משיב כהלכה
חבר ותיק
- הצטרף
- 18/12/24
- הודעות
- 605
ומה שמביאים ראיות מספרים שכתבו בדרך מוסר שלא תתקשט האשה בחוץ, כוונתם שלא תתקשט יותר מדי, ואין כוונתם לאסור התקשטות לגמרי. ולדוגמא מביאים מספר פלא יועץ שכתב "אפילו בתולות מי שהיא יראת השם לא תתראה בפני הבחורים ובפרט כשהיא מקושטת". ומלבד שזה נגד ההלכה (כמפורש בטור שאין האשה בבית הסוהר, אלא יכולה לצאת כפי הצורך), הרי זה נגד הפלא יועץ בעצמו, שכתב בערך "יופי": "וכן חיובא רמיא על האשה שתתקשט לבעלה בהיותה עמו לבדה בבית יותר מכשהיא יוצאת החוצה אל העין, במקום שיש אנשים, יותר טוב שלא תתקשט כל כך". וזה מגלה על כוונתו שכתב בדרך מוסר שתישאר האשה בביתה ככל יכולתה, וגם שלא תתקשט יותר מדי בחוץ, בצורה בולטת מאוד.
וכן מביאים ראיה מהחפץ חיים, בספרו גדר עולם (תחילת פרק ד'), "ואל יטעה אותה היצר, שתינצל כי היתה צריכה לקשט את עצמה בעיני בעלה, כי זה שייך בביתה ולא בשוק". ומוציאים את דבריו מהקשרם, כי דבריו נאמרו בהמשך לפרק ג' שם, בגודל העוון של אשה נשואה ההולכת בראש מגולה בשוק (שבזמנו היו גם נשים חרדיות שהלכו כך), ועל זה כתב שלא יטעה אותה היצר שצריכה להתקשט על בעלה ולהיות בראש מגולה כמו כולן, שהרי זה שייך בבית, שיכולה לגלות שערותיה בביתה. ועוד, שיכולה ללכת בפאה נכרית (וגם את עצתו ללכת בפאה נכרית, משמיטים).
ובפרט שהחפץ חיים עצמו כתב בספרו משנה ברורה (סי' ש"ג) להלכה ולמעשה, על דברי השו"ע: "כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים, אסור לצאת בו לחצר שאינה מעורבת, חוץ מכבול ופאה נכרית", וזה לשונו: "והוא הדין שלא להתקשט בהן בחצר גופא כשאינה מעורבת משום דדמיא לרשות הרבים... חוץ מכבול וכו'... והטעם שהתירו תכשיטים אלו כדי שלא תתגנה על בעלה אם לא תתקשט כלל". זאת אומרת, התירו תכשיטים בחצר הרבים (דהיינו חצר שאינה מעורבת) כדי שלא תתגנה על בעלה. וזה ההיפך ממה שמפרסמים בשמו ע"י הוצאת דבריו מהקשרם.
וכן מביאים ראיה ממדרש תנחומא, שאסר לצאת בתכשיטים לרשות הרבים, כדי לא להכשיל את הרבים. אך משמיטים שבתחילת דבריו כתב "שנו רבותינו, לא תצא אשה לרשות הרבים בשבת בתכשיטיה", ורק לאחר שהביא את דעת רבותינו בתלמוד הבבלי שאסרו רק בשבת והתירו ביום חול, הביא דעה החולקת על זה: "ורבותינו אומרים, אפי' בחול אינה צריכה לצאת לרשות הרבים". אבל הראשונים והאחרונים, שו"ע ורמ"א, פסקו כתלמוד בבלי להתיר להתקשט ברה"ר.
ולמעשה נראה שכתב דבריו בדרך מוסר, שלא תצא הרבה לרה"ר כשהיא מקושטת, שהרי בסוף דבריו כתב "שלא תהא אשה מהלכת בשוק הרבה", וזה סותר לתחילת דבריו "אינה צריכה לצאת לרשות הרבים", אלא מוכרח לומר שכוונתו בדרך מוסר, ולכן נקט "אינה צריכה" ולא "אסורה".
