לחצו כאן – תרומה לשמואל

בירור דעת הגרע"י בענין הוראות האר"י ז"ל בענייני תפילה

איתן

חבר חדש
הצטרף
3/7/25
הודעות
124
רוב הדברים של האר''י שהגרע''י חלק על הבן איש חי הם ענייני תפילה ישירות או בעקיפין, ועכ''פ אם ציצית נחשב ענייני תפילה, גם תפילין דר''ת ועוד כיו''ב אפשר להחשיב ענייני תפילה, וא''כ אין שום מח' בין הרב עובדיה לבן איש חיי
כיון שהתשובה לזה דורשת אשכול נפרד, אמרתי לדון בו הנה.

הנה הגרע"י ביאר דבריו בכמה מקומות, אימתי הוא הולך אחר האריז"ל.
ויש לדון ולבאר שיטתו מתוך לשונותיו הרבים בענין זה.

ותחילה נביא מדבריו לגבי 'ענייני תפילה' וכדו'.

א) בשו"ת יבי"א (ח"ה יו"ד סי' כט אות ב) כתב [לענין זיתים הנקנים מגוים ונכבשים אצל הישראל, אי חשיבא כבישה זו כגמ"מ ביד הישראל כדי לחייבם בתרו"מ]:
וראיתי בס' שער המצות (פר' וילך) שכ', יזהר שלא לאכול שומשמין כמו שהם בשום אופן עד שיוציא מהן תרו"מ, וזהו דין גמור כסברת כל הפוסקים, לפי שגמר מלאכתן הוא כשמוציאין מהן שמנן, וכשגמר מלאכתן בהוצאת שמנן ביד גוי פטור מתרו"מ, לפ"ד הרמב"ם, אבל כשאוכלן כמות שהם הנה גמר מלאכתן הוא ע"י עצמו ונתחייב בתרו"מ אפי' לסברת הרמב"ם. גם בענין הזיתים המרים שממתקים אותם ע"י ישראל, הו"ל גמר מלאכתם ביד ישראל, על דרך האמור בשומשמין הנ"ל, וחייבים בתרו"מ לדברי הכל. ורק הזיתים השחורים המתוקים שבשעה שקנאם מהגוי כבר היו ראויים לאכילה ע"י הדחק פטורים מתרו"מ אפי' מיתקן הישראל אח"כ בביתו. וכן התורמוסים שמתמתקים ע"י ישראל חייבים בתרו"מ, כפי הדין המוסכם מכל הפוסקים. עכ"ל.
ואחר שהביא החולקים על זה מצד הפשט (שדעת מרן וכמה אחרונים להקל, וכן המנהג), סיים הגרע"י:
ואף על פי שבדברים הנאמרים ע"פ הסוד אנו חוששים לדברי האר"י ז"ל, כל שאין להם סתירה מפורשת בש"ס ופוסקים, (וכמש"כ בס"ד בשו"ת יביע אומר ח"ב חאו"ח סי' כה אות יב והלאה), מ"מ בזה שהוראת האר"י לחומרא לסברתו היא ע"פ הדין לפי סברת כל הפוסקים, ועינינו הרואות שאדרבה מוכח כל בתר איפכא בפוסקים, וספר תורה גבן, הוא מרן ז"ל דאזלינן בתר שיפולי גלימיה, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, וכמנהג רוב העולם להקל בדבר. וכ"כ הרה"ג מהר"י זריהן בשו"ת בכורי יעקב (סי' יט) הנ"ל, שמכיון שהאר"י ז"ל אתי עלה בנ"ד מכח הלכה, ולא ע"פ סודן של דברים, הדר דינא דנקטינן כסברת מרן ז"ל, וכמנהג רוב העולם להקל. ע"ש.
ושוב צידד להקל מטעמא אחרינא, וסיים: ומכיון שמרן והחרדים והשל"ה והפאת השלחן ס"ל להקל בודאי שכן עיקר להלכה, והרוצה להחמיר יחוש לעצמו אבל לא יורה לאחרים נגד מרן וסיעתו. וזה ברור לדינא. ע"כ.

