כיסוי ראש אחר חדר יחוד

[אסקופה הנדרסת לרגלי גדו"י]

ומי שלא רוצה לסמוך על זה, שיקנה לאשתו פאה שתלבש במהלך החתונה, ובעז"ה תתרגל גם אחר החתונה עם פאה (ואולי זו הסיבה שיוצאים כל כך נגד חדר ייחוד).

פעם אמר כן רב יצחק בן הגר"ע יוסף זצ"ל

ייש"כ שכתבת זאת במפורש.
התכוונתי קצת לרמז לזה

והיינו שהם חוששים שיתרגלו ללכת עם פאה גם לאחר החתונה.
אם כי כיום יש גמחי"ם של פאות לחתונה, ומימלא אין את החשש כ"כ.

[להבהיר שמדובר במי שלא עושה חדר יחוד]

 

[אסקופה הנדרסת לרגלי גדו"י]

כבר התיר זאת מרן פוסק הדור הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, ומי יבוא אחר המלך.​

ממה שכתב הרה"ג המנוח רז"ה פנדל ז"ל:

הנה בענין מנהג הכלות בליל החתונה ללכת בראשן פרוע, שמעתי מהגאון הרב אלימלך בלוט שליט"א שמו"ר בעל האגרות משה זללה"ה אמר שהיא משנה מפורשת [וכ"כ בספר מסורת משה ח"ב חלק אה"ע אות מג "הלא זה כנגד משנה וגמרא שהארוסות היו יוצאת לנישואין בהינומה וראשם פרוע"]. גם נכדי החפץ חיים מספרים שזקנם אמר שהיא משנה מפורשת. והכוונה למתני' בכתובות (דף טו:) דתנן "אם יש עדים שיצאת בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתים." ופרש"י "אם יש עדים על נשואיה שיצאת מבית אביה לבית בעלה." ופרש"י "ראשה פרוע שערה על כתיפיה."
וכן סיפר לי יד"נ מוה"ר שמואל וואגעל שליט"א ששמע מהרה"ג מוה"ר הרב פישל הערשקאוויץ [שליט"א] זצ"ל דומ"ץ דק"ק קלויזענבערג דמעולם נהגו הבתולות להיות פרועי ראש בליל החתונה, ומקרוב הנהיגו יוצאי הונגריא לכסות ראש הכלות בליל החתונה אחר היחוד.
שו"ר בקובץ חצי גבורים (חוברת ד חשון תשע"ב) שדן הרה"ג הרב נפתלי יהודה קמפלר בנידון זה ולבסוף כתב: "ואסיים בהלכה פסוקה, דשמעתי מאיש נאמן ה"ה הג"ר אברהם גרינפעלד שליט"א ששאל פי הגרמ"פ זצ"ל מהו הדין לענין כיסוי הראש בליל החתונה, והשיבו שיש ג' מנהגים - א' לכסות הראש, ב' לילך בשערותיה עד החופה ואח"כ לכסות ראשה, ג' לילך בגילוי ראש לכל משך החתונה [ובלשונו כל זמן שלובשת השמלה הלבנה], וחזר ושאלו האיך להתנהג, ואמר לו שתשאל הכלה אצל אמה 'דאס איז איהערע א זאך' [ומהמקורבין של הגרמ"פ זצ"ל שמעתי שהוא עצמו היה מחזיק בהמנהג השלישי]."
וכתוב שם בשולי הגליון: "הערת המערכת: מהנכון להעתיק כאן מה ששמענו מהרה"ג ר' שמואל הלוי וואזנר שליט"א ביום ט' סיון תשס"ג לפ"ק. שאלנו, מה היה המנהג בגליל העליון של מדינת הגר (אויבערלאנד) בנוגע לכיסוי ראש בשעת החתונה. והשיב הגאון שליט"א, שהיו בזה מנהגים שונים, אבל מנהג פרעשבורג היה שהלכו מגולות, אך, אף בפרעשבורג כיסו רוב שערותיהן אלא שמקצתן היו נראות, והסיבה לזה מפני שקצצו השער רק למחרת יום החתונה. ורק המודרנים הלכו מגולות לגמרי, ע"כ שמענו." ומ"ש "מגולות לגמרי" נראה דהיינו בלא ההינומא.
וכ"כ מו"ר בתשובה קצרה בט"ו אלול תשמ"ה (נדפס ב"המאור" כסליו-טבת תשע"ז) "שהחיוב על האשה לכסות ראשה אחר שנשאת חל אחר לילה הראשונה שאז חל עליה שם בעולה, ולא מיד אחר החופה ויחוד, דאז עדיין היא בחזקת בתולה... כדאתיא בפירוש במשנה כתובות דבתולה יוצאת בראשה פרוע, רואים מזה שהחיוב חל כשיש לה שם בעולה, וזה הוי אחר לילה הראשונה דאז היא בחזקת בעולה, בין אם היה חופת טהורה או חופת נידה."
ואין לשנות מנהג הנשים, כדכ' הש"ך (סי' ר' ס"ק א') "נשי דידן חכמניות הן וצדקניות הן... והני נשי דידן אם לאו נביאות הן בנות נביאות הן."​

