לחצו כאן – תרומה לשמואל

הערות על ספר "אוצר השיער" בדין פאה

גם מה שכתבת שמה שכתב הראב"ן בתירוצו "ואף על פי ששערה נראה, כיון שאין בשרה נראה ליכא למיחש להרהורא" כוונתו בזה גופא כדברי השלטי גיבורים ששיער שלא נראה עם הבשר אינו ערוה – במחילה הוצאת דברים מהקשרם.
כי כוונתו פשוטה לעניין אחר לגמרי. דכאמור שם הקשה מדוע רבי יהודה לא חשש להרהורא באותה אלמנה ש"קרעה את בגדה ופרעה שערותיה" – דמשמע מזה שהתגלה 'בשרה' ו'שערותיה' ולא חשש לזה, בשונה מאצל סוטה שכן חשש בגילוי הלב והשיער, ועל זה תירץ, דשאני בההיא דאלמנה, דלגבי הבשר – באמת לא היה גילוי בשר, ומה שכתוב שקרעה את בגדיה – הכוונה רק לבגדים החיצוניים (יתכן שהכוונה לרדיד), ומה שגילתה את שערה – לא חייש רבי יהודה בגלל זה לבד, כי רק כאשר איכא גם גילוי בשר וגם גילוי שיער – כמו בסוטה שמגלים גם את ליבה וגם את שערותיה - חייש רבי יהודה להרהורא, משא"כ כאן באלמנה שרק שערותיה היו גלויות, לא חייש להרהורא.
נמצא דאין שום קשר מהראב"ן הנ"ל לא לדברי השלטי גיבורים ולא להקדמה של חן וכבוד.

כתבת שהוצאתי את דבריו מהקשרם, אבל לא הסברת מדוע. כתבת תשע שורות ללא שום תוכן, וסיימת - נמצא שאין שום קשר בין הראב"ן לבין השלטי גיבורים, כאשר שפתיו ברור מיללו - אין הרהור אלא כאשר נראה הבשר עם השיער, ולא השיער לבדו. מילה במילה כדברי השלטי גיבורים.
 
ודע עוד, דאין ללמוד ממ"ש הראב"ן שרבי יהודה התיר כאן כיון שאין בשרה נראה אלא רק השערות - שאין הרהור בשערותיה בלא הבשר, דהא א"כ כבר תלמד מחכמים שגם גבי בשר אין הרהור, אלא הביאור הוא דדוקא בכה"ג דהתם אין לחשוש בזה כ"כ להרהור, וכמו שפירש בזה המאירי (סוטה שם): שאין החשק מצוי בדבר שעיקרו עשוי לנוול ושכבר הוחלפו בגדיה בבגדים שאינם של נוי. עכ"ל. אלמא ההיתר מצומצם דוקא במקרה שם (ויתכן שזהו גם בצירוף שאין זה ממש ברשות 'הרבים', אלא רק בפני הדיינים, דבהא פחות איכא למיחש למכשול, ויל"ע). וזה פשוט.

מדוע אין הרהור בסוטה לדעת חכמים, זה ענין אחר והתבאר במקומו.

אבל כאן כותב הראב"ן במפורש שהשיער אינו מביא הרהור אלא אם כן נראה עמו הבשר, ולא מדובר בסוטה אלא באשה רגילה שחייבת לכסות ראשה, ואתה פשוט מתעלם מדבריו תוך לוליינות מילולית סחור סחור, ללא שום תוכן ממשי.

וכמובן שמה שכתבת שאין זה ברשות הרבים אלא בפני הדיינים, זו אוקימתא ללא שום הכרח, וגם הדיינים הם שלושה אנשים זרים ונחשב כחצר דשכיחי בה רבים ולא כביתה הפרטי.