ב) וכן בשו"ת יבי"א (ח"ז או"ח סי' מה אות ב) [לענין הגעלה] כתב:
ובשער המצות (פר' עקב) כתב ג"כ, שהליבון וציפוי הבדיל אינו מועיל במקום הגעלה, שהרי הליבון נתנו לו חז"ל שיעור שניצוצות ניתזין ממנו, ואילו ליבון הבדיל לולא הנישאדר לא הותך הבדיל, ורק ע"י הנישאדר יספיק חום האש בלבד אף אם לא יתלבן שיעור נתיזת ניצוצות. ע"כ.
ואחר שהביא החולקים, העלה:
ובספר בן איש חי (פרשת צו אות יב) הביא לשון שער המצות הנ"ל במילואו. ע"ש. (ובס' עוד יוסף חי פרשת צו אות א', כתב, שהדברים האלה מן הדין הם, ושלא כהפר"ח שהיקל בענין, ולא נקיט כן אלא לחומרא, ובאמת אין לזוז מדברי האר"י דנקיט לה מדינא. ע"ש. ועמו הסליחה, שבדברים שאינם ע"פ הקבלה, רק מחלוקת בהלכה, ההכרעה כדברי הפוסקים ע"פ כללי ההלכה. וכ"כ הגאון ר' יעקב זריהן בשו"ת בכורי יעקב (סימן יט). וכ"כ בשו"ת שואל ונשאל ח"ה (חאו"ח סימן א). ע"ש. וע"ע במש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ה (חיו"ד סימן כט אות ב). ע"ש. ודו"ק). ע"כ.

ג) וכן בשו"ת יבי"א (ח"ט או"ח סי' עט אות טו) כתב [לענין בישולי גוים בקפה]:
ואמנם רבינו האר"י אוסר לשתות הקפה של גוים משום בשולי גוים, וכמ"ש בנגיד ומצוה. וכ"כ בשמו הכנה"ג יו"ד סימן קיג הגב"י אות יז. אולם העיקר כדברי הפוסקים להתיר. וכן פסק בשו"ת הרדב"ז (סימן תרלז). והובא בשיורי ברכה שם. וכן פשט המנהג להתיר, וכמ"ש בזבחי צדק (סימן קיג אות טז). וכ"כ בספר בן איש חי ש"ב (פרשת חקת אות טז). ופשוט שאין זה ענין למה שנוהגים לתפוס כדברי האר"י, שזהו דוקא בעניני התפלה וכדומה, שדבריו בזה ע"פ תורת הקבלה, אבל בעניני הלכה יש לדון לגופו של ענין. וכ"כ בשו"ת שואל ונשאל ח"ה (חלק או"ח סימן א') ובשו"ת בכורי יעקב זריהן (חלק יו"ד סימן יט). ודו"ק. ע"כ.
[ונכפל בשו"ת יחו"ד (ח"ד סו"ס מב) וגם שם כתב בזה"ל: ואין מנהגינו לתפוס להלכה כדברי האר"י ז"ל אלא בעניני תפלה וכדומה, בדברים שיסודתם בהררי קודש על פי הקבלה, אבל בעניני הלכה אין לזוז מדברי הפוסקים. וכמו שכתבו בשו"ת ביכורי יעקב (חלק יורה דעה סימן י"ט), ובשו"ת שואל ונשאל חלק ה' (חלק אורח חיים סימן א')].
 
