פאה נכרית - מנהג עדות המזרח

[קולייס האיספנין]

ואין שום דבר "גרוע" במלבושי אשה, וטבע האשה הוא להתייפות ככל יכולתה ועושה כל טצדקי לשם כך, וגם מי שאינה חובשת פאה, עושה ככל יכולתה, וגם מי שהולעטה בתעמולת שקר, עושה הכל להיות יוצאת דופן שיסתכלו דוקא עליה במלבושיה המוזרים והרחבים, שאל ורעלה וכיו"ב. וזה מובא בחז"ל - כתובות נ"ט - אין אשה אלא ליופי, אין אשה אלא לתכשיטי אשה!

ואם בכפר חב"ד כולן רגילות ללכת עם פאות ארוכות, אין שמץ דבר "גרוע" בכך.

עקרת את המושג שנקרא 'צניעות', והשארת אותו אך ורק כלפי נשות דיזנגוף והסביבה....

 

[קולייס האיספנין]

ראשית, אתה טועה מבחינה עובדתית. מבלי לפגוע בכבודו של הגר"ע יוסף שהיה גאון עולם, היכן ההסתכלות הרחבה והעמוקה כשיצא בהיתר מחודש שלא עלה על דעת הראשונים והאחרונים (חוץ מהגרמ"פ) לגלות "שתי אצבעות"? האם לא ראה שזה יגיע עד אמצע הראש? הרי בשביל זה לא היה צריך הסתכלות רחבה, היה די לו בלהסתכל על אשתו או אמו...

א. לא ראינו ששאלת כך על הגרמ"פ,
ב. תראה בשו"ת מעין אומר ששאל בהערות את השאלה הזאת מדברי מהר"ם אלשקר והניח בצ"ע, ללמדך, שתלמיד אמיתי מסוגל גם להקשות ולא לעקם פשטים,
ג. לגופו של עניין, יש הבדל גדול בין פאה, שברגע שאתה מתיר אותה אתה כבר לא שולט בהמשך (קח לדוגמא את תקנון ב"ד משמר התורה, שאתה רואה שם את ההבדל איך כל כמה שנים זה 'מתעדכן', מבחינת אורך וצבע הפאה, ואני לחלוטין מבין אותם, כי המציאות בשטח משתנה, לבין ב' אצבעות, שאתה אומר שזה השיעור ולא יותר, וזה שיש ריקות ופוחזות שמביאות את זה לחצי הראש, זה אותם כאלו שגם כשתגיד להם שזה אסור, הם יגידו לך שמרבנים אחרים לא משמע כך וכו'...

 

[קולייס האיספנין]

לשיטתך היה להם על מה לסמוך, ולשיטת פוסקים רבים זהו ספיחין גמורים.
אבל אני מדבר על המצוות המתחדשות בימינו אנו, שישנם אופציות למהדרין, ונולדה מצוה חדשה, שגם אברכים יאכלו היתר מכירה, הואיל ויצא מפומיה דרב.
וזו כוונתי גם בענין פפושדו, שנולדה מצוה לאכול פפושדו בפסח.
מ''מ מרן הגר"ע זצ"ל התיר, ורבות נסמכות עליו ומרחיבות ההיתר.

אתה מזכיר לי את מה ששאל אותו כך לפני הרבה שנים הגר"י עדס שליט"א, שיראה שיש שמבינים אותו שלא כהוגן וינסה למתן, והוא ענה לו בערך בהאי לישנא: אני לא אמור לסבול בגלל שיש חמורים.....

 

[ידידיה]

אני לא אמור לסבול בגלל שיש חמורים.....

גם אנחנו לא!
הבעיה היא שיש שנתגדלו על ברכיו ואכמ"ל.

 

[משיב כהלכה]

עקרת את המושג שנקרא 'צניעות', והשארת אותו אך ורק כלפי נשות דיזנגוף והסביבה....

קודם כל כדאי להבין מהו המושג "צניעות", והוא מתבטא בשלושה דברים:

א. והוא העיקר - שהאשה תשב בביתה ולא תצא החוצה אלא כשצריכה לצאת ואין לה ברירה. ועל זה נאמר, "הנה באוהל" שצנועה היתה (ולכן אם האשה מסתובבת כל היום ברחובות ועוטה עליה שאלים ושמיכות, היא פרוצה ולא צנועה).

ב. לכסות כל מה שצריך לכסות, עד הברך ועד המרפק, כולל, ונשואה צריכה לכסות אף את הראש.

ג. לא לבלוט במלבושיה באופן שיגרום לכולם להסתכל דוקא עליה.

ועתה אשמח שתבאר לי איך "עקרתי" את המושג צניעות...

 

[משיב כהלכה]

לא ראינו ששאלת כך על הגרמ"פ

הגרמ"פ פסק כך, מה יש לשאול עליו? אף אחד לא התיימר לכתוב בשמו על "הסתכלות רחבה ועמוקה" בנושא כיסוי הראש.

 

[משיב כהלכה]

תראה בשו"ת מעין אומר ששאל בהערות את השאלה הזאת מדברי מהר"ם אלשקר והניח בצ"ע, ללמדך, שתלמיד אמיתי מסוגל גם להקשות ולא לעקם פשטים

לא הבנתי איזה שאלה הוא שאל, ומה הקשר לנדון דידן.

למעשה מהר"ם אלשקר לא התיר כלל את גילוי הראש אלא את גילוי השיער היוצא מחוץ לכיסוי, וההיתר בזה כבר מבואר בראשונים. וממילא להיתר הגר"ע אין על מה להישען בזה על מהר"ם אלשקר.

אבל לא עסקינן בשאלה זו אלא בהסתכלות עמוקה ורחבה וכו' פיטומי מילי כהאי גוונא.

 

[משיב כהלכה]

לגופו של עניין, יש הבדל גדול בין פאה, שברגע שאתה מתיר אותה אתה כבר לא שולט בהמשך (קח לדוגמא את תקנון ב"ד משמר התורה, שאתה רואה שם את ההבדל איך כל כמה שנים זה 'מתעדכן', מבחינת אורך וצבע הפאה, ואני לחלוטין מבין אותם, כי המציאות בשטח משתנה, לבין ב' אצבעות, שאתה אומר שזה השיעור ולא יותר, וזה שיש ריקות ופוחזות שמביאות את זה לחצי הראש, זה אותם כאלו שגם כשתגיד להם שזה אסור, הם יגידו לך שמרבנים אחרים לא משמע כך וכו'...

אינני רואה שום הבדל, גם בפאה ניסו לנקוט בכל מיני שיעורים (כמו השיעור המומצא "עד הכתף" שנראה שמקורו בתקנון צה"ל לחיילות...) בדיוק כמו השיעור ב' אצבעות.

ואגב, לא כדאי לנקוט בלשון "ריקות ופוחזות" כאשר אמו ואשתו ובנותיו של הגר"ע הלכו כך, וכן כתב הגר"ש משאש שראה את נשי הרבנים "קרוב לשליש ראשן מגולה, וכיסהו והתגלה".

ומה שכתבת על פאה אפשר לכתוב על חצאית, שברגע שהתרת חצאית אתה כבר לא שולט בהמשך, באורך החצאית ובסוג הבד וכו', ועל חולצה, ונעליים, וכל פריטי הלבוש באשר הם.

ולגופו של ענין - אין שום בעיה ב"עדכון" של אורך ומראה הפאה, הבעיה היא רק כאשר העדכון הוא יוצא דופן ובולט, ואז הראשונות שהולכות כך עוברות עבירה.

ואצטט מדברי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל:

"אפשר ללבוש שמלה מאוד יפה, להיפך - כבודה בת מלך. שמלה שכולה אדומה אולי לא ראוי, יש דבר כזה בשו"ע (יו"ד סי' קע"ח סעיף א') אבל מה שכתוב שם לא נוגע לימינו, שם האיסור הוא בגלל החיוב לשנות ממנהג הגויים. אין צורך להיות ראשונים בכל דבר ולהתלבש ע"פ המודה הכי מודרנית. אי אפשר לאסור בגד "רועש" אם נשים כשרות נוהגות ללבשו, אבל בגד ש"מאוד רועש" מסתבר שאסור. אמנם כאשר זה נהפך למצוי שנשים לובשות בגד כזה, נאמר על זה שראשונים קלקלו לעצמם ותקנו לאחרים".

"יש ענין של מנהג נשים כשרות, דהיינו אם כך נוהגות נשים כשרות, יש להחמיר כמותן, ויש גם מקום להקל כמותן. לדוגמא, במקום שנשים כשרות, נשות בני תורה וכדומה, נוהגות ללכת עם שרוולים עד המרפק ממש, זה בסדר, ומותר לנהוג כמותן. כתוב שנשים כשרות נהגו ללכת עם סרט נוסף על כיסוי הראש, ואז זה היה חובה ללכת כך. לעומת זה יש במשנה (חלה פרק ב' משנה ה') "אף הוא קלקל לעצמו ותיקן לאחרים" - לפעמים יש מציאות כזאת שהראשונים שפורצים את הגדר לא נהגו כשורה, אבל סוף סוף השתנה המנהג ונוהגים אחרת, ואי אפשר לחייב את כולם לשוב למנהג הראשון" (ספר "ועלהו לא יבול" ח"ג עמ' ע').

