דין ערבית אם הופך להיות כלילה - מחלוקת תרוה''ד ומהרי''ל וכמו מי פסק השו''ע
שאלות בכל חלקי השו''ע התלויות בשאלה האם 'ערבית' מגדירה את הזמן כ'לילה'
א] נדון זה תלוי בכמה וכמה שאלות לגבי כל דיני התורה.
האחד – אדם שקיבל על עצמו 'תוספת יוה''כ' ובא ללבוש 'טלית' האם מברך על הטלית או לא?
השני – אדם שלא היה לו תפילין עד הערב, והתפלל ערבית ב'פלג המנחה' ולאחר מכן נזדמנו לו תפילין האם יניחם או לא, ואם כן האם בברכה
או לא.
השלישי – אדם שקרא ק''ש של הלילה בעלות השחר, ואח''כ הולך למקום סכנה האם יקרא גם של
שחרית באותו הזמן.
הרביעי – אדם שקיבל ע''ע תוספת שבת האם יכול להתפלל מנחה?
החמישי – אדם שהתפלל תפילת ערבית ולאחר מכן קיבל 'שמועה' שאד מקרוביו נפטר ל''ע, האם מתחיל את מנין ימי האבילות מהיום או מיום המחרת.
השישי – אשה שהתפללה ערבית ולא הפסיק בטהרה האם מותר לה להפסיק בטהרה או לא.
השביעי – אם התפללו הקהל ערבית (או הדיינים והאיש והאשה) ורצים ליתן גט האם נחשב ל'מסירת גט בלילה' דלא עבדינן לכתחלה, או דשרי לכתחלה.
השמיני – מוהל שקיבל שבת ונזדמנה לו 'מילה' האם מותר לו למול את הולד בזמן 'תוספת שבת' או לא דחשיב מילה שזמנה ב'חול' ואיהו ב'שבת'.
כל הנדונים הללו תלויים וקשורים במחלוקת התרוה''ד והמהרי''ל האם 'ערבית' ו'תוספת שבת' מחשיבים את הזמן ל'לילה' או שאין כאן אלא דין מסויים ו'צירוף' ליום שלאחריו, אבל הלילה עדיין מוגדר כלילה רק בצה''כ בלבד.
סברת התרומת הדשן ד'ערבית' מחשיבה כ'לילה' לכל דבר [וקושיות על דבריו]
ב] הנה התרומת הדשן (פסקים וכתבים סימן קכא) פוסק דלאחר תפלת ערבית נהפך ה'יום' ל'לילה', וא''א להניח תפילין, או לברך על ציצית וכן לענין הפסק טהרה דלא יכולה האשה לבדוק לאחר תפלת ערבית. וזה לשונו: "
מי שהזיד או שגג ולא בירך טלית או תפילין ביום עד אחר תפילת ערבית,
אם יניחם בלא ברכה או בברכה, או לגמרי לא? היכא דעדיין הוא יום, נראה דאינו מברך כלל, לא אציצית ולא אתפילין, אף על פי שעדיין יום. וציצית דליכא קפידא אם מתעטף בלא ברכה מתעטף אפילו הוא לילה גמורה, אבל תפילין שאסרו חכמים להניחם בלילה אסור ג"כ להניחם אחר תפילת ערבית, הואיל ועשה לאותה שעה לילה בתפילתו, תרי קולי לא עבדינן. והכי פסק מהר"ם לענין אבילות, ב"מ שאין מונין לאחר תפילת ערבית למקצת היום, הואיל וכבר התפללו תפילה של לילה ע"ש".
והתרוה''ד (סי' רמח) כתב ע''ד המהרי''ל שחלק עליו וס''ל דלא הוי 'לילה' ממש, שדוחק גדול הוא לומר דאחר תפילת ערבית לא חשיב מ'עיצומו של יום' "דהא כתיב ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה ומיניה ילפינן שלשה שלש תפילות לכל יום ערבית ושחרית ומנחה, ולדברי אחד מן הגדולים לא היינו מתפללין רק שתי תפלות בגוף היום".