והנה כיון ששני הפוסקים עליהם הסתמך הגרע"י בחילוקו הם הבכורי יעקב והשואל ונשאל, יש להביא את דבריהם במקורן.
הנה הבכורי יעקב (זריהן, יו"ד סי' יט) מיירי בענין הזיתים הנ"ל, וכתב שיש בזה מחלוקת והביא מקור לכל אחת מהדעות, וכתב:
והגם דכל מנהגינו הוא עפ"י האר"י הקדוש גם כשהוא נגד מרן ז"ל, וכמ"ש בברכ"י או"ח סי' מ"ו אוח י"א וז"ל, אף שקבלנו הוראוח מרן מ"מ מברכין הנותן ליעף כח דקים לן דאילו מרן ראה דעת רבינו האר"י גם הוא יודה לברך, ע"ש, ובשיו"ב כתב ג"כ אילו מרן ראה דעת האר"י גם הוא יודה לברך עכ"ל, מ"מ יש לומר דכ"ז לא נאמר רק אם רבינו האר"י אתי עלה מטעם סודן של דברים, בזה נאמר דכיון דרבינו האר"י רב חיליה לאורייתא ונהירין ליה שבילי דשמייא, אילו ידע מרן בו היה מודה לו, אבל כיון דרבינו האר"י ז"ל אתי עלה מטעם דינא, יש לומר דמרן לא היה מודה לו, והדר דינא כיון דקבלנו דעת מרן הפוטר אותם, מאן דעביד הכי עבד. ע"כ.
ומבואר שתחילה רצה להורות דוקא כהאר"י אף נגד מרן, כדרכו בקדש, אלא דכיון שיש לומר שכאן לא נאמר הכלל של 'אילו ראה היה חוז"ב', ממילא 'מאן דעביד הכי עביד' ורשאים להקל כד' מרן.

ולפ"ז לא היה לו להגרע"י - דפליג על כל ענין זה של קבלת הוראות האריז"ל - להביא מדברי הבכורי יעקב.
והיה נראה לכאורה ליישב, שלא הביאו אלא לרווחא דמילתא, דהיינו שבנדו"ד אפילו ההולכים אחר האריז"ל מודו, וכ"ש אנא דסבירא לי בעלמא דלא כוותייהו.
אולם מלבד שאין זה במשמע לשונו, הנה גם כתב בהדיא בתחילת לשונו שהגם שאנו הולכים כהאריז"ל כל שאין לזה סתירה מש"ס ופוסקים מ"מ הכא שאני וכו'. ומשמע שאלמלא החילוק הזה הוה אזלינן כהאריז"ל.
והאמת שלשונו קשה מיניה וביה, שהרי כתב שהכלל הוא שיש לחוש לדברי האריז"ל 'כשאין לזה סתירה מש"ס ופוסקים' וכאן הלא לדעתו מרן חלוק בדבר, ונמצא שיש לזה סתירה מהפוסקים. וא"כ צ"ב מדוע נצרך לחילוק הזה בכלל.

ומש"כ השואל ונשאל (ח"ה סי' א) הוא לענין אמירת עשרת הדברות ביחיד.
ובתוך דבריו כתב:
ולדינא לכאורה נראה דטוב לאומרם ביחיד, חדא דהטעם שכתב רבינו האר"י ז"ל שלא לאומרם הוא שלא על פי הפשט, ובפשט אנן בדידן בתריה דמרן ז"ל גרירין דטוב לאומרם, שהרי קבלנו הוראותיו. ואע"ג שכתב הברכ"י ז"ל סימן מ"ו אות י"א דאלו ראה מרן ז"ל דעת האר"י ז"ל גם הוא היה מורה כמוהו ע"ש, נראה דהיינו דוקא בקבלה אבל לא בפשט, והבו דלא להוסיף עלה. ועי' בסוף ספר רב פעלים ח"ד בסוד ישרים סימן ב', ולהרב שמח נפש ז"ל אות ס'. ועוד, דכבר כתב הרדב"ז ז"ל בתשובה דהיכא דפליגי הפשט והקבלה נקיטנן כפשט, ומדבריו שם מבואר דבין דפליגי הפוסקים והקבלה בין דפליגי הגמרא והקבלה נקיטנן כהפשט ע''ש. ע"כ לענייננו.
ומבואר גם בדבריו שכל החילוק הזה נצרך רק לדעת החיד"א הנ"ל, שהגרע"י חלוק עליה מכל וכל.

ודעת הגרע"י בהביאו שני פוסקים אלה, צריכה איפוא עיון.
 
איך א] ז' כריכות בתפילין לברך אחריהם קשור לתפילה? ב] איך ציצית קטן לא מעל הבגדים קשור לתפילה. ג] איך כפרות שהם דרכי האמורי לדעת השו''ע קשור לתפילה? ד] איך נענועים בלולב קשור לתפילה?
ומאי שנא מוידוי בתקיעות שאינו קשור לתפילה? ומעוד כמה דברים.
 