 

[אסקופה הנדרסת לרגלי גדו"י]

המשך דברי הנ"ל:

ויש להקשות, דבזמנינו שמקדשין ועושין החופה ביחד, הרי היא נשואה מיד ותיאסר ללכת בגלוי ראש. אבל לישנא דמתני' משמע דיצאו בהינומא בשעת נישואין, שהרי תנן "היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך..." אלמא דהטענות הם על שעת נישואין, ואהא אמרי' שאם יש עדים שיצאת בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתים. וכן מפורש שם ברש"י "כך היו נוהגין להוציא את הבתולות מבית אביהן לבית החתונה." אלמא מיירי בשעת נישואין.
אבל לכא' קשה שהרי מפורש במחבר (אהע"ז סי' ס"ז סעיף א') "נתאלמנה או נתגרשה או נחלצה מן הנשואין כגון שנכנסה לחופה הרי היא בחזקת בעולה ואין לה אלא מנה ואין עליה טענת בתולים אפילו אם יש לה עדים שלא נסתרה עם הראשון." ופירשו הב"ש והח"מ "הטעם כתבו התוספות שאינו סומך על דברי העדים וסבר דלשבחה אומר כן." הרי דאחר שנתייחדו כבר יש לה דין בעולה, ואם תתגרש כתובתה מנה מבעלה השני.
אבל נראה שאין לדמות דיני כתובה לזה. שהרי לענין כתובה אין להאשה שום נאמנות שהיא עדיין בתולה, וגם לענין טענת בתולים אין לה שום נאמנות, דלענין דיני ממונות בעינן עדים, והיא בעלת דבר ואינה אפילו עד אחד. ולכן אחר שנתייחדה הרי היא בחזקת בעולה. משא"כ לענין דת יהודית ללכת בראשה פרוע, הרי היא נאמנת לומר שהיא עדיין בתולה ושהיא מותרת ללכת בראשה פרוע, שהרי עד אחד נאמן באיסורין.
וכן מצינו שמי שנכנסה לחופה ולא נבעלה אין דינה כוודאי בעולה שהרי איתא בירושלמי (מובא בתוס' רע"ק ריש כתובות) דנכנסה לחופה ולא נבעלה אף דאין לה טענת בתולים להפסיד כתובתה מ"מ יש לה טענת בתולים לאסרה עליו.
וכן מפורש בהרמב"ם שאשה שנכנסה לחופה עדיין בתולה היא, שכ' (פ"י מאישות הל' ב') טעם שאין לנשואה כתובה מאתים "הואיל וחזקת הנשואה שתבעל" בלשון עתיד, כלו' כיון שכבר עמדה להבעל להראשון אבדה כתובת מאתים מן השני. ולענין מוציא שם רע כתב (פ"ג מאיסורי ביאה הל' ד') "דין חדש יש במוציא שם רע... זינתה אחר שנכנסה לחופה קודם בעילת הבעל סוקלין אותה על פתח בית אביה..." הרי דסוקלין אותה בחזקת בתולה.
והנה אף דיציאתה בהינומא אינו כי אם עדות על עצמה, מ"מ לגבי בעלה מהני לחייבו מאתים, דהרי כיון שיצאת בהינומא הרי כינסה בחזקת בתולה. משא"כ אם תתגרש מבעלה, אינה בחזקת בתולה לגבי בעלה השני, כיון דליכא שום עדים שהיא עדיין בתולה, ולא מהני מה שהעידה על עצמה לחייבו מאתים.
