בעיקר ההבנה והיחס לדברי הזוהר והמסתעף
האם הלכה כהזוהר כשהוא סותר לתלמודין
א] כתב הגאון יעב''ץ (שאילת יעב''ץ ח''א סימן מז) על ענין ספר הזוהר דהלכה כותיה רק בגונא שאינו חולק על התלמוד בבלי, וכמו שאומרים לגבי תלמוד ירושלמי, ובטעם הדבר כתב "וכמו שתאמר האמור בזוהר שלא בתלמוד שלנו הוא מדברי רשב''י שהחבור הקדוש ההוא מיוחס אחריו, והעולה משיטת הש''ס הוא ע''פ דעת חבריו החולקים עליו, וגם להם טעמים עליונים ע''פ הקבלה הקדושה, אלא שאין בתלמוד מקום ביאורם, ובשביל זה אין חוששין בכל מקום שהזוהר חלוק על התלמוד שלנו", [וע''ש שביאר באורך דהיינו דוקא היכא דמוכח להדיא דפליגי אתלמודא דידן, משא''כ אם התלמוד סובל כמה פירושים יבוא הזוה''ק ויכריע, וכ''ה דעת מר אביו החכם צבי, וכ''ה דעת הרדב''ז (ע' ח''ד סימן ח'), וכ''ה דעת הב''י (סימן כה)]. היוצא מדברי היעב''ץ דדעת רשב''י בזוה''ק נגד תלמודין היא שלא כהלכה, משום דלרוב אין הלכה כר''ש מחבריו.
ואמנם בס' בן יוחאי כתב ע''פ דברי הגמ' (שבת לג:) "דמעיקרא כי הוה מקשה ר''ש בן יוחאי קושיא הוה מפרק ליה רבי פנחס בן יאיר תריסר פירוקי, לסוף כי הוה מקשי ר''פ בן יאיר קושיא הוה מפרק ליה רשב''י עשרין וארבע פירוקי". מבואר בגמרא זו שלאחר צאתו מן המערה גדל כחו של רשב''י בתורה עשר ידות מכפי שהיה מקודם לכן. וע''פ זה ייסד, שכל זה שאנו רואים שאין הלכה כר''ש מחבריו, היינו קודם היותו במערה י''ג שנה, אבל לאחר מכן רם ונשא מאד במעלות החכמה, וכל החכמים קבלו דעתו.
וע''ש שנתן בזה סימן שבכל מקום בש''ס שהובא מימרא משמיה דרבי שמעון בן יוחאי הלכה כמותו, והיינו משום דאמרה אחר היותו במערה. ואילו כשמוזכר כרבי שמעון בלבד בלי "בן יוחאי" אין הלכה כמותו, משום דהוי קודם צאתו מן המערה, וחרז שם מכל הש''ס בבלי וירושלמי להוכיח ענין זה, ע''ש וע''פ זה יוצא שהלכה כהזוה''ק בכל מקום, ואע''פ שאין דברי הש''ס מסכימין לזה.
ב] אלא שיש להסתפק בדברים שהם חומרות יותר ממה שנזכר בתלמוד, ולא בדבר שהוא פירוש במצוה, האם חייבים כל ישראל לנהוג בהנהגות הללו ע''פ הקבלה. ונראה לומר שכל ההנהגות המחודשות הנאמרות בכתבי האר''י אין חיובן לכל אדם דמעיקרא לא ניתנו אלא למצניעיהן ולמי שיכול לנהוג כן, אבל אין זה חיוב השוה לכל נפש. אמנם דבר שהוא פירוש במצוה שאינו הנהגה מחודשת שאינה כתובה בש''ס פירוש האר''י לא חשיב בגדר "לא בשמים".
וכן ראיתי להגאון רבי צדוק הכהן מלובלין (דברי סופרים קונטרס הזכרונות מצוה ג') שכתב: "אבל דע, כי אין לנו חובות אחרות, זולת מה שחייבתנו תורה שבכתב ובעל פה בתלמוד המסור בידינו ממקבלי התורה שבעל פה. וכל מה שלא נמצא זכרונו בתורה שבכתב ושבעל פה המסורים בידינו, אם יבואו אנשים ויאמרו לנו כך קבלנו, אפילו יאמרו שקיבלו איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה, אין אנו אחראין לשמוע להם, מאחר שלא נמצא מזה בתלמוד, ששם פירשו לנו חכמים כל המקובל בידם מתורה שבעל פה. ואף על פי שנמצא בענייני פרטים בדיני איסור והיתר וכיוצא, הלכות מקובלות מהגאונים שלא נזכרו בתלמוד, ועיין בתבואות שור [סימן ל"ה ס"ק מ"ז], לא אמרו אלא בעניינים פרטים, ולא בענין זה שהוא מעקרי עבודה לפי דעתו".
