מדוע רבני מרוקו חלקו על מרן השו"ע?
- יוזם האשכול חיי עולם
- תאריך התחלה
משיב כהלכה
חבר ותיק
- הצטרף
- 18/12/24
- הודעות
- 606
כולם פוסקים כמו מרן השו"ע - למעט אותן הלכות שבהן לא נהגו כמותו
הגר"ע יוסף זצ"ל הרים על נס את העובדה ש"קיבלנו הוראות מרן", ויש המבינים מכך שכביכול הגר"ע יוסף הולך לפי מרן וכל שאר הרבנים חולקים עליו, אך למען האמת אין זה נכון כלל.
הגר"ע יוסף עצמו חלק על מרן השו"ע בעשרות הלכות, מסיבות שונות. אם בגלל שנהגו כך לפני מרן, אם בגלל שפשט המנהג, אם בגלל שהולכים אחר המקובלים בענייני תפילה, אם בגלל סב"ל, וכו'.
והחולקים עליו, גם הספרדים וגם האשכנזים, גם הם אוחזים במרן, ולכן כל מה שמביאים ראיות ש"אפילו" פוסקי מרוקו הצהירו שקיבלנו עלינו הוראות מרן ו"אפילו" פוסקי אשכנז ובראשם רמ"א קיבלו את הוראות מרן, אין זה אלא חוץ מכל ההלכות שנהגו שלא כמותו קודם לכן, ומפני זה אין הבדל מהותי בינם לבין הגר"ע יוסף (למעט במקרה שאחרונים כמו הש"ך חולקים על מרן, אז האשכנזים יכולים ללכת כמותם, ויש גם מפוסקי הספרדים שהולכים החיד"א, או יש כאלה שקיבלו את הוראות רמ"א כשהשו"ע אינו חולק עליו). גם הגר"ע חולק על מרן השו"ע, וגם אחרים.
המחלוקות למעשה בין חכמי מרוקו לבין הגר"ע יוסף הן מכמה סיבות. א. מפני שחכמי מרוקו הולכים כמו השו"ע, וילקוט יוסף נתלה ב"מנהג ארץ ישראל" לא ברור. ב. מפני שחכמי מרוקו פירשו אחרת את השו"ע. ג. מפני שהם הולכים אחר המנהג הקדום מלפני אלף שנה ויותר, שבוודאי קדם לדברי השו"ע. ד. מפני שחכמי מרוקו לא אמרו 'ספק ברכות להקל' כנגד מרן, כי במקום מנהג לא אומרים סב"ל.
בספר המדהים "דברי שלום ואמת" (ד' כרכים) של הגאון הרב שלמה טולדנו מבאר כיצד החולקים על הרב עובדיה (לצורך הענין; חכמי מרוקו לדורותיהם) הלכו אחרי מרן השו"ע ברוב ככל הפסקים שלהם, ואילו דוקא בילקוט יוסף יש עשרות דוגמאות לפסיקה נגד השו"ע.
הוא ערך טבלאות מדוייקות והוכיח שעדות המזרח הושפעו ע"י רמ"א הרבה יותר מעדות המערב (מרוקו תוניס אלג'יר וכו'). במילים אחרות, ילקוט יוסף נוטה יותר לרמ"א מאשר המרוקאים. ניפוץ מיתוס זה מלווה בהוכחות ובטבלאות.
להלן מספר דוגמאות:
1) מרן פסק לא לברך הנותן ליעף כח, רמ"א חלק וכתב שהאשכנזים נוהגים לברך, המרוקאים נהגו כמרן, ילק"י פסק כרמ"א.
2) מרן פסק שהכהנים יתחילו לומר "יברכך", רמ"א חלק וכתב שגם מילה זו יקריא הש"ץ. המרוקאים נהגו כמרן, ילק"י פסק כרמ"א.
3) המרוקאים נהגו לחזור למוסיף על אותם פסוקים, כדעת מרן, ילק"י פסק כדעת רמ"א שמוסיפים לו פסוקים חדשים.
4) במרוקו נהגו להתנשק עם העולה לספר תורה, ילק"י חלק ופסק כרמ"א (ומקורותיו האשכנזיים) שאין לנשק לבניו הקטנים (וגם זה אינו נכון, כי יש לחלק בין נשיקת בניו הקטנים מתוך אהבה לנשיקת חבריו מתוך כבוד).
5) המרוקאים נהגו לומר האזינו בת"ב במקום שירת הים, ומנהג זה מקורו בראשונים, ראה ב"י תקנ"ט, אבל בילק"י פסק כרמ"א לומר שירת הים. והדגיש: "אנחנו נוהגים כרמ"א".
6) המרוקאים פסקו כדעת מרן להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה. ביחווה דעת פסק כדעת הרמ"א לאסור להעמיד בזה.
7) מרן פסק שגם מי שאין לו לולב יכול להקיף, וכן נוהגים, וכן במרוקו היה מחזה נפוץ של אנשים שהקיפו בלי לולב. ילק"י פסק כרמ"א, שמי שאין לו לולב לא יקיף.
8) מרן פסק שאם אבי הבן מל, מברך למול את הבן. הרמ"א חלק וכתב שלא לחלק. המרוקאים נהגו כמרן. ילק"י פסק כרמ"א שלא משנים מטבע הברכה.
9) ילק"י פסק כרמ"א (סי' שע"ו) שהאבל על אב ואם יעלה ש"ץ גם בימי השבעה. המרוקאים נהגו כמרן (יו"ד שפ"ד ס"ג) שאבל אינו עולה ש"ץ בשבעה.
בספר דברי שלום ואמת גם דוחה את טענתו של הרב יצחק יוסף, לפיה מנהגי מרוקו "הושפעו" בדורות מאוחרים ע"י רבנים אשכנזיים שפוסקים כרמ"א, כאשר בפועל לומדי ההלכה במרוקו נהגו אפילו לדלג על הגהות רמ"א בלימודם.
הוא מוכיח כי מרן השו"ע פסק במקומות רבים כחכמי אשכנז, וכי הרמ"א עצמו הביא בהגהותיו במקומות רבים את דברי הבית יוסף שנשמטו מהשו"ע, כמו גם פסקי הלכה של רבנים ספרדיים (הרמב"ם למשל) שלא התקבלו ע"י השו"ע.
הוא מזכיר את העובדה שהמנהג במרוקו לא החל עם פסיקת הרמ"א אלא מהראשונים שקדמו לה, ולעיתים הם גם הבינו את השו"ע אחרת מדעתו של הגר"ע יוסף.
לכל דבר הוא מביא דוגמאות מפורטות לדבריו: מהו מקורם של מנהגים שהם לכאורה כדעת הרמ"א, היכן יש הבנה שונה בדברי השו"ע, והיכן הילקוט יוסף בעצמו פוסק כדעת רמ"א, נגד חכמי מרוקו שהולכים כמו השו"ע.
חשיבות המנהג
ובנותן טעם לצטט דברים אחדים ממה שכתב הגאון רבי אליהו אברז'ל שליט"א, ראש אבות בתי הדין בירושלים עיה"ק, בספרו דברות אליהו (חלק ז' סי' א'), על חשיבות מנהגי אבותינו: "הנה מודע לבינה שמאז עלות נר המערב הגאון הגדול מרנא ורבנא המאור הגדול צדיק יסוד עולם חסידא קדישא הרב שלום משאש זצ"ל, הרב הראשי וראב"ד דעיר הקודש ירושלים ת"ו... היה אומר שאין לבטל שום מנהג, ולא טובים אנו מאבותינו, וכל גדולי מרוקו לדורותיהם זה מאות בשנים, אף אחד לא הרהר לבטל שום מנהג, וק"ו אנן יתמי דיתמי, דאין לנו רשות לבטלם ולא לשמוע לשום חכם בזה, יהיה אשר יהיה".
"וכדברים האלה כתב הגאון המפורסם ראב"ד לעדת המערבים, הרב אליעזר בן טובו זצ"ל, בספרו פקודת אלעזר (או"ח סי' קל"ג) וזה לשונו, דאין לנו לשנות המנהגים שנהגו אבותינו הקדושים חסידים ואנשי מעשה, ועל כיוצא בזה אמרו הנח להם לישראל, אם אינם נביאים וכו', ואפילו סתם מנהג אין שומעים לו (לבטלו) ואין לחלק בין מנהג למנהג כו', ואפילו יהיה ספק בדין, כיון שכבר נהגו ונעשה ברבים, אין בידינו לבטל המנהג".
"ועיין עוד לגאון שו"ת קרית חנה דוד (חלק א' יו"ד סי' י"א) וזה לשונו, ומכאן תוכחה מגולה שלא יקל אדם במנהג שנהגו בית ישראל, הגם שיראה לו שאין באותו מנהג שום טעם, יאחז במעשה אבותיו, ולא יהיה חכם בעיניו, שאם הוא נראה ריק הוא מכם, ובוודאי כי לא לחינם הוקבעו, כי הראשונים היו בקיאים בכל דבר, צופים אמרום ויסדום ביסוד מוסד".
