לתיבה כשהוא פתוח כל עוד לא נסתיימה הקריאה שהיא זמן הסתלקות האור ונעשה הרמז של הסגירה לרמוז על התעלמות האור יש טעם לפתיחת הספר והוא המנהג הנידון לפנינו.

וראה גם דברי הש"ך על התורה (דברים ד) [ציין אליו בבן איש חי עם פירוש אבן חי בציוני אשר] וז"ל:
סוד הקמת ס"ת ומראין הכתב לעם לפי שיש בס"ת שישים ריבוא אותיות, וישראל שישים ריבוא נשמות וכל נשמה ונשמה מושפעת מאות אחת, וכשרואה אותה אות מושכת לה שפע רב ע"י אותה ראיה עכ"ל.
 
ראשי תחתית