ונראה משום הכי תנן "שיצאת בהינומא וראשה פרוע", שהרי יציאתה בהינומא כדרך הבתולות היא עדותה שהיא עדיין בתולה, ונאמנת לענין איסור שהיא עדיין בתולה, ומכיון שיוצאת בהינומא לכן גם יוצאת בראשה פרוע. אבל אם יוצאת פרוע ראש בלי הינומא, אף דאיכא עדים שהיא הולכת פרוע ראש מ"מ אין כאן עדות שהיא בתולה.
ובהכי אתי שפיר הא דמפורש בירושלמי (כתובות פרק א' הלכה א') דבתולה מן הנישואין אינה יוצאת וראשה פרוע. דהרי כשאינה לובשת ההינומא שוב אינה מעידה על עצמה שהיא בתולה ואסורה לה לצאת פרוע ראש. דדוקא תנן "שיצאת בהינומא וראשה פרוע", דבלי ההינומא ליכא עדות שהיא בתולה. וגם אם נתגרשה ושוב נתארסה אסורה לה ללכת פרוע ראש אחר שכבר נאסרה ללכת פרוע ראש אחר נישואיה.
וכן מוכרח לומר לדעת מהר"י הלוי אחי הט"ז המובא בהגהות הגרע"ק איגר באו"ח סי' ע"ה דס"ל דאסורה לארוסה ללכת פרוע ראש, דמ"מ כל זמן שהיא יוצאת בהינומא מותרת לה ללכת פרוע. וכ"כ מהר"י הלוי "שלא נהגו שתלך כך [בפרוע ראש] אלא פעם אחת בעת הליכתה מבית אביה, אבל כל ימי אירוסיה אסורה לצאת בפריעת ראש." הרי דגם מהר"י הלוי ס"ל דמותרת ללכת בפרוע ראש בעת שהיא יוצאת בהינומא מבית אביה לבית בעלה, כמופרש במתניתין.
ובהכי אתי שפיר הא דכתב שם מהר"י הלוי דמדברי הרא"ש (בכתובות שם) משמע דאפילו אחר החופה ביום ראשון מז' ימי המשתה מותרת בפריעת ראש, דהרי כיון שיצאה ביום ראשון בהינומא ומעידה על עצמה שהיא בתולה, הרי היא בחזקת בתולה כל היום עד הלילה.
ויש להביא ראיה למהר"י הלוי לאסור ארוסה לצאת פרועי ראש מיהודה שהיו מייחדין את החתן ואת החלה שעה אחת קודם כניסתן לחופה (כתובות דף יב.). והרי אחר הייחוד היו בחזקת בעלוה, ואסורות ללכת פרועי ראש. אלמא דארוסה לא היתה הולכת פרועי ראש, דאל"כ היאך היו מייחדין אותן, שהרי הן עדיין בחזקת ארוסות ותלכו פרועי ראש, אלא בע"כ כל ארוסות לא הלכו פרועי ראש. וגם ראיה מהא דכשהולכת בהינומא מותרת ללכת פרועי ראש, ואפילו לאחר הייחוד, שהרי גם ביהודה היו יוצאות בהינומא בראשה פרוע אע"פ שכבר נתייחדו. הרי מוכח דכיון דהולכת פרועי ראש ומעידה על עצמה שהיא בתולה, מותרת ללכת פרועי ראש.​