"עיין בשו"ת לב חיים להגר"ח פלאג'י (ח"ב סי' ט') וזה לשונו.. לא לעבדים ולשפחות נמכרנו ליטוש תורת אמנו, ולערבב ולבלבל סדר תפילתנו שנתגדלנו עליו מנעורינו עד עתה, או כדי לשנות מנהג הקדמונים אשר נחלו לנו זקנינו וחכמינו, כי ידוע לכל יודעי דת ודין כי לכל מנהג [=נוסח] מלאך ממונה וחלון ברקיע לקבל תפילות, וכל המשנה ממנהג אבותיו ומסבב נחלה ממטה למטה אחר, יורד מטה מטה, עד שאמרו כל המשנה ידו על התחתונה ועובר על לא תיטוש... ולא רק בנוסח התפילות עצמן נאמר אלא בשינוי איזה מנהג שיהיה, אפילו מכוער הרבה משל הקדמונים. עושה חדשות בעל מלחמות".
"ובשו"ת בית יהודה (עייאש, ח"א סי' ס') כתב וזה לשונו, ולא ראינו ולא שמענו מי שפוצה פה ואפילו לחשוב שום מחשבה לשנות שום מנהג מהמנהגים הקבועים, דכל דבר ודבר יושב על עיקרו ויסודו יתד שלא תמוט, וכל המשנה ידו על התחתונה... וזאת תורת האדם השלם לאחוז במעשה האבות ולא יטה ימין ושמאל, ולכן כל מורה צדק סמך ידו בחזקה לחזק במסמרים מנהג מי שקדמו, ובדרך זו אנו דורכין מעתה ועד עולם".
"וכן דעת הגאון רבי רפאל ברוך טולידנו זצ"ל ראב"ד מקנס, והגאון האדמו"ר ראב"ד תפיללת ואגפיה, הגאון רבי ישראל אבוחצירא זצ"ל, שנזפו במי שלא שמר על מנהגי אבותיו, כגון מי שלא ענה ברוך הוא וברוך שמו על ברכה שהוא יוצא בה ידי חובה, או שהניח תפילין בתשעה באב בבוקר, בניגוד למנהג ולדברי מרן בשו"ע".
"ותימה גדולה דראינו אפילו באתרא דמרן בעיר צפת דנהגו בהרבה הלכות דלא כפסק בשו"ע, עיין ויקרא אברהם קונטרס מקום שנהגו (אות ג') ובשו"ת מנחת שלום (חלק ז' סי' ב') שמנה מעלה ממאה דברים בארבעת חלקי השו"ע דנהגו דלא כמרן השו"ע, אלא ודאי דבמקום מנהג, המנהג במקומו קיים, ולא לבטלו, שכן הוא דעת מרן כפי דאמרינן, במקום שיש מנהג ישארו במנהגם".
"ומעתה כמה תוכחת מגולה לחדשים מקרוב באו ובמצח נחושה ופני אבותיהם וזקניהם ירהבו וילבינו, לפגוע בגדולי תורה אשר הנהיגו ונהגו כן את עדתם מימי קדם, ונוטשים תורת אמם ומבזים כבודה, ולא עוד אלא יש כאלו שעשו סידורי תפילה ומחקו והוסיפו וחסרו כפי ראות עיניהם, כאילו הם אנשי כנסת הגדולה, דבר אשר לא יעשה, ואין זה אלא רמות רוחא לשנות את המקובל מדורי דורות מסברות מדומות, מי נתן רשות לאנשים כאלו להעיז ולשלוח יד, ובמיוחד בנוסח התפילה וברכותיה, שכן דרכם של המתחדשים שהעיזו לשלוח יד בנוסח רחמנא ליצלן, שרצו להיות מדקדקים וחכמים יותר מקודמיהם".
"אשר על כן, כל עדה תמשיך במנהגיה ולא לשנות מאומה, דהמשנה ידו על התחתונה, וכבר אמרו פוק חזי מאי עמא דבר (ברכות מ"ה), ובגמ' פסחים (ס"ו) הנח להם לישראל, אם אינם נביאים בני נביאים הם... המורם מכל האמור דאסור לבטל שום מנהג בעם ישראל, וקל וחומר נוסחי התפילה, שהיום יבטל מנהג אחד ולמחר יבוא לבטל עיקר התורה ותשתכח תורה מישראל" (ראה שם שהאריך להביא מדברי האחרונים).
ובשו"ת יביע אומר ח"ז או"ח סי' ט"ז אות א' כתב תוכחה לחכם אחד: "מנהג ישראל תורה הוא, והרי אפילו מנהג תמוה וזר עלינו לעשות כל טצדקי ללמד זכות על מה סמכו שנהגו כן, וכמ"ש בשו"ת מהר"ם פדואה (סימן עח), ושכן עשו כל קדמונינו כשמצאו איזה מנהג תמוה וכו'. והביאו הגר"ח פלאג'י בספר משא חיים (מנהגים, אות רנח), ושכן כתבו בשו"ת משאת משה ח"א (חיו"ד ר"ס טוב). והרב פרח מטה אהרן ח"א (סימן כא דף נה ע"א). ע"ש. וע"ע בשו"ת מהרשד"ם (חיו"ד סימן קצג). ע"ש. וכל שכן מנהג זה שאין לבטלו אלא למצוא לו סמך בדברי הפוסקים".
הגר"ע יוסף זצ"ל הרים על נס את העובדה ש"קיבלנו הוראות מרן", ויש המבינים מכך שכביכול הגר"ע יוסף הולך לפי מרן וכל שאר הרבנים חולקים עליו, אך למען האמת אין זה נכון כלל.
הגר"ע יוסף עצמו חלק על מרן השו"ע בעשרות הלכות, מסיבות שונות. אם בגלל שנהגו כך לפני מרן, אם בגלל שפשט המנהג, אם בגלל שהולכים אחר המקובלים בענייני תפילה, אם בגלל סב"ל, וכו'.
והחולקים עליו, גם הספרדים וגם האשכנזים, גם הם אוחזים במרן, ולכן כל מה שמביאים ראיות ש"אפילו" פוסקי מרוקו הצהירו שקיבלנו עלינו הוראות מרן ו"אפילו" פוסקי אשכנז ובראשם רמ"א קיבלו את הוראות מרן, אין זה אלא חוץ מכל ההלכות שנהגו שלא כמותו קודם לכן, ומפני זה אין הבדל מהותי בינם לבין הגר"ע יוסף (למעט במקרה שאחרונים כמו הש"ך חולקים על מרן, אז האשכנזים יכולים ללכת כמותם, ויש גם מפוסקי הספרדים שהולכים החיד"א, או יש כאלה שקיבלו את הוראות רמ"א כשהשו"ע אינו חולק עליו). גם הגר"ע חולק על מרן השו"ע, וגם אחרים.
המחלוקות למעשה בין חכמי מרוקו לבין הגר"ע יוסף הן מכמה סיבות. א. מפני שחכמי מרוקו הולכים כמו השו"ע, וילקוט יוסף נתלה ב"מנהג ארץ ישראל" לא ברור. ב. מפני שחכמי מרוקו פירשו אחרת את השו"ע. ג. מפני שהם הולכים אחר המנהג הקדום מלפני אלף שנה ויותר, שבוודאי קדם לדברי השו"ע. ד. מפני שחכמי מרוקו לא אמרו 'ספק ברכות להקל' כנגד מרן, כי במקום מנהג לא אומרים סב"ל.
בספר המדהים "דברי שלום ואמת" (ד' כרכים) של הגאון הרב שלמה טולדנו מבאר כיצד החולקים על הרב עובדיה (לצורך הענין; חכמי מרוקו לדורותיהם) הלכו אחרי מרן השו"ע ברוב ככל הפסקים שלהם, ואילו דוקא בילקוט יוסף יש עשרות דוגמאות לפסיקה נגד השו"ע.
הוא ערך טבלאות מדוייקות והוכיח שעדות המזרח הושפעו ע"י רמ"א הרבה יותר מעדות המערב (מרוקו תוניס אלג'יר וכו'). במילים אחרות, ילקוט יוסף נוטה יותר לרמ"א מאשר המרוקאים. ניפוץ מיתוס זה מלווה בהוכחות ובטבלאות.
להלן מספר דוגמאות:
1) מרן פסק לא לברך הנותן ליעף כח, רמ"א חלק וכתב שהאשכנזים נוהגים לברך, המרוקאים נהגו כמרן, ילק"י פסק כרמ"א.
2) מרן פסק שהכהנים יתחילו לומר "יברכך", רמ"א חלק וכתב שגם מילה זו יקריא הש"ץ. המרוקאים נהגו כמרן, ילק"י פסק כרמ"א.
3) המרוקאים נהגו לחזור למוסיף על אותם פסוקים, כדעת מרן, ילק"י פסק כדעת רמ"א שמוסיפים לו פסוקים חדשים.
4) במרוקו נהגו להתנשק עם העולה לספר תורה, ילק"י חלק ופסק כרמ"א (ומקורותיו האשכנזיים) שאין לנשק לבניו הקטנים (וגם זה אינו נכון, כי יש לחלק בין נשיקת בניו הקטנים מתוך אהבה לנשיקת חבריו מתוך כבוד).
5) המרוקאים נהגו לומר האזינו בת"ב במקום שירת הים, ומנהג זה מקורו בראשונים, ראה ב"י תקנ"ט, אבל בילק"י פסק כרמ"א לומר שירת הים. והדגיש: "אנחנו נוהגים כרמ"א".