ויש שניסו לדחות בקש, שכל התכשיטים שדובר בהם היו מכוסים בצאתם לרה"ר ברדיד. ואמנם היו מקומות בהם לבשו הנשים רעלה, והיו אף שכיסו את פניהן, אבל לא היה כן בכל הזמנים ובכל המקומות, וכבר הוכחנו בפרק י"ג שלא היה מנהגם בזמן הגמ' לכסות ברדיד את ראשן וגופן כדכתב הרמב"ם, אלא בכיפת צמר ועליה סבכה. ולשיטה זו אין הסבר לדברי המדרש תנחומא הנ"ל, כי מה מקום יש לאסור תכשיטים מכוסים.
והתכשיטים המנויים בשבת דף נ"ז, כגון עיר של זהב היה תכשיט גלוי, או על כיסוי ראשה לדעת התוס' והריטב"א, או בסיכה המחוברת לבגדה לדעת רש"י, וכן קטלא שעל צווארה, ונזמים שבאפה, וטבעת על אצבעה, היו תכשיטים גלויים.
וכן איתא בגמ' שם, "יוצאה אשה בסבכה המוזהבת, ובטוטפת ובסרביטין הקבועין בה. איזו טוטפת ואיזו סרביטין? אמר רבי אבהו: טוטפת - המוקפת לה מאזן לאזן, סרביטין - המגיעין לה עד לחייה. אמר רב הונא: עניות עושין אותן של מיני צבעונין, עשירות עושין אותן של כסף ושל זהב". ומבואר שהיו אלה תכשיטים גלויים.
ועוד בגמ' שם דף ס', "טס של זהב יש לה על ראשה... ומניחתה כנגד פדחתה", דהיינו שיבלוט מעל מצחה לנוי.
וכן בתשובת הגאונים שם דף ס"ד, "פאה נכרית, שיער שמביאין מבחוץ ומקלעין אותו יפה יפה ומניחין אותו בראשי כלות כל ימי חופתן". ומוכח שהיה זה תכשיט גלוי, דאם לא כן לא היה צורך לקלעו יפה.
וכן במדרש רבה פרשת מצורע, "ותלכנה נטויות גרון - שהיתה אחת מהן לובשת תכשיטיה והיתה מטה גרונה בשביל להראות את תכשיטיה", ואם היתה לבושה רדיד לא מובן כיצד נראו תכשיטיה בהטיית גרונה. וגם מוכח מכאן שהנביא הקפיד על הבלטת תכשיטיה ככל הדברים שם שעניינם הבלטה והגזמה, אבל עצם לבישת התכשיטים מותרת.
ואם בשאר מלבושים ותכשיטים כך, קל וחומר בפאה, שהיא פחותה מתכשיט, שהרי כיום רוב נשות העולם יוצאות בשערותיהן בכל מיני תסרוקות, וכל הרווקות הולכות בגילוי ראש, וגם בין הנשים הנשואות פשט המנהג לילך בפאה, וממילא אין אדם בא לידי הרהור מראיית שיער, וכמש"כ בשו"ת יביע אומר (חלק ו' סי' י"ג): "לכאורה נראה שמכיון שנשים אלה רגילות לצאת לרשות הרבים בגילוי ראש, ודרכן בכך, אין בזה משום הרהור... יש לחלק בין גילוי שוק באשה שלא הותר מעולם גם לבתולות פנויות, לשיער שהותר גם בבתולות פנויות, וא"כ יש לומר שלא שכיח הרהור כ"כ בזה". עכ"ל. והגאון רבי יוסף משאש זצ"ל, רבה של חיפה, כתב בספרו אוצר המכתבים (חלק ג' סי' אלף תתפ"ד): "וכל אדם מבשרו יחזה, שרואה נשים עוברות לפניו יום ויום בראש מגולה, ואינו שם לבו להן ומהרהר. והמהרהר, לא מחמת שיער גלוי מהרהר". עכ"ל.
