אתה מהאו"ם? אין לך דעה בענין?
איך נעלם מעיניך פסוק מפורש בתורה, "כה אמר ה' אלהי ישראל, שימו איש חרבו על ירכו, עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו" (כזכור, מדובר בשבט לוי שהיו האברכים והבני ישיבות...)
מפורש בפסוק, וכך מבין כל בן חמש למקרא, שלכל אחד היתה חרב אישית (מה שנקרא בימינו - אקדח), וכל מה שנדרש מהם הוא רק לחגור את החרב על הירך (מה שנקרא בימינו נרתיק עם תפס לחגורה) ולהרוג את מי שצריך.
נכון הדבר שבימינו אם אברך או ראש ישיבה יסתובב עם אקדח בחגורה זה יהיה ספאסט נישט, אבל כאשר השעה מחייבת ותושבי ארץ ישראל לא רוצים להיות במצב של לשבת בבית ולחכות לרוצח שידפוק בדלת כאשר אין להם שום דרך להתגונן מפניו, כאשר ישבו תושבי שדרות באותה שבת שחורה, ההכרח לא יגונה (ואפשר להסליק את האקדח בחליפה, או להחביאו בכספת לעת הצורך, אין צורך בפרסומי ניסא).
ובוודאי שכל אחד צריך לעשות השתדלות מינימלית כפי יכולתו, כשם שמשתדל בפרנסה כך על אחת כמה וכמה להשתדל בפיקוח נפש, ואם נמצא במקום סכנה ישא עליו אקדח ויגן על עצמו ועל אחרים במידת האפשר. ויהודים כשרים זוכרים תמיד שהתורה והמצוות מגינים עלינו והאקדח הוא השתדלות.
לאחר חג שמחת תורה תשפ"ד, נכנסה כל ארץ ישראל למציאות אחרת לגמרי. אברכים שהלכו לתפילה לתומם, הופתעו ע"י מחבלים ברחובה של עיר, ולא עסקינן בישובי ספר הסמוכים לגבול אלא במקומות הרחוקים עשרות ק"מ מן הגבול.
הצבא המהולל של "כוחי ועוצם ידי" התגלה בשפלותו, ולולא חסדי ה' שהיה עם המעטים שנצחו את הרבים (גם מבחינה מספרית וגם מבחינת כמויות נשק), היו המחבלים מגיעים בקלי קלות גם לקרית גת וגם למרכז הארץ. זה היה התכנון שלהם.
לפיכך פשוט שכל אברך שמרגיש צורך להגן על עצמו, רשאי לרכוש אקדח (אם עומד הוא בתנאים), ואין בזה שמץ פקפוק. הסיכוי שירה בעצמו או באחרים, או שיפלוט כדור, הוא מאוד נמוך לעומת הסיכוי שמחבל יפתיע אותו ברחוב.
וגם מי שאין בכוחו לשאת אקדח באופן קבוע, טוב שיחזיק בביתו, ובעת צרה ח"ו ישתמש בו.
(ולמעשה לא רק בא"י אלא גם בעולם כולו, יהודים הפכו לנרדפים).