רוב פוסקי ספרד (המפורסמים) פוסקים ע''פ הסוד נגד הפשט (וכן נראה דדעת מרן הב''י)
החיד''א, ר' חיים פלאג'י, שדי חמד, כף החיים, בן איש חי ועוד רבים
ובפרט שגם רוב פוסקי האשכנזים פוסקים במלא מקומות כהאר''י וכבר פסק המ''ב דבמחלוקת הפוסקים הקבלה תכריע
ועיין בכף החיים סימן כה שהאריך להוכיח כל הנ''ל דלפי מנהג הספרדים יש לפסוק כהקבלה
לא בשמים היא
א: ביסוד הדין. ב: תשובות מהר"י ממרויש. ג: פסקי רבינו האר"י ז"ל.
דעת החיד''א הבא''ח הכף החיים
והגרב''צ אבא שאול שפסקי האר''י מחייבים
כתב מרן הגרב''צ אבא שאול זצ''ל במבוא לאור לציון (חלק ב', ענף ה') "והנה לאחר שנתבאר לעיל קבלת פסקי מרן יש להוסיף שלגבי דברי האריז"ל אין הדבר כן אלא נוהגים כדבריו כאילו הם ודאי גמור ולכן קי"ל שלא אומרים ספק ברכות להקל נגד דברי האריז"ל וכמ"ש החיד"א בשיורי ברכה או"ח סימן חכ"א וכן כתב בשו"ת רב פעלים חלק ד' סימן ח' ואף במקום שיש מחלוקת בין מרן להאריז"ל נקטינן כדברי האריז"ל וכמ"ש החיד"א בברכ"י בסימן מ"ו אות י"א לענין ברכת הנותן ליעף כח וראה גם בשיורי ברכה במימן תכ"א אות א' ע"ש וכן כתב רבנו יוסף חיים בשו"ת רב פעלים ח"ד סימן ח' כי נגד דברי רבינו האר"י שדבריו הם ברוה"ק ע"פ אליהו זכור למוב אין הולכיי בתר מרן ז"ל ע"ש וראה גם בספר ארץ חיים או"ח סימן מ"ו סעיף ח' שכתב שמנהג ארץ ישראל ללכת אחר הכרעת רבינו האריז"ל אפילו נגד פסק מרן ז"ל ע"ש וראה עוד בכה"ח בסימן כ"ה אות ע"ה ע"ש וראה גם להלן בפרק י"ג בבאורים לתשובה ב' לענין מקום מזיגת כום ברכת המזון" ע"ש.
בכף החיים וכו' ידועים ד' החיד"א בברכי יוסף (סי' מו ס"ק יא) מרן שם יש נוהגים לברך הנותן ליעף כח דבריהם נראים וע"ז כ' החיד"א ועתה המנהג בגלילותינו לברך ברכה זו ע"פ רבינו האר"י ז"ל כי אף שקבלנו הוראות מרן, קים לן דאלמלא ראה מרן דברי קדוש האר"י גם הוא היה מורה לברך ומה גם שכ' דאיכא מאן דשמע דהדר ביה מרן בסוף וכן ראוי לנהוג, ודלא כהפר"ח עכ"ל. והניף שנית בס' טוב עין ס"ס ז כי מרן ושאר הרבנים לא ידעו אחד ממאה מגדולת רבינו האר"י ז"ל, והן בעוון נח נפשיה דהאר"י ז"ל בימי מרן ויתכן שאח''כ ידע מרן מתלמידי האר"י ז"ל שהיה מברך ברכה זו וחזר בו, וכמ"ש כנה"ג ועוד האריך בזה, ע''ש. ואזלו בתריה הגאון בעל שד''ח בשו''ת מכתב לחזקיהו (סי' ז דצ"ג דכ"ג), ובשו"ת אור לי (סי' מ דל''ט רע"ב וסי' סט) ע"ש, וכן הגרי"ח בשו"ת רב פעלים (ח"ב חאו"ח סי' י''ב ד"ה ודע) , וכ"כ בספרו בן איש חי (פ' בראשית אות י) דלא אמרינן ספק ברכות להקל כשדעת האר"י ז"ל שיש לברך אע"פ שאומרים ספק ברכות להקל נגד סברת מרן ע"ש. וע"ע רב פעלים ח"ב סי' מז ובבן איש חי (פרשת נשא אות ב) בדין שתיית מים לפני הסעודה שג"כ שיש לברך ולא אמרינן סב"ל נגד האר"י ע"ש.