סיכום​

נמצא דכלה בליל החתונה כשהיא יוצאה בהינומא הרי היא מעידה על עצמה שהיא עדיין בתולה, לכן מותרת לה ללכת בראשה פרוע אפילו אחר הייחוד כל זמן שיוצאת בהינומא.
לכן נראה נכון שהכלות שיוצאות בליל החתונה פרועי ראש תזהרו שתלכו בהינומא אחר הייחוד כל זמן שהן פרועי ראש. שהרי פשוט דביום שאחר החתונה אפילו אם היא עדיין בתולה אסורה לצאת פרוע ראש, שאין לנו שום עדות שהיא בתולה, ואנו נחזיקנה כעוברת על דת. לכן תזהר שאחר החתונה לא תסור את ההינומא עד שתכנס לתוך הבית.​

 

[משיב כהלכה]

לא מצינו שום קולא שהיא בשום פוסק להקל לאשה בגלל שלא היה את הייחוד בבית

בבקשה:

מהרה"ג מוה"ר הרב פישל הערשקאוויץ [שליט"א] זצ"ל דומ"ץ דק"ק קלויזענבערג דמעולם נהגו הבתולות להיות פרועי ראש בליל החתונה, ומקרוב הנהיגו יוצאי הונגריא לכסות ראש הכלות בליל החתונה אחר היחוד

וכ"כ מו"ר בתשובה קצרה בט"ו אלול תשמ"ה (נדפס ב"המאור" כסליו-טבת תשע"ז) "שהחיוב על האשה לכסות ראשה אחר שנשאת חל אחר לילה הראשונה שאז חל עליה שם בעולה, ולא מיד אחר החופה ויחוד

למרות שאליבא דאמת, המעיין בדברים שהבאתי כאן בפורום יראה שהראיות שהביאו אינן ראיות כלל.

 

[פלוריש (אריאל)]

ממה שכתב הרה"ג המנוח רז"ה פנדל ז"ל:

מיהו? והיכן כתב?

 

[אבני הכותל]

למרות שאליבא דאמת, המעיין בדברים שהבאתי כאן בפורום יראה שהראיות שהביאו אינן ראיות כלל.

עיינתי שם ולא הבנתי מה ענית על המשנה 'אם יש עדים שיצאת בהינומא וראשה פרוע'. גם אם הייתה עם הינומא שמכסה חלק מהשערות, מ"מ חלק משערותיה היו רואים לכאו'.

 

[אסקופה הנדרסת לרגלי גדו"י]

מיהו? והיכן כתב?

ת"ח גדול מליקוואוד מח"ס "עיר של זהב" על הירושלמי ותוספתא, וזכיתי להכירו
הדברים נכתבו בקונטרס "בני הנביאים" סי' ד'

 

[משיב כהלכה]

עיינתי שם ולא הבנתי מה ענית על המשנה 'אם יש עדים שיצאת בהינומא וראשה פרוע'. גם אם הייתה עם הינומא שמכסה חלק מהשערות, מ"מ חלק משערותיה היו רואים לכאו'.

היסוד הוא שבזמן חז"ל כיסו כל הנשים את ראשן, רווקות ונשואות, ומהכיסוי הוציאו צמה קלועה.

הבתולות, ביום חופתן, פרעו את הצמה לסימן. אבל גם אצלן היה הראש מכוסה לחלוטין, ואין זה "פרועת ראש" כלל.

וממילא כל הראיות הנ"ל נופלות.

 

[אבני הכותל]

היה הראש מכוסה לחלוטין, ואין זה "פרועת ראש" כלל.

מה כוונתך? שמספיק שהגולגולת מכוסה, אף שיוצאות שערות למטה?

 

[משיב כהלכה]

מדברי הראשונים בברכות כ"ד שהתירו את גילוי השיער היוצא מכיסוי הראש, משמע שעיקר הכיסוי הוא לקרקפת הראש, ולכן לא מצינו היתר לאשה קרחת או מגולחת לגלות את ראשה, וממילא גם אין איסור בשיער היוצא מהכיסוי, אלא רק בשיער הנראה עם הבשר.