6) המרוקאים פסקו כדעת מרן להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה. ביחווה דעת פסק כדעת הרמ"א לאסור להעמיד בזה.
7) מרן פסק שגם מי שאין לו לולב יכול להקיף, וכן נוהגים, וכן במרוקו היה מחזה נפוץ של אנשים שהקיפו בלי לולב. ילק"י פסק כרמ"א, שמי שאין לו לולב לא יקיף.
8) מרן פסק שאם אבי הבן מל, מברך למול את הבן. הרמ"א חלק וכתב שלא לחלק. המרוקאים נהגו כמרן. ילק"י פסק כרמ"א שלא משנים מטבע הברכה.
9) ילק"י פסק כרמ"א (סי' שע"ו) שהאבל על אב ואם יעלה ש"ץ גם בימי השבעה. המרוקאים נהגו כמרן (יו"ד שפ"ד ס"ג) שאבל אינו עולה ש"ץ בשבעה.
בספר דברי שלום ואמת גם דוחה את טענתו של הרב יצחק יוסף, לפיה מנהגי מרוקו "הושפעו" בדורות מאוחרים ע"י רבנים אשכנזיים שפוסקים כרמ"א, כאשר בפועל לומדי ההלכה במרוקו נהגו אפילו לדלג על הגהות רמ"א בלימודם.
הוא מוכיח כי מרן השו"ע פסק במקומות רבים כחכמי אשכנז, וכי הרמ"א עצמו הביא בהגהותיו במקומות רבים את דברי הבית יוסף שנשמטו מהשו"ע, כמו גם פסקי הלכה של רבנים ספרדיים (הרמב"ם למשל) שלא התקבלו ע"י השו"ע.
הוא מזכיר את העובדה שהמנהג במרוקו לא החל עם פסיקת הרמ"א אלא מהראשונים שקדמו לה, ולעיתים הם גם הבינו את השו"ע אחרת מדעתו של הגר"ע יוסף.
לכל דבר הוא מביא דוגמאות מפורטות לדבריו: מהו מקורם של מנהגים שהם לכאורה כדעת הרמ"א, היכן יש הבנה שונה בדברי השו"ע, והיכן הילקוט יוסף בעצמו פוסק כדעת רמ"א, נגד חכמי מרוקו שהולכים כמו השו"ע.
חשיבות המנהג
ובנותן טעם לצטט דברים אחדים ממה שכתב הגאון רבי אליהו אברז'ל שליט"א, ראש אבות בתי הדין בירושלים עיה"ק, בספרו דברות אליהו (חלק ז' סי' א'), על חשיבות מנהגי אבותינו: "הנה מודע לבינה שמאז עלות נר המערב הגאון הגדול מרנא ורבנא המאור הגדול צדיק יסוד עולם חסידא קדישא הרב שלום משאש זצ"ל, הרב הראשי וראב"ד דעיר הקודש ירושלים ת"ו... היה אומר שאין לבטל שום מנהג, ולא טובים אנו מאבותינו, וכל גדולי מרוקו לדורותיהם זה מאות בשנים, אף אחד לא הרהר לבטל שום מנהג, וק"ו אנן יתמי דיתמי, דאין לנו רשות לבטלם ולא לשמוע לשום חכם בזה, יהיה אשר יהיה".
"וכדברים האלה כתב הגאון המפורסם ראב"ד לעדת המערבים, הרב אליעזר בן טובו זצ"ל, בספרו פקודת אלעזר (או"ח סי' קל"ג) וזה לשונו, דאין לנו לשנות המנהגים שנהגו אבותינו הקדושים חסידים ואנשי מעשה, ועל כיוצא בזה אמרו הנח להם לישראל, אם אינם נביאים וכו', ואפילו סתם מנהג אין שומעים לו (לבטלו) ואין לחלק בין מנהג למנהג כו', ואפילו יהיה ספק בדין, כיון שכבר נהגו ונעשה ברבים, אין בידינו לבטל המנהג".
"ועיין עוד לגאון שו"ת קרית חנה דוד (חלק א' יו"ד סי' י"א) וזה לשונו, ומכאן תוכחה מגולה שלא יקל אדם במנהג שנהגו בית ישראל, הגם שיראה לו שאין באותו מנהג שום טעם, יאחז במעשה אבותיו, ולא יהיה חכם בעיניו, שאם הוא נראה ריק הוא מכם, ובוודאי כי לא לחינם הוקבעו, כי הראשונים היו בקיאים בכל דבר, צופים אמרום ויסדום ביסוד מוסד".
"עיין בשו"ת לב חיים להגר"ח פלאג'י (ח"ב סי' ט') וזה לשונו.. לא לעבדים ולשפחות נמכרנו ליטוש תורת אמנו, ולערבב ולבלבל סדר תפילתנו שנתגדלנו עליו מנעורינו עד עתה, או כדי לשנות מנהג הקדמונים אשר נחלו לנו זקנינו וחכמינו, כי ידוע לכל יודעי דת ודין כי לכל מנהג [=נוסח] מלאך ממונה וחלון ברקיע לקבל תפילות, וכל המשנה ממנהג אבותיו ומסבב נחלה ממטה למטה אחר, יורד מטה מטה, עד שאמרו כל המשנה ידו על התחתונה ועובר על לא תיטוש... ולא רק בנוסח התפילות עצמן נאמר אלא בשינוי איזה מנהג שיהיה, אפילו מכוער הרבה משל הקדמונים. עושה חדשות בעל מלחמות".
"ובשו"ת בית יהודה (עייאש, ח"א סי' ס') כתב וזה לשונו, ולא ראינו ולא שמענו מי שפוצה פה ואפילו לחשוב שום מחשבה לשנות שום מנהג מהמנהגים הקבועים, דכל דבר ודבר יושב על עיקרו ויסודו יתד שלא תמוט, וכל המשנה ידו על התחתונה... וזאת תורת האדם השלם לאחוז במעשה האבות ולא יטה ימין ושמאל, ולכן כל מורה צדק סמך ידו בחזקה לחזק במסמרים מנהג מי שקדמו, ובדרך זו אנו דורכין מעתה ועד עולם".
"וכן דעת הגאון רבי רפאל ברוך טולידנו זצ"ל ראב"ד מקנס, והגאון האדמו"ר ראב"ד תפיללת ואגפיה, הגאון רבי ישראל אבוחצירא זצ"ל, שנזפו במי שלא שמר על מנהגי אבותיו, כגון מי שלא ענה ברוך הוא וברוך שמו על ברכה שהוא יוצא בה ידי חובה, או שהניח תפילין בתשעה באב בבוקר, בניגוד למנהג ולדברי מרן בשו"ע".
"ותימה גדולה דראינו אפילו באתרא דמרן בעיר צפת דנהגו בהרבה הלכות דלא כפסק בשו"ע, עיין ויקרא אברהם קונטרס מקום שנהגו (אות ג') ובשו"ת מנחת שלום (חלק ז' סי' ב') שמנה מעלה ממאה דברים בארבעת חלקי השו"ע דנהגו דלא כמרן השו"ע, אלא ודאי דבמקום מנהג, המנהג במקומו קיים, ולא לבטלו, שכן הוא דעת מרן כפי דאמרינן, במקום שיש מנהג ישארו במנהגם".
"ומעתה כמה תוכחת מגולה לחדשים מקרוב באו ובמצח נחושה ופני אבותיהם וזקניהם ירהבו וילבינו, לפגוע בגדולי תורה אשר הנהיגו ונהגו כן את עדתם מימי קדם, ונוטשים תורת אמם ומבזים כבודה, ולא עוד אלא יש כאלו שעשו סידורי תפילה ומחקו והוסיפו וחסרו כפי ראות עיניהם, כאילו הם אנשי כנסת הגדולה, דבר אשר לא יעשה, ואין זה אלא רמות רוחא לשנות את המקובל מדורי דורות מסברות מדומות, מי נתן רשות לאנשים כאלו להעיז ולשלוח יד, ובמיוחד בנוסח התפילה וברכותיה, שכן דרכם של המתחדשים שהעיזו לשלוח יד בנוסח רחמנא ליצלן, שרצו להיות מדקדקים וחכמים יותר מקודמיהם".
"אשר על כן, כל עדה תמשיך במנהגיה ולא לשנות מאומה, דהמשנה ידו על התחתונה, וכבר אמרו פוק חזי מאי עמא דבר (ברכות מ"ה), ובגמ' פסחים (ס"ו) הנח להם לישראל, אם אינם נביאים בני נביאים הם... המורם מכל האמור דאסור לבטל שום מנהג בעם ישראל, וקל וחומר נוסחי התפילה, שהיום יבטל מנהג אחד ולמחר יבוא לבטל עיקר התורה ותשתכח תורה מישראל" (ראה שם שהאריך להביא מדברי האחרונים).
