איזה ספר הזכיר דברי החת"ס בנוגע לפולמוס פאה או מטפחת?

  • יוזם האשכול יוזם האשכול כאחד העם
  • תאריך התחלה תאריך התחלה
אתה קובע לפי רצונך מה מנהג ומה דאוריתא, שלא כתוב בשום מקום והכל אותו דבר בעיקרון רק בדירוגים שונים

יש הרבה ראיות לזה ואכמ"ל כאן, לא כל דבר שאינך יודע הוא "לא כתוב בשום מקום".
 
כעת שלחו לי על קונטרס חדש שיצא בדין פאה נכרית מענין לעבור עליו (ראיתי מלמעלה וזה נראה שהוא כותב טוב).
עברתי מלמעלה, אם יעשה מר חיפוש כאן בפורום בהודעות של הרב משיב כהלכה בנושא פאה נכרית ימצא בכל נושא שיש באותו קונטרס כפליים ופי שלושה...
 
מה שכן יש כאלה שבאמת מגזימים...
1771578847989.png
 
מה שכן יש כאלה שבאמת מגזימים...
הצג קובץ מצורף 17652
הוא טעה קצת והכוונה הייתה לפי מי שמתיר (בשגגה ?) מגילה שכתבה אישה, שאם כנ"ל הוא פסול.
אבל באמת אם הפאה היא תקרובת ע"ז ואם היא אסורה לא רק בהנאה אלא גם בלא תביא אל ביתך (כדעת הרמב"ם) אז מי שאשתו יש לה כנ"ל (גם אם זה שלה לגמרי) בד"כ עובר בלאו זה בכל יום
 
וע"ז השיב בשיעור - שזה העלמת האמת

לאחר שקראתי השבת את העלון השבועי, ראיתי כמה יש בדבריו הטעיה והעלמת האמת.

שהרי הנדון הוא לא "האם מותר פאה", אלא לאחר שברור כשמש להתיר פאה, כפי שהוכיח הגרב"צ אבא שאול מהשו"ע והרמב"ם, השאלה היא האם עדיף פאה.

ובאשר לשאלה זו, הביא בספר הנ"ל את מה שהביא (עוד לא התפניתי לקרוא הכל).

אבל הרב יצחק יוסף הציג זאת באופן אחר לגמרי, וזה לשונו: "חכם אחד שכתב להתיר פאה נכרית, וטען שאם תלך עם מטפחת יתגלו קצת משערות ראשה"...

והקורא התמים חושב שבאמת זה הטעם להיתר הפאה!

ועל זה גופא האשים את המחבר ב"העלמת האמת" ועשאו לשקרן וזייפן, כביכול הראשונים ומהר"ם אלשקר התירו את גילוי הראש עצמו ובזה יש מחלוקת בינם לבין החת"ס.
 
אם.

אבל כבר הוכיחו גדולי הפוסקים באותות ומופתים שאין בזה ע"ז, וגם רוב הפאות בעולם לא מגיעות מאותו מקום של הע"ז.
יש עדויות בעד ונגד ויש פרשנויות בעד ונגד, מי שלא החליט מראש וגם אינו מכיר בעצמו, הוא לפחות ספק דאוריתא. (וכן קראתי את דברי הרב יואל שילה)
 
יש עדויות בעד ונגד ויש פרשנויות בעד ונגד

אין עדויות ופרשנויות על אחוז השיער שמגיע מהודו, יש המצאות. כל הנתונים וכן כל העדויות מצביעות על דבר אחד - רוב השיער אינו מהודו.

כמו כן, העדויות לאיסור שמחמתן שינה הגריש"א את דעתו הוכחו כשקר מוחלט.

לא כל מי שמערער על דבר כלשהו הופך אותו לספק דאורייתא. גם הגריש"א עצמו כתב שתקרובת ע"ז בתערובת איסורה מדרבנן, ובספק אפשר להקל. ובנד"ד הרי זו לכל היותר תערובת.
 
אין עדויות ופרשנויות על אחוז השיער שמגיע מהודו, יש המצאות. כל הנתונים וכן כל העדויות מצביעות על דבר אחד - רוב השיער אינו מהודו.

כמו כן, העדויות לאיסור שמחמתן שינה הגריש"א את דעתו הוכחו כשקר מוחלט.

לא כל מי שמערער על דבר כלשהו הופך אותו לספק דאורייתא. גם הגריש"א עצמו כתב שתקרובת ע"ז בתערובת איסורה מדרבנן, ובספק אפשר להקל. ובנד"ד הרי זו לכל היותר תערובת.
במחכ"ת כבודו מערבב.

1. הגריש"א פסק (בניגוד לדבריך) שאם יש לחוש שהוא משל ע"ז אסור אף שאינו רוב (אולי יש לדון בפסק זה).

2. הנושא הוא (בין היתר) האם השער שמהודו הוא נחשב תקרובת ע"ז, על זה לא התייחסת ועל זה היו דבריי.

3. הדבר הנוסף שאתה טוען בשם הגריש"א שמדאו' תקרובת ע"ז בטלה ברוב ורק מדרבנן לא, אולי זה נכון אבל עדיין אסור מדרבנן, וכן יש להבחין בין ספק לתערובת.
 
הגריש"א פסק (בניגוד לדבריך) שאם יש לחוש שהוא משל ע"ז אסור אף שאינו רוב (אולי יש לדון בפסק זה).
הדבר הנוסף שאתה טוען בשם הגריש"א שמדאו' תקרובת ע"ז בטלה ברוב ורק מדרבנן לא, אולי זה נכון אבל עדיין אסור מדרבנן, וכן יש להבחין בין ספק לתערובת.

כך פירסם הרב אפרתי בשם הגרי"ש אלישיב:

"ע"פ המידע העכשווי, רוב הפאות הנמכרות או המיוצרות בארץ הקודש, מקורם בשיער ממדינת הודו, גם אם הייצור נעשה במדינה אחרת, ולכן כל פאה שאין ידוע מקורה, אסורה בשימוש... בארצות אחרות, אם רוב הפאות הנמכרות או המיוצרות במקומות אלה אינם משיער הודי, הרי פאה שאין ידוע מקורה אינה נאסרת, מדין כל דפריש, אך חובה לברר את מקור הפאה".