סברת מהרי''ל דאין 'ערבית' וגם 'תוספת שבת' מגדירות את הזמן כ'לילה' וראיות לזה
ג] ובאמת המהרי"ל (החדשות סימן צה) חולק על דברי התרומת הדשן וס''ל דלענין ז' נקיים 'ערבית' לא מגדירה את הזמן ל'לילה' וז''ל; "לענין ז' נקיים, נהי דאיהי קמוסיף על היום, מ"מ לאו לילה חשיבא שלא יעלה אותה לילה ויום למנין ז',
דלא קפיד רחמנא אלא אעיצומו של יום. ואפי' תוספת שבת שהוא דאורייתא אין נראה לי כלל דלא מצי פסקא ביה דאינו נחשב לילה לכל מילי. הא קמן אין בו כרת ולאו, אלא תוספת וסניף ליום חשיב, ולענין ספירת ז' נקיים לא בעינן לההוא תוספת אלא כל יום כ"ד שעות לכל היותר''.
הרי שנחלקו התרומת הדשן והמהרי''ל האם אחר 'ערבית' הוי 'לילה ממש' וכ'עיצומו של יום' או דלמא אין זה 'עיצומו של יום' אלא 'סניף' ליום
שאחריו.
דעת מהר''ם מרוטנבורג לחלק בין 'מילה' ל'אבילות'
ד] והנה המהר''ם מרוטנבורג (שהיה קודם להם הרבה והם נו''נ בדבריו) דיבר בהאי דינא וחילק בין 'אבילות' ל'מילה'.
א: אבילות. במרדכי (מועד קטן הלכות אונן רמז תתקכג) "מי שהתפלל ערבית ועדיין יום הוא קודם צאת הכוכבים ושמע שמועה על מתו נראה להר"מ מונה מיום של מחרת ואותו יום אינו עולה לו אף על פי שעדיין יום הוא, וטעמא הוי משום דהוי כמו תרי קולי דסתרן אהדדי, דאחרי שכבר התפלל ערבית ועשאו לילה ואחר שעשאו לילה תעשהו יום. ונהי דאמרי' פרק תפלת השחר דעבד כר' יהודה עבד דאמר תפלת ערבית מפלג מנחה ואילך דהיינו שעה ורביע קודם לילה דעבד כרבנן עבד, ואפי' לדברי המפרשים דמי שירצה יכול לעשות היום כר' יהודה ולמחר יעשה כרבנן, מ"מ ביום אחד לא עבדינן תרי קולי דסתרן אהדדי". ונפסק דברי המהר''ם בשו'ע סימן שע''ה סעיף יא,
ובסימן תב.
ב: מילה. כתב מהר''ם מרוטנבורג שאין הדבר תלוי כלל בתפילת ערבית, או בקבלת שבת לא לאחר ולא להקדים וכן מבואר בשו''ע יו''ד סי' רסב סעיף
ז'.
הרי שלגבי 'אבילות' ה'ערבית' משפיעה ומגדירה זאת כלילה. ואילו לגבי 'מילה' לא. וצריך להבין את החילוק ביניהם.
ביאור התרומת הדשן ד'מילה' הוי בידי שמים [ושונה משאר דיני התורה]
ה] בתרומת הדשן מבאר דבכל דיני התורה אזלינן
בתר ה'גברא' אם התפלל ערבית או קיבל 'תוספת שבת' חשיב לילה, אבל 'מילה' שאני ומבאר בזה''ל "
דלענין מילה הספק נולד ובא מן השמים ואין בידי אדם לשנותו, ואין שייך לומר כאן הואיל ועשהו לילה שוב אין לעשותו יום דתרי קולי לא עבדינן דאין אנו עושין אותו יום אלא מן השמים נולד, משא"כ לגבי גט ואבילות והפסק בטהרה דכולו בידי אדם הן, ימתינו עד למחר ליתן הגט או תפסיק למחר או יקדימו קודם תפילת ערבית, והמגיד שמועות האבילות ג"כ בידו היה להקדים או לאחר".
הרי דמחלק בין מצוות התלויות 'בידי אדם' בזה תלוי ב'מעשה האדם' אם התפלל או קיבל תוספת שבת, ובזה משפיעים מעשיו על 'חיוביו', משא''כ בדברים שאינם 'בידי אדם' אלא 'בידי שמים' הדבר לא תלוי כלל במעשה האדם. ולכן 'מילה' שהוא דבר התלוי 'בידי שמים' אין התפלה או תוספת שבת משפיעה על זמן המילה אלא צה''כ, משא''כ בשאר הדינים התלויים ביד האדם ובידו לעשותם לכאן או לכאן ה'ערבית' או
ה'תוספת שבת' משנה את גדרי הזמן עבורו.
ביאור המהרי''ל דדין 'אבילות' בעינן 'יום גמור' להחשיבו לעלות למנין ז'
ו] והמהרי''ל חילק להיפך דדין 'אבילות' הוא דין מיוחד דצריך להחשב 'יום' גמור כדי לעלות למנין שבעה, וכיון דעשאו לילה בתפלתו שוב אינו עולה למנין ז'. אבל לענין ז' נקיים אע''ג דהוא מוסיף על היום שלמחרתו מ''מ ''לאו לילה חשיבא'' משום ד'לא קפיד רחמנא אלא אעיצומו של יום'. זה תו''ד.
ונראה כוונתו דמחלק בין ז' נקיים דבעינן ז' ימים שלימים של כ''ד שעות שהיא נקייה, והא איכא. משא''כ באבלות שהוא מצד דין ''יום'' ו''לילה'' ואף ע''פ שאינם שלימים, הרי שלא תלוי הדבר ב'זמן' של כ''ד שעות, שהרי יש בו דין ''מקצת היום ככולו'', וסגי במקצת היום הראשון לפחות מאבלותם יום אחד כאילו כל אותו היום עלה לאבלות, אמנם מתוך 'קולו' איכא בו 'חומרא' דבעי שיהיה 'יום גמור' ואם גם המקצת הזה הוא 'סניף' ליום המחרת שוב לא סגי אותו ה''מקצת'' שנשאר להחשיב אותו ככל היום כולו.
בירור דעת השו''ע
ז] בדעת השו''ע יש לדון, דהנה בבית יוסף (יו"ד סימן קצו) הביא המחלוקת בזה הלשון "כתוב בתרומת הדשן שאם התחילו הקהל להתפלל ערבית ועוד היום גדול, יש אומרים שיכולה לבדוק באותה שעה ותתחיל מיום המחרת, והוא ז"ל חלוק בדבר משום דכיון דהתחילו הקהל להתפלל ערבית כבר עשו אותה שעה לילה, הילכך חשבינן כאילו הוא מיום המחרת, והילכך אין יום המחרת עולה לה מן המנין דיום שפוסקת בו אינה סופרתו למנין שבעה. והאגור (סי' אלף שעז) כתב שמהר"י מולין (שו"ת מהרי"ל החדשות סי' צה) השיב כסברא ראשונה, דאחר תפלת ערבית נחשב יום לענין הפסקה ואפילו בערב שבת אחר תפילת ערבית וקבלת שבת כי ההיא תוספת לא שייכא לענין
נדה". הרי דהביא שני הדעות ולא הכריע.
ובספר בן איש חי (הלכות שנה שניה - פרשת צו סעיף יא) החמיר בזה וז''ל "ואם האשה היא דרכה להתפלל, צריכה לעשות הפסק בטהרה קודם שתתפלל ערבית, שאם התפללה ערבית אינה יכולה לעשות הפסק בטהרה. וכן אם הדליקה נרות שבת או יום טוב, אינה יכולה לעשות הפסק בטהרה, אף על פי שעוד היום גדול".
ולכאורה צריך להבין אמאי דהרי הרמ''א פסק דלכתחלה יש לחוש לדעת התרוה''ד, אך בדיעבד מהני הפסק טהרה אחר ערבית, ונמשכו אחריו אחרונים רבים. ובפרט שהב''י הביא דעת מהרי''ל באחרונה יש מקום גדול לומר דפסק כמותו. וכ''כ בס' טהרת הבית.