ובשו"ת יביע אומר ח"ז או"ח סי' ט"ז אות א' כתב תוכחה לחכם אחד: "מנהג ישראל תורה הוא, והרי אפילו מנהג תמוה וזר עלינו לעשות כל טצדקי ללמד זכות על מה סמכו שנהגו כן, וכמ"ש בשו"ת מהר"ם פדואה (סימן עח), ושכן עשו כל קדמונינו כשמצאו איזה מנהג תמוה וכו'. והביאו הגר"ח פלאג'י בספר משא חיים (מנהגים, אות רנח), ושכן כתבו בשו"ת משאת משה ח"א (חיו"ד ר"ס טוב). והרב פרח מטה אהרן ח"א (סימן כא דף נה ע"א). ע"ש. וע"ע בשו"ת מהרשד"ם (חיו"ד סימן קצג). ע"ש. וכל שכן מנהג זה שאין לבטלו אלא למצוא לו סמך בדברי הפוסקים".
משיב כהלכה
חבר ותיק
- הצטרף
- 18/12/24
- הודעות
- 606
הטענה שהשו"ע הוא מרא דאתרא
ענין ה"מרא דאתרא" אינו מובן כלל, כי מעולם לא "קבלו על עצמם כל בני ארץ ישראל וגלילותיה" את מרן השו"ע כמרא דאתרא, ומאז ומעולם היו בארץ ישראל עדות שונות (ועוד לפני תקופת מרן) וכל עדה שמרה על מנהגיה וכו'.
ויש בזה סתירה מיניה וביה כאשר הגר"ע יוסף עצמו פוסק פעמים רבות כ"מנהג ירושלים" נגד מרן השו"ע, כאשר מנהג זה לא היה ולא נברא, כי מעולם לא היה מנהג אחיד בירושלים.
להלן סקירה קצרה על העדות בירושלים במשך מאות השנים האחרונות:
עד שנת ד'תתנ"ט, מנהג א"י היה מבוסס על תלמוד ירושלמי. ראיה לכך, רבי זרחיה הלוי כותב שנהגו בא"י רק יום אחד בר"ה, עד שבאו חדשים מקרוב באו. ועוד טענו עליהם, שמנהגיהם מנהגי שמד (לדוגמא אסרו עליהם ללמוד תורה, ולכן כתבו פיוטים עם ד"ת והכניסו אותם בתוך התפילה).
בסביבות שנת ד'תתקס"א עלו 300 רבנים מצרפת (ראה רבינו ארבהם בן הרמב"ם בספר מלחמות השם) ויצרו מנהגים חדשים.
בזמן ההוא יש עדות (רבי יהודה אלחריזי בספר תחכמוני) שבירושלים היתה "הקהילה החשובה מן המערבים" (מרוקאים) ובראשה עמד רבי אליהו המערבי.
בסביבות שנת ה'שס"א עלה לארץ רבי עובדיה מברטנורא, ומעיד שמשנת ה'רמ"א מתפללים בירושלים לפי מנהג המערבים שנוהגים כרמב"ם ופוסקים באיסור והיתר לדעתו.
גם בצפת בתקופת הב"י יש עדות של תייר שהיו שלושה בתי כנסיות, אחד של ספרדים, אחד של מוריסקים, ואחד של מערבים (מרוקאים...)
בשנת ה'תר"מ כיהן רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו כראב"ד עדת המערבים וחיבר ספר "פקודת אלעזר" ונלחם לשמור את מנהגי מרוקו בירושלים דאז. הוא עצמו נולד במרוקו.
בסביבות שנת ה'ת"ס עלה השל"ה הקדוש לירושלים וכיהן כרב הקהילה האשכנזית.
בסביבות שנת ה'תר"ס עלו תלמידי הגר"א ותלמידי הבעש"ט לירושלים והקימו קהילות של ליטאים וחסידים.
יש גם ראיות מהכתובים שכל עדה מהנ"ל נהגה במנהג משלה.
ולדוגמא, מנהג בית אל (בית כנסת קטן בירושלים של מקובלים) להניח תפילין בת"ב בשחרית, הפך ל"מנהג ירושלים" שמחמתו הרב עובדיה דחה את השו"ע שקדם מאות שנים למנהג זה. מנהג ק"ק בית אל זה מנהג בית כנסת אחד, רוב ירושלים לא הניחו תפילין בשחרית. זה ברור. לאחר מכן, התפשט המנהג. כמו כן, ק"ק בית אל לא היה קיים בזמן מרן השו"ע.
נשאל שאלה פשוטה, האם כיום יש מנהג אחיד בירושלים? והאם מרן השו"ע הוא מרא דאתרא? הרי אם יבוא מאן דהו ויטען ל"מנהג ירושלים" בימינו, יסתכלו עליו כשוטה. יש ספרדים, תימנים, ליטאים, חסידים, כל חסידות מנהג שונה, ואין חדש תחת השמש.
דוגמא נוספת לחוסר עקביות: כף החיים מביא בסימן תרע"א אות ע' שהמנהג בירושלים לברך על ההלל בר"ח. מדוע הרב עובדיה לא פסק כך? (בנוסף לסידורים רבים של עדות המזרח שהודפסו בארץ לפני קום המדינה).
דוגמא נוספת: השו"ע פסק שהכהנים יתחילו לומר יברכך, ועוד מעיד בבית יוסף שבכל מלכות א"י ובמצרים נוהגים כך. מדוע הרב עובדיה לא פסק כן? לא מדובר רק על מנהג ירושלים אלא כל מלכות א"י.
דוגמא נוספת: מה ההבדל בין "אמת תורתנו הקדושה" לבין "גואלנו"? בזה החליט הרב עובדיה ש"שפשט המנהג ברוב הקהילות" ובזה לא... (הקהילה המרוקאית היא עצמה כבר "רוב הקהילות" הספרדיות).
דוגמא נוספת: בילקוט יוסף כותב "אנו נוהגים כרמ"א בדרכי משה לומר שירת הים"... נגד השו"ע בבית יוסף תקנט "והעולם נוהגים לומר במקומה שירת האזינו" ומובא כבר בראשונים שמנהג ארץ ישראל שלא לומר שירת הים.
הכלל הוא שאפשר למצוא טעם ונימוק לכל מנהג ולהתאים אותו "לכללים" ובשעת הצורך להחריג אותו מהכללים וכו'.
ועוד מקרים של "הפוך על הפוך" בהם מנהג ירושלים זהה למנהג קהילות המערב, אולם הרב עובדיה חלק עליו:
"בסימנא טבא" לפני בראשית (בשמחת תורה) ילק"י פסק לבטלו משום הפסק, והבא"ח בשו"ת רב פעלים ח"ג כותב שאינו הפסק ומביא בשם רבי אליהו מני שבירושלים וחברון נוהגים כך. והנה לך עוד מקום שהרב עובדיה לא התחשב במנהג ירושלים.
כמו כן, בספר נתיבי עם העיד שמנהג ירושלים לענות ב"ה וב"ש על כל ברכה, וכן הפר"ח שכיהן כרב בירושלים מצא מקור לזה בתלמוד. וגם בזה לא התחשב הגר"ע.
כמו כן, החיד"א הביא מנהג מקצת נשים בא"י לברך על הלולב, ופסק הוא בעצמו (בגלל שו"ת מן השמים) שיברכו "כמנהג קדום שהיו נוהגים הנשים בעיר הקודש ירושלים ת"ו"... ועוד מוסיף שמרן היה חוזר בו אם היה רואה תשובת ר"י וכו'. וגם כאן לא התחשב הרב עובדיה במנהג ירושלים.
כמו כן בקידוש של ברית מילה, מנהג קהילות המערב לטעום מהכוס אחר "קיים את הילד הזה" והרב עובדיה חולק וסובר שזהו הפסק, ומאידך בספר "נהר מצרים" כותב שהמנהג פשוט בארץ ישראל ובמצרים לברך אחר "קיים" ואין חשש הפסק. ובסוף דבריו מדגיש שכן המנהג עיר הקודש ירושלים ת"ו, והרב עובדיה לא התחשב במנהג זה.
ולגבי ה"מרא דאתרא",
ולא רק בארץ ישראל אלא אפילו בעירו בצפת לא קיבלו את פסקי הלכותיו, והוא עצמו פסק דלא כהשו"ע שלו אלא כמנהג...
כתב הגאון הרב משה אלחרר, רבה של העיר שלומי:
"יסוד התורה ועמוד החכמה הוא ליזהר בכבודם של אחרים, ולהמנע מלזלזל במעשיהם, מנהגיהם וחכמיהם. ובנין אב לכולם הוא מעשהו של התנא האל-הי בעל הברייתא דמשנת חסידים, ר' פנחס בן יאיר, שבגירסא של התלמוד בבלי במסכת חולין (דף ז.) נחלק לו נהר גינאי שלוש פעמים, ובגירסת התלמוד ירושלמי מובא המעשה רק עם ר' פנחס בן יאיר ותלמידיו, עם מוסר מופלא ביותר (מסכת דמאי פרק ראשון הלכה ג'), ושם מובא שרפב"י הלך לבית הוועד ונהר גיניי (כך נכתב שמו של הנהר בירושלמי) התגבר ועלה על גדותיו. אמר לו: גיניי, גיניי! וכי אתה תמנע אותי ותעכבני מלילך לבית המדרש? ונחלק לפניו, ועבר.
ושאלו תלמידיו (של ר' פנחס בן יאיר, את רבם), אם הם יכולים גם כן לעבור, והשיב להם:
"מי שיודע בנפשו שלא עשה שום רעה ולא ביזה לאדם מישראל מימיו, יכול לעבור ולא ינזק, ואם לא - שלא יעבור" (תרגום הירושלמי הוא ע"פ פירוש ה"פני משה").