עיין כאן
 
ופשוט שאין זה ענין למה שנוהגים לתפוס כדברי האר"י, שזהו דוקא בעניני התפלה וכדומה, שדבריו בזה ע"פ תורת הקבלה, אבל בעניני הלכה יש לדון לגופו של ענין
לא זכיתי להבין דבריו מה לי תפילה מה לי שאר הלכות
אם הטענה היא שלא בשמים היא, אז גם לגבי תפילה טענה זו נכונה.
 
חזק וברוך. אבל אני הצעיר ניסיתי להראות בתור קו ברור שלא שייך לומר חילוק זה בדרך גדולי הספרדים.

אפשר לומר שזה שייך באורח חיים, שהם ענינים של האדם מול קונו, ולא בחושן משפט ואבן העזר, בין אדם לחבירו, אפשר להבין. חילוק כזה דאכן פחות מצאנו דתורת הקבלה, עוסקת במתן כוונות מסודרות ומפורטות בענינים אלו, אך לחלק בין תפילה לדבר אחר, אינו מסתדר כלל וכלל עם מנהגי הספרדים באופן כללי.
 
ונראה שאכן גם הגרע"י שם לבו לדבר זה, ושינה את טעמו בהביאו פוסקים אלו לאחר זמן.

כי הנה מצינו מקום נוסף שדיבר בו הגרע"י וכתב ככל המשא הנ"ל, ובעוד מקומות שכפל את הנושאים הנ"ל תבר לגזיזיה:

א) בשו"ת יבי"א (ח"י או"ח סי' ח) כתב [לענין בישולי גוים באפונים קלויים]:
והן אמת כי הגרי"ח בספר בן איש חי ש"ב (פרשת חוקת אות ח) כתב, אפונים שקלו אותם גוים, רבינו האר"י אסר אותם מן הדין לפי שעולים על שלחן מלכים ושרים. ע"כ. אולם מאחר שמבואר בדבריו שהוא חולק בהלכה על הרמב"ם ומרן, נקטינן כדברי הרמב"ם ומרן, שקבלנו הוראותיהם. וכל שכן כאן שמבואר כן בגמרא.
ואחר שכתב ליישב דברי האריז"ל מהגמ', כתב:
ועכ"פ מכיון שדעת הרמב"ם ומרן להקל גם באפונים ושאר קליות, כן עיקר לדינא, ובפרט שכן פשט המנהג להיתר, ומה שאנו חוששים בעלמא לנהוג כדברי האר"י, היינו כמו בעניני תפלה, ע"פ סודם של דברים, משא"כ בעניני הלכה בודאי שאין לנו אלא דברי מרן. וכן כתב כיו"ב הגאון ר' יעקב זריהן, רבה של טבריה בשו"ת ביכורי יעקב (סי' יט, דף פג ע"ב), שבמקום שהאר"י ז"ל חולק על מרן בהלכה, ההלכה כמרן, כיון שקבלנו הוראות מרן אף להקל. ע"ש. וכ"כ כיו"ב בשו"ת שואל ונשאל ח"ה (חאו"ח סי' א), שבעניני הלכה יש לפסוק כד' מרן, ולא כהאר"י ז"ל, שדוקא בעניני הקבלה כתב החיד"א דאזלינן בתר האר"י ז"ל, משא"כ בעניני הלכה. ע"ש.
ואפילו אם היה כותב האר"י כאן דין זה ע"פ הקבלה, נקטינן הלכה כהפוסקים, וכמ"ש בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"א (סי' מד), שברור לנו שאפילו אם היו רואים הפוסקים דברי המקובלים שכתבו דבריהם ע"פ הסוד, היו עומדים בסברתם, כי התורה לא בשמים היא. ודיינינן לדברי המקובלים כאילו נשנו בברייתא דלא מתניא בי ר' חייא ורבי אושעיא, וכסברא יחידאה דמי. ע"ש. וכ"כ בשו"ת התעוררות תשובה ח"ב (סי' כט), שדברי האר"י בעניני הלכה כנגד הפוסקים נידון כסברא יחידאה, ואינו להלכה. ע"ש. וע"ע בשו"ת שלמת חיים החדש (סי' צט) שנשאל אודות לימוד חוק לישראל בכל יום, שלפי דברי האר"י צריך לאומרו ומי שאינו אומרו הוי מעוות לא יוכל לתקון. וא"כ למה לא נהגו התלמידי חכמים לאומרו, והשיב, כי כל מה שלא נזכר בראשונים אשר מפיהם אנו חיים, אין אדם מחוייב לנהוג בו. ופעם אחת בא ת"ח אצל מהרי"ל דיסקין זצ"ל ושאל אם ילמוד חק לישראל, והשיב לו, שאם הוא לומד כל היום אין צריך. ע"ש. וע"ע בשו"ת שלמת חיים להגרי"ח זוננפלד (סי' צח), שכתב שכל מה שלא נמצא בספרי הפוסקים הראשונים, רק בספרי המקובלים אין אדם חייב לנהוג בו, כי רבותינו הראשונים קבלו חכמתם דור אחר דור עד התנאים והאמוראים, ואף שהאר"י קיבל גם כן חכמה זו שנקראת קבלה, הרי גם ר' אליעזר הגדול קיבל כמו כן מרבותיו, ואף על פי כן כיון שהחכמים לא קבלו כן לא פסקו הלכה כמותו, דר"א שמותי הוא, ואין פוסקים הלכה כמותו. ואין גנאי לומר שגם האר"י איננו גדול מר' אליעזר הגדול. ולכן כיון שהראשונים לא כתבו כן אינו הלכה. ע"ש. ודון מינה ואוקי באתרין. וע"ע בשלחן גבוה (ס"ק ז) שכתב, שבסלוניקי עיר גדולה של חכמים ושל סופרים כולם נהגו היתר באפונים קלויים של גוים. הילכך העיקר כדברי הפוסקים להקל. ע"כ.