והוסיף לגבי פאה סינטטית: "פאה סינטטית שיש רק ספק אם מעורב בה שיער אדם, מותרת בשימוש, שהרי תקרובת ע"ז בתערובת איסורה מדרבנן, ובספק אפשר להקל שאין חזקת איסור". עכ"ל.

ולכן מה שכתבת ספק דאורייתא, ליתא.
 
הנושא הוא (בין היתר) האם השער שמהודו הוא נחשב תקרובת ע"ז, על זה לא התייחסת ועל זה היו דבריי.

בוודאי שהתייחסתי, וכתבתי לך:

העדויות לאיסור שמחמתן שינה הגריש"א את דעתו הוכחו כשקר מוחלט

היות והבירור ההלכתי תלוי בבירור המציאות, והעדות של הרב דונר בפני הגרי"ש אלישיב התבררה כלא נכונה, והוא גם סתר עצמו בעדויות השונות, ממילא נותרה בידינו רק תשובתו הראשונה של הגרי"ש, אותה כתב על סמך המציאות האמיתית בהודו, והתיר את השיער ההודי.

הרב דונר שהעיד בפני הגרי"ש אלישיב גילה בפני אסיפת רבנים שהיו לו מניעים אישיים בעדות זו, ובעצם הוא רוצה לאסור את הפאות כולן, ובאסיפה קרא 'לנצל את ההזדמנות' לאסור את הפאות גם שלא מצד ע"ז: "הגיע הזמן שנעשה משהו עבור הענין הזה, וצריכים לנצל את ההזדמנות הזאת".

גם לאחר העדות בבד"ץ העדה החרדית הוא אמר "הצלחנו, למרות שזה היה קשה" (הוקלט).

בנוסף, היה לרב דונר "שיתוף פעולה" בענין זה בבית הגרי"ש, כדי להצליח להוציא איסור מהגרי"ש.

וכך כאשר העיד הרב דונר בפני הגרי"ש, מנע הרב אפרתי את כניסתם של אחרים, כדי ש"לא יפריעו" למהלך העדות ולא יפרכו אותה ח"ו, ובאופן זה יהיה מוכרח הגרי"ש לקבל את עדות הרב דונר.

ואת זה אמר הרב דונר בעצמו בשיחת טלפון, שהרב אפרתי דאג לחסום את כניסתו של הגר"ד מורגנשטרן (גדול תלמידי הגרי"ש אלישיב, שהיה בקי בנושא הע"ז מהודו).

גם מכתבו השני של הגר"י בעלסקי, בו הוכיח שהרב דונר לא דייק בעדותו, כנראה לא הגיע אל הגרי"ש.

לאחר מכן הגיעו אל הגרי"ש גדולי ארה"ב (שלא היה אפשר לחסום כניסתם) והוכיחו לו שהעובדות אינן כפי שהציג בפניו הרב דונר, וממילא ההיתר הראשון שריר וקיים, ואמר להם שבוודאי אם המציאות היא כפי שהם מציגים, אז רשאים הם לפסוק להיתר, אבל נתן להם להבין שהוא כבר אינו יכול לחזור בו וכנ"ל, כי יהיה חוכא בעיני הציבור, ולכן מציע להם להקים בי"ד שיכריע, וכצפוי - הרב אפרתי דאג לטרפד את הענין מפני "כבוד התורה" ואמר לרב דונר שלא יעיד בפני הבי"ד, וכך התבטל הבי"ד.

והגאון הרב שמואל פירסט שליט"א, דיין ומו"צ אגודת ישראל בארה"ב, העיד כי ניסה להכניס את ר' צבי ויסמן אל הגרי"ש אלישיב, לאחר עדותו של הרב דונר, כדי שיעיד גם הוא בפניו ויספר את כל הידוע לו, ובבית הגרי"ש אלישיב סירבו להכניסו.

ולמעשה הגרי"ש אלישיב לא "חזר בו" מפסקו הראשון, והוא תמיד שריר וקיים, אם המציאות היא כן. ובפועל רואים שהמציאות היא כן.

ומה שאסר היה מפני שחשב שנשתנתה המציאות, וכן מפני שחשב שרוב השיער מגיע מהודו.

ובעצם הגרי"ש אלישיב הסתייג מפורשות, והודיע שהכל תלוי בבירור המציאות בהודו, הן בהיתר שלו בשנת תש"נ, והן באיסור שלו בשנת תשס"ד, בהיתר כתב שהדברים הם ע"פ מה שהעיד ד"ר מוהן המומחה הגדול ביותר לענייני הודו, ובאיסור כתב שזה "לפי דברי הרב דונר".

ולגבי עצם הדברים, מדובר באריכות מופלגת (וכתבתי בזה עמודים שלימים בפורום לתורה ובפורום אוצר החכמה), אבל על קצה המזלג - כאשר הרב דונר ניסה לגרום לגרי"ש לשנות את דעתו, הוא אמר לו לברר שלושה דברים, והם (כפי שפרסמו האוסרים מדברי הרב דונר):

א. מה חושבים המתגלחים בשעת הגילוח.
ב. מה חושבים המגלחים, שזה עיקר הנפק"מ להלכה (כמובא בתשובתו הראשונה של הגרי"ש).
ג. האם התגלחת היא לפני האליל.

ובכן, כל מסקנותיו של הרב דונר לגבי הדברים הללו, נסתרים בפשטות כאשר צופים בוידאו מהמקום (שזמין כיום ביוטיוב לכל דיכפין).

א. רואים בבירור בוידאו שהוסרטו שם, שהמתגלחים אינם חושבים כלל, אלא צוחקים ומפטפטים ביניהם, כמו כן הוכח מעבר לכל ספק (כנ"ל בתגובות הקודמות שכתבתי) שאין להם מושג מה הם עושים, וחלקם המועט מבין שיש כאן הקרבה אישית וויתור על היופי עבור האליל, אבל לא הקרבת שיער מכל סוג שהוא, או "עבודה בשיער" (היה משוגע אחד בודד שכל היום וכל הלילה צעק את שמו של האליל בלי שום קשר, והמשיך לעשות זאת גם תוך כדי תגלחת, האוסרים עטו על זה כמוצא שלל רב להוכיח את מה שהם רצו להוכיח...)

אבל הרב דונר הביא בפני הגריש"א כל מיני עדויות של הודים שהוא חקר ולדבריהם מדובר בקרבן (שזהו שיבוש של התרגום, הקרבה אישית הפכה ל'קרבן').

ב. אצל המגלחים זה יותר ברור בוידאו - רואים שהם עושים את עבודתם ללא מחשבה, ומדברים וצוחקים ביניהם, וכו'. גם פורסם בתקשורת ההודית שרבים מהם סולקו מעבודתם כי נתפסו לוקחים תשלום מהצליינים, מה שאסור להם.

אבל הרב דונר העיד בפני הגרי"ש שאמרו לו ש"יודעים למה המגלחים באו לכאן", כאשר בעצם זו פרשנות אישית שלו אבל המגלחים אמרו לו שהם נמצאים שם כדי להתפרנס. דבר זה נחשף ע"י הגר"י בעלסקי, וככל הנראה זו הסיבה שאנשי בית הגרי"ש לא העבירו להגרי"ש את מכתבו השני.

ג. ברור לכ"ע שאין שום אליל באולם התגלחת וכך רואים בבירור בוידאו, וזה מקום מטונף (יש שהמציאו שתמונת נוי נחשבת אליל, ואכמ"ל בשיבוש זה).

אבל הרב דונר העיד בפני הגרי"ש שכל ההר הוא איזור קדוש עבורם, וכו', ונחשב "בפני האליל". גם זה מתוך מסקנות שהופרכו עובדתית ע"י הגר"י בעלסקי במכתבו לגריש"א.
 
אכן כעת יצא לאור ספר "להתענג בחכמה" ע"י הגאון רבי אלחנן שרבני שליט"א, ראש ישיבת "לב אליהו", בנו של רבי ראובן שרבני, מראשי ישיבת יקירי ירושלים. ומסתבר שהוא מתכוון לספר זה שיצא כעת לאור. וכבר שלחו לי צילומים של כל העמודים הרלוונטיים מהספר, ולא הספקתי עדיין להעתיק הכל ולשלוח למי שצריך.

כלל דבריו הרלוונטיים - אשרינו שזכינו לכל זה (כי בעבר היתה דעתו של הגרב"צ אבא שאול לא ברורה די צרכה, ואע"פ שכתב במפורש באור לציון ח"א להתיר, עדיין היה מקום להפריח שמועות, ולאט לאט מתפרסם חומר שבעבר לא היה בהישג ידינו):

"בענין הפאה, אמר מור אבי [הגאון רבי ראובן שרבני] בצורה ברורה פעמים אין ספור, ששמע מחכם בן ציון שהוא סובר שהפאה מותרת בצורה מוחלטת, והוסיף מור אבי שלמד עם חכם בן ציון סוגיא זו לאורכה ולרוחבה, ודעתו של חכם בן ציון היתה להיתר גמור. עם כל זה ברור שדרך אמותינו הקדושות מקדמת דנא היה ללכת עם סוגי מטפחות ולא פאה, וברור שיש אפשרות שהמטפחת תהיה לה צורה של צניעות יותר מהפאה, אבל אין נדון זה קשור לעצם ההלכה בגדרי הדין של כיסוי הראש, אלא ענין של צניעות וצורה.

ומחמת שדעתו של חכם בן ציון היתה להתיר את הפאה בצורה מוחלטת, הורה שאפשר ללכת עם הפאה, אע"פ שיש מטפחות שהן יותר צנועות מהפאה, מחמת שהדרך והרגילות בין ציבור בני התורה כיום היא ללכת עם הפאה, סבירא ליה שאשה לא צריכה להרגיש את עצמה שונה מכולן. ודעתו של חכם בן ציון היתה שיש משמעות רבה להיכן מרגישה האשה שייכת, ואם תלך עם מטפחת תסומן האשה כמשתייכת לציבור שאינם בני תורה כ"כ...

זאת ועוד, פעמים שבמשפחתה רובן או כולן הולכות עם פאה, ואם אחת מהן תלך עם מטפחת תהיה לה הרגשה של יוצאת דופן, ואולי גם הרגשה פנימית שאינה נראית מטופחת כמו כל משפחתה, והניסיון הראה לו לחכם בן ציון שהבעיות שנוצרות מכך גדולות מאוד, הן בענין שלום הבית עם בעלה, והן בענין הרגשת הביטחון העצמי של האשה בתוך משפחתה. לכן הורה חכם בן ציון שלא ללכת עם המטפחת, כי כאמור מצד עצם הדין סבירא ליה שהפאה חשובה ככיסוי בדיוק כמו המטפחת, ומחמת כן צריך לתת את הדעת והמשקל שאפשר שראוי ללכת עם הפאה למרות שבכללות יש סוגי מטפחות שיותר צנועות מהפאה.

עוד סיבה חשובה ששמעתי ממור אבי, וכמו כן שמעתי מבנו של חכם בן ציון - רבי אליהו אבא שאול זצ"ל, וזה מחמת שרבות מההולכות עם המטפחת מתגלה שיער ראשן מלפנים, בין בכוונה ובין שלא בכוונה, ומצד זה העדיף את הפאה ששערות האשה מכוסות לגמרי.

ולפני שנים רבות הייתי בביתו של הגאון רבי אליהו אבא שאול זצ"ל ואמר לי שיש לו מכתב מאביו זצ"ל בו מבואר תשובה לשאלה באשה נשואה הנותנת מטפחת על ראשה אלא שמקצת שערותיה מגולות, האם עדיף שתחבוש לראשה פאה נכרית המכסה כל שערותיה? ותשובתו של חכם בן ציון היא שיש עדיפות ללכת עם הפאה.

ואח"כ הראוני תשובה ערוכה ויסודית מאוצרותיו של חכם בן ציון, ומחמת שתשובה זו כלול בה למתבונן כמה מן הדברים שכתבנו לעיל, לכן ברשות בני ביתו אכתוב תוכנה, בזה הלשון: "הנה יש לברר אם יש בפאה נכרית איסור משום דת יהודית או מראית העין. וכבר נודע שנחלקו בזה גדולי הפוסקים ובראשם השלטי גיבורים והרב באר שבע, שבשלטי הגיבורים בשבת (דף ס"ד ע"ב) כתב להתיר, והוכיח מהגמ' שם, ובבאר שבע בסימן י"ח האריך לדחות את הראיות, ע"ש.

והרמ"א בסי' ע"ה סעיף ב' כתב כדברי השלטי גיבורים. וכן הביא גם כן בדרכי משה בסימן ש"ג בשם השלטי גיבורים שאין בו משום ערוה. וכן פסקו שם בסי' ע"ה הלבוש והמג"א והפרי מגדים, ע"ש. וראה בכף החיים שם אות י"ט שכן הסכמת האחרונים להתיר. ובספר אור לציון תשובות חלק א' או"ח סי' י"א נתבאר בראיות ששיטת הרמב"ם ומרן שכל ענין דת יהודית תלוי במנהג המקומות, שפירוש דת יהודית הוא מנהג בנות ישראל, ומקום שלא נהגו בו מנהג מסוים אין בו איסור משום דת יהודית, ע"ש באורך.

והוא הטעם גם כן למה שנוהגות הנשים כיום לכסות את הראש במטפחת אחת בלבד, אע"פ שלדעת הרמב"ם ומרן השו"ע בעינן שני כיסויים כמבואר שם בספר. כיוון שדת יהודית תלוי במנהג המקומות, וא"כ כיוון שנהגו כעת רק בכיסוי אחד, שוב אין חיוב מצד דת יהודית לצאת בשני כיסויים. ובזה אתי שפיר המנהג, שהמנהג כיום לצאת בכיסוי אחד בלבד הוא אף לשיטת מרן, ולא צריך לומר שנהגו בזה דלא כמרן.

ולכן נראה שכיוון שהיום המנהג נתפשט לצאת בפאה נכרית, א"כ אע"פ שבזמן הקודם בני ספרד לא נהגו כן, וכמש"כ בשדי חמד (באסיפת דינים מערכת ד' אות ג'), וכן היה המנהג בכמה מקומות באשכנז ובפולין, מכל מקום כיוון שכיום המנהג הוא שנשים נשואות יוצאות בפאה נכרית, שוב אין בזה איסור משום דת יהודית לדעת הרמב"ם ומרן.

ונראה עוד שאף הרב באר שבע הנ"ל והיעב"ץ (במו"ק שם ובשאילת יעב"ץ ח"א סי' ט') והחת"ס (בסי' ע"ה שם) ועוד אחרונים שאסרו פאה נכרית משום דת יהודית, אפשר שגם מודים להרמב"ם והשו"ע שהדבר תלוי במנהג המקומות, ובמקומות שנהגו ללכת בפאה נכרית גם הם מודים שאין בזה משום דת יהודית, וכל מה שאסרו הוא משום שבמקומותיהם לא היה מנהג לצאת בהם...

והנה כמה אחרונים אסרו פאה נכרית משום מראית עין, שיבואו לחשוב שהיא שערותיה ממש, וכן כתב מהר"ש קלוגר בשנות חיים (תשובה שט"ז) ובתפארת ישראל (על המשניות פ"ו משבת משנה ה') ומהרי"ל דיסקין (בק"א סי' רי"ג) ועוד אחרונים. וטעם זה לא שייך כיום, שדבר ידוע הוא שנשים נשואות נותנות פאה נכרית לראשם ורובא דעלמא ידעי שהיא פאה נכרית.

ובכה"ג ודאי שאין בזה משום מראית עין, וכ"כ במשנ"ב סי' ע"ה ס"ק ט"ו, שרק במקום שאין המנהג ללכת בפאה נכרית יש לחוש משום מראית עין, ע"ש. הרי לנו שאין לאסור פאה נכרית בזמננו שנהגו בה, לא משום דת יהודית ולא משום מראית העין.

אמנם ודאי שמטפחת המכסה את כל הראש עדיפה משום צניעות על פאה נכרית. אלא שיש לדון במטפחת שאינה מכסה את כל הראש, וחלק מהשערות נראות, האם היא עדיפה על פאה נכרית. והנה ידועה המחלוקת בין מהר"ם אלשקר בסי' ל"ה שסובר שמקצת השיער שנהגו לגלותו כגון שיער שבצדעיים והצמה אין בו איסור, והחת"ס באו"ח סי' ל"ו שאסר בזה לגמרי. וראה מש"כ באור לציון שם שעכ"פ לכ"ע אין בגילוי מקצת שיער איסור מהתורה ואינו אלא מדין דת יהודית, ע"ש. ולפ"ז מקצת שיער תלוי במנהג המקומות, אלא שאין איתנו יודע עד כמה היה המנהג לגלות. ולכן לכתחילה אין לאשה לגלות כלל שערות ראשה, כיוון שיש בזה חשש משום דת יהודית. ועוד יש להיזהר במקצת שיער, אפילו בשיער שנהגו בודאי לגלותו, משום שהזוהר בפרשת נשא החמיר מאוד בגילוי אפילו מעט שיער, ע"ש, והובא במג"א בסי' ע"ה ס"ק ד', ויש לחוש לזה.

ולכן נראה שכיון שפאה נכרית אין בה בזמננו שום איסור אף מצד דת יהודית, ורק מטפחת המכסה את כל הראש עדיפה עליה משום צניעות, ואילו גילוי מקצת שיער יש בזה ספק איסור דת יהודית, ובעיקר שלפי הזוהר הדבר חמור מאוד אף שמגלה רק מעט משערה, יש להעדיף פאה נכרית אם יודע באשתו שאם תשים מטפחת תגלה מקצת משערותיה. ע"כ התשובה.

ואגידה נא עוד דבר בזה ששמעתי בילדותי ממור אבי זצ"ל שאמר שכשלמד הסוגיא עם חכם בן ציון הוסיף מור אבי סברא גדולה בענין הכיסוי הנוסף מצד דת יהודית, שמכיוון שבכל פאה יש רשת שתופסת את השיער, הנה הרשת עצמה חשובה ככיסוי אחד, ושיער הפאה חשוב כעוד כיסוי, והרווחנו בזה דת יהודית גם ללא ביאורו של חכם בן ציון שדת יהודית תלויה בכל מקום לפי מנהגו, ע"ש בתשובתו שהרחיב לבאר דכל חיוב הרדיד מצד דת יהודית הוא רק במקום שנהגו ללכת בו, ע"ש. ומור אבי אמר שחכם בן ציון שמח בסברא זו, ואמר מה הם רוצים? הרי יש בפאה גם דת יהודית...

ולמרות שכך היתה דעתו של חכם בן ציון בצורה ודאית, מכל מקום היו רבים שמסרו דברים בשמו שלא כדת, ויש לזה כמה סיבות. הסיבה הראשונה, שלפעמים היה חכם בן ציון מרגיש שמי שבא לפניו אינו שואל בשביל ידיעת ההלכה בטהרתה אלא רק מחמת הרצון לעורר פולמוס בין החכמים, ולכן מיד היה פוטר אותו בתשובה שבוודאי היותר צנוע הוא הכיסוי במטפחת וכו', והיה השואל יוצא ממנו בהבנה שכך דעתו גם בעצם ההלכה.

והסיבה השניה, משום שלפעמים היה מורה בפשיטות ולכתחילה לאנשים שהיותר טוב הוא ללכת עם מטפחת, בגלל שעצם ההליכה עם מטפחת יכול להיות בזה יותר צניעות, לכך כשהיה רואה שטוב להם מצד כל השיקולים שהאשה תלך עם מטפחת, היה מורה לעשות כן.

והסיבה השלישית היא מחמת הנהגתו של חכם בן ציון בענין ההוראה בכללות, ואעתיק כאן מה שכתוב אצלי מדבריו של מור אבי זצ"ל בענין זה: הנהגה מיוחדת במינה היתה לחכם בן ציון בנוגע לפסיקותיו ההלכתיות. הנהגה זו נבעה מתוך ענוותנותו היחודית, והיא שאף שטבע האדם שכשמסיק בדעתו לאחר עמל ויגיעה שיטה להלכה, הוא מאוד חפץ לפרסמה ולהודיעה ברבים, וכמה הנאה תהיה לו אם יראה שאכן נשמעים לו ועושים כדבריו, לכן מצד הטבע מנסה בכל דרך להשמיע דבריו, וכן להעיר לאלה שרואה שעושים שלא כדבריו. אמנם לא כן היתה רוחו של חכם בן ציון, ועם כל זה שהיה ראש לכל בני דורו בלימוד ההלכה ושיטת הסוגיא, מכל מקום מתוך עבודת המידות שהיתה לו, מעולם לא מצא סיפוק לעצמו בזה שישמעו אנשים את דבריו, ובדרך כלל היה מוסר לתלמידיו את דבריו והיה אומר להם כך דעתי הבוחר יבחר... ואף שמצד גדרי ההלכה היה יכול להורות להקל ולהחמיר כמו מה שהוא סובר, מכל מקום המעיט את עצמו והורה לאחרים לעשות שלא כדבריו.

ודע שאף שהנהגה זו היא הנהגה מופלאת של חסידות וענווה, מכל מקום צריך גם לדעת שדין גרמא לכמה וכמה מדבריו שלא הובנו נכונה עד היום, כי יש מי ששאלוהו שאלות ואומרים 'כך שמעתי מחכם בן ציון', אבל באמת שדעתו היתה הפוכה לחלוטין, וכמו שראינו ושמענו בענין הנ"ל הוא כיסוי הראש, שיש אשר העידו עדות נאמנה ששמעו מחכם בן ציון שצריך ללכת עם מטפחת, ואמנם כך היה באמת, אך אותם שומעי לקחו לא באו אל סודו ולא שמשו כדבעי, ופעמים שהיו שואלים רק בשביל לשמוע מה שהם רוצים, וחכם בן ציון לא ראה צורך ולא ראה ענין להכריח אותם לעשות כדעתו ושיטתו, ונתן להם ביד רחבה לעשות כמו שהם רצו לשמוע, כי כאמור לעיל כל שלשואל [לא] היתה דעה עצמית בנדון, לא חשב חכם בן ציון שהוא צריך לשכנע אותו לעשות כדבריו, ואם אכן זיהה אצל השואל חשבונות שונים שאינם מעצם ההלכה, לא חשש לומר להם דברים שיכולים להשתמע כהפוכים מדעתו, ודוגמאות רבות לזה.

וכאמור, אחת מהן היא בענין הפאה הנזכרת, שכמה פעמים שאלוהו והיה מתחמק ואומר 'בוודאי שיותר כדאי ללכת עם מטפחת', כי גם הוא סבירא ליה מה שכל בר דעת מבין שהמטפחת יכולה להיות יותר צנועה מהפאה, ואף שהוסיפו לשאול 'והרי אשת כבודו הולכת עם פאה', היה משיב להם 'אולי כך היא רוצה', וכל זה היה אמת לאמיתה, ללא שום סתירה לדעתו והכרעתו בהלכה זו, אבל אותם השואלים שלא שימשו כל צרכם לא ידעו ולא יבינו, וזועקים ברחובה של עיר 'כך אמר לי חכם בן ציון', וכמובן לכל בר דעת שאלו דברי הבל שאין להם שחר, עד כאן תורף דברי מור אבי זצ"ל. ומזה יבין המבין שלא כל אחד ראוי למסור את שיטת חכם בן ציון להלכה, אלא רק אלו ששמשוהו ולמדו לפניו וידעו נאמנה את שיטתו וסברתו בכל דבר וענין.

מור אבי היה מרבה לדבר על מעלתו של חכם בן ציון, שהיה מבליג על עלבונו, ובזכות זה זכה שברכותיו עשו פירות, וחולל מופתים בצורה עצומה, ואחת מהדוגמאות ששמעתי ממור אבי בהיותו מדבר במעלה זו של חכם בן ציון היתה על הנהגתו המופלאה של חכם בן ציון בזמן פולמוס הפאה. דעתו של חכם בן ציון היתה להקל לאשה לכסות ראשה בפאה ללא חשש ופקפוק, ואת עיקר דבריו מסר כדרכו בתורה שבע"פ לתלמידיו בשיעורים. אמנם פירסם בזמנו גם תשובה קצרה בהלכה בה מיישב את קושיות הבאר שבע על שיטת שלטי הגיבורים.

והנה אחד מגדולי ההוראה המיוחדים בזמנו הגיב על תשובה זו באריכות ובתקיפות וניסה לסתור את דבריו, ובתוך דבריו הוסיף שכפי הנראה חכם בן ציון התיר את הפאה בגלל רצונה של אשתו, והיה חילול ה' גדול לחשוד בגאון ישראל חסידא קדישא מיני הבלים כאלו, ואף שברור שהתבטאות זו באה בשעת חימום מתוך סערת הויכוח ההלכתי, מכל מקום היו מתלמידיו של חכם בן ציון שרצו לצאת במחאה וזעקה על התבטאות זו, משום שנאמרה ברבים, בפני אנשים פשוטי עם, שמתוך פשטותם הבינו את הענין כמו שהוא.

אמנם חכם בן ציון לא הסכים כלל להגיב, לא הוא עצמו ולא מי ממקורביו. כשדיבר איתו מור אבי על ענין זה הפטיר בצער שנראה מתוך קושיותיו של אותו חכם שכלל לא נחית לעומק דבריו בענין זה, ואם היה מעמיק היה רואה שטענותיו אין להם תחילה וסוף, והוסיף עוד שמחל לאותו חכם מחילה גמורה על דבריו, ואין רצונו שיעסקו כלל בענין זה.

עוד אמר לי מור אבי שהוא למד סוגיא זו עם חכם בן ציון לעומקה לאחר נישואין, ואז נשא ונתן חכם בן ציון באורך וברוחב, ומתוך יגיעתו בסוגיא ובפוסקים הסיק שכך הדין להלכה ולמעשה, ובשעה שהתעורר האי פולמוס אמר לו חכם בן ציון הלא ידעת שהתרתי את הפאה כמעט עשרים שנה לפני שבביתי חשבו לכסות את הראש עם פאה.

ואגב דאיירינן בהכי אוסיף עוד מה ששמעתי בהאי עניינא ממור אבי זצ"ל, וסיפר שלפני חתונתו רצה מאוד שמרת אמי תכסה את ראשה במטפחת ראש משום צניעות וחסידות, וכך רצתה גם מרת אמי תחי', וכששמע מכך חכם בן ציון אמר לו שלדעתו בשום אופן לא כדאי להם לנהוג כך, וטעמו בצידו שהרי שיטתו והבנתו שענין הפאה הוא מותר לכתחילה ללא ספק וללא פקפוק, ואמר 'איני סובר שזה קולא בהלכה אלא שיטה ברורה הלכה למעשה לכתחילה, ואף שאמנם מצד טהרת ומעלת הצניעות אין ספק כלל שעדיף לכסות השיער במטפחת הראויה, מכל מקום לפי מקומנו וצורת החברה בזמננו לא כדאי לכם הדבר, שהרי כל נשות המשפחה מכסות ראשן בפאה, וכך גם צורת כלל בני התורה כיום, ונמצא שאם אשתך תכסה ראשה במטפחת תמיד תוכל להיות לה הרגשה נחותה ולא טובה, ומכיוון שהדבר מותר לכתחילה, לא כדאי לך לנהוג הנהגת חסידות על חשבון הרגשת הלב של ביתך, כי אין זה מדרכי ההנהגה ואין זה מדרכי החכמה'. והוסיף לשכנע את מור אבי בענין זה. כל זה שמעתי ממור אבי זצ"ל.

ועוד ראיתי להוסיף, כי בערך עשר שנים לפני פטירתו של מור אבי התפרסמו בכל ירושלים וערי הספר מודעות רחוב גדולות וכן עלונים בבתי הכנסת, בהן מופיעה עדותו של מור אבי שאמר לו חכם בן ציון שחייבים להלכה לכסות את הראש במטפחת ולא בפאה. ואנכי הראיתי למור אבי עלון זה, ואעידה נאמנה שמיד כשראה זאת השליך את הנייר מידו לארץ תוך הבעת פנים של זעזוע מיאוס וחרדה, ואמר לי בזה הלשון "שקר וכזב! איך לא מתביישים לשקר? פעם היה ערך למילה כתובה! עכשיו תלמד מזה לא להאמין אפי' לדברים הכתובים, כי מי שמעז פניו לשקר בעל פה לבסוף ישקר גם בכתב". עד כאן דבריו.

והנה עדות זו הנדפסת בשמו של מור אבי הובאה בשם אחד מחבריו של מור אבי, מגדולי מורי ההוראה שיחיה, והוא היה ידיד נפשו של אבא זצ"ל. ובזמנו אמר לי מור אבי שחלילה לחשוב או לחשוד בחברו ידיד נפשו [שהמציא דבר זה בשמו], אלא הכל מרישא לגמירא הוא עדות שקר של אלו השוטים שהדפיסו הדברים, ועשו להם שיטה חדשה לדון ולפלפל בענייני הלכה עמוקים על גבי מודעות רחוב ושלטי חוצות, והם אלו המפיצים עדות על עדות, דברי שקר ודברי הבל, וכל הנדפס שם הוא שקר וכזב מתחילתו לסופו. ואכן שאלתי את בנו של אותו ת"ח, חברו של מור אבי, ושאל את אביו והעיד שהכל שקר מרישא לגמירא, לא היה ולא נברא כלל.

ועוד הוסיף בנו של אותו ת"ח... וכתב לי בזה הלשון: ככלל שמעתי מאבי שהארגון הזה (ששמו לעצמם מטרה להילחם בענין הפאה) רב נזקו על תועלתו, הגם שיתכן וכוונתם לשם שמים, וראה נא מה שעשו עם מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שחתכו דבריו בהסרטה, הגם שהתיר בבירור גמור ואאמו"ר ישב שם (כי הוא בבי"ד משמר התורה) וראה שקיצרו הדברים וסילפום, ודי בזה.

היה מעשה במשפחה אחת שבנותיה הגיעו לפרקן ובגרו ולא מצאו זיווגן, ואם המשפחה היתה תמיד מבקשת ממור אבי להתפלל עליהם וכו', ופעם אחת אמר לי מור אבי שאינו יודע אם צריך להתפלל עליה, אלא מה שצריך זה לרפא את האמא מעקשנותה וממילא יהיו שידוכים לבנותיה, וכששאלתי אותו להבין פשר דבריו, אמר לי שהאמא מתעקשת מאוד שבנותיה לא יחבשו פאה, ובשבילה פאה היא בגדר עבודה זרה ולכן פוסלת הרבה שידוכים לבנותיה, ואם אך היתה מסירה את התנגדותה היו הרבה הצעות, כי ידע שהרבה הצעות נופלות מחמת שמיד כשנודע לבחורים על ענין המטפחת היו מורידים את הענין. ואמר לי מור אבי, זה מה שקורה כשאשה חסרת דעת מכניסה את עצמה לענייני הלכה, שזה מקום שלא שייך אליה כלל, ונגרם מזה שנים של עגמת נפש לכל בנותיה, והכל בגלל עקשנות שנובעת מקיצוניות שאינה במקומה.

עוד היה מעשה עם חברי בישיבה שנפגש פעמיים והיה מאוד מרוצה, ולאחר מכן התברר שהבחורה אינה חפצה ללכת עם מטפחת אלא רק עם פאה, והבחור חזר לישיבה לאחר הפגישה, ואמר לי שרוצה מיד להוריד את ההצעה, כי בשבילו הפאה הוא לא נושא שיכול להיות כלל. ואמרתי לו שלפי דעתי הוא צריך לשאול אדם גדול היאך לנהוג, וביקש ממני לשאול את מור אבי, ומיד התקשרתי לשאול, והשיב לי מור אבי שפשוט שאין לו להוריד שידוך על דבר כזה. וגם אחר שהסברתי למור אבי שאותו חבר מחשיב את חכם עובדיה יוסף לרבו המובהק ולכן אין לו רצון להתפשר בכגון דא, אמר לי מור אבי שאין לו שום ספק שלפי משקל הדברים בהלכה גם חכם עובדיה עצמו היה מורה לו שלא לעשות מזה ענין ולהמשיך את השידוך.

אך דעתו של אותו בחור לא נתקררה וחשש מאוד שלפי חכם עובדיה הדבר הוא איסור חמור, ולא יכול להיות שהוא יורה להקל בכגון דא, ואמרתי לו אם כן אנסה להתקשר לחכם עובדיה ונשאל אותו את השאלה, ואתה תשמע את דבריו ומה שיורה לך כך תעשה. ואכן מיד התקשרתי לביתו של הרב וביקשתי לדבר עמו, וחכם עובדיה לקח את הטלפון, והסברתי לו את הענין, והדגשתי שהבחור נמצא רק בשלב פגישות ואין כאן שום מימד של ביטול שידוך וכו', רק שאנחנו רוצים לדעת אם אפשר להמשיך את הפגישות או להודיע שזה לא מתאים, וחכם עובדיה השיב לנו בצורה ברורה שלא מורידים הצעת שידוך בשביל זה, ואם הבחורה טובה בעיניו עליו להמשיך את השידוך ולא להוריד".
 
כעת היה לי דיון עם מו"צ מפורסם מאוד, והוא כתב לי כהאי לישנא: "בעיני פשוט שמי שחושב שללכת בפאת קאסטם ארוכה ויפה יותר צנוע מאשה צנועה וחסודה שהולכת עם מטפחת עדינה מלאה הוא פשוט אוויל, תסלח לי על הביטוי".

כמובן שבתחילת תגובתי אליו מחיתי על הכינוי שהשתמש בו, כשהוא מדבר באופן כללי, אבל למעשה מדבר על גדולי עולם שסברו כך (והם סברו שהרבה נכשלות בזה, ולכן ההוראה הכללית היא פאה, אע"פ שיש גם "צנועה וחסודה עם מטפחת מלאה").

לאחר מכן שאלתי אותו שאלה פשוטה מאוד: אם לאשה יש שתי חצאיות, אחת מהן יפה מאוד, ואחת מכוערת מאוד, שק ואפר, אבל בכל כמה דקות מחליקה ונראה הבשר, בשיעור שתי אצבעות, שלוש ארבע וחמש, עד שמרימים וחוזר חלילה.

מה עדיף?

לא היופי הוא הקריטריון כאן, אלא עצם הכיסוי!

(מבלי להיכנס לכל שאר הטעמים שהזכיר בספר הנ"ל, שמחמתם יש להעדיף פאה).
 
כמובן שבתחילת תגובתי אליו מחיתי על הכינוי שהשתמש בו, כשהוא מדבר באופן כללי,
פשוט אוויל, תסלח לי על הביטוי".
יפה מאוד שמחית במי שקורא לרבים מגדולי ישראל "אוילים" ה' ישמור ויציל.
ולא אתה צריך לסלוח לו על הביטוי הם אלו שצריכים לסלוח לו.
 
כעת היה לי דיון עם מו"צ מפורסם מאוד, והוא כתב לי כהאי לישנא: "בעיני פשוט שמי שחושב שללכת בפאת קאסטם ארוכה ויפה יותר צנוע מאשה צנועה וחסודה שהולכת עם מטפחת עדינה מלאה הוא פשוט אוויל, תסלח לי על הביטוי".

כמובן שבתחילת תגובתי אליו מחיתי על הכינוי שהשתמש בו, כשהוא מדבר באופן כללי, אבל למעשה מדבר על גדולי עולם שסברו כך (והם סברו שהרבה נכשלות בזה, ולכן ההוראה הכללית היא פאה, אע"פ שיש גם "צנועה וחסודה עם מטפחת מלאה").

לאחר מכן שאלתי אותו שאלה פשוטה מאוד: אם לאשה יש שתי חצאיות, אחת מהן יפה מאוד, ואחת מכוערת מאוד, שק ואפר, אבל בכל כמה דקות מחליקה ונראה הבשר, בשיעור שתי אצבעות, שלוש ארבע וחמש, עד שמרימים וחוזר חלילה.

מה עדיף?

לא היופי הוא הקריטריון כאן, אלא עצם הכיסוי!

(מבלי להיכנס לכל שאר הטעמים שהזכיר בספר הנ"ל, שמחמתם יש להעדיף פאה).

יפה מאוד שמחית במי שקורא לרבים מגדולי ישראל "אוילים" ה' ישמור ויציל.
ולא אתה צריך לסלוח לו על הביטוי הם אלו שצריכים לסלוח לו.
רק כדי להבין, יש מגדולי עולם שסברו ש"פאת קאסטם ארוכה ויפה" זה "יותר צנוע" ממטפחת ? [לא נכתב בלשונו שמגלה שתי אצבעות אז אני מניח שמדובר בסתמא ויש חשש שתגלה ואולי לא תגלה, ועדיין לפאה ארוכה ויפה יש מראה פחות צנוע, זה לא מוסכם ?]
 
כלל דבריו הרלוונטיים - אשרינו שזכינו לכל זה (כי בעבר היתה דעתו של הגרב"צ אבא שאול לא ברורה די צרכה, ואע"פ שכתב במפורש באור לציון ח"א להתיר, עדיין היה מקום להפריח שמועות, ולאט לאט מתפרסם חומר שבעבר לא היה בהישג ידינו):
כמדומני שזו הודעת סיכום למאות ההודעות הנפלאות של הרב @משיב כהלכה, וכוללת בקרבה התייחסות להרבה נושאים.
העיקריים שבהם:
1. היתר הפאה בדורנו הוא לכתחילה.
2. כיסוי במטפחת כשמתגלה חלק מהשער, מה עדיף.
3. המשקל של הפשקוילים המפורסמים ברחובות.
4. עדויות של תלמידים שאמר להם שעדיף מטפחת.
5. התייחסות לכך שהרבנית חבשה פאה.
 
רק כדי להבין, יש מגדולי עולם שסברו ש"פאת קאסטם ארוכה ויפה" זה "יותר צנוע" ממטפחת ?

בוודאי, אף אחד לא סייג את דבריו לפאה מכוערת דוקא. הסתייגו מפאות בולטות וחריגות, כמו בכל פריטי הלבוש, וכמו שמטפחת בולטת וחריגה אסורה.
 
אני מניח שמדובר בסתמא ויש חשש שתגלה ואולי לא תגלה

הוא יוצא מנקודת הנחה שגויה שהכל בסדר, אבל למעשה כמה וכמה מגדולי הדור כתבו שהבעיה במטפחת נפוצה מאוד, ולכן גם אם אשה אחת תחליט לכסות היטב, עדיין לא יכולה לערוב לכולן, ולדוגמא זה מה שאמר הרבי מליובאוויטש:

"ובפרט שכאמור זהו נוגע לרבים, שאפילו אם פלונית אומרת שבהנוגע אליה אין נפקא מינה באיזה אופן תכסה ראשה, כיון שבכל אופן יהיה הכיסוי כדבעי, מובן שאינה יכולה להבטיח בהנוגע לאחרות וקל להבין".

"יכולה היא לטעון, שהיא תלך לבושה במטפחת כראוי. בודאי שטוב הדבר אם יהיה כך, אבל מהמציאות יודעים שאין הדבר כן".

"הרבי לא היה שבע רצון, והגיב כי טבע המטפחת לרדת מעל הראש. הכלה אמרה שאכן תיזהר להחזירה למקומה במקרה כזה. הרבי לא קיבל את דבריה, ואמר שהניסיון הראה שלא ממהרים להחזיר את המטפחת במקרה שהיא נשמטת".
 
ועדיין לפאה ארוכה ויפה יש מראה פחות צנוע, זה לא מוסכם ?

מראה יותר יפה, לא "פחות צנוע". צניעות איננה כיעור.

במקום שרוב הנשים הולכות עם מטפחת ואשה בודדת הולכת עם פאה, בוודאי שזה פחות צנוע, ואפילו יש בזה פריצות. אבל במקום שנשים רבות הולכות עם פאה, אין בזה שום מימד של חוסר צניעות, אלא אם הפאה בולטת וחריגה. יש רק מימד של תוספת יופי. האם תוספת יופי זה חסרון בצניעות? עיין כאן שחז"ל לא ראו בעיה בזה, אלא בעצם יציאה של אשה לרחוב שלא לצורך.
 
בוודאי, אף אחד לא סייג את דבריו לפאה מכוערת דוקא. הסתייגו מפאות בולטות וחריגות, כמו בכל פריטי הלבוש, וכמו שמטפחת בולטת וחריגה אסורה.

מראה יותר יפה, לא "פחות צנוע". צניעות איננה כיעור.

במקום שרוב הנשים הולכות עם מטפחת ואשה בודדת הולכת עם פאה, בוודאי שזה פחות צנוע, ואפילו יש בזה פריצות. אבל במקום שנשים רבות הולכות עם פאה, אין בזה שום מימד של חוסר צניעות, אלא אם הפאה בולטת וחריגה. יש רק מימד של תוספת יופי. האם תוספת יופי זה חסרון בצניעות? עיין כאן שחז"ל לא ראו בעיה בזה, אלא בעצם יציאה של אשה לרחוב שלא לצורך.
אפשר לדון על ההודעה האחרונה בעיקר, מפני שכת"ר לא דן בנושא המשיכה, אלא רק על יופי, ובגד שגורם תוספת משיכה הוא בפירוש פחות צנוע.
אבל זה לא מה ששאלתי, ועל מה ששאלתי אשמח אם יש לכת"ר מקור מתוך הידע המרשים ביותר בנושא, האם יש שסברו שפאה יפה וארוכה היא יותר צנועה, לא שהיא מותרת, לא שהיא עדיפה מפני החשש הסביר שבעלת מטפחת תגלה שערות, לא מפני החשש שלא להדמות לבני התורה, לא מפני שאר שיקולים נכבדים, אלא שהיא יותר צנועה, זה היה חדש לי, ואשמח כאמור למקורות.
 
ראשי תחתית