ר' פנחס בן יאיר לא אמר לתלמידיו לעשות חשבון נפש בשמירת שבת, טהרת המשפחה, כשרות, הנחת תפילין או כל שאר המצוות הגדולות והחשובות שהם יסודות התורה וסוד קיומנו. אלא הדבר היחיד והעיקרי שהזהיר אותם הוא שאם זלזלו או ביזו או עשו רעה לאדם מישראל, שלא יעברו בנהר גינאי, שנחלק ע"פ גזירתו, משום שהנהר ישטוף אותם. וזהו בעצם הנסיון הקשה ביותר לכל אדם, וכל שכן לתלמידי חכמים, שיצליחו לעבור את שבעים או שמונים שנות חייהם או יותר, מבלי לזלזל באחרים, או לגנות ולבזות מי שפוסק אחרת מהם.
וזו היתה דרכו המיוחדת של מרן הרב יוסף קארו, וכפי שכתב גאון עוזינו הרב חיד"א בספרו "שם הגדולים", מערכת ספרים ערך "בית יוסף" אות נ"ט, שם כתב שגדולתו וקדושתו העיקרית של מרן הרב יוסף קארו היא שהיה מכבד אחרים, ועוד מוסיף הרב שבאותו הדור היו שלושה חכמים שהיו ראויים לחיבור השולחן ערוך, אך:
"הסכימו מן השמים ותינתן דת ע"י מרן הקדוש מפני ענוותנותו היתרה, וכאשר נראה מספריו הקדושים... וכמו שכתבנו בחלק א' (בערך מורינו הרב יוסף קארו) דאין דרך מרן לספר בגנות מי שפוסק דלא כוותיה, ומשנתו היתה משנת חסידים..."
הא למדת, שהדבר היחיד והעיקרי שציין הרב חיד"א כדי להגדיר את גדולתו וקדושתו של מרן, הוא שאיננו מזלזל באחרים. ומדורם של תנאים ודורו של מרן, לדורנו אנו...
כיום, קם דור חדש אשר לא ידע את יוסף, וכביכול בשם הוראות מרן זצ"ל מזלזלים במאות חכמים ורבנים המקיימים את הוראת מרן כפי שניסחה גאון עוזינו הרב חיד"א זצ"ל:
"דאין דרך מרן לספר בגנות מי שפוסק דלא כוותיה, ומשנתו היתה משנת חסידים".
וכשבשו"ע פסק שבא"י נהגו שלא לברך על ההלל (או"ח סי' תכ"ב), מרן מעולם לא התכוון לומר שקהילות שלמות על מאות ואלפי חכמיהם שנהגו כפי פסקיהם של עשרות גאוני עולם, לברך על ההלל, שיפסיקו ממנהגם. חכמים אלו, הרב עוזיאל והרב משאש, וההולכים בדרכם, לא ניסו מעולם לקדם מטרה, חשובה ככל שתהיה, ע"י שזלזלו במי שפוסק אחרת מהם.
ובלשון ציורית נתאר זאת כך: לו מרן הרב יוסף קארו, היה קיים בתחיית המתים לשעה קלה, והיינו שואלים אותו, האם רוב רובן של קהילות ישראל (אשכנז, מרוקו, וכמעט כל קהילות ספרד מלבד יהודי תימן) שנהגו לברך על ההלל בראש חודש, האם ימשיכו לאחוז במנהגם או שיבטלוהו בעקבות דבריו בסי' תכ"ב? לדעתו של מרן הגאון הרב שלום משאש זצ"ל, אין ספק שתשובתו תהיה בערך בלשון הזאת: וכי כתבתי את השולחן ערוך כדי לזלזל במאות ואלפי חכמי ישראל וגאוני עולם שהנהיגו קהילות של מליוני יהודים ברחבי תבל? הרי כל ימי הקפדתי שלא לזלזל במי שלא פוסק כמוני! וכל מה שכתבתי בשולחן ערוך, הוא רק לקהילות שלא היה להם מנהג ברור ומסורת של דורות בפסיקה ההלכתית!
ודמות ראיה לדבר זה ולשיטתו של מרן, הוא מה שהובא ע"י תלמידו של מרן, הרב משה גלאנטי, והדברים הובאו בשו"ת מהר"ם גלאנטי (סי' קכ"ד), ושם הרב שלמה נרבוני שואל את הרב משה גלאנטי לגבי צורת האות "כף סופית": האם לכותבה בזוית כפי המנהג הקדמון, או "עגולה למעלה" כפסק השולחן ערוך, וכן האם לכתוב בגט את המילה "בנפשיכי" בשני יודי"ן כפסקו של רבה של צפת דאז הלא הוא מרן הרב יוסף קארו (בשו"ע אה"ע סי' קכ"ז: "בנפשיכי, נהגו לכתוב בב' יודי"ן". וברמ"א: "אם כתב חסר, כשר"), או לכתוב את המילה בנפשכי ביו"ד אחת, כמנהג הקדמון בצפת?
ותשובת מהר"ם גלאנטי היא: "...והנה בחייו (של הרב יוסף קארו, שהיה הרב בצפת) בהיותי בן כ"ב שנה, נתן לי רשות לדון בגיטין וקידושין, ואמרתי לו: אדוני! אינם כותבים שום גט בעיר הזאת (צפת!) כי אם ביו"ד אחד, "בנפשכי", והיא מחלוקת בין הפוסקים. ואמר (הרב יוסף קארו לרב משה גלאנטי, תלמידו):
"הס! שלא להזכיר. יעשו כמו שנוהגים (בצפת), שלא להוציא לעז על גיטין הראשונים, חלילה, ואנו עושים פה (בצפת, בעירו של הרב יוסף קארו מחבר השו"ע וע"פ הנחייתו), היפך מה שכתוב בשולחן ערוך!"
ענין ה"מרא דאתרא" אינו מובן כלל, כי מעולם לא "קבלו על עצמם כל בני ארץ ישראל וגלילותיה" את מרן השו"ע כמרא דאתרא, ומאז ומעולם היו בארץ ישראל עדות שונות (ועוד לפני תקופת מרן) וכל עדה שמרה על מנהגיה וכו'.
ויש בזה סתירה מיניה וביה כאשר הגר"ע יוסף עצמו פוסק פעמים רבות כ"מנהג ירושלים" נגד מרן השו"ע, כאשר מנהג זה לא היה ולא נברא, כי מעולם לא היה מנהג אחיד בירושלים.
להלן סקירה קצרה על העדות בירושלים במשך מאות השנים האחרונות:
עד שנת ד'תתנ"ט, מנהג א"י היה מבוסס על תלמוד ירושלמי. ראיה לכך, רבי זרחיה הלוי כותב שנהגו בא"י רק יום אחד בר"ה, עד שבאו חדשים מקרוב באו. ועוד טענו עליהם, שמנהגיהם מנהגי שמד (לדוגמא אסרו עליהם ללמוד תורה, ולכן כתבו פיוטים עם ד"ת והכניסו אותם בתוך התפילה).
בסביבות שנת ד'תתקס"א עלו 300 רבנים מצרפת (ראה רבינו ארבהם בן הרמב"ם בספר מלחמות השם) ויצרו מנהגים חדשים.
בזמן ההוא יש עדות (רבי יהודה אלחריזי בספר תחכמוני) שבירושלים היתה "הקהילה החשובה מן המערבים" (מרוקאים) ובראשה עמד רבי אליהו המערבי.
בסביבות שנת ה'שס"א עלה לארץ רבי עובדיה מברטנורא, ומעיד שמשנת ה'רמ"א מתפללים בירושלים לפי מנהג המערבים שנוהגים כרמב"ם ופוסקים באיסור והיתר לדעתו.
גם בצפת בתקופת הב"י יש עדות של תייר שהיו שלושה בתי כנסיות, אחד של ספרדים, אחד של מוריסקים, ואחד של מערבים (מרוקאים...)
בשנת ה'תר"מ כיהן רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו כראב"ד עדת המערבים וחיבר ספר "פקודת אלעזר" ונלחם לשמור את מנהגי מרוקו בירושלים דאז. הוא עצמו נולד במרוקו.
בסביבות שנת ה'ת"ס עלה השל"ה הקדוש לירושלים וכיהן כרב הקהילה האשכנזית.
בסביבות שנת ה'תר"ס עלו תלמידי הגר"א ותלמידי הבעש"ט לירושלים והקימו קהילות של ליטאים וחסידים.
יש גם ראיות מהכתובים שכל עדה מהנ"ל נהגה במנהג משלה.
ולדוגמא, מנהג בית אל (בית כנסת קטן בירושלים של מקובלים) להניח תפילין בת"ב בשחרית, הפך ל"מנהג ירושלים" שמחמתו הרב עובדיה דחה את השו"ע שקדם מאות שנים למנהג זה. מנהג ק"ק בית אל זה מנהג בית כנסת אחד, רוב ירושלים לא הניחו תפילין בשחרית. זה ברור. לאחר מכן, התפשט המנהג. כמו כן, ק"ק בית אל לא היה קיים בזמן מרן השו"ע.