הנה כאן נראה דתבר לגזיזיה, וס"ל שלענין הלכה אין הפרש בדבר כלל, בין אם האריז"ל יאמר דבריו מצד ההלכה או מצד הקבלה.

ב) ולא עוד, אלא שהנידון הנ"ל בענין בישולי גוים באפונים, שהובא לעיל משו"ת יבי"א, הגם שנדפס גם בספר מאור ישראל (ח"ג עמ' שנא) ככל המבואר בהודעה הקודמת, הנה נדפס שוב גם בספר הליכות עולם (ח"ז עמ' קב) בשינוי מה, ושם כתב בהערה בזה"ל:
וברור לנו שמכיון שהאר"י כתב כן ע"פ הנראה לו לדינא, ולא ע"פ סודן של דברים, הדר דינא דנקטינן כדעת מרן שקבלנו הוראותיו. וכ"כ כיו"ב הרה"ג מהר"י זריהן, רבה של טבריה, בשו"ת בכורי יעקב (סי' יט). וכ"כ כיו"ב בשו"ת שואל ונשאל ח"ה (חאו"ח סי' א) שבעניני הלכה יש לפסוק כד' מרן ולא כהאר"י ז"ל, שדוקא בעניני הקבלה כתב החיד"א דאזלינן בתר האר"י ז"ל, משא"כ בעניני הלכה. וע"ע בשו"ת שלמת חיים החדש (סי' צט) שנשאל אודות לימוד חוק לישראל בכל יום, שלפי דברי האר"י צריך לאומרו ומי שאינו אומרו הוי מעוות לא יוכל לתקון. וא"כ למה לא נהגו התלמידי חכמים לאומרו, והשיב, כי כל מה שלא נזכר בראשונים אשר מפיהם אנו חיים, אין אדם מחוייב לנהוג בו. ופעם אחת בא ת"ח אצל מהרי"ל דיסקין זצ"ל ושאל אם ילמוד חק לישראל, והשיב לו, שאם הוא לומד כל היום אין צריך. ע"ש. ודון מינה ואוקי באתרין].
ונראה שגם כאן הקטע הנ"ל מחולק לשנים, וכמו התשובה הנ"ל ביבי"א, וההוספה שהוסיף משו"ת שלמת חיים היא שאפילו אם האריז"ל היה אומר דבריו ע"פ הקבלה, לא הוה נקיט אלא כד' מרן.

ג) וכמו כן, הדין של זיתים הנקנים מגוים, נכפל עוד בחזו"ע (תרו"מ עמ' עט), ושם כתב ככל המשא הנ"ל והוסיף עוד:
וכ"כ כיו"ב בשו"ת שואל ונשאל ח"ה (חאו"ח סי' א), שאפילו החיד"א דס"ל דנקטינן כהאר"י נגד מרן, היינו דוקא בדברים שהם על פי הקבלה, אבל בדברי הלכה נקטינן כדברי מרן שקבלנו הוראותיו. וגדולה מזו כתב הגאון מהר"ם פיינשטיין (חאו"ח ח"ד סי' ג), דהא דאמרינן שבמחלוקת הפוסקים הקבלה תכריע, היינו דוקא בספר הזוהר והתיקונים, שהם מיסודם של תנאים (וכמ"ש בב"י א"ח ס"ס לא, בדין תפלין בחוה"מ), אבל האר"י בכתביו, אע"פ שהוא גדול מאד, הוא כאחד מכל הפוסקים ורשאים לחלוק עליו ולפסוק שלא כדבריו אפילו במ"ש ע"פ הקבלה, כי לא לנו יתמי דיתמי לומר מי גדול ממי*, הלכך אין דבריו מכריעים יותר מכל מה שכתבו רבותינו הפוסקים, והיכא דאיכא פלוגתא אמרינן דסב"ל. [וזה כמו שכתבתי בשו"ת יבי"א ח"ב חאו"ח סי' כה אות ב, דאמרינן סב"ל אף נגד האר"י, והבאתי שכ"כ עוד אחרונים וכו'].
ושוב סיים שם בדברי הרדב"ז (ח"ד סי' פ) בענין ההכרעה במחלוקת הפוסקים והקבלה, והשאילת יעב"ץ (ח"א סי' מד) שכתב כמותו. וכתב שיש להעיר עוד מדין בישולי גוים בקפה, שהאר"י היה אוסרו מן הדין ופוק חזי מאי עמא דבר להקל וכו', וסיים בדברי החת"ס (חחאו"ח סי' נא) שכל המערב דברי קבלה עם הלכות פסוקות חייב משום לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש וגו'.
וציין עוד למעדני יו"ט (ברכות פרק הרואה סוף אות עז) ולשו"ת גנת ורדים (או"ח כלל ב ר"ס יג) ולשו"ת בית דינו של שלמה (או"ח סי' יב דף כב ע"ד) ולשו"ת מקום שמואל (סי' פ) ולשלמי צבור (דף רלב ע"ג) ולשו"ת חיים לעולם (סי' יב דף לב ע"ב). ע"כ.

והרואה יראה דהכא תבריה לגזיזיה, וס"ל שבכל אופן אין הלכה כהאריז"ל, ואת דברי השואל ונשאל שהביא במקו"א כהמשך לדברי הבכורי יעקב הנ"ל, העמיד שלא נאמרו אלא לדעת החיד"א דאזיל בתר האריז"ל, ומשמע שר"ל דליה לא ס"ל, אלא לעולם אין הלכה כהאר"י ואפילו אם יורה ע"פ סודן של דברים.

* אגב, בנותן ענין לציין, כי אף שהגרע"י הביא עוד לדברי האגרו"מ הנ"ל בשו"ת יבי"א בכמה מקומות (ח"ט סי' קה בהערות על ח"א אות ד, ושם סי' קח אות ט, ובח"י סי' נה בהערות על ח"ב אות ה), מ"מ איהו גופיה ס"ל כדבר פשוט שמרן גדול מהאר"י ז"ל בפשט, שכ"כ בשו"ת יבי"א (חי"א חו"מ סי' כו אות כד) והשיג שם על הרב פעלים שכתב שאין להשוות ביניהם כלל.
 
לא זכיתי להבין דבריו מה לי תפילה מה לי שאר הלכות
אם הטענה היא שלא בשמים היא, אז גם לגבי תפילה טענה זו נכונה.
לא הספקתי להעלות הכל. עכשיו סיימתי 'פרק א' של הענין.
ובו מבואר שהחילוק הנ"ל יסודו בדברי הבכורי יעקב והשואל ונשאל, והם לא הזכירו 'תפילה' כלל.
אלא חילקו בין דברים שטעמם ע"פ הסוד לדברים שטעמם ע"ד הפשט.

אלא שכל עיקרו של חילוק זה אינו אלא להולכים אחר האריז"ל בהוראותיהם, משא"כ להגרע"י שחולק מכל מכל כל.
 
ומה שאנו חוששים בעלמא לנהוג כדברי האר"י, היינו כמו בעניני תפלה, ע"פ סודם של דברים, משא"כ בעניני הלכה בודאי שאין לנו אלא דברי מרן.
זה קצת משמע כמו שכתבתי לעיל
שזה שייך באורח חיים, שהם ענינים של האדם מול קונו, ומצאנו בהם סדר כוונות מסודר כמו כל עניני תפילה, מועדים, ועוד, אבל לא בחושן משפט ואבן העזר, בין אדם לחבירו, דפחות מצאנו דתורת הקבלה, עוסקת במתן כוונות מסודרות ומפורטות בענינים אלו
אולם מה שכתב בסוף דבריו
ואפילו אם היה כותב האר"י כאן דין זה ע"פ הקבלה, נקטינן הלכה כהפוסקים,
נראה דכתב כן כדרכו כעוד סניף. דהרי זו דעת האשכנזים. ולא כחיד''א וכל פוסקי ספרד. ולא כמנהגי הספרדים שגם הוא עצמו נהג.
איך א] ז' כריכות בתפילין לברך אחריהם קשור לתפילה? ב] איך ציצית קטן לא מעל הבגדים קשור לתפילה. ג] איך כפרות שהם דרכי האמורי לדעת השו''ע קשור לתפילה? ד] איך נענועים בלולב קשור לתפילה?
אלא דצ''ע מאי שנא אלו מזה:
ומאי שנא מוידוי בתקיעות שאינו קשור לתפילה? ומעוד כמה דברים.
וצ''ע.
 
וכעת יש לברר דעת הגרע"י גופיה.

נראה שאצלו הכלל שונה, אין הוא מבדיל בין פשט לקבלה, ענייני תפילה העומדים ברומו של עולם או ענייני מצוות המגביהים שחקים.
נראה שאצלו הכל תלוי אם יש בדבר איסור והיתר אם לא.
בדבר שיש בו איסור והיתר, יעשה כהפוסקים, ובדבר שלדעתו אין בו חשש איסור לדעת הפוסקים, יעשה כהמקובלים לחומרא.

וכעת אצטרך להביא דוגמאות.
 
וכעת יש לברר דעת הגרע"י גופיה.

נראה שאצלו הכלל שונה, אין הוא מבדיל בין פשט לקבלה, ענייני תפילה העומדים ברומו של עולם או ענייני מצוות המגביהים שחקים.
נראה שאצלו הכל תלוי אם יש בדבר איסור והיתר אם לא.
בדבר שיש בו איסור והיתר, יעשה כהפוסקים, ובדבר שלדעתו אין בו חשש איסור לדעת הפוסקים, יעשה כהמקובלים לחומרא.

וכעת אצטרך להביא דוגמאות.
תבאר לנו מש"כ בשו"ת יחו"ד ח"ד סי' מ"ב
 
דוגמא ראשונה היא כמובן ענין הט"ק.
הנה הגרע"י גופיה מנסה לבאר דבריו, בהליכו"ע (ח"א עמ' יד), וז"ל:
ומאחר שהמקובלים הדגישו בדבריהם שהלובש ט"ק על בגדיהם טועים טעות גדולה, ושהוא היפך האמת, ואילו מרן לא כתב שיש ללובשו על בגדיו אלא על צד היותר טוב ולא לעיכובא, לכן פשט המנהג ללבוש הט"ק תחת בגדיו, כי ידוע שמנהגינו בכל כיו"ב ללכת אחר הוראות רבינו האריז"ל גם בזמן שמרן השו"ע רוח אחרת עמו, וכמו שכתב מרן החיד"א בברכ"י (סי' מו אות יא), והפתח הדביר (סי' כה אות ו) והשדי חמד בשו"ת אור לי (סי' מ) ובשו"ת מכתב לחזקיהו (סי' ז דף לג ע"ד) והרב המחבר בשו"ת רב פעלים (ח"ב או"ח סי' יב) ועוד. ולכן מנהגינו ללבוש הט"ק תחת הבגדים. ע"כ.
ומבואר שהגביל את הכלל של הליכה אחר הוראות האריז"ל רק במקום שלדעת המקובלים יש קפידא בדבר, ולדעת הפשטנים אין זה מעכב.

אמנם מה שציין לברכ"י, לכאורה תמוה מאוד, שהרי הברכ"י הוא הוא הסובר שם (במקום שציין אליו!) דקים לן שאילו מרן היה רואה דברי האריז"ל היה חוזר בו. וזה דבר שלא הסכים לו הגרע"י מעולם.
ולכן צ"ל שהוא נוטל מהחיד"א את הכלל ומשנה אותו כפי דעתו, דהיינו שהמקום היחיד שהוא יכול לומר שמרן היה חוזר בו, הוא רק במקום כזה שלפי מרן אינו מעכב ולפי האריז"ל יש בזה חשיבות גדולה ביותר. אבל במקומות שלפי מרן הדבר אסור מצד הדין, לא היה חוזר בו ואין לנו אלא דברי מרן.

זה נראה לענין הט"ק.
 
שאצלו הכל תלוי אם יש בדבר איסור והיתר אם לא.
ואיך תבאר את זה?
שו"ע אורח חיים - סימן כה
(יא) אחר שקשר של יד על הזרוע, יניח של ראש קודם שיכרוך הרצועה סביב הזרוע.
ובאמת מי שהולך ע''פ הפשט לגמרי, עושה כן, וראו לדוגמא את הגר''מ פיינשטין זצ''ל. דהכריכות הם לא מעיקר המצוה והוי הפסק.
אולם מנהג הספרדים פשוט אינו כן. וע' כה''ח אות סז שהאריך בזה. הטעם ע''פ סוד.
ופעם קראתי דהגר''מ אליהו סיפר ראה לחכם אחד שהיה אומר לילך אחר הפשט נגד המקובלים, בתפילה שמניח התפילין כדרך העולם, ואמר לו אבל השו''ע אומר מיד להניח תפילין. ושתק. ולא זכר ש'ר מי החכם. וד''ב.
 
דוגמא שניה: איטר יד לענין נטילת כוס בהמ"ז.
כתב בהליכו"ע (ח"ב עמ' מז) לענין איטר יד, שנחלקו הפוסקים אם יטול בימינו, ודעת המקובלים שיטול בימינו, וכתב וז"ל:
לכאורה היה נראה לפסוק בזה כתורת הסוד, כיון שמרן הש"ע סותר את עצמו בזה מסי' קפג לסי' תרנא, שכאן (סי' קפג) כתב שאוחז בימינו ובסי' תרנא כתב שאוחז בימין כל אדם. וכו'.
אולם עצם הדבר קשה, שכיון שצריך שיאחזנו בידו אחת בכל משך בהמ"ז, ושמאל אינה מסייעת לימין, הא ודאי שביד כהה יקשה הדבר, ושמא בהיותו מלא ישפך ויתבלבל בברכתו, ואפשר שזהו טעם מרן כאן וכו'.
הילכך אם יכול לנהוג כדברי המקובלים ליטלו בימין מבלי כל טירדא ומבלי סיוע יד שניה, שפיר דמי, ואם לאו - יעשה כד' מרן בש"ע. ע"כ.

ומבואר שכיון שדעת מרן אינה ברורה, ונשארה ההלכה מצד עצמה בלתי מוכרעת, הקבלה תכריע.
 
הכלל שכתבת בדעת הגרע"י נסתר מדבריו שם.
אם תוכל לפרש במה. הלא הנידון שם הוא הלכתי, ובאיסור והיתר ס"ל להגרע"י דנקטינן כדעת ההלכה לגמרי.
ואיך תבאר את זה?
כתרו לי זעיר. גם כך אין עתותי בידי כ"כ..
אנסה ליישב מהלך דבריו, כי נראה מלשונותיו בכ"מ שהיתה לו משנה סדורה בזה.
 
ראשי תחתית