 

[משיב כהלכה]

ידוע ומפורסם. והגר"י עדס שליט"א חוזר ע"ז בכל כוחו שנים רבות.
[ויש לו מהלך שלם בענין ע"פ דרך ההנהגה בדור האחרון שמבוסס על חז"ל דאין אשה אלא ליופי וכו' ומצילות אותנו מן החטא וכו', יש בקול הלשון, וכדאי מאוד לשמוע].
ושמעתי שכן מעיד בנו הגאון הגדול הגר"ד.

אשמח לראות מקורות מפורשים, הפניה למקור מדוייק בקול הלשון וכדו', ולא סתם שמועות בעלמא.

 

[קולייס האיספנין]

אינני רואה שום הבדל, גם בפאה ניסו לנקוט בכל מיני שיעורים (כמו השיעור המומצא "עד הכתף" שנראה שמקורו בתקנון צה"ל לחיילות...) בדיוק כמו השיעור ב' אצבעות.

ואגב, לא כדאי לנקוט בלשון "ריקות ופוחזות" כאשר אמו ואשתו ובנותיו של הגר"ע הלכו כך, וכן כתב הגר"ש משאש שראה את נשי הרבנים "קרוב לשליש ראשן מגולה, וכיסהו והתגלה".

ואתה רואה שברגע שאתה מתיר את הפאה באופן גורף ופתוח, בלשון המעטה זה לא בדיוק עובד,
אמו ואשתו ובנותיו הלכו שיעור ב' אצבעות, תסתכל טוב ותראה שאני כתבתי 'ריקות ופוחזות' רק כלפי אלו שהולכות בגילוי חצי ראש ולא ב' אצבעות, שגם אם לא נאהב את זה, יש להם ע"מ לסמוך.

 

[משיב כהלכה]

אמו ואשתו ובנותיו הלכו שיעור ב' אצבעות, תסתכל טוב

אולי כדאי שכבודו יסתכל טוב... יש תמונות חד משמעיות.

 

[קולייס האיספנין]

לא הבנתי איזה שאלה הוא שאל, ומה הקשר לנדון דידן.

למעשה מהר"ם אלשקר לא התיר כלל את גילוי הראש אלא את גילוי השיער היוצא מחוץ לכיסוי, וההיתר בזה כבר מבואר בראשונים. וממילא להיתר הגר"ע אין על מה להישען בזה על מהר"ם אלשקר.

אבל לא עסקינן בשאלה זו אלא בהסתכלות עמוקה ורחבה וכו' פיטומי מילי כהאי גוונא.

שם הרב נשאל על שיעור ב' אצבעות, וחזר ע"כ שהדבר מותר, ושם בהערות כתב העורך הרב יהודה נקי שליט"א שבמהר"ם אלשקר לא כתוב כך כי כל ההיתר הוא רק בצדעיים,
והתסכלות רחבה היא כלפי העם שבשדות מחוץ לירושלים וב"ב!

 

[קולייס האיספנין]

אולי כדאי שכבודו יסתכל טוב... יש תמונות חד משמעיות.

לידיעתך: יש לו גם בת שהולכת עם פאה, כך שלא כל מה שהן עושות זה משקף את דעתו, והתמונות שאני מכיר (ואני מכיר באמת המון המון מהם) הם אכן שיעור ב' אצבעות.

 

[משיב כהלכה]

ואתה רואה שברגע שאתה מתיר את הפאה באופן גורף ופתוח, בלשון המעטה זה לא בדיוק עובד

אני לא יודע מה אתה רוצה ש"יעבוד", כל מה שנהוג אצל הנשים הכשרות הוא טוב, וכפי שכתב הגרש"ז אויערבאך, וכל אשה נורמלית יודעת מה נהוג ומה חריג. ואם למשל תתן לה פאה ארוכה מהנהוג, היא תאמר מיד שזה אורך חריג והיא מתביישת וכדו'.

אלא מאי, יש את הנשים הסוררות (המכונות שבבניקיות, מודרניות וכדו') שפורצות גדר, ולאט לאט זה מתפשט גם אצל הנשים הכשרות. אבל מלכתחילה - כולן יודעות מה נהוג ומה לא.

 

[משיב כהלכה]

לידעתך: יש לו גם בת שהולכת עם פאה, והתמונות שאני מכיר (ואני מכיר באמת המון המון מהם) הם אכן שיעור ב' אצבעות.

לא שמעתי מעולם על בת שלו שהולכת עם פאה, ולא כאן המקום להביא תמונות, גם של אמו, גם של אשתו, וגם של בנותיו, הצד השווה שבהן שכולן גילו ד' וה' אצבעות ולפעמים יותר (ואני מלמד זכות שמלכתחילה גילו רק שתי אצבעות, והכיסוי החליק). ואלה תמונות שהתפרסמו בספרים כמו "באשר תלך" על הרבנית מרגלית.

אבל יש תמונה אחת של אשתו שחצי ראשה מגולה, ובתו עדינה בר שלום פרסמה זאת בעיתון (וכעת נזכרתי שיש עוד תמונה אחת שחצי ראשה מגולה).

 

[קולייס האיספנין]

אני לא יודע מה אתה רוצה ש"יעבוד", כל מה שנהוג אצל הנשים הכשרות הוא טוב, וכפי שכתב הגרש"ז אויערבאך, וכל אשה נורמלית יודעת מה נהוג ומה חריג. ואם למשל תתן לה פאה ארוכה מהנהוג, היא תאמר מיד שזה אורך חריג והיא מתביישת וכדו'.

זה מה שאני כבר יומיים מנסה להסביר לך, שאת אותו שיקול הדעת שב"ה יש לי ולך ולרוב בוגרי עולם הישיבות (כן, גם אשתי עם פאה ב"ה), אין לאותם או לחלקם של העם שבשדות, ואולי אתה לא יכול לקרוא להם 'נשים נורמליות', כי בדיוק כמו שהן הולכות עם חצי כיסוי ראש, כך הן היו יכולות ללכת עם פאות שיכולות לשמש 'שואב אבק' לרצפה, כך שאני באמת לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם היה מתיר פאות....

 

[חיי עולם]

זה מה שאני כבר יומיים מנסה להסביר לך, שאת אותו שיקול הדעת שב"ה יש לי ולך ולרוב בוגרי עולם הישיבות (כן, גם אשתי עם פאה ב"ה), אין לאותם או לחלקם של העם שבשדות, ואולי אתה לא יכול לקרוא להם 'נשים נורמליות', כי בדיוק כמו שהן הולכות עם חצי כיסוי ראש, כך הן היו יכולות ללכת עם פאות שיכולות לשמש 'שואב אבק' לרצפה, כך שאני באמת לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם היה מתיר פאות....

אגב,
מי אמר שפאה ארוכה אינה עדיפה על חצי כיסוי ראש?

 

[משיב כהלכה]

זה מה שאני כבר יומיים מנסה להסביר לך, שאת אותו שיקול הדעת שב"ה יש לי ולך ולרוב בוגרי עולם הישיבות (כן, גם אשתי עם פאה ב"ה), אין לאותם או לחלקם של העם שבשדות, ואולי אתה לא יכול לקרוא להם 'נשים נורמליות', כי בדיוק כמו שהן הולכות עם חצי כיסוי ראש, כך הן היו יכולות ללכת עם פאות שיכולות לשמש 'שואב אבק' לרצפה, כך שאני באמת לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם היה מתיר פאות....

כבר עניתי לך שתוכל לומר זאת על פריטי הלבוש, אם תרצה, ולכן ההתמקדות בפאה היא סתם דמגוגיה בעלמא.

אבל לגופו של ענין, אם המתירים פאה לא היו נצמדים לתקנונים שאבד עליהם הכלח ואף אחד לא שמע להם, אלא לגופה של הלכה, כפי שהגדיר הגאון ר' משה שטרנבוך בספרו דת והלכה סימן א', שהפאה לא צריכה להיות בולטת ממנהג המקום באופן שיסתכלו כולם עליה, ממילא גם לעם שבשדות זה היה ברור.

 

[קולייס האיספנין]

לא שמעתי מעולם על בת שלו שהולכת עם פאה, ולא כאן המקום להביא תמונות, גם של אמו, גם של אשתו, וגם של בנותיו, הצד השווה שבהן שכולן גילו ד' וה' אצבעות ולפעמים יותר (ואני מלמד זכות שמלכתחילה גילו רק שתי אצבעות, והכיסוי החליק). ואלה תמונות שהתפרסמו בספרים כמו "באשר תלך" על הרבנית מרגלית.