גם ברור ופשוט שלא מדובר בהצגה בפני בית הדין כמו הצגה מול וועדה רפואית של ביטוח לאומי, אלא רבי יהודה ממליץ לה לנהוג כמו אשה אבלה, דהיינו מנהג ברור ופשוט של נשים אבלות היה לפרוע צמתן ולאו דוקא ברשות היחיד אלא גם כאשר יוצאים החוצה כמו אותה אשה שיצאה לבית הדין.
 
וכן מוכח בסנהדרין (קי.) הנ"ל דג"כ מובא לשון זו "וסתרה למזייה" ומבואר שם שזה באיסורא כמובן, וא"כ פשוט שגם מאי דאמרינן ביבמות הנ"ל לשון זו ממש "סתרי מזייך" אין זה משום שאכן זה מותר וכך הנשים היו נוהגות כדכתב הכותב, אלא הוא רק היתר מצומצם שם, וברור.

לא מיניה ולא מקצתיה, כי היה זה בתוך ביתה ומבואר להדיא בגמ' כתובות ע"ב שבתוך ביתה מותרת לפרוע שערותיה וכך נהוג מזמן מתן תורה, ואפילו בחצרה דעת רוב ככל הראשונים שמותר הדבר, רק הזוה"ק החמיר בזה אבל בתלמוד חלקו עליו וכנ"ל.

וכמובן שלא מדובר בהיתר מצומצם וכדומה, והדברים שאתה כותב מוכיחים חוסר הבנה בכל הסוגיא ביבמות קט"ז, כי אמר לה לפרוע שערותיה כדרך אשה אבלה, ומשמע שזה היה המנהג אצל כל הנשים האבלות: מספד, קריעת הבגדים ופיזור הצמה.

וכן כתב הגאון רבי ישראל ליפשיץ בביאורו "תפארת ישראל" (חולין פרק ד משנה ו) על הפסוק בישעיה "גלי צמתך": "רצונו לומר סתרי קליעת שערותיך, כי כך היה דרך אבילות בנשים המזרחיות, כיבמות דף קט"ז, דקאמר סתרי מזיך".
 
[בפרט שמשמעות דברי הראב"ן היא דהכא אין לחוש להרהור השיער באופן כללי (מכיון שאין עמו גם גילוי בשר), ולא שההיתר הוא רק בשערות מסויימים כצמותיה, ועל כרחינו דהכא שאני וכנ"ל].

לא, אלא משמעות דבריו שאין לחוש להרהור השיער היוצא מהכיסוי כי לא נראה עמו הבשר. ובזמן חז"ל היה זה רק צמתה. ונהגו הנשים לפרוע הצמה בעיתות מיוחדות כגון כלה בתולה ביום חופתה וכן אשה אבלה.
 
וכן מוכח מדהקשה הראב"ן הנ"ל רק אליבא דרבי יהודה, ולא על רבנן, ולכאורה צ"ב דהא גם לרבנן דלא חיישי להרהורא ודאי שאין סוברים שאין חשש הרהור בכל גוונא בבשר ובשיער, וא"כ גם לשיטתם יקשה מאי טעמא הותר גילוי בשר בקריעת בגדי האלמנה וכן פריעת שערה, ומדוע הקשה הראב"ן רק אליבא דרבי יהודה

בוודאי שיכל להקשות גם אליבא דרבנן, אבל הקושיה גדולה יותר אליבא דרבי יהודה שמפורש חשש להרהור, ולשיטתו הניוול בסוטה לא מעלה ולא מוריד, וחוששים להרהור כמו באשה רגילה, וא"כ גם כאן יש לחוש להרהור.

ואה"נ, אפשר לתרץ אליבא דרבנן מדוע התירו לאשה אבלה לפרוע צמתה, כאשר אין זה נהוג ויכול להביא הרהור, וי"ל שבאופן של ניוול לא חיישינן.

לסיכום, בדברי הראב"ן מפורש כדברי הש"ג, ולא מצאת ידיך ורגליך בנסיון לדחות דבריו.
 