ועל זה הדרך כתב בשו"ת מהר"ם אלשקר (סי' ל"ה) לגבי גילוי שיער האשה היוצא חוץ לצמתה, שאין לאסרו משום שגורם להרהור, וזה לשונו: "דבר שדרכו להיות מגולה דלבו גס ביה מותר, ואפי' לק"ש, כדפרישית, וכן כתבו המפרשים ז"ל, וכן כתב ראבי"ה ז"ל, כל אלו שהזכרנו לערוה דוקא בדבר שאין רגילות להגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי השער לא חיישינן דליכא הרהור, וכן הסכים בעל המרדכי והרא"ש ז"ל והכל כפי המנהגות והמקומות...
ואלא מעתה לפי דרכם שיער גבות עיניה נמי היה להם לאסור, דשיער קרייה רחמנא נמי, דכתיב יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו וגו', וכל שכן פניה ידיה ורגליה דהוה להו נמי למיסרן, ומאי שנא אותו שיער, ואי משום דדרכן להיות מגולין, האי נמי דרכו להיות מגולה. ואי לא איירו אלא באשת איש ובמסתכל ומתכוין ליהנות, אטו באשת איש וברשיעי עסקינן? ובבירור אמרו זכרונם לברכה, דאפילו באצבע קטנה אסור להסתכל, ואפילו בבגדי צבעונין שלה נמי אסור, וכל שכן בשערה, דת"ר ונשמרת מכל דבר רע שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפילו מכוערת, ולא בבגדי צבע של אשה וכו', ואמר רב יהודה אמר שמואל ואפי' שטוחין ומונחין על גבי הכותל. אלא שדברים אלו בטלין הם, דלית בהו מששא כלל.
וכמה לא חלי ולא מרגיש האי גברא דקאמר לה להאי מילתא, דכיון שנהגו לגלותו מימי עולם ומשנים קדמוניות ברוב תפוצות הגולה שתחת יד ישמעאל ואין בידו למחות, איך עלה בלבו לאוסרו? ואף אם היה אסור, דאפילו באיסורא דאורייתא אמרינן הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין, כדאסיקנא בביצה פרק המביא... והשתא אם בדאוריתא ובדרבנן אמרינן הנח להם, כל שכן בדבר המותר שנהגו בו היתר, שכל המוכיחן בזה לא בדעת ידבר, ונמצא מכשילן ח"ו, ועתיד ליתן את הדין... ובכמה וכמה דברים הקילו רבותינו ז"ל כדי שלא תתגנה האשה על בעלה. ואין צורך באורך". עכ"ל.
וכן מביאים ראיה מהחפץ חיים, בספרו גדר עולם (תחילת פרק ד'), "ואל יטעה אותה היצר, שתינצל כי היתה צריכה לקשט את עצמה בעיני בעלה, כי זה שייך בביתה ולא בשוק". ומוציאים את דבריו מהקשרם, כי דבריו נאמרו בהמשך לפרק ג' שם, בגודל העוון של אשה נשואה ההולכת בראש מגולה בשוק (שבזמנו היו גם נשים חרדיות שהלכו כך), ועל זה כתב שלא יטעה אותה היצר שצריכה להתקשט על בעלה ולהיות בראש מגולה כמו כולן, שהרי זה שייך בבית, שיכולה לגלות שערותיה בביתה. ועוד, שיכולה ללכת בפאה נכרית (וגם את עצתו ללכת בפאה נכרית, משמיטים).
ובפרט שהחפץ חיים עצמו כתב בספרו משנה ברורה (סי' ש"ג) להלכה ולמעשה, על דברי השו"ע: "כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים, אסור לצאת בו לחצר שאינה מעורבת, חוץ מכבול ופאה נכרית", וזה לשונו: "והוא הדין שלא להתקשט בהן בחצר גופא כשאינה מעורבת משום דדמיא לרשות הרבים... חוץ מכבול וכו'... והטעם שהתירו תכשיטים אלו כדי שלא תתגנה על בעלה אם לא תתקשט כלל". זאת אומרת, התירו תכשיטים בחצר הרבים (דהיינו חצר שאינה מעורבת) כדי שלא תתגנה על בעלה. וזה ההיפך ממה שמפרסמים בשמו ע"י הוצאת דבריו מהקשרם.
וכן מביאים ראיה ממדרש תנחומא, שאסר לצאת בתכשיטים לרשות הרבים, כדי לא להכשיל את הרבים. אך משמיטים שבתחילת דבריו כתב "שנו רבותינו, לא תצא אשה לרשות הרבים בשבת בתכשיטיה", ורק לאחר שהביא את דעת רבותינו בתלמוד הבבלי שאסרו רק בשבת והתירו ביום חול, הביא דעה החולקת על זה: "ורבותינו אומרים, אפי' בחול אינה צריכה לצאת לרשות הרבים". אבל הראשונים והאחרונים, שו"ע ורמ"א, פסקו כתלמוד בבלי להתיר להתקשט ברה"ר.
ולמעשה נראה שכתב דבריו בדרך מוסר, שלא תצא הרבה לרה"ר כשהיא מקושטת, שהרי בסוף דבריו כתב "שלא תהא אשה מהלכת בשוק הרבה", וזה סותר לתחילת דבריו "אינה צריכה לצאת לרשות הרבים", אלא מוכרח לומר שכוונתו בדרך מוסר, ולכן נקט "אינה צריכה" ולא "אסורה".
ויש שניסו לדחות בקש, שכל התכשיטים שדובר בהם היו מכוסים בצאתם לרה"ר ברדיד. ואמנם היו מקומות בהם לבשו הנשים רעלה, והיו אף שכיסו את פניהן, אבל לא היה כן בכל הזמנים ובכל המקומות, וכבר הוכחנו בפרק י"ג שלא היה מנהגם בזמן הגמ' לכסות ברדיד את ראשן וגופן כדכתב הרמב"ם, אלא בכיפת צמר ועליה סבכה. ולשיטה זו אין הסבר לדברי המדרש תנחומא הנ"ל, כי מה מקום יש לאסור תכשיטים מכוסים.
והתכשיטים המנויים בשבת דף נ"ז, כגון עיר של זהב היה תכשיט גלוי, או על כיסוי ראשה לדעת התוס' והריטב"א, או בסיכה המחוברת לבגדה לדעת רש"י, וכן קטלא שעל צווארה, ונזמים שבאפה, וטבעת על אצבעה, היו תכשיטים גלויים.
וכן איתא בגמ' שם, "יוצאה אשה בסבכה המוזהבת, ובטוטפת ובסרביטין הקבועין בה. איזו טוטפת ואיזו סרביטין? אמר רבי אבהו: טוטפת - המוקפת לה מאזן לאזן, סרביטין - המגיעין לה עד לחייה. אמר רב הונא: עניות עושין אותן של מיני צבעונין, עשירות עושין אותן של כסף ושל זהב". ומבואר שהיו אלה תכשיטים גלויים.
ועוד בגמ' שם דף ס', "טס של זהב יש לה על ראשה... ומניחתה כנגד פדחתה", דהיינו שיבלוט מעל מצחה לנוי.
וכן בתשובת הגאונים שם דף ס"ד, "פאה נכרית, שיער שמביאין מבחוץ ומקלעין אותו יפה יפה ומניחין אותו בראשי כלות כל ימי חופתן". ומוכח שהיה זה תכשיט גלוי, דאם לא כן לא היה צורך לקלעו יפה.
וכן במדרש רבה פרשת מצורע, "ותלכנה נטויות גרון - שהיתה אחת מהן לובשת תכשיטיה והיתה מטה גרונה בשביל להראות את תכשיטיה", ואם היתה לבושה רדיד לא מובן כיצד נראו תכשיטיה בהטיית גרונה. וגם מוכח מכאן שהנביא הקפיד על הבלטת תכשיטיה ככל הדברים שם שעניינם הבלטה והגזמה, אבל עצם לבישת התכשיטים מותרת.
ואם בשאר מלבושים ותכשיטים כך, קל וחומר בפאה, שהיא פחותה מתכשיט, שהרי כיום רוב נשות העולם יוצאות בשערותיהן בכל מיני תסרוקות, וכל הרווקות הולכות בגילוי ראש, וגם בין הנשים הנשואות פשט המנהג לילך בפאה, וממילא אין אדם בא לידי הרהור מראיית שיער, וכמש"כ בשו"ת יביע אומר (חלק ו' סי' י"ג): "לכאורה נראה שמכיון שנשים אלה רגילות לצאת לרשות הרבים בגילוי ראש, ודרכן בכך, אין בזה משום הרהור... יש לחלק בין גילוי שוק באשה שלא הותר מעולם גם לבתולות פנויות, לשיער שהותר גם בבתולות פנויות, וא"כ יש לומר שלא שכיח הרהור כ"כ בזה". עכ"ל. והגאון רבי יוסף משאש זצ"ל, רבה של חיפה, כתב בספרו אוצר המכתבים (חלק ג' סי' אלף תתפ"ד): "וכל אדם מבשרו יחזה, שרואה נשים עוברות לפניו יום ויום בראש מגולה, ואינו שם לבו להן ומהרהר. והמהרהר, לא מחמת שיער גלוי מהרהר". עכ"ל.
ועל זה הדרך כתב בשו"ת מהר"ם אלשקר (סי' ל"ה) לגבי גילוי שיער האשה היוצא חוץ לצמתה, שאין לאסרו משום שגורם להרהור, וזה לשונו: "דבר שדרכו להיות מגולה דלבו גס ביה מותר, ואפי' לק"ש, כדפרישית, וכן כתבו המפרשים ז"ל, וכן כתב ראבי"ה ז"ל, כל אלו שהזכרנו לערוה דוקא בדבר שאין רגילות להגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי השער לא חיישינן דליכא הרהור, וכן הסכים בעל המרדכי והרא"ש ז"ל והכל כפי המנהגות והמקומות...
ואלא מעתה לפי דרכם שיער גבות עיניה נמי היה להם לאסור, דשיער קרייה רחמנא נמי, דכתיב יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו וגו', וכל שכן פניה ידיה ורגליה דהוה להו נמי למיסרן, ומאי שנא אותו שיער, ואי משום דדרכן להיות מגולין, האי נמי דרכו להיות מגולה. ואי לא איירו אלא באשת איש ובמסתכל ומתכוין ליהנות, אטו באשת איש וברשיעי עסקינן? ובבירור אמרו זכרונם לברכה, דאפילו באצבע קטנה אסור להסתכל, ואפילו בבגדי צבעונין שלה נמי אסור, וכל שכן בשערה, דת"ר ונשמרת מכל דבר רע שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפילו מכוערת, ולא בבגדי צבע של אשה וכו', ואמר רב יהודה אמר שמואל ואפי' שטוחין ומונחין על גבי הכותל. אלא שדברים אלו בטלין הם, דלית בהו מששא כלל.
וכמה לא חלי ולא מרגיש האי גברא דקאמר לה להאי מילתא, דכיון שנהגו לגלותו מימי עולם ומשנים קדמוניות ברוב תפוצות הגולה שתחת יד ישמעאל ואין בידו למחות, איך עלה בלבו לאוסרו? ואף אם היה אסור, דאפילו באיסורא דאורייתא אמרינן הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין, כדאסיקנא בביצה פרק המביא... והשתא אם בדאוריתא ובדרבנן אמרינן הנח להם, כל שכן בדבר המותר שנהגו בו היתר, שכל המוכיחן בזה לא בדעת ידבר, ונמצא מכשילן ח"ו, ועתיד ליתן את הדין... ובכמה וכמה דברים הקילו רבותינו ז"ל כדי שלא תתגנה האשה על בעלה. ואין צורך באורך". עכ"ל.
