משא ומתן בדברי בעל ה'ילקוט יוסף' שליט"א

[ידידיה]

כאן צ״ל שמרן רצה לברוח מהמחלוקת.

כלומר שכבר מזמן מרן היו נשים ספרדיות הנוהגות לברך אחר ההדלקה?

 

[החש בראשו]

כלומר שכבר מזמן מרן היו נשים ספרדיות הנוהגות לברך אחר ההדלקה?

כן! מי אמר שלא?

 

[ידידיה]

מי אמר שלא?

הרב יצחק אמר שזה מנהג חדש של מקצת נשים שכנראה הושפעו מהאשכנזים ומחב"ד אבל אמו של מרן ושל כל הראשונים הספרדים וגם נשות מרן ודאי בירכו קודם ואחר כך הדליקו.
ואסור לומר אחרת ח"ו שבירכו ברכה לבטלה

 

[החש בראשו]

הרב יצחק אמר שזה מנהג חדש של מקצת נשים שכנראה הושפעו מהאשכנזים ומחב"ד אבל אמו של מרן ושל כל הראשונים הספרדים וגם נשות מרן ודאי בירכו קודם ואחר כך הדליקו.

מהיכן המקור לדברים הללו? בבבל נהגו כך. בסוריה נהגו כך. במרוקו נהגו כך. כמדומה שבכל ארצות ערב נהגו כך (חוץ מתימן). ולומר שזה מנשים חבדיו״ת?! אסבר את אזניך שלדבדו וגם לצפרו החבדניקים לא הגיעו ובכל זאת ברכו אחר ההדלקה! לא חייבים כדי לבסס דעה לשנות את המציאות שהייתה, תאמר הייתה מציאות אחרת ואני חושב שצריך לשנות אותה. יקבלו - יקבלו. לא יקבלו? לא יקבלו!

ואסור לומר אחרת ח"ו שבירכו ברכה לבטלה

ככה לומר על הבן איש חי שזו ברכה לבטלה? ככה לומר על ארצות שלמות? מה זה הדבר הזה?

 

[ידידיה]

מהיכן המקור לדברים הללו? בבבל נהגו כך. בסוריה נהגו כך. במרוקו נהגו כך. כמדומה שבכל ארצות ערב נהגו כך (חוץ מתימן). ולומר שזה מנשים חבדיו״ת?! אסבר את אזניך שלדבדו וגם לצפרו החבדניקים לא הגיעו ובכל זאת ברכו אחר ההדלקה! לא חייבים כדי לבסס דעה לשנות את המציאות שהייתה, תאמר הייתה מציאות אחרת ואני חושב שצריך לשנות אותה. יקבלו - יקבלו. לא יקבלו? לא יקבלו!

ככה לומר על הבן איש חי שזו ברכה לבטלה? ככה לומר על ארצות שלמות? מה זה הדבר הזה?

אתה חולק על הרב?
אני יחפש לך שהוא כתב שהכל בהשפעה של חב"ד ושל האשכנזים. אבל כל הספרדים לפני שבאו להשפיע עליהם האשכנזים היו עושים כמו הרמב"ם.
ועל הבן איש חי לא קשה כי הוא לא ידע שהיה זמן בעיראק שמתו כל הרבנים ובא להם רב אשכנזי ולימד אותם קודם להדליק ואחר כך לברך. וגם עוד כל מיני הלכות של האשכנזים.

 

[בן ישי]

כתב לי פעם אחד הגולשים בפורום לתורה (עידנתי את הדברים ומחקתי קצת ביטויים העלולים להישמע כזלזול), אינני לוקח אחריות על הדברים, ואדרבה - אשמח לשמוע מה דעת החברים על זה, בפרט חסידי הגר"ע אם ישנם:

"תמיד אני נהנה לקרוא את דבריך, אתה מדהים בבקיאות ובבהירות שלך.