וכן כתב הגאון רבי בנימין זילבר זצ"ל בשו"ת אז נדברו (חלק ז' סי' פ'): "אודות השאלה שנתקבלה אתמול, אם אשה שאין לה שערות יש [לה] חיוב כיסוי... הנה ילפינן [כיסוי ראש] מדכתיב ופרע את ראש האשה, ותנא דבי ר' ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש, ובספרי ופרע וכו' לימד על בנות ישראל שהן מכסות ראשיהן, ובמדרש רבה ופרע למה, שדרך בנות ישראל ראשיהן מכוסות, הרי שעיקר הקפידא שהראש יהיה מכוסה, והדיון בפוסקים הוא אם גם על השערות יש קפידא לכסותן כגון השערות שמחוץ לצמתן שיוצאות מהכיסוי, אם זה מדינא דגמ' צריכין לכסות או רק ע"פ הזוהר.

ומסתבר מאוד שאפי' בדברים כמו אלו לא דרשינן טעמא דקרא ולומר שעיקר מה שהקפידה התורה הוא משום צניעות כי השערות הם עיקר היופי של האשה, ובאשה קרחת הכיסוי מוסיף יופי וחן, לכן אין חיוב כיסוי. אלא אין לך מה שאמרה תורה, והרי אנו רואים שבפנויה אפי' היא ערוה אין [בה] דין של כיסוי הראש". עכ"ל.

ומבואר כדבריו במדרש רבה (בראשית פרשה י"ז), "מפני מה האיש יוצא ראשו מגולה והאשה ראשה מכוסה, ובאבות דרבי נתן (פרק ט') "מפני מה האשה מכסה את ראשה ואין האיש מכסה את ראשו. משלו משל למה הדבר דומה לאשה שקלקלה מעשיה והיא מתביישת מן הבריות שקלקלה. כך קלקלה חוה וגרמה לבנותיה שיכסו את ראשיהן". וכן כתב בחידושי הריטב"א (מועד קטן דף כ"ד), "ולכולי עלמא לדברי כל המפרשים ז"ל עיקר עטיפה הוא כסוי הראש וכדאמרינן התם ומכסה ראשה כאבל".

וכדברי הגר"ב זילבר כתב גם הגאון בעל שו"ת בני בנים בקובץ תחומין (י"ג): "ולפי הנאמר 'ופרע את ראש האשה' ולא 'את שיער האשה', משמע שגם אם גילחה ראשה היו מגלים את ראשה, ואם כן אסור לאשה לגלות את ראשה אף אם היא קרחת".

וכן כתב הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, בשו"ת "אור לציון" (חלק א' סימן י"א), וזה לשונו: "הרשב"א בחידושיו לברכות (דף כ"ד) הביאו הבית יוסף (ריש סימן ע"ה, ד"ה טפח), כתב דמותר לקרות נגד שיער של אשה שמחוץ לצמתה שאינו מתכסה, ואין חוששין להם, מפני שהוא רגיל בהם ולא טריד, והובא להלכה ברמ"א (סי' ע"ה סעיף ב'), ופשטות דבריו מורין שאין האשה חייבת לכסות כל שערותיה, ומותרת לגלות צמותיה והיינו שערותיה הקלועות לה מאחוריה".

וכן כתב הגאון רבי יוסף רוזין זצ"ל אב"ד טעלז, בשו"ת "עדות ביהוסף" (חלק א' סי' כ"ט) על המנהג בזמן חז"ל, שגם הבתולות היו יוצאות בשעת חופתן כשראשן מכוסה ושיער יוצא מהכיסוי, וההבדל בינן לבין הנשים הנשואות הוא "דנשים יוצאות ושערן קלועות, ובתולות בשעת הכנסן לחופה היה שערן מסותרות" (ראה דבריו לקמן).

וכתב הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל בשו"ת "אגרות משה" (אורח חיים סי' קי"ב), שאין הגבלה לאורך הצמה שמותר להוציא מהכיסוי לדעת הרשב"א, ויש להתיר אף בטפח ויותר, כי אין זה ערוה כלל. ורק ראוי להחמיר כדברי החת"ס, לא לגלות אף שערה אחת: "וכוונת הרשב"א ברכות דף כ"ד שכנגד השערות שמחוץ לצמתה שאינה מתכסה אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהן ולא טריד, אפשר הוא אף ביוצאות טפח... והשערות שמחוץ לצמתן שאינן ערוה הוא אף ביותר מטפח".