השלט"ג דן מצד הפריצות ולא מצד הרגילות, וכדכתב ולכשתעיין וכו' "תמצא דאין איסור בשער אשה משום ערוה אלא במחובר לבשרה וגם שהבשר נראה עם השיער כדאוקימנא". אלמא כוונתו להוכיח משם ששיער שלא מחובר לשערה 'הוא לא ערוה' דהיינו לא פריצות, ולא להוכיח שזה לא כלול בשיער של הפסוק "וממילא" נוכל להיתלות על היתר ה'רגילות'.

בתחילה אתה כותב שהשלט"ג בא להביא ראיה ש"רגילות" מועילה ממה שמצינו כן בבתולות, ומאידך גיסא אתה מוסיף ש"על זה כתב שאין שיער באשה ערוה אלא במחובר לבשרה", מדוע? האם בגלל שבשיער תלוש מועיל רגילות ובשיער מחובר לא מועיל רגילות? הרי גם בשיער מחובר מועיל – כמו שמצינו בבתולות, אלא שבנשואה יש בעיה צדדית של חיוב כיסוי, אבל עצם הרגילות שאינו מביא הרהור שייך גם במחובר, ואם כן מה שייך לחלק שאין ערוה והרהור אלא בשיער המחובר כאשר זה לא תלוי בזה כלל אלא ברגילות ותו לא?

הערוה נובעת מהפריצות, והפריצות נובעת מחוסר רגילות, כאשר ביארו הראשונים, וכאשר רגילים בשיער - אינו ערוה.

הש"ג כתב שהאיסור הוא רק בהצטרף שני תנאים:

א. שהשיער מחובר לבשרה, ולא תלוש.

ב. שנראה בשרה עם השיער - היינו שנראה שיוצא מהקרקפת. ראה רש"י מכות דף כ: "שיראה מראשו - שיראה מבשר הראש".

והוכחת הש"ג היא בשני אופנים:

א. מדברי רש"י ראיה לסעיף ב' על שיער היוצא בבגדו, ששיער מחובר שנראה בלא הבשר אינו ערוה, וכדברי הראב"ן.

ב. מדברי רא"ש ראיה לסעיף א' ששיער הבתולות אינו ערוה מצד רגילות, וקל וחומר שיער תלוש שרגילים בו.

ולא יהיה גרוע שיער תלוש משיער הבתולות (וכיוון שהבתולות לא טעונות כיסוי, ממילא לא שייך לגביהן שנראה הבשר עם השיער, כי גם הבשר לא חייב כיסוי).
 
הרב אז נדברו ס"ל שחיוב כיסוי הראש הוא רק 'גזירת הכתוב' ותו לא.

אולם בראשונים [וכן באחרונים רבים אחרים] מבואר שטעם איסור פריעת ראש ביסודו הוא מצד הרהור ופריצות, וכפי שהארכתי בבגדי קודש (עמ' רמד והלאה) ובקובץ תגובה הנ"ל (עמ' קד והלאה). עי"ש.

גם הגר"י עבאדי סובר כך, וכן דעת הגאון רבי ישראל דוד טאוב שליט"א, האדמו"ר ממודז'יץ ארה"ב, וכן דעת הגרב"צ אבא שאול, וכן דעת הגר"ש משאש, והדברים מבוארים בראשונים, בפרט לרש"י בביאורו העיקרי שפשוט שהוא גזירת הכתוב וכן כתב החסד לאברהם בדעתו, אע"פ דאיהו גופיה רצה לומר שהטעם הוא משום פריצות, אבל להיותו איש אמת לא כיחד מהקורא שכך היא דעת רש"י.

וכבר פרכתי בפורום לתורה את כל "הראיות" מהראשונים שטעם כיסוי הראש משום פריצות, לא השארתי אבן על אבן, לא רק בדיון איתך אלא גם בדיונים אחרים, ומה שכתבת להגיב על זה - אגיב בהמשך.
 
והוא פלא פלאות, מה יש "לדון" בדבר פשוט כזה ואיזה צד יש להתיר שאשה תראה ערומה ובלבד שתהא 'מכוסה' - בבגד הנראה כבשרה בכל גופה (שלכן כתב שלא דן בזה רק בגלל ש"זה לא נוגע למעשה כי  לא רגילים בזה", אבל אם ינהגו כן ויהיה נוגע למעשה - יתכן שיתיר להן דבר זה)??? ודבריו ז"ל מרפסין איגרי טובא. וגם שאר דבריו שם תמוהין ונסתרין מדברי הראשונים במחכ"ת, וכפי שהארכתי בבגדי קודש (עמ' סז והלאה), עי"ש.

האשה לא נראית ערומה ע"י זה, לא מיניה ולא מקצתיה, אלא שהבגד דומה לצבע בשר מרחוק, ומקרוב ניתן להבחין. וזה גם משתנה מבגד לבגד, צורתו, ומה שלובשים עליו, ואין זה שווה בכל הבגדים בצבע גוף.

גם הרב בנימין שמואלי מהידברות כתב שאם הרואה לא יחשוב שאינה לבושה, אין חשש בדבר. דהיינו שלא כל צבע גוף נראה כאינה לבושה.

בכל אופן הגר"ב זילבר כתב על זה שאינו רואה צורך לדון בזה מחמת שאינו מעשי, מה "פלאי פלאות" כאן? אין מצוה מדאורייתא להשמיץ כל רב שמתיר פאה.
 
לא מבואר שם כדבריו ולא כלום. ברור שצריך 'לכסות' את הראש, השאלה עם מה. לא ידעתי מה ראית שם. [ואם כוונתך מצד שרואים משם שהאיסור נובע מהקללה, ללא קשר לצניעות, זה אינו, עי' בבגדי קודש עמ' רמו, ובקובץ תגובה הנ"ל במה שהשבתי על תגובותיך בעניין זה בעמ' קיט והלאה].

מבואר שם להדיא שעיקר הכיסוי הוא על הראש ולא על השיער. וזה כדברי הגאון בעל שו"ת בני בנים. ואם היה ענין בכיסוי השיער, היה צ"ל שיער במקום ראש.

וברור ופשוט שהמנהג המוזכר בתורה ברמז (ואינו מצוה מתרי"ג מצוות) החל מקללת חוה, ומה שהגבת על זה אראה ואגיב בהמשך.
 
ראשית, אף שכך כתב האור לציון מדנפשיה בתחילה בביאור דברי הרשב"א בהיתר ד'חוץ לצמתן', אבל מיד לאחר מכן הביא את דברי החתם סופר (סי' לו) שהביאו המשנ"ב (סי' עה סקי"ד) שפירש דברי הרשב"א לבגד המצמצם השיער שלא יצאו לחוץ, ועל אותו מעט שיוצא מהכיסוי היקל הרשב"א, עי"ש, והמעיין הישר יראה מדבריו שמצדד כהך פירושא (בפרט דמסיק 'ולפי זה זכינו לדין' וכו' והיינו לפי מה שביאר דברי הגמ' ביבמות ע"פ הביאור השני, דהיינו החתם סופר. עי"ש היטב)

כבר דחיתי לעיל את ההזיות האלה בדעת האור לציון, שלא כתב כן אלא לבאר הגמ' ע"פ דעת החת"ס ותו לא.

וכדי לבאר דעת החת"ס כתב יסוד שאלמנה אינה חייבת בדת יהודית, וממילא לפי יסוד זה אינה צריכה רדיד אפילו במקום שנהגו בו הנשואות. אבל לא חזר בו כלל ממה שכתב בפשטות דברי הרשב"א שמותרת האשה לגלות צמותיה גם מדין דת יהודית.

וכל דבריו בדין "אלמנה" בתחילת הסימן ובסופו, כל מטרתם לטשטש את העובדה שהסימן הזה עוסק בהיתר פאה נכרית לנשואה.
 
אתה יכול לכתוב מה שאתה רוצה ולהמשיך לגחך על כל מה שלא מסתדר לך, אבל לא תוכל לברוח ממה שכך מוכח באחרונים, וכנ"ל. וכך הסברא הפשוטה. [בנוסף למה שהארכתי מדברי הראשונים שיסוד האיסור הוא הפריצות שבשיער, ולא רק אחרי המצב הקיים שכולן מכסות].

זה אתה טוען שכך מוכח באחרונים, למעשה הכל דמיונות בעלמא וכפי שכתבתי לעיל. והבאתי דוגמאות לרוב.

ובוודאי שהסברא הפשוטה היא שאינן שום צורך להוכיח "היתר" אלא רק לבאר מדוע אינו אסור, וכפי שעשו הפוסקים במטפחת לדוגמא, ובכל ענין הלכתי המתחדש. וכי יש ראיה מהגמ' להתיר נעלי עקב? חולצה? חצאית? חליפה / מעיל פתוח? כל סוג לבוש שהתחדש בימינו? וכי מי מהפוסקים שדן בזה, חשב להביא ראיה מהגמ'? וגם אם הביא ראיה, וכי פוסקים הלכות ע"פ ראיות שיבוא רעהו ויסתור?

זאת ועוד, כיצד ידונו הפוסקים במיקרוגל ובשאר דברים המתחדשים בהלכה, אם לא ע"פ כללי פסיקה, טעמים לאסור ולהתיר?

ומה "שהארכת מדברי הראשונים" (שלמעשה אין כלל ראיה מהם, ואדרבה יש ראיה להיפך) זהו בעצם אחד הטעמים לאסור מדין פריצות בשיער, והפוסקים דנו בזה כמו בכל שאר הטעמים, בכמה אופנים:

א. האם בכלל טעם התורה הוא משום פריצות.

ב. האם בכלל דנים להלכה ולמעשה ע"פ טעם התורה.

ג. האם אפשר לדון ע"פ טעם התורה שאין לו מקור בתורה וגם לא בחז"ל, רק מאן דהו המציא.

ד. האם כאשר יש לי ראיות מחז"ל להתיר (כאשר יש ראיות למכביר להתיר פאה) יש מקום לדון ע"פ טעמי המצוות, כגון האם אסור לי להתגלח במכונת גילוח כי נראה לי כוונת התורה שלא יראה הגבר כאשה.

ה. האם שייכת פריצות בשיער הרגיל להיות גלוי לכולי עלמא.
 
זה גופא 'כלול' באיסור.
כי בראשונים מבואר שאין שום 'ציווי' לכסות את הראש - שתוכל לפלפל שאם 'כיסתה' קיימה את המצוה, ולא משנה במה, ולאסור פאה הוא לאסור דבר שלא נאסר וכו' וכו', אלא מה שנאסר הוא 'פריצות של הנוי שבשיער', ופשוט שלעניין זה אין שום נפק"מ אם זה שיער שגדל בראשה או שהוא הודבק לראשה או שהוא תלוש ומונח על ראשה כאילו הוא השיער המקורי, בהכל זה אותו נוי, ונוי כזה אסרה תורה

זה אתה טוען שהוא כלול באיסור, נגד כולי עלמא, גם האוסרים פאה, שרובם ככולם עד הדור האחרון אסרו מטעמים שוליים אבל לא כתבו שפאה אסורה באיסור דאורייתא של פריעת ראש.

משעשע שיש כאלה החושבים שאפשר לשכתב את ההיסטוריה, ולהציג כביכול הטעם העיקרי לאסור פאה הוא משום איסור התורה של פריעת ראש (מי שהציף זאת היה ליפשיץ, שגם דאג להמציא שמועות בנוסח זה בשם גדולי הדור כגון החזו"א ועוד).

ולאורך כל הדרך אתה קובע "עובדות" כאלה, או מניח הנחות שגויות, ועל סמך זה אתה טוען טענות, כמו במקרה הזה שאתה רוצה לומר שלא יתכן להתיר פאה ללא ראיה מהגמ', שהרי @א. כהן בגודלו החליט שזה כלול באיסור, וא"כ איך התירו כל האחרונים שהתירו, ומוכרח לומר שהתירו רק כי לדעתם יש ראיות מהגמ' להתיר.

ולמעשה אין ציווי כלל של כיסוי הראש לאשה, אין מצות עשה כזו ואין גם מצות לא תעשה. רק כאשר המשנה מונה את הסיבות שמחמתן יכול הגבר לגרש את אשתו, היא מונה את פריעת הראש ביניהן, והגמ' מבארת שמנהג זה רמוז בתורה, ולפיכך נקרא "דת משה". ונחלקו הפוסקים אם בכלל מדובר באיסור דאורייתא, יש כשבעה פוסקים שסברו שהוא מדרבנן ובראשם תרומת הדשן בדעת הרמב"ם (אותו פוסק שהמציאו בשמו שטעם התורה הוא משום פריצות).

ומה שהמצאת שהאיסור הוא "על פריצות של נוי בשיער", אין לזה שום מקור בחז"ל, אלא להיפך, יש מקורות לרוב שהאיסור הוא על הראש ותו לא, וכן בתורה נאמר 'ופרע את ראש האשה' ולא 'את שיער האשה', ובמדרש רבה (בראשית פרשה י"ז), "מפני מה האיש יוצא ראשו מגולה והאשה ראשה מכוסה, ובאבות דרבי נתן (פרק ט') "מפני מה האשה מכסה את ראשה ואין האיש מכסה את ראשו. משלו משל למה הדבר דומה לאשה שקלקלה מעשיה והיא מתביישת מן הבריות שקלקלה. כך קלקלה חוה וגרמה לבנותיה שיכסו את ראשיהן". וכן כתב בחידושי הריטב"א (מועד קטן דף כ"ד), "ולכולי עלמא לדברי כל המפרשים ז"ל עיקר עטיפה הוא כסוי הראש וכדאמרינן התם ומכסה ראשה כאבל".

ולשיטתך אין כלל הבנה למה שכתבו הראשונים בברכות כ"ד להתיר השיער שחוץ לצמתה כיוון שהוא רגיל בו, וכי היכן הלכה "פריצות של נוי בשיער" אם רגיל בשיער זה?

ועל זה כתב מהר"ם אלשקר:

"ואלא מעתה לפי דרכם שיער גבות עיניה נמי היה להם לאסור, דשיער קרייה רחמנא נמי, דכתיב יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו וגו', וכל שכן פניה ידיה ורגליה דהוה להו נמי למיסרן, ומאי שנא אותו שיער, ואי משום דדרכן להיות מגולין, האי נמי דרכו להיות מגולה. ואי לא איירו אלא באשת איש ובמסתכל ומתכוין ליהנות, אטו באשת איש וברשיעי עסקינן? ובבירור אמרו זכרונם לברכה, דאפילו באצבע קטנה אסור להסתכל, ואפילו בבגדי צבעונין שלה נמי אסור, וכל שכן בשערה, דת"ר ונשמרת מכל דבר רע שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפילו מכוערת, ולא בבגדי צבע של אשה וכו', ואמר רב יהודה אמר שמואל ואפי' שטוחין ומונחין על גבי הכותל. אלא שדברים אלו בטלין הם, דלית בהו מששא כלל".
 
גם התויו"ט הוא כהקבוצה השלישית של האחרונים הנ"ל, שאין מהם ראיה לא לכאן ולא לכאן, וכפי שהרחבתי לעיל.

איזה יופי, זה מהקבוצה השניה וזה מהקבוצה השלישית, וממילא אין ראיה לכלום...

ועיין מה שהרחבתי לעיל להסביר את השיבוש בחלוקה ל"קבוצות".
 
ובאמת שמאד יש להתפלא על סברת הישכיל עבדי הנ"ל, אחר בקשת המחילה רבה, דאטו לדבריו יהיה מותר לראות סרטי תועבה [או לפרסם תמונות של נשים בראש כל חוצות]​
סתם אי-הבנה, מאיפה הוצאת מדבריו את השטויות האלו ?
ברור שיש הבדל בין שער שבעינן שער מחובר ל'ערוה' (ולכן שיער בתולה מותר כיון שאינה ערוה) מ''מ לא גרע מערוה בעשישית ובגדי צבעונין וכיו''ב ולא יצאנו מידי איסור 'ולא תתורו' ומגירוי יצה''ר.
 
גם הוא כהקבוצה השלישית הנ"ל, כי בתחילת דבריו כתב: "כל זה כתב רמ"א ע"פ הגה באלפסי פרק במה אשה (שלטי גיבורים שבת כט, א, אות א), ופסק על פי זה בסי' שג שלא אמרו שיער באשה ערוה אלא דוקא שערות הדבוקים לבשרה ממש" וכו'. כלומר בעקבות השלטי גיבורים הוא פסק את החילוק הנ"ל, אבל אם אין מקור לזה, אימא לך שא"א לחלק ולהקל על פי סברא בלבד, וכדמוכח מהקבוצה הראשונה של האחרונים הנ"ל, וכדלעיל.

ושוב, חוסר הבנה משווע. הוא בסך הכל כותב שמקור דברי הרמ"א הם שלטי הגיבורים, אבל אין הפשט שהרמ"א עשה העתק הדבק מהשלטי גיבורים והעטרת זקנים עשה העתק הדבק מהרמ"א. לא מדובר בילקוט יוסף. כל מי שהביא סברא זו להלכה, הפשט הוא שהסכים עם סברא זו ששיער תלוש אין בו ערוה, אלא המחובר לבשרה ונראה עם בשרה.

וכפי שהמג"א והגר"א הביאו את הש"ג להלכה, וראייתם היא אחרת לגמרי - מ"חוטי שיער". וכן הרמ"א כתב דבריו בדרכי משה על "חוטי שיער". ודי בזה כדי לפרוך את המצאתך המשעשעת.
 
גם הוא מהקבוצה השלישית הנ"ל, כי הוא קאי על המג"א, וכפי שפתח "עיין מגן אברהם", והיינו שכתב המג"א להתיר פאה נכרית מהמשנה בשבת (גבי חוטי שיער), ובא הפמ"ג להסביר 'טעמו', דבתלוש אין הרהור, אבל לא התיר רק מחמת הטעם, ולכן אימא לך שאם אין מקור לחידוש זה, הדרינן לפשטות הדברים שאין חילוק בין שיער תלוש למחובר כאשר היא נראית אותו דבר, וכדמוכח מהקבוצה הראשונה של האחרונים הנ"ל, וכן פשטות הדברים, וכנ"ל.

בריצתך להגיב אפילו לא שמת לב מי קאי ועל מה קאי, הרי כתבתי בתגובתי שהפמ"ג הביא "דמדומי ראיה" להש"ג ממקום אחר לגמרי, והמג"א עצמו הביא ראיה מ"חוטי שיער" שאין זו ראייתו של הש"ג, וכל זה סתירה גמורה לתזה שלך שהם נשענו על ראיות הש"ג, ובהינטל הראיות בטל ההיתר.

וגם מה שכתב הפמ"ג "עיין מגן אברהם, דפאה נכרית אפי' משערותיה התלושים אין הרהור, ויוצאה לרשות הרבים כך אפי' בשבת" כל זה לא מבואר בדברי המגן אברהם, שכתב בקיצור נמרץ דהלכה כהש"ג נגד הב"ש וראיה מחוטי שיער, ואפילו לא ראה צורך לבאר ראייתו.

זאת אומרת שאת כל זה כתב הפמ"ג מדיליה, רק כמובן ציטט את עמודי ההוראה שקדמו לו, אשלי רברבי שאפשר לסמוך עליהם. ואם אחרי כל זה אתה עדיין מתעקש שהפמ"ג רק "הסביר הטעם" אבל לא התיר רק מחמת הטעם, ומעמיס בו שהיה חוזר בו כאשר @א. כהן היה מסביר לו שהוא טועה ואין ראיה מהגמ', א"כ מה כבר נותר לומר? סימנת את המטרה ואתה פשוט מתחמק מכל ה"מכשולים" בדרך ולא נותן לעובדות לבלבל אותך.
 
לא כתב לא את הטעם ולא את המקור. ופשוט שפסק כהשלטי גיבורים ותו לא, וממילא הוי נמי כהקבוצה השלישית הנ"ל, ולכן אם הפשט בשלטי גיבורים הוא שרק על פי המקור מהמשנה בשבת חידש דין זה, וכדמוכח מהקבוצה א' של האחרונים הנ"ל, ממילא אם יפול היסוד, יפול הבניין.

הזלזול אצל הצעירים בכל הגאונים מדורות קודמים שהתירו פאה הוא בולט, אבל בכל פעם שובר שיאים חדשים.

אתה מתייחס להגאון רבי זלמן מלאדי שהיה גאון הגאונים בנגלה ובנסתר, כאל אחד שעושה "העתק הדבק", אם הש"ג והרמ"א פסקו כך ממילא גם אני אפסוק, מבלי להתעמק בסוגיות ומבלי להתעמק בטעם ההיתר, דלא כאותו אברך צעיר בן 26 שלמד היטב את הסוגיות.

אבל אם הגאון בעל שו"ע הרב פסק כן, זאת אומרת שהוא למד היטב את הנושא מכל צדדיו, והכריע כסברת הש"ג, אולי היו לו ראיות אחרות להתיר (כפי שראינו לעיל באחרונים), אולי הסכים עם ראיות הש"ג, אבל הדבר היחיד שברור הוא שהסכים עם סברת הש"ג.
 
אכן, 'הרחבה' של סברת השלטי גיבורים, וכמו שפתח שם וכתב "ויש להמתיק טעמא דהגהת אלפסי שהובא בדרכי משה וברמ"א הנ"ל" וכו', ואם כן זהו כאמור בקבוצה ג' הנ"ל, שהכל מתבסס על השלטי גיבורים שהביא 'ראיה' מהמשנה בשבת, ועל זה באים האחרונים ונותנים 'סברות' מחודשות, אבל אם אין מקור לחידוש זה, אין שום סיבה ואפשרות לחדש סברות כאלו וכדמוכח באחרונים שבקבוצה א' הנ"ל.

הוא מתעסק אך ורק עם סברת הש"ג, ולא בראיותיו, מבאר ומבסס אותה, אבל אתה מחליט עבורו: "הכל מתבסס על ראיות השלטי גיבורים, ואם אין ראיות אין סיבה לחדש סברא כזו".

המשמעות היא כפי שכתבתי, שגם כאשר אתה רואה את האמת מול העיניים אין לך שום כוונה להודות על האמת, ואין שום סיכוי שתודה על האמת גם בעתיד, כי סימנת את המטרה מראש.

וגם אם תראה אחרון (לא סתם קטלא קניא אלא גאון גדול בנגלה ובנסתר שחי לפני 160 שנה והיה מורו ורבו של בעל ה"לשם") שכותב בדיוק את מה שכתבתי ואין לך לאן לברוח, תכתוב שהוא טעה כי הוא לא הבין כמוך. וא"כ לשם מה אתה מתאמץ להעמיס סברות מגוחכות בדברי האחרונים? תכתוב במפורש שהש"ג טעה, והרמ"א טעה, והמג"א טעה, והפמ"ג טעה, וכל עשרות האחרונים שהתירו טעו, והפשט הוא כמו שכתבת, ונדון ישירות בפשט שלך, ותו לא.
 
ראשי תחתית