ואמנם נראה דאף אם מרן הב''י סתם את הדברים בסימן זה, מ''מ פירש בו' מקומות את דעתו להדיא דפסק כתרוה''ד, ולכן החמיר הבא''ח בזה יותר מהרמ''א, משום דדעת הב''י כתרוה''ד, וזה יבואר כעת בס''ד דזהו דעת מרן מהר''י קרוא בשו''ע בכל המקומות.
לענין ברכה על טלית - ובשו"ע אורח חיים (סימן יח סעיף א) ואחר תפלת ערבית, אע"פ שעדיין יום הוא, אין לברך עליו (פסקי מהרא"י סי' קכ"א). ובליל
יום כפורים יתעטף בעוד יום ויברך עליו (תשב"ץ):
לענין הנחת תפילין - ובסימן ל סעיף ה - ויש מי שאומר שאם התפלל תפלת ערבית מבע"י עד שלא הניח תפילין, אין לו להניחם אח"כ:
לענין ק''ש - ובסימן נח סעיף ה - אם נאנס ולא קרא ק"ש ערבית עד שעלה עמוד השחר, כיון שעדיין לא הנץ החמה קורא קריאת שמע ויוצא בה ידי חובת קריאת שמע ערבית. ואם היה אנוס באותה שעה לצאת לדרך מקום גדודי חיה ולסטים, לא יקרא אז ק"ש פעם שנית לצאת בה ידי חובת ק"ש של יום, שמאחר שעשה לאותה שעה לילה אי אפשר לחזור ולעשותה יום:
לענין מנחה בע''ש - ובסימן רסג סעיף טו - "מי ששהה להתפלל מנחה בע"ש עד שקבלו הקהל שבת, לא יתפלל מנחה באותה בהכ"נ אלא ילך חוץ לאותו בהכ"נ ויתפלל תפלה של חול, והוא שלא קבל שבת עמהם, אבל אם ענה וקבל שבת עמהם אינו יכול להתפלל תפלת חול, אלא יתפלל
ערבית שתים''.
לענין אבילות - ובשו''ע יורה דעה - סימן שעה סעיף יא - מי שהתפלל ערבית, ועדיין הוא יום, ושמע שמת לו מת, יש מי שאומר שמונה מיום המחרת, ואותו יום אינו עולה: שו"ע יורה דעה סימן תב - מי שהתפלל כבר ערבית ועדיין יום הוא, ושמע שמועה קרובה, מונה מיום מחר, ואותו יום
אינו עולה לו:
ואמנם גבי מילה כתב השו''ע דאין תפילת ערבית או 'תוספת שבת' מעלה או מורידה הרי זה דין מוסכם גם לדעת תרוה''ד מצד שהוא 'בידי שמים' וכמושנ''ת לעיל. וכן באה''ע בסדר הגט (סימן קנד סעיף פט) שכתב שמועיל מסירת גט בדיעבד אף לאחר ערבית אין כאן ראיה דלא פסק כתרוה''ד, אלא משום דכל דין מסירת גט בלילה במחלוקת הוא שנוי דרוב הפוסקים סוברים דמותר ליתן גט בלילה ד'גט' לא חשיב 'דין', והוא חומרא מצד סברת האו''ז, ולכן בלא''ה אפי' נתן בלילה מהני בדיעבד הגט. וז''ל השו''ע שם "וכן אם התפללו הקהל ערבית, אע"פ שהיה עדיין יום, אין ליתן גט אז, מפני שכבר חשוב לילה, אם לא
בשעת הדחק שאז אפי' בלילה ממש יכתב וינתן".
מכל הראיות הללו מבואר דדעת השו''ע היא כתרומת הדשן דחשיב 'לילה' לאחר 'ערבית', ואפי' להניח תפילין אסר בזה, וזה נראה טעמו של הרב בא''ח דהחמיר בדין זה טפי מהרמ''א ושאר האחרונים שנמשכו אחריו משום שהשו''ע ס''ל לפסוק בסכינא חריפא כתרומת הדשן.