נשאל שאלה פשוטה, האם כיום יש מנהג אחיד בירושלים? והאם מרן השו"ע הוא מרא דאתרא? הרי אם יבוא מאן דהו ויטען ל"מנהג ירושלים" בימינו, יסתכלו עליו כשוטה. יש ספרדים, תימנים, ליטאים, חסידים, כל חסידות מנהג שונה, ואין חדש תחת השמש.
דוגמא נוספת לחוסר עקביות: כף החיים מביא בסימן תרע"א אות ע' שהמנהג בירושלים לברך על ההלל בר"ח. מדוע הרב עובדיה לא פסק כך? (בנוסף לסידורים רבים של עדות המזרח שהודפסו בארץ לפני קום המדינה).
דוגמא נוספת: השו"ע פסק שהכהנים יתחילו לומר יברכך, ועוד מעיד בבית יוסף שבכל מלכות א"י ובמצרים נוהגים כך. מדוע הרב עובדיה לא פסק כן? לא מדובר רק על מנהג ירושלים אלא כל מלכות א"י.
דוגמא נוספת: מה ההבדל בין "אמת תורתנו הקדושה" לבין "גואלנו"? בזה החליט הרב עובדיה ש"שפשט המנהג ברוב הקהילות" ובזה לא... (הקהילה המרוקאית היא עצמה כבר "רוב הקהילות" הספרדיות).
דוגמא נוספת: בילקוט יוסף כותב "אנו נוהגים כרמ"א בדרכי משה לומר שירת הים"... נגד השו"ע בבית יוסף תקנט "והעולם נוהגים לומר במקומה שירת האזינו" ומובא כבר בראשונים שמנהג ארץ ישראל שלא לומר שירת הים.
הכלל הוא שאפשר למצוא טעם ונימוק לכל מנהג ולהתאים אותו "לכללים" ובשעת הצורך להחריג אותו מהכללים וכו'.
ועוד מקרים של "הפוך על הפוך" בהם מנהג ירושלים זהה למנהג קהילות המערב, אולם הרב עובדיה חלק עליו:
"בסימנא טבא" לפני בראשית (בשמחת תורה) ילק"י פסק לבטלו משום הפסק, והבא"ח בשו"ת רב פעלים ח"ג כותב שאינו הפסק ומביא בשם רבי אליהו מני שבירושלים וחברון נוהגים כך. והנה לך עוד מקום שהרב עובדיה לא התחשב במנהג ירושלים.
כמו כן, בספר נתיבי עם העיד שמנהג ירושלים לענות ב"ה וב"ש על כל ברכה, וכן הפר"ח שכיהן כרב בירושלים מצא מקור לזה בתלמוד. וגם בזה לא התחשב הגר"ע.
כמו כן, החיד"א הביא מנהג מקצת נשים בא"י לברך על הלולב, ופסק הוא בעצמו (בגלל שו"ת מן השמים) שיברכו "כמנהג קדום שהיו נוהגים הנשים בעיר הקודש ירושלים ת"ו"... ועוד מוסיף שמרן היה חוזר בו אם היה רואה תשובת ר"י וכו'. וגם כאן לא התחשב הרב עובדיה במנהג ירושלים.
כמו כן בקידוש של ברית מילה, מנהג קהילות המערב לטעום מהכוס אחר "קיים את הילד הזה" והרב עובדיה חולק וסובר שזהו הפסק, ומאידך בספר "נהר מצרים" כותב שהמנהג פשוט בארץ ישראל ובמצרים לברך אחר "קיים" ואין חשש הפסק. ובסוף דבריו מדגיש שכן המנהג עיר הקודש ירושלים ת"ו, והרב עובדיה לא התחשב במנהג זה.
ולגבי ה"מרא דאתרא",
ולא רק בארץ ישראל אלא אפילו בעירו בצפת לא קיבלו את פסקי הלכותיו, והוא עצמו פסק דלא כהשו"ע שלו אלא כמנהג...
כתב הגאון הרב משה אלחרר, רבה של העיר שלומי:
"יסוד התורה ועמוד החכמה הוא ליזהר בכבודם של אחרים, ולהמנע מלזלזל במעשיהם, מנהגיהם וחכמיהם. ובנין אב לכולם הוא מעשהו של התנא האל-הי בעל הברייתא דמשנת חסידים, ר' פנחס בן יאיר, שבגירסא של התלמוד בבלי במסכת חולין (דף ז.) נחלק לו נהר גינאי שלוש פעמים, ובגירסת התלמוד ירושלמי מובא המעשה רק עם ר' פנחס בן יאיר ותלמידיו, עם מוסר מופלא ביותר (מסכת דמאי פרק ראשון הלכה ג'), ושם מובא שרפב"י הלך לבית הוועד ונהר גיניי (כך נכתב שמו של הנהר בירושלמי) התגבר ועלה על גדותיו. אמר לו: גיניי, גיניי! וכי אתה תמנע אותי ותעכבני מלילך לבית המדרש? ונחלק לפניו, ועבר.
ושאלו תלמידיו (של ר' פנחס בן יאיר, את רבם), אם הם יכולים גם כן לעבור, והשיב להם:
"מי שיודע בנפשו שלא עשה שום רעה ולא ביזה לאדם מישראל מימיו, יכול לעבור ולא ינזק, ואם לא - שלא יעבור" (תרגום הירושלמי הוא ע"פ פירוש ה"פני משה").
ר' פנחס בן יאיר לא אמר לתלמידיו לעשות חשבון נפש בשמירת שבת, טהרת המשפחה, כשרות, הנחת תפילין או כל שאר המצוות הגדולות והחשובות שהם יסודות התורה וסוד קיומנו. אלא הדבר היחיד והעיקרי שהזהיר אותם הוא שאם זלזלו או ביזו או עשו רעה לאדם מישראל, שלא יעברו בנהר גינאי, שנחלק ע"פ גזירתו, משום שהנהר ישטוף אותם. וזהו בעצם הנסיון הקשה ביותר לכל אדם, וכל שכן לתלמידי חכמים, שיצליחו לעבור את שבעים או שמונים שנות חייהם או יותר, מבלי לזלזל באחרים, או לגנות ולבזות מי שפוסק אחרת מהם.
וזו היתה דרכו המיוחדת של מרן הרב יוסף קארו, וכפי שכתב גאון עוזינו הרב חיד"א בספרו "שם הגדולים", מערכת ספרים ערך "בית יוסף" אות נ"ט, שם כתב שגדולתו וקדושתו העיקרית של מרן הרב יוסף קארו היא שהיה מכבד אחרים, ועוד מוסיף הרב שבאותו הדור היו שלושה חכמים שהיו ראויים לחיבור השולחן ערוך, אך:
"הסכימו מן השמים ותינתן דת ע"י מרן הקדוש מפני ענוותנותו היתרה, וכאשר נראה מספריו הקדושים... וכמו שכתבנו בחלק א' (בערך מורינו הרב יוסף קארו) דאין דרך מרן לספר בגנות מי שפוסק דלא כוותיה, ומשנתו היתה משנת חסידים..."
הא למדת, שהדבר היחיד והעיקרי שציין הרב חיד"א כדי להגדיר את גדולתו וקדושתו של מרן, הוא שאיננו מזלזל באחרים. ומדורם של תנאים ודורו של מרן, לדורנו אנו...
כיום, קם דור חדש אשר לא ידע את יוסף, וכביכול בשם הוראות מרן זצ"ל מזלזלים במאות חכמים ורבנים המקיימים את הוראת מרן כפי שניסחה גאון עוזינו הרב חיד"א זצ"ל:
"דאין דרך מרן לספר בגנות מי שפוסק דלא כוותיה, ומשנתו היתה משנת חסידים".
וכשבשו"ע פסק שבא"י נהגו שלא לברך על ההלל (או"ח סי' תכ"ב), מרן מעולם לא התכוון לומר שקהילות שלמות על מאות ואלפי חכמיהם שנהגו כפי פסקיהם של עשרות גאוני עולם, לברך על ההלל, שיפסיקו ממנהגם. חכמים אלו, הרב עוזיאל והרב משאש, וההולכים בדרכם, לא ניסו מעולם לקדם מטרה, חשובה ככל שתהיה, ע"י שזלזלו במי שפוסק אחרת מהם.
ובלשון ציורית נתאר זאת כך: לו מרן הרב יוסף קארו, היה קיים בתחיית המתים לשעה קלה, והיינו שואלים אותו, האם רוב רובן של קהילות ישראל (אשכנז, מרוקו, וכמעט כל קהילות ספרד מלבד יהודי תימן) שנהגו לברך על ההלל בראש חודש, האם ימשיכו לאחוז במנהגם או שיבטלוהו בעקבות דבריו בסי' תכ"ב? לדעתו של מרן הגאון הרב שלום משאש זצ"ל, אין ספק שתשובתו תהיה בערך בלשון הזאת: וכי כתבתי את השולחן ערוך כדי לזלזל במאות ואלפי חכמי ישראל וגאוני עולם שהנהיגו קהילות של מליוני יהודים ברחבי תבל? הרי כל ימי הקפדתי שלא לזלזל במי שלא פוסק כמוני! וכל מה שכתבתי בשולחן ערוך, הוא רק לקהילות שלא היה להם מנהג ברור ומסורת של דורות בפסיקה ההלכתית!