אבל יש תמונה אחת של אשתו שחצי ראשה מגולה, ובתו עדינה בר שלום פרסמה זאת בעיתון (וכעת נזכרתי שיש עוד תמונה אחת שחצי ראשה מגולה).

אכתוב לך בפרטי מי זאת וגם אפנה אותך לתמונה, ולגבי עדינה בר שלום, היא האחרונה שיכולה באמת לשקף את דעתו של אביה, למרות שהיא אוהבת להתראיין תחת כל עץ רענן.
התמונה של הרבנית בספר 'באשר תלך', היא אכן תמונה עם ב' אצבעות, אא"כ יש לכבודו סרט מידה של מנהלי סמינרים...

 

[קולייס האיספנין]

גם אנחנו לא!
הבעיה היא שהם נתגדלו על ברכיו ואכמ"ל.

אז מתוך דור של תורה שהוא גידל יש גם חמורים 'שאור שבעיסה'...
כבר התרגלנו אליהם ולא מתרגשים מהם, והם לא ישחירו את מה שכן זכינו לקבל מהרב!

 

[משיב כהלכה]

אכתוב לך בפרטי מי זאת וגם אפנה אותך לתמונה, ולגבי עדינה בר שלום, היא האחרונה שיכולה באמת לשקף את דעתו של אביה, למרות שהיא אוהבת להתראיין תחת כל עץ רענן.
התמונה של הרבנית בספר 'באשר תלך', היא אכן תמונה עם ב' אצבעות, אא"כ יש לכבודו סרט מידה של מנהלי סמינרים...

אכן כתבת לי בפרטי מי זו, היא אחת מבנותיו שלא פורסמה תמונה שלהן מעולם. אבל פורסמו תמונות של רבקה ועדינה ויצא לי לראותן, וכן את תמונות אמו, ואשתו בחצי כיסוי ראש או למעלה מב' אצבעות.

ומעולם לא נתקלתי בדבר כזה שהוא בבחינת חי המכחיש את החי, זה לא קשור כלל לרבנית עדינה ולדעותיה, מדובר בתמונות והן מדברות בעד עצמן.

ומחמת שאתה מתעקש ביקשתי כעת מחבר שיחפש לי היכן מופיעות התמונות וישלח לי קישורים. הנה כבר בויקיפדיה בערך על הרבנית מרגלית מופיעה תמונתה כשהיא עם חצי כיסוי ראש, למרבה הבושה. בהמשך הערך מופיעה התמונה במלואה יחד עם הרב עובדיה וילדיהם.

כאן יש תמונה נוספת של חצי ראשה מגולה, וכאן תמונה של יותר מב' אצבעות, כאן בתו רבקה עם כיסוי שמכסה את עיקר הראש וכל סביבו מגולה, כאן בתו עדינה וכנ"ל, כאן אשתו ובתו כהנ"ל (על אשתו בתמונה זו אפשר לומר בדוחק שהוא ב' אצבעות, אבל הרב עובדיה התיר פחות מב'), וכאן אמו של הגר"ע יוסף עם כחמש אצבעות.

 

[קולייס האיספנין]

אכן כתבת לי בפרטי מי זו, היא אחת מבנותיו שלא פורסמה תמונה שלהן מעולם. אבל פורסמו תמונות של רבקה ועדינה ויצא לי לראותן, וכן את תמונות אמו, ואשתו בחצי כיסוי ראש או למעלה מב' אצבעות.

ומעולם לא נתקלתי בדבר כזה שהוא בבחינת חי המכחיש את החי, זה לא קשור כלל לרבנית עדינה ולדעותיה, מדובר בתמונות והן מדברות בעד עצמן.

ומחמת שאתה מתעקש ביקשתי כעת מחבר שיחפש לי היכן מופיעות התמונות וישלח לי קישורים. הנה כבר בויקיפדיה בערך על הרבנית מרגלית מופיעה תמונתה כשהיא עם חצי כיסוי ראש, למרבה הבושה. בהמשך הערך מופיעה התמונה במלואה יחד עם הרב עובדיה וילדיהם.

כאן יש תמונה נוספת של חצי ראשה מגולה, וכאן תמונה של יותר מב' אצבעות, כאן בתו רבקה עם כיסוי שמכסה את עיקר הראש וכל סביבו מגולה, כאן בתו עדינה וכנ"ל, כאן אשתו ובתו כהנ"ל, וכאן אמו של הגר"ע יוסף עם כחמש אצבעות.

ותמונות של אחת שדעותיה שונות משל אביה יכולות לשקף מה דעת אביה?
ב"ה הכל חסום לי, וכמו שכתבתי, כנראה שכבודו מסתובב על סרט מידה של מנהלי סמינרים....

 

[חיי עולם]

כנראה שכבודו מסתובב על סרט מידה של מנהלי סמינרים....

איני יודע מהו הסרט הנ"ל, אבל ברור שאם ההיתר הוא ב' אצבעות, א"א להתיר בשום אופן גם לא ב' ומחצה.

 

[משיב כהלכה]

ב"ה הכל חסום לי, וכמו שכתבתי, כנראה שכבודו מסתובב על סרט מידה של מנהלי סמינרים....

מסתבר שהכל חסום, אין בידי להוכיח לך וכמובן שלא לשלוח לך את התמונות כאן, צ"ע גדול אם מותר להסתכל בתמונות כדי לדעת הלכה למעשה (מה קורה כשמתירים ב' אצבעות, או כשמתירים מטפחת וכובע בכלל...) אבל אם תרצה תבקש מחבר שפתוח לו ותסתכל עד כמה מביך לומר שמדובר בדבר המצריך סרט מדידה.

 

[משיב כהלכה]

עד כאן הדברים.
וכאמור, הרואה יראה בעיניו ולבבו יבין, כיצד ראוי לנו להתייחס להוראותיו בעניינים אלו.

כבר ידוע דרכם של המתעסקים בנושא הזה, שבתחילה הם ניגשים לסלף ולעוות כל מה שיוכלו לסלף ולעוות, ואפילו בתירוצים הדחוקים והמופרכים ביותר, וכבר הבאתי לעיל שלל דוגמאות.

אולם אם רואים שקצרה ידם לסלף, ודבריו של אותו גדול הם פשוטים וברורים מכדי לסלפם, הם בוחרים בדרך השניה - להשמיץ אותו באופן אישי (ואינם בוחלים להשמיץ כל גדול בישראל, ולמעשה אין להם רב ואין להם פוסק, וכל רב שיפסוק אחרת מסברת הכרס שלהם - אחת דינו).

ובענין זה אצטט את דבריו של הגר"ע יוסף שהוא היה הבר פלוגתא הגדול ביותר של הגר"ש משאש, בין היתר גם בענין פאה נכרית:

"שמועה טובה תדשן עצם, שמחנו מאוד לשמוע כי כבוד הרב הגאון הגדול, מבצר עוז ומגדול, המאור הגדול לממשלת התורה, רבה הראשי של ירושלים, כמוהר"ר שלום משאש שליט"א, עומד להוציא לאור את ספרו שמש ומגן חלק שני, על ארבעת חלקי השולחן ערוך, אשר אין ספק שיהיה לתועלת רבה לכל יושבי על מדין ולכל מורי ההוראות בישראל, לדון ולהורות, לשעה ולדורות... וכבר זכה להוציא לאור את חיבוריו הגדולים "תבואות שמש" על ארבעת חלקי השולחן ערוך בארבעה כרכים, בהם הוא צולל בעמקי ים התלמוד והפוסקים בחריפות ובקיאות עצומה ובתוכם בירור להלכה ולמעשה... וסמכות פסיקתו היא בעלת משקל רב בעולם התורה". עכ"ל.

וכן בהקדמה לשו"ת שמש ומגן חלק ד', שיצא לאור לאחר פטירתו של מרן הגר"ש משאש זצ"ל, כתב הגאון רבי עובדיה יוסף בזה הלשון: "נודע בשערים המצויינים בהלכה, הגאון המפורסם בקצוי תבל רבי שלום משאש זצ"ל, שהיה רבה של ירושלים במשך עשרים וחמש שנה... כל באי שער עמי יודעים כי נקשרנו בעבותות אהבה כל ימי חייו של הגאון הצדיק זצ"ל, ובאו לידי ביטוי בדברי הערכה שכתב בספר הנוכחי (עמ' קפח-קפט) בשבח הספרים אשר זכיתי לחבר, ועוד הוסיף לשבח ולפאר את הנהגתי, מרוב ענוותו, ואהבת התורה היוקדת בקרבו. והנה למרות שבכמה עניינים היינו חלוקים בהלכה, אולם נתקיים בנו את והב בסופה (ראה קידושין ל:) והיינו תמיד באהבה ואחווה, וכמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם".