קןשית מרן היביע אומר מצד "לא בשמים היא"
ובשו''ת יביע אומר (חלק ב' חלק אורח חיים סימן כה אות יב) הביא כל הנ"ל וכתב בזה"ל בעניי לא זכיתי להבין מנ"ל להרבנים הנ"ל אומדנא זו בדעת מרן שאילו היה רואה לד' רבינו היה פוסק כן והרי עם כל הכבוד לרבינו האר''י עטרת בראש כל אדם, אנן קי''ל לא בשמים היא ומהיכא תיתי להניח דברי הפוסקים המפורסמים ולתפוס דברי האר"י ז"ל כהלכה למשה מסיני. ועיין בהקדמת הרמב"ם לפי' המשניות שכ' שהנביא שיסבור סברא ויסבור כמו כן מי שאינו נביא סברא וכו' שאין לשמוע לד' הנביא ואפילו אלף נביאים כולם כאליהו ואלישע שיהיו סוברים מברא א' ואלף חכמים ואחד יסברו היפך הסברא ההיא אחרי רבים להמות והלכה כדברי האלף חכמים וחכם ולא כד' האלף נביאים הנכבדים עכ"ל וא"ב אף אם רב גובריה וחיליה דרכינו האר"י כחד מן קמיא מ"מ כשיש פוסקים ראשונים שאומרים להיפך והם הרוב אזלינן בתר רובא וב"ש לפמ"ש בם' אגרות התניא דצ"ז ע"א בשם הגר"א שאינו מאמין בקבלת האר"י בכללה שהיא כולה מפי אליהו ז"ל רק מעט מזער מפי אליהו ז"ל והשאר מחכמתו הגדולה ואין חיוב להאמין בה וכו' וע"ש, שכ"כ הגר"ח מוואלוז'ין בהקדמה לספרא דצניעותא ע"ש וא"כ מה כל החרדה הזאת להניח ד' כל הפוסקים וכללי הדינים מפני סברות האר''י ז''ל.
והנה הגם שכפי שהיה כך הייתה מסורת ההוראה אצל גדולי הפוסקים הספרדים, מרן החיד''א, הגאון רבי חיים פלאג'י, ומרן הבן איש חי. מכל מקום תמהו עליו דלכאורה מדוע דברי האר''י יכריעו דברי הפוסקים האחרים, ואם מצד רוח הקדש, הרי אמרינן בכל כי האי גוונא 'לא בשמים היא', אנסה במאמר הזה לבאר את יסודות השיטה של מרן החיד''א וכל גדולי הפוסקים שנמשכו אחריו, עד מרן הגרב''צ אבא שאול ז''ל.
בירור שיטת החיד''א וכל הפוסקים הנ''ל מהסוגיא.
מקור הסוגיא דלא בשמים היא
א] בגמ' (תמורה טז.) איתא "אמר רב יהודה אמר שמואל שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה,
אמרו לו ליהושע שאל, אמר להם "לא בשמים היא", אמרו לו לשמואל שאל, אמר להם "אלה המצוות" שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה".
ויש להקשות מדוע נצרכו יהושע ושמואל לב' פסוקים נפרדים, האם פליגי במקור ההלכה, או דכל אחד אמר חדא ולא פליגי, ואם כן מה הרבותא שבכל אחד מהם.
והנראה בזה הוא דמשמעות הפסוק
"אלה המצוות" הוא שאין רשות לנביא לצוות
מצוה חדשה שלא נאמרה למשה בסיני [והוא מהטעם שהתורה לא תהא מוחלפת ח"ו (כמוש"כ הרמב"ם רפ"ט מיסוה"ת)], אמנם לפרש פירוש בדברי התורה אין מכאן ראיה.
אמנם מהפסוק "לא בשמים היא" אנו למדים שהתורה נמסרה לחכמים בעלי הסברא ולא לכח הנבואה, ואף להכריע את
פירוש התורה א"א ע"י נביא.