ודמות ראיה לדבר זה ולשיטתו של מרן, הוא מה שהובא ע"י תלמידו של מרן, הרב משה גלאנטי, והדברים הובאו בשו"ת מהר"ם גלאנטי (סי' קכ"ד), ושם הרב שלמה נרבוני שואל את הרב משה גלאנטי לגבי צורת האות "כף סופית": האם לכותבה בזוית כפי המנהג הקדמון, או "עגולה למעלה" כפסק השולחן ערוך, וכן האם לכתוב בגט את המילה "בנפשיכי" בשני יודי"ן כפסקו של רבה של צפת דאז הלא הוא מרן הרב יוסף קארו (בשו"ע אה"ע סי' קכ"ז: "בנפשיכי, נהגו לכתוב בב' יודי"ן". וברמ"א: "אם כתב חסר, כשר"), או לכתוב את המילה בנפשכי ביו"ד אחת, כמנהג הקדמון בצפת?
ותשובת מהר"ם גלאנטי היא: "...והנה בחייו (של הרב יוסף קארו, שהיה הרב בצפת) בהיותי בן כ"ב שנה, נתן לי רשות לדון בגיטין וקידושין, ואמרתי לו: אדוני! אינם כותבים שום גט בעיר הזאת (צפת!) כי אם ביו"ד אחד, "בנפשכי", והיא מחלוקת בין הפוסקים. ואמר (הרב יוסף קארו לרב משה גלאנטי, תלמידו):
"הס! שלא להזכיר. יעשו כמו שנוהגים (בצפת), שלא להוציא לעז על גיטין הראשונים, חלילה, ואנו עושים פה (בצפת, בעירו של הרב יוסף קארו מחבר השו"ע וע"פ הנחייתו), היפך מה שכתוב בשולחן ערוך!"
ולמדתם אותם
חבר
- הצטרף
- 18/12/24
- הודעות
- 37
יצא כקונטרס מוגמר
HebrewBooks.org 66059 כללי הוראה חכמי המערב מרוקו -- מרדכי לבהר יוסף פרץ
Over 40,000 Seforim/Hebrew books for Free in PDF Format. Rambam, Shas, Meforshim in text format.
beta.hebrewbooks.org
יש לדון על עצם הנחת בעל האשכול,
לאחרונה אמר הראש"ל רבי דוד יוסף שליט"א (בהכתרה במרכז העולמי ליהדות צפו"א) כי מי שיודע מנהגי ק"ק חלב יותר שלא כמרן ממנהגי המרוקאים
ויש לתמוך את דבריו בדברי חברו של מרן החיד"א מהר"י בן סאמון ואני מעתיק מהקונטרס הנ"ל
וכמובן ישנם הסברים שונים ומגוונים
1. יש גישות שונות איך להבין את מרן ואיך להבין את הקבלה הנ"ל
2. מנהגים קדומים
3. מנהגי קבלה
4. היכא שגדולי הדורות ראו מקום לחלוק ובעיקר להחמיר (כמו שמרן כותב שקיבלנו הוראות הרמב"ם והוא מכריע דלא כוותיה במקומות רבים)
לאחרונה אמר הראש"ל רבי דוד יוסף שליט"א (בהכתרה במרכז העולמי ליהדות צפו"א) כי מי שיודע מנהגי ק"ק חלב יותר שלא כמרן ממנהגי המרוקאים
ויש לתמוך את דבריו בדברי חברו של מרן החיד"א מהר"י בן סאמון ואני מעתיק מהקונטרס הנ"ל
וכמובן ישנם הסברים שונים ומגוונים
1. יש גישות שונות איך להבין את מרן ואיך להבין את הקבלה הנ"ל
2. מנהגים קדומים
3. מנהגי קבלה
4. היכא שגדולי הדורות ראו מקום לחלוק ובעיקר להחמיר (כמו שמרן כותב שקיבלנו הוראות הרמב"ם והוא מכריע דלא כוותיה במקומות רבים)
אכן כחומרות הרמ"א
מיותר לציין שלא היו שם מוצי"ם בענייני מראות כלל
אם יש חכם שהגיע להוראה יכול להחמיר,
כמבואר בשו"ת הרשב"א סימן רנג
ספרי הפוסקים מלאים חומרות גם נגד מרן וצ"ע
ראה נא בהקד' הטהרת הבית שכ' ז"ל שהגאון רבי כלפון משה הכהן בשו"ת שואל ונשאל כ' שיש להורות להקל בדיני נדה כדעת מרן השו"ע שקבלנו הוראותיו אף להקל. וגם הדאון רבי רחמים חויתה הכהן כ' דאנן בדידן קבלנו הוראות מרן להקל לכתחלה אף בדיני נדה. ובמק"א כתבו הרבנים הנ"ל להקל אף בשלשה ימים ראשונים כמרן (דלא כהרמ"א). ע"ש וכן דעת שו"ת ויען אליהו לרבי אליהו חי דמרי מתוניס.
אה"נ מכל מקום בג'רבא לא עשו כך, ויתכן שאמרו כן מפני ירידת הדורות...
הגאון רבי כלפון משה הכהן אב"ד ג'ירבא בספר ברית כהונה כ' עיניניו הרואות בדור יתום זה שהנשים שאינן מוצאות ת"ח מורה הוראה להורות להן בהל' נדה, שואלות נשים זקנות בהלכות אלו שהן כהררים התלויים בשערה ועושות על פיהן תסמר שערות אנוש בהעלותו על לבבו דבר זה וכו' בין להקל בין להחמיר. הובא בטהרת הבית עמ' שעג מהדו"ק ע"ש עוד מ"ש שהלכות אלו היו מסורות לנשים והחמירו במקום שא"צ להחמיר ונגרם מכשולות בזה ע"ש ותרו"ץ.
עי' להגאון חקרי לב (זקנו של מהר"ח פלאג'י) מהדו"ב דף קפ סע"ג כ' ולדידי חזי לי שאין דבריו כי אם לתלמיד חכם בביתו ובחומותיו שרשאי להחמיר על עצמו אבל דיין ומורה הוראה הקבוע לדון ולהורות לרבים אינו רשאי להורות אפילו להחמיר נגד מרן שהוא מרא דאתרא ע"ש.
לא שמעתי מזה.
אבל אני יודע כיצד נוהגים יהודי ג'רבא כיום שעושים הפסק טהרה ביום השביעי, וכמדומה שבשו"ת איש מצליח דן אם מותר לעבור על כך באופן חד פעמי בסיבות מסויימות.
אני לא יודע להסביר את רבי כלפון, אני יודע מהי המציאות אצל בני ג'רבא (גילוי נאות: אני נמנה עליהם...).
כשאתפנה לכך אברר יותר את העניין בל"נ.
בל"נ.
אני קורא דבריך ומשתומם על הציטוטים והלשון הציורית וכוכו'.
אבל מה נעשה שאנו פעמים רבות שמרן השו"ע קורא תגר על מנהגים ומבקש למונעם ולבטלם והרי לפניכם מעט ממה שעולה בזכרוני.
שו"ע סימן מו ס"ו יש נוהגין לברך הנותן ליעף כח ואין דבריהם נראין. יש לציין שהיש נוהגין הוא מנהג אשכנז ראה בב"י וברמ"א בהגה. לדבריך וכי מרן כתב את השו"ע לזלזל במאות אלפי חכמי ישראל ?!
שם ס"ז יש נוהגים לברך ברכות אחרות נוספות על אלו וטעות הוא בידם.
סימן סח יש מקומות שמפסיקים בברכות ק"ש לומר פיוטים, ונכון למנוע מלאומרם משום דהוי הפסק. ועי' בטור ובב"ח שם מה שתמה על הטור ובכ"ז השו"ע הסכים עם הטור למנוע המנהג בזה. וכן פסק בסימן קיב ס"ב אין לומר פיוטים ולא קורבץ בתפלה.
סימן רנג ד יש למחות ביד הנוהגים להטמין מבעוד יום קומקום וכו'. עי' בבית יוסף.
סימן רסט נוהגין לקדש בבית הכנסת... אבל יותר טוב להנהיג שלא לקדש בבית הכנסת וכן מנהג ארץ ישראל.
סימן תרה מה שנוהגים לעשות כפרה בעיו"כ לשחוט תרנגול על בן זכר ולומר עליו פסוקים יש למנוע המנהג. ועי' בבית יוסף שהביא מקורות למנהג מרבתינו הראשונים ובכ"ז כ' למנוע המנהג.
ועוד תמצא כהנה רבות ואכמ"ל לע"ע.
אז יבואו ויגידו שמרן השו"ע לא היה מונע מלברך על ההלל בר"ח ?, וכי מרן לא היה חושש לרמב"ם ועוד ראשנים שאין מברכין על מנהג ? אתמהה.
עתה כאשר ראית לשונות מרן השו"ע זיע"א, האם אתה יכול לומר את הציטוט שכביכול מרן השו"ע היה אומר "וכי כתבתי את השולחן ערוך כדי לזלזל במאות ואלפי חכמי ישראל וגאוני עולם שהנהיגו קהילות של מליוני יהודים ברחבי תבל? הרי כל ימי הקפדתי שלא לזלזל במי שלא פוסק כמוני! וכל מה שכתבתי בשולחן ערוך, הוא רק לקהילות שלא היה להם מנהג ברור ומסורת של דורות בפסיקה ההלכתית!"