ומרן החיד''א ז"ל (שם הגדולים מערכת א' אות רכ, ערך רבינו אלעזר בעל הרוקח) הביא דבר זה באופן של שאלה, וזה לשונו; "ומענין לענין אמרתי אעלה אשר השבתי למשכיל אחד שאול שאל האיש לנו, דהרי התלמוד הקדוש נעשה ונגמר מרבבות אלפי רבנן אשר בכל דור ודור מימות רבי ועד רב אשי אשר היו לומדים פמליות פמליות, ועד אחרון בימי רב אשי אוספו אספה ממעונות אריות כלהו רבנן. והיה ביום כלו"ת כלה דאדר וכלה דאלול היו לומדים מסכת אחת בכל כלה באספה גדולה וזמן קהלה לכל היא, וכבודו עליהם יראה בעמוד אש, כאשר קיבל רבינו יהודה בר ברזילי שהיה עמוד של אש יורד מן השמים בכלה דאדר ובכלה דאלול, והיינו דקא אמרינן סוף פרק היה קורא דף י"ז אמר רב אשי בני מתא מחסיא אבירי לב נינהו דקחזו יקרא דאורייתא ולא וכו' וכמו שכתבו התוס' שם, ואז היה נכתב התלמוד הקדוש על יד על יד בהסכמת כל האמוראים אלפי רבבה, ולכן חייבים כל ישראל לשמוע ולשמור כל הכתוב בתלמוד כמצות ה' אלהינו עפ"י התורה אשר יורוך. א"כ אפוא זוהי שקשה שראינו כמה חומרות ועונשים בספר הזהר בדינים מדינים שונים אשר לא נראו בתלמוד הקדוש. וגם בדינים הנזכרים בש"ס לא נכתבו כל העונשים הקשים שיש בזהר הקדוש. הן הנה אמרי משכיל דורש בהרחבה".
והשיב: "כי ודאי הכל בשקול אל דעות ולו נתכנו עלילות, ואפשר דבהיות גזרת החרבן אלף שנים וכל הקדושים היו בתוך האלף שנים לא רצה הקב"ה שיגלה ספר הזהר שיש בו כמה חומרות ועונשים, כרחם אב על בנים, כי באותו פרק היו רעות ותוקף הצרות והיו ישראל בצער גדול, ואם היו מתגלים דברי הקדושים רשב"י וחביריו וכל העונשים היה מקום לשטן לקטרג יותר על ישראל לרעו"ת ביעקב רעה אחר רעה. אבל אחר שעבר אלף שנים מהחרבן שנשלמו שנת ד' אלפים תתכ"ח אז היה יכול לבוא משיח ובעוה"ר אשתויי אשתהי, וזה חטא נוסף לכלל ופרט על כל חטאים וחלול שמו ח"ו ותורתו. ונתגבר היצה"ר מאד יען כבר נתברר הרבה ועתה הברירה ברגלים, וכמ"ש (סוטה מט, ב) "בעקבות משיחא חוצפא יסגא" שהיא התאוה שמתגברת בראותה כי כלתה אליה רעה, וכמו שביאר באורך רבינו האר"י זצ"ל ומתגברת להחטיא, אבל כשל כחה בענין הרעות ותוקף הצרות כי כבר הוברר הרבה כאמור מפי כבוד האר"י זצ"ל, (וגזרת ת"ח טעם יש בדבר). ולכן סמוך לדורות שאחר האלף שנה מחרבן נתגלה אור הזהר להגן על הדורות, ושאם נזכה להתעסק בסתרי תורה כדת מה לעשות בזכות זה תפרה ישע ישועת ישראל. ונתגלו החומרות והעונשין למען ישמעו ויראו כי השעה צריכה בתגבורת בתאוה ובחטא נוסף מעכוב המשיח. ובודאי דגדולי הדורות היו מקיימין כל החומרות והקדושות, אך המון העם לא ידעו את כל תוקף החומרות והעונשין ומוטב שיהיו שוגגין בעידן עקתא. אבל עתה בדורות אחרונים כי גבר היצר להחטיא אנו צריכים לכל החומרות שיתגלו. השומע ישמע ואשר לא שומע יענש כי עונתיו צרו"ף יצרפ"ו בשבת בגלות והתגברות התאוה וחלול שמו ח"ו ודוק היטב".
ומדבריו נראה דמאחר שנתגלה ספר הזוהר הקדוש יש להנהיג כחומרותיו לא רק "לגדולי הדורות" כמו שהיה לפני שנתגלה הספר בזמן שהיה צרות קשות לעם ישראל, אלא הוא חיוב גמור לכל איניש ואיניש, ודלא כמוש''כ הגאון ר"צ הכהן מלובלין.
אמנם בענין כונה בתפילות על דרך הקבלה, ע' במה שכתבתי בענין עיקרי האמונה באיסור הגשמה משם ספר חרדים בזה, ואביא כאן דברי ר"צ הכהן מלובלין (ד"ס שם) שכתב: "ואולם רוב המקובלים המתבוננים מתוך הכתוב בספרים לבד בלא התגלות דרך השגת רוח הקודש, מעולם לא צפו במרכבה ולא השיגו עניינה כלל. וכל כונותיהם בתפלה ובמצות לכוין ככתוב בספרים, לא זו שאינו חיוב אלא שאין בו תועלת כלל. ואפשר שיהיה הפסדו מרובה משכרו אם אולי יכשל קצת בענף מענפי ההגשמה. וכל מי שאין דעתו רחבה שלא לטעות על ידי עיונו בחכמה ההיא בלשונות הכתובים בספרים בהגשמת העניינים, יתרחק מהסתכלות בספרים כאלה לגמרי". ודי בזה.
