הרב משיב כהלכה בא לחזק את טענת כמה וכמה גדולים שאמרו שגם אם נתיר שתי אצבעות יבוא ליפול לאחור, ולכן עדיף פאה
חלילה, הם לא אוחזים מהיתר בדיעבד זה שהוא דעה יחידאה וחולקים עליו בתוקף, ומסיבה זו העדיפו פאה (אמנם מבחינה עובדתית שתי אצבעות הן לא שתי אצבעות וזה מתרחב לארבע וחמש).
וכאשר הגר"ע אהב להזכיר את חרם ההפלאה על פאה, כך ישנו חרם על גילוי מקצת הראש, במילים חריפות ביותר:
"בשנת תר"כ בעיר גדולה סלוניקי ראו רבני העיר ובראשם הרב הגדול מהר"א קובה שהתחילו ללבוש איזה לבוש וע"י זה באו לגלות חלק מהשערות, וגזרו בחרם גמור בגזירת נח"ש, ובאו על החתום כל החכמים ורבנים וטובי העיר שלא לשנות כלל לא בענין המלבושים ולא בגילוי שיער ואפי' קצת חוץ לצמתן, ואשר יעשה בזדון ולבבו פונה היום באמרו כי אין איסור בזה
הרי הוא מופרש ומובדל מעדת ישראל ומין ואפיקורס הוא, לא יאבה ה' סלוח לו" (ספר דת והלכה סימן א' להגר"מ שטרנבוך שציטט את השדי חמד).
ובשדי חמד מביא עוד מספר "משא מלך" דקצת חכמים
שלמדו בבחרותם ושנו ופירשו, רצו לפקפק בהסכמתם, ותלו עצמם באילן גדול המהר"ם אלשקר, אמנם
טח עיניהם מראות מהשכיל לבותם, ותלו בוקי סריקי באיש אלהים קדוש, דכל השקלא וטריא שלו היא בשערות שיצאו חוץ לצמתן וכו' ולא בכל הראש או אפי' קצת שיער וכו' ע"ש (שם).
שו"ת "מים רבים" (סי' ל'), הביא דברי משא מלך הנ"ל, וגם הוא צווח ככרוכיא על זה וכתב: "מעתה אצעק חמס וריב על אשר ראו עיני ולא זר במקצת מקומות שעברתי שהנשים הנשואות מתקשטות בשערן ממש הדבוק לראשן, ומראות השיער לעין כל, אוי לעיניים שכך רואות ואוי לנו מיום הדין ומיום התוכחה, ומלבד שהאיסור שלפי הפוסקים יש בדבר ג"כ פגם למעלה כי לפי סודות הקבלה אין לאשה להראות שערה לחוץ וכפי אשר כתב הרב בעל הלבושים באה"ע סי' כ"א. ואסיים בלישנא דזוהר קדישא הכתוב בפרשת נשא... לכן השומע ישמע והחדל יחדל ועליו תבא ברכת טוב".
"תוכחות חיים" (פלאג'י) בסוף הספר (מאת בנו), אריכות בנדון דידן: "שלא לגלות אפי' שערה אחת בחוץ, שכל אשה שיש עליה עוון זה תיענש כענשו של אבשלום, שיתלו אותה בשערה, ותרד לשבעה מדורי גיהנם".