ובפתח שו"ת יביע אומר חלק י', הביא הרב "מכתב אוהב וידיד נפש רב רבנן רבה של ירושלים הגר"ש משאש זצ"ל", ובמכתב זה משבח מרן הגאון רבי שלום משאש את ספריו הרבים של הראשון לציון הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל, כשהוא מפליא לחרוז את כל שמות הספרים בהערכה ואהבה רבה. וזהו המכתב היחיד שהודפס בפתח יביע אומר חלק י' וחלק י"א.

כמו כן מצינו בשו"ת יביע אומר תשובות בהלכות חמורות של עגונות וממזרים, שמרן הגר"ש משאש כתב פסק הלכה והתנה זאת בהסכמתו של הגר"ע יוסף, וכן להיפך - שהגר"ע כתב "ובתנאי שיצטרפו עמי שניים מגדולי הדור" ולבסוף הביא את הסכמת הגר"ש משאש.

 

[משיב כהלכה]

ולגבי עצם הניסיון הנואל להשמיץ את מרן הגר"ש משאש שהיה מקובל על כל גדולי הדור פה אחד, מחמת שכתב שאשה יכולה להתקשט ברה"ר, דבריו המה פשוטים בתכלית, וכבר ענה להרב משה לוי בטוב טעם על השגותיו. וזה לשונו (עם הערות המעתיק בספר חו"כ בסוגריים מרובעות):

"ומה שתמה כת"ר על מה שכתבתי בסוף דברי שהדבר ברור להתיר, וגם מצוה וחובה על הנשים להתקשט לבעליהן ולכל העולם בהיתר. וחז"ל התירו כמה איסורים כדי שלא תתגנה אשה על בעלה. ע"כ. וע"ז תמה כיצד אני מצוה לנשים להתקשט לכל העולם, וזה איסור גמור, ובודאי סכין המהירות פלטו, ולבעליהן זה ודאי מצוה, אבל הקישוט לבעל הוא בבית, לא בשוק וכו', עכ"ל.

ברוך ה' אין כאן סכין, ולא מהירות, ולא פליטה, אלא בכוונה גדולה. והמידה האחת המיוחדת שיש בי, שחנן אותי ה' יתברך בחסדו הגדול, היא שאין אני נבהל להשיב, ואיני ממהר להוציא שום פסק דין מתחת ידי עד שאני מניחו ומתבונן בו וחוזר עליו הרבה פעמים, ומזה יצא לי הרבה פעמים להגיה ולשנות הרבה דברים, ואני שמח בזה. ולא כמו אחרים שמשיבים מהר על אתר, מה שבא לדעתם בהשקפה ראשונה, ומזה יוצא להם מאמר חז"ל פרי המהירות חרטה, וגם כבודו נתפס בזה כעת.

והאמת היא שבזה לא הוצרכתי למקורות, בדבר הפשוט והניכר לכל העולם, שכל הנשים שבעולם וגם אשת כת"ר בכלל, כאשר רוצים לצאת לשוק, אז מתלבשות יפה בבגדי כבוד כדי שיתראו בכלל נשים נכבדות ויקרות, ובבית אין לובשין אותן, שהם יקרים. וגם בבית מטפלים בבנים ובבישול ובכל צרכי הבית, ויתלכלכו להם. גם מעולם לא יצאו לשוק בבגדי בית, שבזה הן מורידין את כבודן ואת כבוד בעליהן, ובודאי שצעוק יצעק הבעל על אשתו אם יראה אותה מנוולת בשוק לפני חברותיה, ותתגנה בעיניו, אף אם תלבש בגדי כבוד בבית, כי הבעלים מקפידים על השוק יותר מהבית, ופוק חזי מאי עמא דבר, אין צריך להאריך בזה. וגם הבעלים בבית מסירים בגדי כבוד של השוק ולובשים בגדים פשוטים שיוכלו ללכלכן וכיוצא, וגם שיהיו בני חורין מעט מכובדם של בגדי השוק, וזה שייך גם בנשים, ובפרט שע"פ רוב ולפי רוח היום, יוצאים יחד לשוק בעל ואשתו בבת אחת, ויתבייש לראות אשתו מנוולת כמו ערבית, בתוך נשים אירופאיות מלובשות ומקושטות כראוי לרוח הזמן ובהיתר. ורוב האנשים בדעה זו.

וכעת חיפשתי ומצאתי מה שנשאר בזכרוני מימי חרפי, והוא בפרק המדיר (דף סה.), דביתהו דר' יוסף בריה דרב מנשיא אתאי לקמיה דרב יוסף, אמרה ליה פסוק לי מזוני, פסק לה, פסוק לי חמרא, פסק לה, פסוק לי שיראי, אמר לה שיראי למה (רצונו לומר שהיא אלמנה ואין לה בעל להתקשט לו), אמרה ליה לך ולחברך ולחברורך. ע"כ. ופרש"י לחברך, שלא אתבזה על הבריות מכבודי הראשון, לא בפניך ולא בפני חבריך. ע"כ. ואין לומר שכוונתה כדי שיקפצו עליה זביני, ולא בנשואה שאינה צריכה לזה. חדא, שדברי רש"י אין מורין כן, אלא כדי שלא אתבזה על הבריות מכבודי הראשון, שהיתה אשת חבר, ויש לה כבוד של בעלה, וצריכה לישאר תחת כבודו ולא תתנוול. ועוד, שאילו הטעם היה בשביל שתינשא, בודאי שאין נכסי המת משועבדים לתת לה בגדי יקר כדי שתינשא לאחר, וברור הדבר כמו שכתבתי.

[וכן הביא השיטה מקובצת שם בשם הריטב"א: "הנכון כפירוש רש"י שפי' לחבריך ולחברוריך שאוכל להתראות בפני מי שכמותך, ולא אתבזה על הבריות"].

וכן מצינו במשנה שם דף ס"ד ע"ב, המשרה את אשתו ע"י שליש לא יפחות לה וכו', וכלים של נ' זוז וכו', ובמכובד הכל לפי כבודו, ע"כ. הרי דאפי' בנותן לה מזונות בבית האפוטרופוס כמש"כ רש"י, צריך לתת לה לפי כבודו, ובודאי כדי שתתקשט לפני אחרים ולא תתנוול, ע"ש. ועיין בספר וישב יוסף חלק יו"ד סי' ב' דף י"ג ע"ג וזה לשונו, ואדרבה ראויה לקשט את עצמה ופסקו לה חכמים למי שמשרה את אשתו ע"י שליח שיתן לה ג"כ לקשט את עצמה כל מין קישוט המותר לה וכו' עכ"ל.

[וכן מפורש שם במאירי: "אמר המאירי, על ידי שליש, רצונו לומר שאינו מפרנסה עמו בביתו... ונשוב לביאור משנתנו, והוא שנותן לה גם כן כלי אכילה ושתיה... ונותן לה בגדים של חמשים זוז... וכן פוסקין לאשה אם היא אשת עשיר ונכבד תכשיטין ומלבושים כראוי לה אם מצד משפחתה אם מצד משפחתו"].

ועוד חיפשתי ומצאתי ראיה ברורה ממש"כ מר"ן באה"ע סי' ע' סעיף ה', מי שהלך בעלה למדינת הים פוסקין לאשתו מזונות, אבל אין נותנין לה במה להתקשט, ע"כ. והוא מדברי הרמב"ם פרק י"ג מהלכות אישות הלכה ז', ושם כתב הטעם, שהרי אין לה בעל להתקשט לו, ע"כ. והנה כנגד זה מצינו להרמב"ם שסיים דבריו וז"ל, אבל אם נשתטה בעלה או נתחרש פוסקין לה תכשיט, ע"כ. ושם בחלקת מחוקק (ס"ק י"ח) נתן טעם לחילוק שביניהם וזה לשונו, אין נותנין במה להתקשט, אע"פ שכסות ומזון דין אחד להם, וכשם שפוסקין לה מזון כך פוסקין לה כסות, אבל תכשיטין אין פוסקין. וכתב הרמב"ם הטעם שהרי אין לה בעל להתקשט לו וכשיבוא הבעל תתקשט. אבל חרש ושוטה פוסקין לאשתו אפי' תכשיט, כי אינה מחוייבת להיות לעולם בלי תכשיט. ע"כ. וכ"כ הבית שמואל (ס"ק ט"ו). והט"ז כתב בס"ק ו' וזה לשונו, אבל אין נותנין לה במה להתקשט, כיון שאין בעלה בכאן אינה צריכה להתקשט, והאי קישוט פרש"י אבקת רוכל שהנשים רגילות בו, אבל בנשתטה פוסקין לאשתו תכשיט ואע"ג דאין כאן בעל הראוי להתקשט לפניו, מכל מקום אין דומה למי שהלך בעלה למדינת הים שלפני זה, דשם יצא לדעת ולא הניח מזונות, ממילא לא ניחא ליה. אלא שהב"ד נותנין לה מכח תנאי ב"ד, ואין בכלל תנאי אלא מזונות ולא קישוט. משא"כ בנשתטה שנותנין לה, דהוי כמי שיצא שלא לדעת ואמרינן מסתמא ניחא ליה אי הוי בר דעת, על כן גם בקישוט אמרינן כן. וכה"ג מחלק הש"ס לענין מזון בנותיו. עכ"ל.