צריך להבין ששינוי מנהג זה לא אומר שזה זלזול במי שנהג כהמנהג, תמיד טוב להתייעל וודאי שאם יש חשש איסור למה שלא נחוש, אם היום בדורינו ישנם בני תורה שחוששים לכל מיני חומרות שלא שערום אבותינו, חומרות של החזו"א והגריש"א ועוד, וכמובן בזה לא אומרים "מנהג אבותינו בידינו שלא נהגו כך מעולם" אבל כשזה מגיע להוראות מרן לחשוש לברכה לבטלה וכיו"ב פתאום כאן אומרים מנהג אבותינו בידינו....
ואכן יש רבים מחכמי מרוקו כמו הגרש"מ עמר שליט"א שרואים את הדברים אחרת ממה שכותב משיב כהלכה. כי בדברים כאלו צריכים להיות עיניניים ולהסיר את הרגש ולגשת להלכה ומקורתיה, אכן קשה לשנות מנהג שנהגו שנים רבות אבל כשפותחים ספרי הפוס' הדברים מתבררים יותר, ואני כותב גם מנסיון אישי. ויש עוד להאריך בפתגמא דנא וד"ב.
בעניין ברכה על ההלל בר"ח לא שייך למחלוקת על מרן, מרן ציין המנהג בא"י ופשיטא לדידיה יש לברך במקום שנהגו... שהרי גם ציין בב"י את המנהג בספרד לברך. והוא עצמו פסק לברך על נרות בית הכנסת ועל נר יום הכיפורים נגד הרמב"ם ובוודאי שלא היה מבטל מנהגים מפני מנהג המוסתערבים בא"י, בעוד שאת מנהגיו שלו לא ביטל מפני דעת הרמב"ם.
ותמצא שבספר תקון יששכר דף סא מביא שמרן עצמו אמר שלא הורה לבטל מנהג קיים, כך שאי אפשר להקיש היקשים ולבנות הררים וכל דבר לגופו
כהערת אגב,
למעשה הוא תלמידו של מרן רשכבה"ג זצ"ל ומונה על ידו... בדיוק כמו שמרן רשכבה"ג אינו מחכמי עיראק כך הגרשמ"ע אינו מחכמי מרוקו.
בן מנוח
חבר ותיק
כמדומני שמרן השו"ע כותב כך בהקדמתו
רק שבהקדמת הבית יוסף (לא בהקדמת הש"ע) דיבר על מנהג להחמיר שאסור להתירו
אבל עיין בהקדמת ארץ חיים שמאריך טובא בענייננו
לענין אם אפשר לברך על מנהג זה מחלוקת ידועה, אם לומר "וצוונו" על דבר שהוא מנהג ולא מהדין. ובודאי שמרן ס"ל כהרמב"ם, וכדס"ל שנשים לא יברכו על מ"ע שהזמן גרמא. ולענין הדלקת נ"ח בבהכנ"ס כבר האריך בשו"ת יבי"א ח"ח, ע"ש כמה טעמים לדבר ואכמ"ל. וכן לעניין נר ביוה"כ, כבר הלכו בו הנמשות.
אני יודע מה שאני רואה בשו"ע שציינתי לעיל בכמה מקומות שכתב למנוע מנהגים קיימים. וכוונת מרן גם בהקדמתו שלא לבטל מנהגים שאין בהם איסור, דמנהג במקום איסורא לא שבקינן וכמבו' בתשו' הרמב"ם ואכמ"ל לע"ע.
כאן כבר צריך למחות על כבוד התורה של הגרש"מ עמר שליט"א, שכביכול הוא פוסק ונוהג בהליכותיו בגלל מניעים אישיים. איך לא רעדו הידיים שכותבים דברים שיש בהם בזיון ת"ח.
עיין באור תורה גליון טבת תשפ"ה במאמרו של הרב שור, מה שכתב בזה.
טעות בידך!
אתה מוזמן לערוך את הערך במכלול...
נערך לאחרונה:
1. דברי הבית יוסף מפורשים, אז אל תביא לי הוכחות נבובות ממ"ע שהז"ג. במקום אחד הורה לנוהגים כרמב"ם ובשני מקומות הורה לברך נגד הרמב"ם. אנו לא דנים בדעת מרן היבי"א או הילקו"י אלא בדעת מרן הב"י.
גם אם יש תירוצים וכו', אי אפשר לדבר בחוצפה נגד מנהג כל קהילות ספרד עוד מתקופת הראשונים ולקרוא למנהגם מנהג איסור לפי דעת הב"י. כי אי אפשר למרוח את דעת הבית יוסף עם הנחות מוקדמות וסימוני מטרה, מדובר בגדולי עולם ועליך לדון בדעת הב"י בהגינות וביושר על מנת להבין את דעתם, ולא לנהוג מנהג הכסיל שאחר ששמעת צד מסוים בדעת הב"י תכנה לגדולי עולם דעבדי שלא כאותו צד כעבדי איסורא. ועוד תבוא בשם השכל...
צריך להבין שבמרוקו או בתניסיה או בתורכיה וכו' היו גדולי תורה שלמדו את הבית יוסף עצמו ולא שמעו על דעתו בשטחיות מוחלטת ברדיו או בכל מקום אחר. גדולי התורה, כמו כל תלמיד הגון מתחיל, למדו את הב"י מתוך דבריו, בהגינות ובמתינות. תא ואגמרך להיכן הולכים דבריו...
דברי הב"י לגבי הלל בר"ח
בב"י תכב כותב על דעות גדולי עולם ומביא מהראשונים שהולכים בהלכה זו אחרי המנהג:
בש"ע לא הכריע כדעת הרמב"ם אלא ציין שמנהג א"י וסביבותיה שלא לברך:
לא ניכנס כרגע האם קיבלו הספרדים את מנהג א"י במקום מנהגם הקדום. בכל מקרה עכשיו ברור שלומר שקהילות שמברכות עושות איסור לדעת הב"י זו שטות מוחלטת שלא עלתה על דעת איש, אדרבה, הוא כותב שהדבר תלוי במנהג המקום.
וכך לשון מרן הרב החסיד הראשון לציון מהר"י אלגאזי זצוק"ל: "מקום שנהגו לברך מברכים עליו תחילה לקרוא את ההלל ואם טעה ואמר לגמור א"צ לחזור".
ומסתמא כך דעת הראש"ל הגר"י יוסף שליט"א, שבצרפת או במרוקו או תורכיה וכו' יש לברך עליו ואין בזה איסור ח"ו.
דעת הב"י תרעא לגבי ברכה על נ"ח דבית הכנסת
אם בכל מקרה בעניין הלל בר"ח היה למאן דהו ספק בדעת הב"י או הש"ע אודות הנוהג לברך על מנהג, באו דבריו בהלכות חנוכה ופתרו את הספק... הוא כותב מפורשות שאנו מברכים על מנהג חשוב - כדעת התוס' ודלא כרמב"ם.
ואלו דבריו:
ובש"ע:
האם הב"י הורה לנהוג מנהג איסור. הס מלהזכיר. אפשר לפלפל ולתרץ ולדחוק דחקים שגם לדעת הרמב"ם יש לברך על מנהג הדלקת נרות בבית הכנסת, אבל אי אפשר לומר שמי שמבין אחרת בדעת הבית יוסף - כפי דבריו המפורשים - הוא טועה ועבד איסור, זה הרי בזיון לאיטלגנציה.
דעת הבית יוסף לגבי ברכה על הדלקת נר ביום הכיפורים
האם הב"י הורה דלא כשמעתתיה ויש בזה איסור ח"ו?
טוב, עכשיו אתה כבר יודע את התשובה.
ואגב בגר"א שאפילו לר"ת שמברכים על מנהג חשוב הכא גרע טפי. ועכ"פ בוודאי שדברי הב"י מראים - לפחות אליבא דרבים ושלמים מגדולי הפוסקים - שהב"י לא חש לרמב"ם כלל וכפי שמורים דבריו וסבירא ליה לברך כדעת הרא"ש, ע"פ דעת התוספות.
אתה יכול לקבל דברי רב פלוני או גישה כזו או אחרת, תירוצים והסברים שונים שטוענים שמרן סבר שאין לברך על מנהג בשום מצב...
אבל אל לך להעיז פניך כנגד גדולי עולם שלמדו את הבית ככתבו וכעומקו וקיימו כל קוץ ותג בו - לומר שעשו מנהג איסור.
2. לפי המבואר למעלה באריכות לומר שברכה על הלל בר"ח זה מנהג איסור זה מופרך לחלוטין וגובל במנהג איסור בזיון התורה וגדוליה ומדבר שקר תרחק.
3. הגרשמ"ע תלמידו של מרן זצ"ל, ולתלמיד יש מחויבות להוראות רבותיו, כמבואר בפוסקים.
מכיר את הגמרא: אפילו ביעתא בכותחא בעו מיניה מרב חסדא כל שני דרב הונא ולא אורי?
אם יש למחות זו על על המחאה שלך שבאה או מחוסר ידיעת התורה או מרצון לזייף את התורה ממניעים פוליטיים.
נערך לאחרונה:
נושאים דומים:
