זה גופא 'כלול' באיסור.
כי בראשונים מבואר שאין שום 'ציווי' לכסות את הראש - שתוכל לפלפל שאם 'כיסתה' קיימה את המצוה, ולא משנה במה, ולאסור פאה הוא לאסור דבר שלא נאסר וכו' וכו', אלא מה שנאסר הוא 'פריצות של הנוי שבשיער', ופשוט שלעניין זה אין שום נפק"מ אם זה שיער שגדל בראשה או שהוא הודבק לראשה או שהוא תלוש ומונח על ראשה כאילו הוא השיער המקורי, בהכל זה אותו נוי, ונוי כזה אסרה תורה
זה
אתה טוען שהוא כלול באיסור,
נגד כולי עלמא, גם האוסרים פאה, שרובם ככולם עד הדור האחרון אסרו מטעמים שוליים אבל לא כתבו שפאה אסורה באיסור דאורייתא של פריעת ראש.
משעשע שיש כאלה החושבים שאפשר לשכתב את ההיסטוריה, ולהציג כביכול הטעם העיקרי לאסור פאה הוא משום איסור התורה של פריעת ראש (מי שהציף זאת היה ליפשיץ, שגם דאג להמציא שמועות בנוסח זה בשם גדולי הדור כגון החזו"א ועוד).
ולאורך כל הדרך אתה קובע "עובדות" כאלה, או מניח הנחות שגויות, ועל סמך זה אתה טוען טענות, כמו במקרה הזה שאתה רוצה לומר שלא יתכן להתיר פאה ללא ראיה מהגמ', שהרי
@א. כהן בגודלו החליט שזה כלול באיסור, וא"כ איך התירו כל האחרונים שהתירו, ומוכרח לומר שהתירו רק כי לדעתם יש ראיות מהגמ' להתיר.
ולמעשה אין ציווי כלל של כיסוי הראש לאשה, אין מצות עשה כזו ואין גם מצות לא תעשה. רק כאשר המשנה מונה את הסיבות שמחמתן יכול הגבר לגרש את אשתו, היא מונה את פריעת הראש ביניהן, והגמ' מבארת שמנהג זה
רמוז בתורה, ולפיכך נקרא "דת משה". ונחלקו הפוסקים אם בכלל מדובר באיסור דאורייתא, יש כשבעה פוסקים שסברו שהוא מדרבנן ובראשם תרומת הדשן בדעת הרמב"ם (אותו פוסק שהמציאו בשמו שטעם התורה הוא משום פריצות).
ומה שהמצאת שהאיסור הוא "על פריצות של נוי בשיער", אין לזה שום מקור בחז"ל, אלא להיפך, יש מקורות לרוב שהאיסור הוא על הראש ותו לא, וכן בתורה נאמר 'ופרע את ראש האשה' ולא 'את שיער האשה', ובמדרש רבה (בראשית פרשה י"ז), "מפני מה האיש יוצא ראשו מגולה והאשה ראשה מכוסה, ובאבות דרבי נתן (פרק ט') "מפני מה האשה מכסה את ראשה ואין האיש מכסה את ראשו. משלו משל למה הדבר דומה לאשה שקלקלה מעשיה והיא מתביישת מן הבריות שקלקלה. כך קלקלה חוה וגרמה לבנותיה שיכסו את ראשיהן". וכן כתב בחידושי הריטב"א (מועד קטן דף כ"ד), "ולכולי עלמא לדברי כל המפרשים ז"ל עיקר עטיפה הוא כסוי הראש וכדאמרינן התם ומכסה ראשה כאבל".
ולשיטתך אין כלל הבנה למה שכתבו הראשונים בברכות כ"ד להתיר השיער שחוץ לצמתה כיוון שהוא רגיל בו, וכי היכן הלכה "פריצות של נוי בשיער" אם רגיל בשיער זה?
ועל זה כתב מהר"ם אלשקר:
"ואלא מעתה לפי דרכם שיער גבות עיניה נמי היה להם לאסור, דשיער קרייה רחמנא נמי, דכתיב יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו וגו', וכל שכן פניה ידיה ורגליה דהוה להו נמי למיסרן, ומאי שנא אותו שיער, ואי משום דדרכן להיות מגולין, האי נמי דרכו להיות מגולה. ואי לא איירו אלא באשת איש ובמסתכל ומתכוין ליהנות, אטו באשת איש וברשיעי עסקינן? ובבירור אמרו זכרונם לברכה, דאפילו באצבע קטנה אסור להסתכל, ואפילו בבגדי צבעונין שלה נמי אסור, וכל שכן בשערה, דת"ר ונשמרת מכל דבר רע שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפילו מכוערת, ולא בבגדי צבע של אשה וכו', ואמר רב יהודה אמר שמואל ואפי' שטוחין ומונחין על גבי הכותל. אלא שדברים אלו בטלין הם, דלית בהו מששא כלל".