מדבריהם דרבנן, יש ללמוד לנד"ד, אם לתירוץ הח"מ והב"ש, הרי כתבו דאשת חרש אינה יכולה להישאר כל ימיה בלא תכשיט, משמע שתוכל להתקשט אפי' אין לה בעל, רק שיהיה בהיתר, ומזה אני אומר דגם אותו אחד שהלך למדינת הים, איירי שהלך לזמן ויודעים בו שחוזר אח"כ, דייקא נמי בדברי הח"מ, וכשיבוא הבעל תתקשט, אבל אם ברח ולא ברור לן שיחזור, ודאי דפוסקים לה תכשיט אפי' שלא בפניו מטעם הנ"ל. גם לטעם הט"ז, הרי כתב הטעם שאין פוסקין משום דגלי דעתיה דלא ניחא ליה מדלא ציוה, ומוכח דאי ניחא ליה וכגון שקודם שילך הניח לה גם במה להתקשט, פשיטא דמותר לה להתקשט, דודאי אין אסור לה להתקשט. ואין להתעקש ולומר דנותנין לה להתקשט בבית ולא בשוק, דלשון ניחא ליה שלא תתנוול, הוא אצל הבריות בשוק.

והנה כל מה שכתוב בפוסקים בזה, הוא לענין לחייב הבעל ליתן לה או לא, אבל אין כתוב בהרמב"ם והשו"ע שאסור לאשה להתקשט בשוק שלא בפני בעלה, ומוכח דמדינא מותר, ורק שקלי וטרי הפוסקים אם פוסקין תכשיטין לאשה שלא בפני בעלה, כגון שהלך למדינת הים, אבל כשהוא בעיר תתקשט גם בשוק, וזהו בכלל שלא תתגנה בפני בעלה, וזהו ממש ענין דביתהו דרב יוסף דאמרה לו לך ולחברך ולחברורך.

[וידידי הרב יואל שילה שליט"א הוסיף על הדברים, שמבואר כאן שכאשר מניעת התכשיט לאשה הוא רק באופן זמני, עד שבעלה יחזור ממדינת הים - אין רשות לקחת מממונו ללא רשותו, שהרי מאחר ולא השאיר לה מימון לזה - כנראה שאיננו מעוניין שהיא תתקשט בהעדרו, אולם אם מניעת התכשיט היא באופן קבוע שהרי בעלה השתטה - מממנים מרכושו את תכשיטיה 'כי אינה מחוייבת להיות לעולם בלא תכשיט'. וכל הנידון כאן הוא האם בית דין רשאים לקחת מממונו שלא ברשותו כדי לממן את תכשיטיה, אולם ברור שאם בעלה גילה דעתו שמעוניין לממן את תכשיטיה - מותר לה להתקשט למרות שהוא במדינת הים, וכ"ש שרשאית להתקשט כאשר הוא בקרבת מקום].

ומלבד כל זה, אעיקרא דמילתא, פאה נכרית היום אינה נחשבת מן התכשיטים היתרים, אלא מלבוש וכיסוי הראש שחובת כל אדם לתת לאשתו, והכל מודים דפוסקין לה ולא בא לידי תכשיט, ונותנין לה פחות שבהם כמש"כ מר"ן גבי הרדיד, והכל לפי כבוד הבעל".

ע"כ דברי הגר"ש משאש.

 

[משיב כהלכה]

וכדבריו כתב הגאון רבי גבריאל ציננער שליט"א, וזה לשונו: "עוד מקובל מגדולי ישראל טעם על שלא רצו להחמיר כל כך בזה [ולאסור לבישת פאה], מפני שלא תתגנה על בעלה. ובפרט בדורותינו אלה ראו ענין זה נחוץ למאוד, שדרכו לצאת חוצות לפרנסתו".

וכדבריהם מפורש בגמ' תענית כ"ג, והנני מעתיק כאן את לשון תרגום "מהדורת שוטנשטיין", למען ירוץ הקורא: "אבא חלקיה היה נכדו של חוני המעגל וכו'. פעם אחת היה העולם זקוק לגשם, שלחו החכמים זוג חכמים אליו לומר לו לבקש רחמי שמים שיבואו גשמים. הלכו לביתו, אך לא מצאו אותו שם. הלכו לשדה לחפש אותו, ומצאוהו שהיה עודר בשדה וכו'. כשהגיע לעיר, יצאה אשתו לקראתו כשהיא מקושטת בתכשיטים". ע"כ. והלכו כך עד שהגיעו לביתו וכו'. ובהמשך מובא בגמ': "אמרו לו החכמים לאבא חלקיה, אנו יודעים שהגשם בא מחמת תפילת הרב, כלומר: מכירים אנו בגדולתך ואין אנו מהרהרים אחריך. אלא שבכל זאת אנו מבקשים שיסביר לנו הרב את פשר הדברים האלה הנראים לנו תמוהים... מאיזה טעם, כאשר הרב הגיע לעיר, יצאה אשתו לקראתו כשהיא מקושטת בתכשיטים? אמר להם אבא חלקיה: כדי שלא אתן עיני אלא בה, ולא באשה אחרת". ע"כ. ובגמ' לא מובא חולק על זה, ולא הביאה הגמ' מעשה זה אלא ללמדנו.

והנראה בפשטות בביאור הדברים, שהחכמים תמהו: מדוע יצאה אשתו לקראתו עד פתח העיר כשהיא מקושטת, והלא היא מכשילה בזה את עין הרואה, והיה לה להתקשט רק בביתה לעיני בעלה ולא לעיניהם! (ובספר "בן יהוידע" כתב: "החכמים שידעו בה לא הסתכלו בה ח"ו, אלא כך נזדמנה ראייתה לנגדם בעל כרחם, וכאשר אמרו בגמ' על רבן גמליאל כשראה ריבה אחת ובירך על ראייתה"). וענה להם אבא חלקיה, שהעיר אינה כמו השדה, כי בעיר מצויות נשים, ויש חשש שיתן עיניו באשה אחרת, ועל כן באה אשתו הצדקת כשהיא מקושטת, ללוותו בהליכתו ברחובה של עיר, כדי שלא יתן עיניו באחרות עד שיגיע לביתו. ואע"פ שגם אחרים יכולים לראותה מקושטת ויהרהרו אחריה, הרי זו חובתם שלא להסתכל בה, והיא יצאה ידי חובתה כשאינה לובשת בגד אדום וכו', ואינה יוצאת דופן בין הנשים.

והגר"ח זוננפלד בשו"ת "שלמת חיים" (עניינים שונים סי' רכ"ה) כתב בדרך אפשר, שאולי ביתו של אבא חלקיה היה סמוך לשדות וממילא אין ראיה שיצאה כך לשוק. וזה דחוק מאוד, ולא משמע כך מפשטות הגמ', "כי מטא למתא", דמשמע שיצאה אשתו לקראתו לפתח העיר, ואם היה שם ביתו, היה צ"ל "כי מטא לביתיה", ולא כך כתוב, אלא: "כי מטא למתא נפקה דביתהו לאפיה כי מיקשטא. כי מטא לביתיה עלת דביתהו ברישא". ומשמע שהיתה כברת דרך מפתח העיר לביתו, ולאחר שיצאה אשתו לקראתו, הלכו כך עד שהגיעו לביתו.

ועוד משמע כדברינו, ממה שתמהו החכמים תמיהה רבתי, "לימא לן מר הני מילי דתמיה לן... מאי טעמא כי מטא מר למתא נפקא דביתהו דמר כי מיקשטא", ואם התקשטה בביתה ובחצרה, מאי תמיהה איכא, הרי מצוה על האשה להתקשט לבעלה, וגם לא מובן התשובה שענה להם, "כדי שלא אתן עיני באשה אחרת", והיה צריך לענות להם דמותר לאשה להתקשט בתוך ביתה, ומה שראו אותה, היה מפני שלא ידעה שיבואו פתאום, ולכן יצאה לקראתו (ואדרבה היה לו לתמוה עליהם שהסתכלו בלבושה של אשתו בהיותה בתוך ביתה).

ועוד משמע כדברינו, ממה שיצאה אשתו מקושטת לפניו כדי שלא יתן עיניו באשה אחרת. ואם איירי בשדות ולא בשוק, הרי "אשה בדברא לא שכיחא" כדאיתא בגמ' ברכות (דף ג'), ואיזה מקום יש לה לחשוש שיתן עיניו באשה אחרת? אלא מאי, כאשר היה בשדה - לא היה צורך באשתו כלל (ולכן גם לא באה עמו לעבודה בשדה), וכאשר הגיע לעיר, היה צורך באשתו מחמת הנשים הנמצאות בעיר, ולכן באה לקראתו מקושטת.

ועכ"פ, גם בשו"ת שלמת חיים לא כתב זאת לגבי תכשיטים אלא לגבי הליכה עם אשתו בשוק, ולגבי תכשיטים כתב במקום אחר (אבן העזר סי' כ"ט) הנח להם לישראל: "נסתפקתי בשושבינות שהולכות עם הכלה תחת החופה, אם ילכו אז מקושטות משום שהוא בפני רבים... תשובה: הנח להם לישראל במה שנהגו לכבודם של חתן וכלה".

ומה שדחה בדרך אפשר שאולי ביתו היה סמוך לשדות, במקום אחר (אבן העזר סי' פ') פשט שהיה זה בשוק: "במ"ש לא יספר אפילו עם אשתו וכו' בשוק, מפני שאין הכל מכירין בקרובותיו. וצ"ע במה שהולכין ברחוב ביחד עם אשתו וכדומה. תשובה: לא נאמר כי אם בתלמיד חכם - ואינם מחזיקים עצמם לת"ח. ואפשר במקום שהכל יודעים, כענין אבא חלקיה שבאת אשתו לקראתו".

ובירושלמי יש גרסה אחרת למעשה זה, וכך היא (בתרגום חופשי): "עלו חכמים אצלו, אמרה להם אשתו: בהר הוא יושב... אמרו לו, למה כאשר היית בהר לבשה אשתך בגדים מלוכלכים, וכשחזרת מההר לבשה בגדים נקיים? אמר להם, כשהייתי בהר לבשה בגדים מלוכלכים שלא יתן אדם עינו בה, וכשבאתי לבשה בגדים נקיים שלא אתן עיני באשה אחרת".

ולגרסה זו אין ראיה כלל (אבל מספיקה לנו הראיה מחז"ל בתלמוד בבלי). וסביר להניח שבגרסת הירושלמי נפלו שיבושים, כי לא מובן מאיזה סיבה הסתכלו בלבושיה המלוכלכים בביתה? ובשלמא כשפתחה להם את הדלת, אפשר לומר שהסתכלו בה בטעות, אבל למה הסתכלו בה שוב כשבאו מההר יחד עם בעלה? (וראו בגמ' סוטה דף מ"ז: "אמר לו אחד מתלמידיו, רבי: עיניה טרוטות. אמר לו: רשע, בכך אתה עוסק? אפיק ארבע מאה שפורי ושמתיה"). ואולי התלכלכו בגדיה מהבישולים ועיסוקי הבית, ולאחר מכן כשקיבלה את בעלה החליפה לבגדים נקיים? וגם מה זה עניינם אם בתוך ביתה היא לובשת בגדים מלוכלכים או נקיים? אבל לגרסת הבבלי הכל מיושב.

ובספר עלי תמר הקשה עוד על גרסת הירושלמי מהתוספתא בקידושין שאשה שיש לה בעל צריכה תמיד להתקשט, כי ממילא אין מסתכלים בה (מפני שיש לה בעל), ואם אינה מתקשטת - תבוא עליה קללה. וממילא היתה צריכה להתקשט גם כאשר היה בהר. ע"ש.

ובספר "דקדוקי חברים" למסכת תענית (נדפס בשנת תקע"ג), כתב וזה לשונו: "מן התימה על חסידי עליון הללו כי למה לא ראו לחוש למה שהזכרנו, על שיצאה אשתו מפתח ביתה לקראתו עד מבוא העיר כשהיא מקושטת בתכשיטין כמ"ש רש"י, כי לכאורה זר מעשיה, ולא זו הדרך לבנות ישראל הכשרות... כי מכל מקום היתה ראויה לחוש פן אחרים יתלו עיניהם בה, וקא עברה אלפני עור בקום עשה, דאם מידי עבירה יצאו, מידי הרהור לא יצאו". עכ"ל. אולם תמיהתו היא תמיהתם של אותם החכמים, ותשובתו של אבא חלקיה עונה על כך במישרין.

ויש להוסיף שבוודאי היה המנהג הפשוט אז אצל כל הנשים ללכת מקושטות ברה"ר, וכדמוכח בגמ' במקומות רבים. רק שתמוה היה אצלם שאשת גדול הדור נוהגת כך, וגם בימינו היה זה תמוה אם היו רואים את אשת גדול הדור יוצאת לקראתו מקושטת עד פתח העיר, כי היה מצופה ממנה לנהוג בחסידות יתירה. אבל אשה פשוטה שהיתה נוהגת כך, לא היו שמים לב אליה כלל.

וכמש"כ מרן הגר"ש משאש: "לא אסרו חכמים לאשה שתתייפה כל מה שתוכל, רק שיהיה בהיתר, ועל האנשים לשמור עצמם שלא יביטו בהם. ואם באנו לזה, הלא כמה נשים יפיפיות שאפי' יכסו ראשן במטפחת ובצעיף, הלא רק מחמת רוב יופיין יש גירוי יצה"ר, האם נאסור עליהם לצאת לשוק, או נאמר להם לכסות פניהם כגויים כדי שלא יביטו בהם אנשים? וגם ישנם היום הלובשים איזה כובעים או מטפחות על ראשן יוצאים מן הכלל ובוחרים בזה יותר משערותיהן, ויש בזה גירוי יותר מהשיער, האם נאסור להם? גם צורת המלבושים של היום נשתנו, ואע"פ שמותרים ע"פ הדין, יש בהם גירוי יצר שמייפים האשה מאד, האם נאסור להם? אלא ודאי כל מה שהוא מותר ע"פ הדין, בין אם תכסה בבגד, או בשיער, העיקר הוא שלא יהיה מגופה, הוי ליה מלבוש על ראשה, ואין לנו להיכנס אם הוא מייפה אותה או לא, דזהו ענין הגברים שחובתם שלא להביט, ואפי' תהיה מכוסה בכובע אין ראוי להביט".

 

[משיב כהלכה]

וכן כתב הרה"ג הרב שמעון חיררי זצ"ל בשו"ת "אשמח בהשם" יו"ד סימן כ"ג, וזה לשונו: "בנותן טעם למה יעקב בחר דוקא ברחל היפה... מאחר שבעיני יעקב היה הדבר כמו ציצית, צריך להיות נאה. ולכן בחר בה, שהיא היתה יפת תואר ויפת מראה... הגמרא בתענית (כ"ג) באבא חלקיה בן בנו של חוני המעגל... כאשר הגיע לעיר יצאה אשתו לפניו מקושטת... לשאלת החכמים מדוע יצאה לקראתו מקושטת, אמר להם כדי שלא אתן עיני באחרת. ואם כן הכא נמי דכוותה, כאשר יש לו לאדם אשה נאה, לא יתן עינו באחרת. וכל שכן בקדושים אשר בארץ המה, כי הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו...

אלא שבאמת עצם דברי הגמרא לא ברורים כפי הצורך, דהנפש היפה שואלת להיכן יצאה לקראתו, האם הכוונה על יד פתח ביתה, ואם כן מאי נפקא מינה, מה דהוה הוה, כי כבר כעת נכנס לביתו, ומהו החשש יש בזה "כדי שלא יתן עיניו באשה אחרת", ועוד לשון הגמ' דקאמר "כי מטא למתא נפקא דביתהו לאפיה" משמע מיד בכניסתו לעיר, ואם כן יקשה איך לא חשו שיתקלו בה ח"ו אחרים, וכמו שראוה הני זוגא דרבנן..." [וע"ש מה שכתב, אבל לדרכנו התירוץ על שאלת הגר"ש חיררי הוא פשוט כפי שכתבנו, שזו היתה עצם תמיהת החכמים, ותשובתו להם עונה על כך].

"הראה לי ידידי וחביבי משה אזולאי נרו יאיר, מש"כ הרשב"א: מטה מוצעת ואשה מקושטת לת"ח, פירוש מקושטת מלשון קשוט עצמך, כלומר מתוקנת והגונה במעשיה... וכבר הבאתי לעיל שאשתו של אבא חלקיה היתה יוצאת מקושטת, האם שם גם כן אפשר לפרש נאה במעשיה? וכבר הבאתי פירוש הרש"י שפירש מקושטת במלבושים, והגאון [רבי יוסף חיים בעל "בן איש חי"] פירש מקושטת בפנים. ושא נא עיניך וראה מה שהבאתי בספרי הקטן "ישמח אב" (עמ' קל"א מהמדרש רבה מה, ד) שלדעת רבי עזריה בשם רבי יוחנן בר פפא, הטעם שהיו האמהות עקרות, כדי שיהיו מתרפקות על בעליהן בנויין, שישארו ביופיין ולא יהיו מכוערות ע"י הלידה. ורב הונא ורבי אבון בשם רבי מאיר אומרים כדי שיהנו בעליהן מהן, שכל זמן שהאשה מקבלת עוברין היא מתכערת, ע"ש באורך". עכ"ל.

וכן כתב הרד"ק (בראשית פרק כט): "ויש לשאול אחר שכוונת הצדיקים לאשה לזרע, למה היו מחזרים אחר אשה יפה כיון שאין כוונתם לתאוה, ויעקב אבינו בחר ברחל לפי שהיתה יפה מאד ועבד בה שבע שנים והתרעם בלבן אחר שנתן לו לאה תמורתה לפי שלא היתה יפה כמו רחל? ויש לומר כי כונתם לטובה לפי שהאשה יפה מעוררת התאוה, וכדי להרבות בנים היתה כוונתם לעורר תאותם, ועוד כדי שיהיו הבנים והבנות יפה מראה ויהיו דומים להם, ועוד כי צורה הנאה משמחת לב האדם כל שכן הצורה שתהיה לפניו תמיד שתהיה שמחתו בה תמידי, וצריך שיהיה האדם שמח בעולמו ובחלקו שנתן לו האל, כי האלהים מענה בשמחת אדם ומזמין לצדיק אשה יפה כמו שעשה לאבות ולשאר הצדיקים שיהיו שמחים בחלקם ומולידים בנים כמותם". עכ"ל.

וכן הוא בגמ' כתובות (דף נט:), "אין אשה אלא ליופי... אין אשה אלא לתכשיטי אשה... הרוצה שיעדן את אשתו - ילבישנה כלי פשתן..." וביארו התוס' שם שלדעת ר' חייא אין האשה חייבת להניק בנה, כי זה זה מפחית מיופיה.

וכדברי הגר"ש משאש כתב הגאון רבי יוסף חיים בעל בן איש חי בספרו "חוקי הנשים" (פרק י"ז): "אמת הדבר כי האשה מורשית ללבוש מלבוש המתאים ויפה לה, וכל דבר אשר בו תתקשט ותתייפה. אבל כל מלבוש שאינו מקובל בין הנשים היהודיות, אסור לה ללובשה, במיוחד בגדים המיוחדים לאשה פרוצה".

וכן כתב הגאון רבי בנימין זילבר זצ"ל בשו"ת אז נדברו (חלק י"ד סי' מ"ז), וזה לשונו: "אשה מותרת לצאת בבגדי צבעונין, אף שמדינא אסור להסתכל בבגדי צבעונין של אשה, אפי' בתלויות בכותל... וכן ביו"ט משמחה בבגדי צבעונין, ולא אמרו שצריכה להתלבש בחוץ בבגדים שחורים. וכל הפרק במה אשה יוצאת המדובר באיסור יציאה בשבת בתכשיטין, משמע דבחול שרי ולא חוששין להסתכלות, דלאו ברשיעי עסקינן שמסתכלים בכוונה על נשים". עכ"ל.

ושם בסי' מ"ח כתב עוד: "ומה שמעכ"ק שליט"א כותב פשיטא שגורם הרהורים רעים שאסור מן התורה "ולא תתורו" וכו', הלוא גם בגדי צבעונין של אשה גורם הרהורים ואסור להסתכל גם כשתולין בחוץ, והלא אין לך דבר שגורם הרהורים יותר מיופי האשה שע"ז נאמר בעיקר ולא תתורו, וגם אסור משום "ונשמרת" כמבואר בע"ז (דף כ') באשת איש אפי' מכוערת, ואפי' הכי נשים יוצאות בגילוי פנים".

וכן כתב הגאון רבי חיים ישראל פסח פיינהנדלר זצ"ל בספרו "אבני ישפה" (חלק ז' אה"ע סי' קט"ו ענף ב'): "נשאלתי מאשה שנוהגת לשים על פניה איפור עד שכל הפנים מכוסים והיא נראית יפה, ואומרת שכולם מסתכלים עליה כאשר היא שמה כל זה על פניה. ושאלה אם זה מותר.

ולא מצאנו איסור לאשה להתקשט. וכן מפורש שקונים לאשה בגדי יום טוב (או"ח סי' תקנ"ט ס"ב) אף שהבגדים האלה מייפים אותה. וכן אמרו מפורש שמותר לאשה להתקשט בזמן נדותה (יו"ד סי' קצ"ה ס"ט), והיינו גם בזמן שהיא הולכת ברחוב. ואם יש איסור להתקשט ברחוב, היו צריכים לפרט זאת. ולכן נראה לי שאף שהיא הרבה יותר יפה כאשר היא שמה על הפנים איפור, אבל כל שאין בזה גדר של פריצות אין בזה איסור". עכ"ל.

וכן הוא בגמ' נזיר (דף מה.) "וגלח הנזיר פתח אהל מועד - ולא נזירה... זו כוחלת ופוקסת [איפור בעיניה וסומק בפניה], זו אינה כוחלת ופוקסת", וביאור הדברים הוא שהנזירה מגלחת במקום צנוע מחוץ לבית המקדש ולא בפתח אוהל מועד כמו הנזיר, שמא יהרהרו בה הכהנים הצעירים. אבל הסוטה עומדת בשער ניקנור ולא חיישינן להרהור משום שבסוטה יש ענין מיוחד לנוולה ולכן אינה מתאפרת, אבל אשה רגילה מתאפרת וכך היא יוצאת לרחוב, ואם תגלח בפתח אוהל מועד יהרהרו בה (והעדיפה התורה להצריכה גילוח במקום אחר, במקום לאסור עליה להתאפר ברה"ר).

וכן כתב בספר שבחי האר"י (סי' ד'): "אמר להם הרב לחברים: תדעו שהרבנים נתקבצו במעמד היום, והם רוצים לבטל הילולא דרשב"י כאמור, שלא ילכו נשים מקושטות למירון, ואם ילכו אפילו בבגדי חול לא ילינו שם אלא הזקנות. ואם ככה יעשו ח"ו יבוא המגפה הגדולה ויכלה רעים וטובים... ומה נעשה והרשב"י מרוצה בזה. וכמה שנים נוהגים לעשות כן, וח"ו יקפיד עלינו ויבוא הנגף בעם... ואז בשמעם דבריו נמנו וגמרו לבטל הסכמה זו ונתבטלה" (וכאשר אמרו לו החכמים "אם מידי עבירה יצאנו, מידי הרהור עבירה לא יצאנו", ענה להם שהחוטא לבדו יענש).

וכן כתב הגר"י שינפלד בספר "אוסרי לגפן" (חלק ט' עמ' קע"ה ואילך): "אי אפשר לאסור להתנאות ברה"ר, דכך טבע האשה מבריאת העולם (עכ"פ מאז שאכלה מעץ הדעת), ובזמן חז"ל יצאו בתכשיטין לרה"ר בימות החול, ורק בשבת אסרו שמא תשלוף להראות לחברתה, ומבואר שהתכשיטין היו להתנאות לפני חברותיה ולא רק בפני בעלה, ומפורש בחז"ל שמשמחים אותה ברגל בבגדי צבעונין, ועיין כתובות (סה.) רש"י ד"ה לך ולחברך ולחברורך, "שלא אתבזה על הבריות", הרי שכך דרך האשה מאז ומתמיד, צא ובדוק אצל הנשים הצנועות ביותר, שלובשות בגדים נאים יותר מבעליהן שלובשים חליפה שחורה פשוטה". עכ"ל.

 

[חיי עולם]

וכן כתב הרה"ג הרב שמעון חיררי זצ"ל

מי זה?

וכן כתב הגר"י שינפלד

מי זה?

 

[משיב כהלכה]

והיתר יציאה לרה"ר בתכשיטין, מפורש במסכת שבת, וראה בתוס' שם (דף סד: ד"ה רבי ענני), וזה לשונו: "ואנו שאין לנו רשות הרבים גמור... הרי היא כחצר שאינה מעורבת ומותרות נשים שלנו להתקשט בטבעות ובתכשיטים". וברא"ש שם: "הלכך מותר להתקשט בחצר וכן נמי ברשות הרבים שאין רחב ט"ו אמה". ובשו"ע או"ח (סי' ש"ג סעיף י"ח): "והאידנא, נשי דידן נהגו לצאת בכל תכשיטין". וברמ"א שם: "עכשיו שכיחי תכשיטין, ויוצאים בהם אף בחול". והביאוהו כל האחרונים.

וכן כתב מהרש"ל בספרו "ים של שלמה" (בבא קמא פרק ח' סי' ל"א) והועתק גם בט"ז חושן משפט (סי' תכ"ד ס"ק ו'), וזה לשונו: "אשה שהולכת לחתונה ולותה בגד הראוי לה למלבוש לפי אומד ממונה, ונגנב או נאבד אפילו באונס, חייב הבעל לשלם, דודאי הבעל ניחא ליה שתהיה מקושטת בין הנשים". עכ"ל. והוא ממש כדברי מרן הגר"ש משאש לעיל, "שע"פ רוב ולפי רוח היום, יוצאים יחד לשוק בעל ואשתו בבת אחת, ויתבייש לראות אשתו מנוולת כמו ערבית, בתוך נשים אירופאיות מלובשות ומקושטות כראוי לרוח הזמן ובהיתר".

וכן כתב הגר"ש וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ו' סימן ל"ג): "שאל בנשים המקשטות עצמן אך ורק כאשר יוצאות חוצה ולא בביתם, האם זה נכון ודעת כבוד מעלתו שזו בגדר פריצות. הנה הכל תולה בכוונות הלב, ובצורה שהן עושות, דאע"ג דעיקר קישוט נגד בעלה, עיין שבת ס"ד ע"ב כדי שלא תתגנה על בעלה... ולאידך גיסא אם מקשטת עצמה ביותר, ובאופן המושך העין בצאתה לחוץ הלא זה היה עוון בנות ירושלים בשעת החורבן... איברא הרבה נהגו שבבית לא מקפידות כ"כ על זה, וגם הבעל אינו מקפיד, משא"כ כשיוצאות שאינן רוצות להתבזות שמקשטות באופן ממוצע להיותה מכובדת, הנה זה דרך העולם ואין בידינו למחות, אבל אלו שמקשטות במיני תכשיטים הרבה בהפרזה יתרה עד שמושכת עליה עין ראה לאו דוקא של פריצות אלא של קנאת ערותה, וקנאת אומות העולם בבחינת למה תתראו, ודאי איסורא קעבדי וכמה דברים רעים באים מזה".

וכן הביא הרב יוסף משדי שליט"א, מו"צ בד"ץ שארית ישראל, בחוברת אליבא דהלכתא (גליון נ"ה עמ' מג' הערה 120), בשם הגר"ח פלאג'י (מל"ח סי' כ"ז), "שכל אחד יזהיר לאשתו ולבתו וכו' שלא תצא אשה מקושטת הרבה", ולא אסר התקשטות באופן רגיל.

וכן בגמ' מסכת שבת (קלח.) אמרו: "לא תצא אשה בעיר של זהב, ואם יצאה - חייבת חטאת, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: לא תצא, ואם יצאה - פטורה. רבי אליעזר אומר: יוצאה אשה בעיר של זהב לכתחילה".

ובספר יראים (סי' רע"ד) ביאר את מחלוקתם, "במאי קא מפלגי, ר' מאיר סבר משאוי הוא, ורבנן סברי תכשיט הוא ודלמא שלפי ומחויא ואתי לאתויי, ור' אליעזר סבר מאן דרכה למיפק בעיר של זהב - אשה חשובה, ואשה חשובה לא שלפא ומחויא". נמצא שלכולי עלמא אין חשש שתצא מקושטת בתכשיט זה משום צניעות (אע"פ שהוא תכשיט בולט מאוד, ורק נשים חשובות יצאו בו), אלא רק חשש צדדי, האם נחשב למשאוי וכו'. ומבואר גם שנהגו בכך.

וכן כתב הרב פסח אליהו פאלק בספר "עוז והדר לבושה", שהסכימו עליו גדולי הדור: "ההלכה מכירה בהחלט בצורך הקיים אצל נשים להתלבש בצורה נעימה ובטוב טעם, ואף מעודדת אותן לכך" (עמ' ט').

ועוד כתב: "גם אשה או נערה הלובשת בגדים צנועים מדי, בצורה שתפגין את צניעותה בפני כל, מנצלת את בגדיה הצנועים להשגת מטרה שהיא היפך הצניעות... לפיכך, אין ללבוש חצאית המגיעה כמעט עד הרצפה, ללבוש בגדים קודרים מדי, לפסוע בפסיעות מעודנות מדי, וכו', כי כאמור הפגנת יתר של צניעות היא בעצמה חוסר צניעות" (עמ' מ"ו).

ועוד כתב: "אשה נשואה... עליה להתלבש בצורה נעימה ונאה, באופן המשקף את שמחתה ואצילותה... כיון שכיסוי הראש ממלא תפקיד כה חשוב, מתאים שסגנונו ישקף את עדינותה הפנימית ורגישויותיה של בת ישראל. לפיכך, עליו להיות פריט לבוש המוסיף חן ואצילות למעמדה המלכותי של האשה היהודיה" (עמ' רכ"ו).

ועוד כתב: "במקום לגלוש לקיצוניות זו או אחרת, עליה להקפיד על תסרוקת נעימה למראה, היוצרת רושם מכובד ואפילו נאה. בת ישראל שייכת הרי למשפחת המלוכה, והופעתה צריכה להעיד על כך" (עמ' רנ"ב).

ועוד כתב: "שמלה נאה מסווה את הגוף עצמו, במקום להציגו לראווה, כי תשומת הלב מתמקדת בחן הבגד עצמו, ולא ביופי הלובשת. כאשר אבימלך שחרר את שרה מארמונו, לאחר שטעה בחושבו כי היא פנויה לנישואין, הוא נתן לה "כסות עינים". המדרש מסביר כי מדובר היה בבגד יפה. מדוע נתן אבימלך לשרה בגד שכזה? אמר רבי יוחנן עשה לה כסות שיהיו מביטים בה (בכסות) ולא בנויה (ביופייה של שרה). מאמר חז"ל זה מעביר מסר חשוב ביותר. שמלה יפה מסיטה את תשומת הלב מהגוף עצמו. לפיכך, טוב וראוי לשמלה שתהא פרחונית ומקושטת בכל צורה שהיא, בתנאי שהיא לא בולטת במיוחד ביופיה ואינה מושכת תשומת לב מופרזת" (עמ' שי"ט).

ועוד כתב: "יש נשים המתלבשות בבגדים קודרים וחדגוניים, וכמעט שאינן מקדישות מחשבה להופעתן. ביניהן יש אפילו כאלה, הנוהגות כך מתוך רגש מוטעה של צניעות וענווה. לדוגמא, לא איכפת להן כיצד נראית הפאה שעל ראשן, והן יוצאות מביתן חבושות פאה לא מסורקת ומוזנחת. בנוסף לכך, הן לובשות שמלות חסרות צורה וצבע, משוללות כל חן. סגנון לבוש כזה גורם תחושת אי נוחות לרוב הנשים, היודעות להעריך טעם טוב ולבוש אסתטי, ולכל הפחות מצפות מאשה שתקפיד על הופעה נאה ונעימה. התלבשות בבגדים קודרים ועלובים אינה מעשה מצער ובלתי חברותי בלבד, בנוסף לכך יש כמה סיבות חיוביות ביותר מדוע נשים ובנות צריכות להקפיד תמיד על הופעה נאה ולבוש נעים לעין... תכשיטים הינם חלק טבעי מלבושה של האשה, בתנאי שהם נעימים ועדינים. מותר אפילו לענוד תכשיטים במקומות ציבוריים... למעשה אנו מוצאים בחז"ל שאפילו נשים חשובות ביותר, כאשתו של רבי עקיבא, ענדו תכשיטים" (עמ' שצ"ח).

ועוד כתב: "המדרש (ויקרא רבה יג, ד. וכן מובא בתוספות חגיגה ט ע"ב) מביא משל מיוחד מאוד: "יאי עניותא לברתיה דיעקב כערקתא סומקתא לסוסיא חיורא" כלומר, נאה מיעוט [תכשיטים] לבת ישראל, כמו סרט אדום הקשור סביב צוארו של סוס לבן. נראה כי כוונת חז"ל היא: סוס לבן נחשב לבריה אצילית ביותר. חבל לקשט חיה כזו במידה מופרזת, המסתירה ומסווה את יופיו הטבעי של הסוס. ברם, סרט אדום הקשור סביב צוארו של סוס לבן הינו קישוט מתאים ואף ראוי לשבח. חוט זה הוא פריט קטן, המבליט את מראהו האצילי של הסוס הלבן ואת יופיו, שהרי הצבע הלבן נראה יפה במיוחד בתוספת מעט צבע אדום המנוגד לו. כך לגבי השימוש במיעוט תכשיטים במקום הפרזה והגזמה. חינה של בת ישראל וענוותנותה אינם מוסתרים כאשר היא עונדת לגופה תכשיטים בטוב טעם - נהפוך הוא, התכשיטים תורמים לחן, לאצילות ולמראה הטוב בהם התברכו בנות עמנו במידה גדושה" (עמ' ת"א).

ועוד כתב: "השימוש הנכון באיפור משפר את הופעת האשה ויוצר תדמית בריאה, מאושרת ונעימה לעין" (עמ' ת"ו).