ואין להקשות דישמיענו הפסוק שא"א לנביא אפי' לפרש בדברי תורה ונלמד מכ"ש לחדש מצוה חדשה, דזה אינו שהרי יתכן שלא מנעה התורה את הנביא אלא לחדש במה שכבר ניתן לנו בסיני, אמנם מצוה חדשה שאין לה קשר עם מה שנצטוינו בסיני מאן לימא לן דא"א, קמ"ל תרי קראי, וילפינן מינה תרוייהו
[1].
ביאור נפלא ע''פ זה שיש ב' דינים דלא בשמים לחדש מצוה, ולפרש מצוה
ב] ונראה שזה המקור לדברי הרמב"ם (פ"ט מהל' יסוה"ת ה"א) "ונאמר "לא בשמים היא" הא למדת שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה
[2], לפיכך אם יעמוד איש וכו' בין מישראל ויעשה או או מופת ויאמר שה' שלחו
להוסיף מצוה או לגרוע מצוה, או
לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה וכו' ה"ז נביא שקר". הרי שדייק ואמר בין מצוה חדשה, ובין פירוש למצוה, אין רשות לנביא לפרש.
וכן מדויק מדברי הרמב"ם שאפי' פירוש שלא שמענו הפכו ממשה רבינו אסור לנביא לפרש, שלא כתב ששמענו הפכו ממשה, אלא "שלא שמענו ממשה" דהיינו מחודש שלא שמענו ממשה רבינו.
[3]
וכן ביאר עוד ענין זה בהלכה ד' "וכן אם
עקר דבר מדברים
שלמדנו מפי השמועה, או שאמר בדין מדיני התורה שה' ציוה לו שהדין כך הוא
והלכה כדברי פלוני ה"ז נביא שקר ויחנק" וכו'. וע' בדברי הכס"מ בהלכה זו.
סוגיא דרבי אליעזר ותנורו של עכנאי אל מול סוגיית מח' ב''ש וב''ה
לסמוך על בת קול
ג] והנה מה שכתב הרמב"ם בדין הנביא הוא, יש לעיין האם הוא הדין בכל הדברים שאינם בדרך חכמה וסברא אנושית אלא גילוי מן השמים, או דלמא רק בנביא נאמר דבר זה.
והנה בגמ' ב"מ (נט.) גבי תנורו של עכנאי פליגי ר"א וחכמים "ואמר להם [ר"א לחכמים] אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו, יצאתה בת קול ואמרה מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר "לא בשמים היא", מאי לא בשמים היא אמר רבי ירמיה
שכבר ניתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול,
שכבר כתבת בתורה "אחרי רבים להטות" וכו', ע"ש.
ומדברי הגמרא נראה דהיינו דוקא במקום שהבת קול היא היפך התורה שניתנה בסיני לכן אין משגיחין בבת קול הא לאו הכי משגיחין בה, דאל"כ מאי איצריך למימר ש"כבר ניתנה תורה ו"שכבר כתבת בתורה", אלא הוה ליה למיסתם "אין משגיחין בבת קול" ותו לא מידי. ודו"ק.
וכן מבואר בדברי
התוס' (שם ד"ה לא) ובזה תירצו קושייתם מגמ' ביבמות (יד.) שפוסקים הלכה כב"ה במחלוקתם עם ב"ש, ואע"פ דב"ש מחדדי טפי, משום הבת קול שיצאה,
דהתם הבת קול הכריעה ספק שלא היה מי שיכריעו בעולם, משא"כ הכא כתיב "אחרי רבים להטות" ואין כאן צד ספק שהלכה כשאר החכמים לגבי ר"א שהוא יחיד, הלכך לא משגיחין בבת קול בכהאי גונא.
עוד כתבו התוספות תירוץ נוסף "דכאן לא יצאה הבת קול אלא משום כבודו של ר"א שאמר מן השמים יוכיחו". ולפי תירוץ זה נראה דאף כשהבת קול נגד כללי ההוראה וכדומה אנו שומעין לבת קול והיא מכריעה הדין. דהוי גילוי מילתא מה כונת הקב"ה בתורה, ולפ"ז שיטת רבי יהושע דאין משגיחין בבת קול היא שיטה יחידאה, והכא לא פסקו כותיה דר"א רק משום שהיא יצאה לכבודו של רבי אליעזר בלבד, ואינה כבת קול בעלמא שכן משגיחין בה כדמצינו במח' ב''ש וב''ה.
האם הרמב''ם חולק על דברי התוספות
שבת קול יכול להכריע בין חכמים במקום שאין הכרעה
ד] ולענ"ד נראה, דאין הכרח שהרמב"ם פליג על דברי התוס' בפירוש הגמ', שהרי כל מה שכתב הוא לגבי נביא, שבזה מפורש בגמ' תמורה הנ"ל שיהושע ושמואל אמרו להדיא שאין בכחם לידע איזה דין ע"פ נבואה. אמנם בבת קול שהיא למטה מנבואה, והוי פחות בגדר "בשמים" שהרי דדרגה פחותה היא מנבואה הרבה שהמשיכה אפילו אחרי חורבן הבית, והלכך יש מקום לומר דעל כגון זה לא נאמר "לא בשמים היא", ובכה"ג יכולה הבת קול לומר הלכה כדברי פלוני. ובזה מתורץ הא דהקשה הכס"מ על הרמב"ם דהכריעו ע"פ בת קול בפלוגתא דב"ש וב"ה. שו''ר מעין סברא זו בשו"ת אגרות משה (ח"א סימן טו) בשם דודו הרה"ג יעקב קאנטרוויץ גאב"ד שאצק, ע"ש, ומה שהקשה הגר"מ פיינשטין עליו גבי ענין בל תוסיף אינו נוגע לעניננו אנו, ע"ש.
[4]
דברי מרן החיד''א בביאור דעת הרמב''ם
ה] ואמנם ראיתי למרן החיד"א ז"ל בשם הגדולים (ח"א, ערך רבינו יעקב החסיד) שעשה בזה פלוגתא בין הרמב"ם לתוס', וזה לשונו [לאחר שהביא דעת התוס' ועוד ראשונים דס"ל כותייהו] "
והיה נראה לומר דכל הני רבוואתא פליגי על הרמב"ם מכח הא דקי"ל כבית הלל משום בת קול וסברי דאם הנביא ומן השמים יאמרו כפי ההלכה משגחינן ועבדינן כוותייהו, והיה אם יבא אליהו ויאמר הלכה כפלוני והכי פירושא דמילתא ואסברא לן בטעמא בספיקא דדינא מקבלינן מיניה, ואמטו להכי יהבי טעמי רבוואתא דקי"ל כר"ש דאליהו אמרם,
וזה דעת גליון תוספות והרשב"א, וזה דעת הראב"ד שאמר רוה"ק הופיע בבית מדרשנו כלומר דבזה יש פנים הנראים לדין" וכו', ע"ש באורך. ולפי הנתבאר אין הכרח כי פליגי אהדדי הרמב"ם וכל הנך רבוואתא.
תירוץ שני של החיד''א שהרמב''ם מסכים לתוספות
ה] אמנם החיד"א גופיה (שם ד"ה א"נ אפשר) כתב לקרב השיטות באופן אחר, וזה לשונו "אי נמי אפשר לומר דגם הראב"ד ורבינו יעקב [וכמו"כ תוס' ושא"ר הנ"ל] הנזכר הן הן יודו לדברי הרמב"ם דאם נביא ניבא בשם ה' דסברת פלוני אמת, בא האות כי הוא נביא השקר ויהרג דלא בשמים היא וכו',
אמנם בדבר שנחלקו בזמן הסנהדרין ועמדו במחלוקתן ואין מכריע, ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, בזה אם יבא בת קול או רוה"ק לומר שסברת פלוני אמת צייתינן ליה, מאחר דהסנהדרין והשופטים לא יכלו להסכים בדבר, ויש פנים הנראין לכאן ולכאן, והבת קול הוא כהלכה, דקודם הבת קול ידענו טעם סברא זו וכי מדלית הכרעת הכהנים והשופטים דאין מכריע בזה שומעין לבת קול ורוח הקדש שאמר כהלכה". ולפ"ז אף הרמב"ם מודה בגוונא שיש מחלוקת בלי הכרעה דמהני בת קול או רוח הקדש.
ובזה תירץ החיד"א ג"כ קו' הכס"מ מהא דפסקינן ע"י בת קול במח' ב"ש וב"ה על הרמב'ם והשאירה בצ"ע, אמנם אם לא פליג על דברי התוס' לק"מ קו' הכס"מ כל הרמב"ם, וכמושנ"ת לעיל.
והנה הנפקותא בין תירוץ זה של החיד"א לבין מה שאני כתבתי בס"ד בדעת הרמב"ם האם ע"י בת קול יש לידע דין חדש פרטי [במצוה קיימת ודאי, דהרי זאת התורה לא תהא מוחלפת], או רק בדבר השנוי בפלוגתא בין החכמים וידענו הנימוקים היטב הבת קול יכולה להכריע.
ראיה לשיטת מרן החיד''א דבמקום שאין הכרעה
בת קול מכריעה
ו] ונראה להביא ראיה גדולה למרן החיד"א ז"ל מדברי הגמ' בעירובין (מה.) "וישאל דוד בה' לאמרה אלך והכיתי בפלשתים האלה, ויאמר ה' לדוד לך והכית את פלשתים והושעת את קעילה, מאי קמיבעיא ליה, אילימא אי שרי אי אסיר,
הרי בית דינו של שמואל הרמתי קיים, אלא אי מצלח אי לא מצלח, דיקא נמי" וכו'. והנה מבואר בדברי הגמ' שאין לשאול באיסור והיתר ע"פ אורים ותומים וכמו שפירש רש"י "ומידי דאיסור והיתר לא משייל באורים ותומים", א"כ צ"ע לשון הגמ' "הרי ב"ד של שמואל הרמתי קיים" דמשמע דמשום שיש למי לשאול אין שואלים באורים ותומים, וקשה דהא בכל גויני אין שואלים באיסור והיתר בין אם יש ב''ד שיכול להכריע ובין שאין ב''ד. ובלי דברי החיד"א הדבר תמוה שיהא מותר בכה"ג, אמנם לפי דברי החיד"א מיושב שפיר דאיה"נ אם לא היה מי שיכריע ספיקו של דוד היה מותר לשאול באורים ותומים דבר הלכה.
עוד יש להביא ראיה לדברי מרן החיד"א ז"ל מהא דאיתא בעירובין (סג.) עה"פ "ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני ה'", דנענש אלעזר "ולא אשכחן דאיצטריך ליה יהושע", ופירש"י ז"ל שהיה עתיד לישאל
דבר הלכה מאלעזר, ולא אשכחן לאחר מיתת משה דאיצטריך ליה יהושע לאלעזר כלום". והדברים קשים להולמם הרי רש"י גופיה פירש לעיל מינה שאיסור והיתר אין לשאול באורים ותומים, וכיצד היה שואלו דבר הלכה באורים ותומים. וע"פ דברי החיד"א י"ל דהיינו בספק שלא יהיה מי שיכריע בו בזה רשאי לשאול באורים ותומים
[5].
וכמו כן אין להקשות מגמ' תמורה טז. דאע"פ שנשתכחו הלכות לא יכלו לשאול, וזה מב' טעמים הא' כמו שרמז מרן החיד"א גופיה דישנו תנאי והוא "קודם הבת קול ידענו טעם סברא זו", משא"כ בנשתכחו לגמרי. ועוי"ל דכל עוד שאפשר לברר ע"י חכמי ישראל באופן שיתקבל על כל האומה בלי יוצא מן הכלל אין נזקקין לבת קול או נבואה בזה, והתם הא אישתכח עתניאל בן קנז דמיהדר לכל ההלכות בפלפולו, והסכימו עמו הע' זקנים וקבעו הלכה כמותו בכל ישראל וא"צ בזה לנבואה, הלכך אין לשאול בכהאי גונא.
[6]
ראיה נוספת מלשון הרמב''ם כהחיד''א
ז] עוד יש להביא ראיה לחיד"א ז"ל, דהנה לעיל הבאתי ראיה בס"ד מלשון הרמב"ם דמשמע מיניה דאפי' אם פירש פירוש חדש שלא שמענו הפכו ממשה ה"ז נביא שקר, אמנם ממש"כ הרמב"ם בהקדמתו לפיהמ"ש "ואין הפרש בין שיוסיף ויגרע על הפסוק, ובין שיוסיף ויגרע על הפירוש המקובל. וענין שיוסיף או יגרע מן הכתוב, כגון שיאמר, שהקב"ה אמר אלי כי הערלה היא שתי שנים, ואחר שתי שנים מותר לאכול הפירות הנטועות. או שיאמר, שהקב"ה אמר אלי, שהערלה אסור לאכול אותה ד' שנים,
חלף מה שאמר הקב"ה (ויקרא יט), שלש שנים יהיה לכם ערלים, וכדומה לו. או ישנה בקבלה כלום, ואפילו יסייענו פשט הכתוב. כגון שיאמר, שזה האמור בתורה (דברים כה), וקצותה את כפה,
הוא כריתת יד באמת, ואינו קנס המבייש, כמו שבא בקבלה, ויסמוך הדבר ההוא לנבואה, ויאמר שהקב"ה אמר לי, שזו המצוה שאמר, וקצותה את כפה, הוא כפשוטו, גם זה יהרג בחנק, שהוא נביא שקר". משמע להיפך דהיינו דוקא שינה ממה שכתוב או מהמקובל, אמנם בגוונא שלא שינה ולא מידי אלא פירש לנו הסתום לנו לא מיירי כלל. ומלשונו בה"ד "אם עקר דבר" וכו' דייק אחי היקר ה"ר משה מרדכי הי"ו היינו דוקא כשעקר אבל לפרש ולגלות הדבר המסופק שרי אם לא ידוע לנו בקבלה פירוש הפוך ממנו. וע"פ מש"כ החיד"א ז"ל יש לבאר הסתירה שבדברי הרמב"ם, שהן אמת שבסתמא אין לנביא לפרש מאומה ואפי' שלא כנגד המקובל, אמנם יתכן שיפרש הנביא את פירוש המקרא כשאין לנו הכרעה למטה בפירושו ואין מי שיכול להכריע בפירושו, ע"ש. ומש"כ "והלכה כדברי פלוני" י"ל היינו דוקא כשיש אפשרות להכרעה ע"פ דין תורה בלא"ה כעובדא דר"א.
דיוק הגרע''י מהרמב''ם דלא כחיד''א
ח] והנה בשו''ת יביע אומר האריך בהאי סוגיא שני סימנים, וכל רואה יראה דרוב ככל הדברים הובאו בדברי מרן החיד''א בקוצר אמרים בשם הגדולים ערך ר' יעקב החסיד. אולם בסוף הסימן כתב הרמב"ם (פ"ט ה"ב) "א"כ למה נאמר בתורה נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך
לא לעשות דת הוא בא אלא לצוות על דברי התורה ולהזהיר העם שלא יעברו עליה". ודייק מכאן הגר"ע יוסף שליט"א דלא כמרן החיד"א ז"ל דמשמע ליה דא"א לעולם "
לעשות את הדת" ע"י נביא, ואם הוא יכול להכריע במחלוקות בהלכה שאין בהם מי שיכריע הרי הוא "עושה דת".
אמנם לפענ"ד אין זה מוכרח בלשונו ד"עשיית דת" היינו לחדש דין חדש או מצוה חדשה שלא צווינו עליה ממשה וזה מקרי "עושה דת", אמנם גילוי מילתא בעלמא מה ציונו משה בדבר המסופק לנו ואין בו הכרעה מאן לימא לן דלא, שאין זה "עשיית דת" חדשה ח"ו אלא רק גילוי האמת מה שאיננו יודעים בדת משה, והוי חיזוק דת משה ולא עשיית דת [ובזה יובן הא דשכחום וחזרו ויסדום דשרי, ודו"ק].
[7] ומכיון שדעת התוס' כן, ואין לעשות בחינם פלוגתא בין הרמב"ם לתוס' באופן ששיטת הש"ס מיושבת יותר לבאר כמוש''כ החיד"א וכמושנ"ת.
[1] וע' בהמשך דברי הגמרא גבי חטאת שמתן בעליה דשאלו לפנחס ואלעזר בימי אבלו של משה וחד השיב מלא בשמים וחד השיב מאלה המצוות. ולכאורה צ"ע אמאי השיבו באופן חלוק הרי שאלוהו בענין אחד. אמנם נראה דדין זה הוא ממצוע בין פירוש בתורה למצוה חדשה, שהוא דין חדש במצוה קיימת, והלכך תרי קראי שייכי בהו, ודו"ק.
[2] ואין להקשות עמשנ"ת לעיל דצריכי תרי קראי עבור זה הדין והרמב"ם לא מייתי אלא חדא, דכבר כתב הלח"מ שכן דרך הרמב"ם ע"ש בדבריו ואכמ"ל.
[3] שו"ר שכן דייק בשו"ת יבי"א ובזה דחה פירוש המעשה רוקח ע"ש.
[4] ומש"כ הגר"מ פיינשטין זצ"ל דמה דנשאר הכס"מ בצ"ע על הרמב"ם משמע דלא ס"ל הכי, פשיטא הוא, אמנם כך נאמר על כל חילוק שנאמר בכדי לתרץ את הרמב"ם מקו' תוס' וכי מוכרחים אנו להשאיר את הרמב"ם בצ"ע, אתמהה.
[5] וע' במהרש"א ובתוס' סנהדרין טז. אולם אין הכרח דפליגי על רש"י בעצם הדין אלא פירשו שהיה עתיד לשאול ממנו דבר מה ולאו דוקא דבר הלכה כמו שפירש"י, שהרי בדעת תוס' מוכרח בלא"ה דאפשר לשאול בת קול במידי שאינו סותר דברי תורה.
[6] וע' במה שכתב הגאון בעל חוות יאיר (סימן קצב) בענין זה וראיתי להביא דבריו, ולהעיר במוסגר על דבריו, וזה לשונו; "וענין שכחום וחזרו ויסדום דאתא לידן נימא בה מילתא, והוא במה שהוכרח הש"ס לתרץ כך מקרא ד"אלה המצות" שאין נביא רשאי לחדש וכו', ובכה"ג מסכת יומא פ' ע"א על שאמר שיעורים ב"ד של יעבץ תקנום [ואמרו התם דשכחום וחזרו ויסדום]. משמע דבשכחום לא שייך קושיית "אלה המצות". וקשה מגמ' דתמורה קט"ז על ג' אלפים הלכות שנשתכחו א"ל לשמואל שאל א"ל אלה המצות וכו'.
וי"ל דודאי
פרטי הדין, או
ענין מה שנשכח, והוחזר ע"י חריפות או פלפול ומדות שהתורה נדרשת, או שנגלה מן השמים בנבואה או ברוח הקודש,
ודאי אפשר, כמ"ש שם במס' תמורה בחטאת שמתו בעליה [לא הבנתי כונתו הרי שם איתא דאף בדין פרטי א"א לשאול], מה שאין כן
בהלכה פסוקה שנשתכחה שישאל נביא בדבר ה'
אינו רשאי".
[7] וראיתי למרן הכס"מ שהביא כמקור לדברי הרמב"ם שאין נביא רשאי לחדש מעתה מדברי הגמ' בב'מ נט. גבי מעשה דר"א וחכמים הנ"ל, והביא דברי רבי ירמיה שיליף מ"לא בשמים היא" שאין משגיחין בבת קול וכתב על זה "וכל שכן שאין משגיחין בנביא המתנבא" עכ"ל.
ודבריו צ"ע בתרתי, א) אמאי לא מייתי מקור הדין בנביא ממש מגמ' תמורה טז. הנ"ל שכן אמרו שמואל ויהושע שהיו נביאים. ב) אמאי כל שכן הוא אם מבת קול אין ללמוד מאן לימא לן דאף מנביא לא שומעים.
ולתרץ הקושיא האחרונה נראה לומר דס"ל דבת קול הוי פחות בגדר "בשמים" מנביא, והלכך נביא נתמעט בכ"ש מבת קול. אמנם הקושיא הראשונה צ"ע לכאורה. ויתכן לומר שנקט לה משום דשם ביאר ר' ירמיה אופן הילפותא מלא בשמים היא, וע' בהלכה ג' דמייתי לגמ' תמורה הנ"ל דאין להעלות על הדעת כלל דאשמטתיה באותו שעה.