כיהודה ועוד לקרא אוסיף כי אכן ישנם אוסף מצומצם של מנהגים שהתגבשו במאות האחרונות וכונו מנהגי ירושלים. הם תועדו בספר התקנות (תר"ב) ושער המפקד (תרס"ח) ובספר כתר שם טוב ונתיבי עם. המעיין שם ימצא שלא פעם, המנהגים שמיוחסים כמנהגי ירושלים, או שלא היו דברים מעולם, או שההיפך הוא הנכון.

ואגב, מצאתי פנינה יפה בספר פקודת אלעזר (שיח), שמראה כי מנהג ירושלים שאין בישול אחר בישול בלח והמערבים מחמירים כדעת מרן, יעו"ש.

ונמצא שהניסיון לצאת נגד מנהג מרוקו לתת מים רותחים מכ"ר לקדירה, בתואנה שבא"י עליהם לנהוג כמרן, סותר את מנהג ירושלים... (מה עוד שמרן הגר"ש משאש יישב את מנהג מרוקו עם דעת מרן. ואכן רב המרחק בין "הטמנת קומקום" עליה דיבר מרן בסימן רנג, לבין השהיית קומקום).

וכך קרה גם בעניין הברכה אחרי ההדלקה, שמבואר מדברי מרן החיד"א (המשקפים את מנהג ארץ ישראל) שיש לברך אחר ההדלקה. והרב עובדיה ייחס לדעת מרן דברים שלא רצה לכותבם (והשמיט דעת הרמב"ם שיש לברך אחרי הדלקה) ויצא נגד מנהג ארץ ישראל. למרות שאיהו גופיה כותב בעשרות מקומות שאין אומרים סב"ל נגד המנהג (גם כשהמנהג לא ברור. אם אינני טועה - כגון מנהג הבדלה לנשים שיש מחלוקת במרן רצו, והרב מקל בשם המנהג מבלי לבססו היטב). אם לא די בכך, הוא טען כי המרוקאים נשרכו אחר מנהגי חב"ד. למרות שהדברים מוכחשים באופן בוטה מדברי חכמי ספרד וספרי חכמי מרוקו.

ואכן, בלי קשר למנהגים כלשהם, זו אחת מנקודות התורפה של פסקי הגרע"י זצ"ל - חוסר שיטתיות. פעם הוא עושה מחקר הלכתי עצמאי מקיף (למשל מתי יש לברך) ומכריע (שיש לברך לפני) בניגוד למנהג. במקומות אחרים הוא אף יפליג בחידושיו נגד כל הראשונם ופוסקים (למשל, מכריע שנשים צריכות לברך על ההלל בליל פסח, בעוד שבלשון הטור ועוד ראשונים, הברכה מדין מנהג ודווקא בבית הכנסת. ונכתב על כך בפורום). במקומות אחרים הוא יאמר שברכה לבטלה זה חמור ומבטל מנהגים. ובמקומות אחרים הוא מורה לברך נגד המנהג ונגד פשט הפוסקים. יש שהוא ידבר ארוכות נגד מנהג שהוא נגד דעת מרן, ויש שיוכיח למי שנוהג כדעת מרן. הוא ידרוש שמי שלא נוהג כר"ת נכנס בספק סקילה, ובמקביל יפסוק שמילה שאירעה בשבת על סמך שיטת הגאונים תבוצע בשבת.

חוסר השיטתיות בולט כשהוא רוצה להקל - שם רואים שהוא פוסק כשיטות תמוהות, כאשר במקומות אחרים הוא דוחה אותן בתקיפות.

ויפה כח הבן מכח האב: באותו שיעור שהרב יצחק יוסף מטיף נגד מנהג מרוקו לערות מכ"ר לקדירה רותחת, משום בישול אחר בישול בלח, הוא מסביר לשומעי לקחו שמותר לחמם מים שחוממו והצטננו לכתחילה".

ע"כ דבריו, שאני רואה בהם ביקורת עניינית, ואשמח לתגובות.

צר לי לומר לך הרב משיב כהלכה, אבל "כתבו לך" דברים חסרי שחר, הרצופים בשיבושים, ומבטאים בעיקר חוסר הבנה בסיסית של דרך פסיקת ההלכה.
ואשיב על סדר הדברים.

אבל ראשית כדאי להבהיר:
כולנו חסידי מרן הגר"ע זצ"ל
הן תלמידי הגר"י
הן תלמידי הגר"ד
הן תלמידי הגר"מ מאזוז [שהערצתו למרן מפורסמת, ושוה רק להערצתו להרמב"ם (כמעט)]
הן תלמידי הגרש"י זעפרני [שידוע שגדל על ברכי מרן זצ"ל, מזכיר דבריו במקומות רבים מספריו ונושא ונותן בהם בכבוד רב]
הן תלמידי הגר"ש משאש [שהיה מפנה אליו בקביעות שאלות קשות, כינה אותו במכתבו המפורסם למרן בתארים הבאים (העתקתי רק חלקם): "ידידינו ידיד ה' וידיד כל בית ישראל, מעוז תפארתינו ותפארת כל ישראל, פאר הדור והדרו, נזר ישראל ופארו, יחיד בדורו ובדורות הקודמים לו, גאון ישראל אביר הרועים". ועוד בעשרות מקומות בספריו ניכרת היטב הערצתו למרן].
וכו' וכו'.
מובן שכל חכם חלק גם על מרן במקומות מסויימים, על פי שיקול דעתו וסברתו, ועל פי מנהגי אבותיו ורבותיו, וכך היא דרכה של תורה. אבל אין בזה כדי לגרוע כהוא זה מן ההערכה, ולעתים: ההתבטלות - שהיתה להם כלפי מרן זצ"ל.

כיהודה ועוד לקרא אוסיף כי אכן ישנם אוסף מצומצם של מנהגים שהתגבשו במאות האחרונות וכונו מנהגי ירושלים. הם תועדו בספר התקנות (תר"ב) ושער המפקד (תרס"ח) ובספר כתר שם טוב ונתיבי עם. המעיין שם ימצא שלא פעם, המנהגים שמיוחסים כמנהגי ירושלים, או שלא היו דברים מעולם, או שההיפך הוא הנכון.

אלו אכן מקורות חשובים, אך ממש לא היחידים למנהג ירושלים. מלבדן יש עוד מאות מקומות ויותר, בספרי הפוסקים הקלאסיים, ספרים שנתחברו על סדר השו"ע, ספרי שו"ת וכו', שבהן ציינו, לעתים בדרך אגב מהו מנהג ירושלים (או מנהג א"י) בנושא בו עסקו. דבריהם חשובים ומוסמכים בעינינו לא פחות מספרי המנהגים.

המנהגים שמיוחסים כמנהגי ירושלים, או שלא היו דברים מעולם, או שההיפך הוא הנכון.

מרן הגרע"י זצ"ל בדברו פעמים רבות על מנהג ירושלים בעניינים שונים, טרח כמעט תמיד לגבות את דבריו במקורות מדברי הפוסקים.
זאת לעומת הכותב הנכבד, שמעבר לקביעה פסקנית לא אמר כלום, ולא טרח לתת לנו אף לא דוגמה אחת להצהרה בומבסטית וכוללנית זו.

ואגב, מצאתי פנינה יפה בספר פקודת אלעזר (שיח), שמראה כי מנהג ירושלים שאין בישול אחר בישול בלח והמערבים מחמירים כדעת מרן, יעו"ש.

ונמצא שהניסיון לצאת נגד מנהג מרוקו לתת מים רותחים מכ"ר לקדירה, בתואנה שבא"י עליהם לנהוג כמרן, סותר את מנהג ירושלים... (מה עוד שמרן הגר"ש משאש יישב את מנהג מרוקו עם דעת מרן. ואכן רב המרחק בין "הטמנת קומקום" עליה דיבר מרן בסימן רנג, לבין השהיית קומקום).

טענה תמוהה, וכי אתה מכיר מאן דהוא בזמנינו המורה להקל לכתחילה לספרדים כדעת הרמב"ם שאין בישול אחר בישול בלח? (מלבד חלק מהתימנים כפי ששמעתי).
והלא הלכה רווחת היא בכל ישראל לאסור בזה, וקיימוה רוב ככל הפוסקים האחרונים דור אחר דור, גאוני ארץ ישראל ושאר ארצות!
אם כן מה בכך שנכתב באיזה מקום ששמא ואולי בתקופה מסויימת היה כן מנהג ירושלים? (וזאת עם כל הכבוד להגאון מהר"א בן טובו שדבריו חביבים עלי).
אתמהה!
ומאחר וברור שכו"ע מסכימים לאסור בזה (כולל הגר"ש משאש), "פנינה יפה" זו לא תועיל ולא תציל את מנהג המרוקאים לערות מהמיחם לתוך החמין, ואין זה שייך לנ"ד כלל (מלבד החילוק שכתב הגר"ש משאש ליישב המנהג, ומה נעשה ומרן הגרע"י זצ"ל לא ס"ל ש"רב המרחק" בין המקרים כפי שפשיטא לכותב? וכבר כתב בזה מרן זצ"ל בכ"מ, ומהן ביבי"א ח"א, ובהסכמתו לס' תפל"מ, ואכ"מ. עכ"פ אין זה אלא ויכוח בסברא, ואינו שייך למנהג ירושלים כלל).

ונמצא שהניסיון לצאת נגד מנהג מרוקו לתת מים רותחים מכ"ר לקדירה, בתואנה שבא"י עליהם לנהוג כמרן

תואנה? האם למרן זצ"ל (שדוגל בכחא דהיתירא עדיף) היה משעמם עד שהחליט להצר את צעדיהם של המרוקאים ולהפריע את מנוחת השבת שלהם באיסורים וחומרות??
מרן סבר שמנהג זה סותר את פשט לשון השו"ע המפורשת בסימן רנג, ואינו נושא פנים לא למרוקאים ולא לעיראקים או לשום עדה אחרת.

(והשמיט דעת הרמב"ם שיש לברך אחרי הדלקה)

זה כבר שיבוש גמור, שמראה שהכותב אינו מונח כלל בסוגיא. והלא הרמב"ם כתב להדיא בהל' שבת פ"ה ה"א:"וחייב לברך קודם ההדלקה בא"י אמ"ה אקב"ו להדליק נר של שבת".

במקומות אחרים הוא אף יפליג בחידושיו נגד כל הראשונם ופוסקים (למשל, מכריע שנשים צריכות לברך על ההלל בליל פסח, בעוד שבלשון הטור ועוד ראשונים, הברכה מדין מנהג ודווקא בבית הכנסת. ונכתב על כך בפורום).

דברים חסרי שחר. מרן זצ"ל ביאר סברתו היטב בספרו שו"ת יחו"ד (ח"ה סי' לד), וביססה הן מסברתו הישרה והן מדברי הפוסקים.
וז"ל בשו"ת יחו"ד (בקיצור):
"והנה הדבר ברור שעיקר אמירת ההלל בליל פסח היא משום הנס של יציאת מצרים, שבו יצאנו מעבדות לחירות, וכמו שאמרו בירושלמי (פסחים פרק ה' הלכה ה'): אמר רבי לוי, נתן הקדוש ברוך הוא כח בקולו של פרעה בלילה ההוא, והיה קולו מהלך בכל מצרים, והיה אומר: קומו צאו מתוך עמי, לשעבר הייתם עבדי פרעה, מכאן ואילך אתם עבדי ה', באותה שעה פתחו ואמרו: הללויה עבדי ה', ולא עבדי פרעה. ע"ש. ובכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים וכו'. ועיין עוד בשו"ת חתם סופר (חלק אורח חיים סימן נא, וחלק יורה דעה סימן רלג). ע"ש. [אמנם יש טעם נוסף, שהוא זכר למה שהיו אומרים אותו על שחיטת הפסח, וכמו שכתב בספר המכתם (פסחים קטז ע"ב). ועיין עוד בשו"ת ערוגת הבושם (חלק אורח חיים סימן קמה). ע"ש]...
וכן כתב הטורי אבן (מגילה יד ע"א) שאמירת ההלל בליל פסח הוא משום הנס של יציאת מצרים. ע"ש. ולפי זה נראה שגם הנשים חייבות באמירת ההלל של ליל פסח, כדין האנשים, מפני שאף הן היו באותו הנס. וכמו שאמרו בפסחים (קח ע"ב), נשים חייבות בארבע כוסות מפני שאף הן היו באותו הנס. ומטעם זה כתבו התוספות (סוכה לח ע"א), שהטעם שנשים פטורות מאמירת הלל בחג הסוכות, משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא, שהנשים פטורות. ואף על פי שבהלל של סדר ליל פסח נשים חייבות, שמכיון שמחוייבות בארבע כוסות, מסתמא לא תיקנום אלא כדי לומר עליהם הגדה והלל, זהו משום שהלל של פסח על הנס הוא בא, ואף הן היו באותו הנס, אבל הלל של חג הסוכות לא על הנס נאמר. ע"כ. (ועיין עוד בספר ערוך לנר שם). ומעתה יש לומר שכשם שהאנשים אומרים ההלל בברכה בליל פסח קודם הסדר, גם הנשים חייבות לאומרו, כיון שעל הנס נתקן. (וכן מתבאר בשו"ת מהר"ש אנגיל חלק ז' סימן קנט). ונראה עוד שזה נכלל במה שפסק מרן השלחן ערוך (סימן תעב סעיף יד): גם הנשים חייבות בארבע כוסות ובכל המצות הנוהגות באותו לילה.
עכ"ל הטהור.

נמצא שפסק מרן זצ"ל מיוסד ובנוי על אדני פז, דברי הירושלמי והפוסקים ראשונים ואחרונים.

ואף לו יהי שדבריו אכן מיוסדים "רק" על סברתו של מרן זצ"ל, חזקה עלינו סברתו הישרה עשרת מונים מסברת הכרס של הכותב.

 

[החש בראשו]

"והנה הדבר ברור שעיקר אמירת ההלל בליל פסח היא משום הנס של יציאת מצרים, שבו יצאנו מעבדות לחירות, וכמו שאמרו בירושלמי (פסחים פרק ה' הלכה ה'): אמר רבי לוי, נתן הקדוש ברוך הוא כח בקולו של פרעה בלילה ההוא, והיה קולו מהלך בכל מצרים, והיה אומר: קומו צאו מתוך עמי, לשעבר הייתם עבדי פרעה, מכאן ואילך אתם עבדי ה', באותה שעה פתחו ואמרו: הללויה עבדי ה', ולא עבדי פרעה. ע"ש. ובכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים וכו'. ועיין עוד בשו"ת חתם סופר (חלק אורח חיים סימן נא, וחלק יורה דעה סימן רלג). ע"ש. [אמנם יש טעם נוסף, שהוא זכר למה שהיו אומרים אותו על שחיטת הפסח, וכמו שכתב בספר המכתם (פסחים קטז ע"ב). ועיין עוד בשו"ת ערוגת הבושם (חלק אורח חיים סימן קמה). ע"ש]...
וכן כתב הטורי אבן (מגילה יד ע"א) שאמירת ההלל בליל פסח הוא משום הנס של יציאת מצרים. ע"ש. ולפי זה נראה שגם הנשים חייבות באמירת ההלל של ליל פסח, כדין האנשים, מפני שאף הן היו באותו הנס. וכמו שאמרו בפסחים (קח ע"ב), נשים חייבות בארבע כוסות מפני שאף הן היו באותו הנס. ומטעם זה כתבו התוספות (סוכה לח ע"א), שהטעם שנשים פטורות מאמירת הלל בחג הסוכות, משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא, שהנשים פטורות. ואף על פי שבהלל של סדר ליל פסח נשים חייבות, שמכיון שמחוייבות בארבע כוסות, מסתמא לא תיקנום אלא כדי לומר עליהם הגדה והלל, זהו משום שהלל של פסח על הנס הוא בא, ואף הן היו באותו הנס, אבל הלל של חג הסוכות לא על הנס נאמר. ע"כ. (ועיין עוד בספר ערוך לנר שם). ומעתה יש לומר שכשם שהאנשים אומרים ההלל בברכה בליל פסח קודם הסדר, גם הנשים חייבות לאומרו, כיון שעל הנס נתקן. (וכן מתבאר בשו"ת מהר"ש אנגיל חלק ז' סימן קנט). ונראה עוד שזה נכלל במה שפסק מרן השלחן ערוך (סימן תעב סעיף יד): גם הנשים חייבות בארבע כוסות ובכל המצות הנוהגות באותו לילה.
עכ"ל הטהור.

נמצא שפסק מרן זצ"ל מיוסד ובנוי על אדני פז, דברי הפוסקים ראשונים ואחרונים.

היכן ראשונים?

 

[החש בראשו]

אתה חולק על הרב?
אני יחפש לך שהוא כתב שהכל בהשפעה של חב"ד ושל האשכנזים. אבל כל הספרדים לפני שבאו להשפיע עליהם האשכנזים היו עושים כמו הרמב"ם.

תגיד מתי תפסיק לצטט לי כל הזמן את מרן הראש״ל הגרי״י (כן אני מכבד אותו! על אף שאני חלוק עליו) במקום להשיב לטענות? מתי?

כמדומה שבכל ארצות ערב נהגו כך (חוץ מתימן). ולומר שזה מנשים חבדיו״ת?! אסבר את אזניך שלדבדו וגם לצפרו (שמשם הוא מוצאי) החבדניקים לא הגיעו ובכל זאת ברכו אחר ההדלקה!

ועל הבן איש חי לא קשה כי הוא לא ידע שהיה זמן בעיראק שמתו כל הרבנים ובא להם רב אשכנזי ולימד אותם קודם להדליק ואחר כך לברך. וגם עוד כל מיני הלכות של האשכנזים.

אה הוא לא ידע. איך אומרים חוצפא יסגי! לא פתח בן איש חי ומדבר, פתח מקבציאל! תראה בפנים.

 

[בן ישי]

ואכן, בלי קשר למנהגים כלשהם, זו אחת מנקודות התורפה של פסקי הגרע"י זצ"ל - חוסר שיטתיות. פעם הוא עושה מחקר הלכתי עצמאי מקיף (למשל מתי יש לברך) ומכריע (שיש לברך לפני) בניגוד למנהג. במקומות אחרים הוא אף יפליג בחידושיו נגד כל הראשונם ופוסקים (למשל, מכריע שנשים צריכות לברך על ההלל בליל פסח, בעוד שבלשון הטור ועוד ראשונים, הברכה מדין מנהג ודווקא בבית הכנסת. ונכתב על כך בפורום). במקומות אחרים הוא יאמר שברכה לבטלה זה חמור ומבטל מנהגים. ובמקומות אחרים הוא מורה לברך נגד המנהג ונגד פשט הפוסקים. יש שהוא ידבר ארוכות נגד מנהג שהוא נגד דעת מרן, ויש שיוכיח למי שנוהג כדעת מרן. הוא ידרוש שמי שלא נוהג כר"ת נכנס בספק סקילה, ובמקביל יפסוק שמילה שאירעה בשבת על סמך שיטת הגאונים תבוצע בשבת.

חוסר השיטתיות בולט כשהוא רוצה להקל - שם רואים שהוא פוסק כשיטות תמוהות, כאשר במקומות אחרים הוא דוחה אותן בתקיפות.

אתעלם מלשונות העזות והחוצפה, והתייחסות של "כדבר איש אל רעהו" כלפי אחד המיוחד מגדולי הדורות. ואענה לגוף הדברים.

הכותב מראה כאן את חוסר ההבנה שלו בדרך פסיקת הלכה שהצבעתי עליה לעיל.

פסיקת הלכה אינה רק לצעוק בכל מקום "מרן", או לחילופין "מנהג", או "בן איש חי" וכו'.
לשם כך לא היינו צריכים פוסקים, וגם לא ספריה. היינו בודקים בכל מקום מהו המנהג, או מהי דעת מרן וכו'.
לדעת לפסוק זה להביא בחשבון את מכלול השיקולים, דעות הפוסקים, הסברות והראיות, להכיר את כללי הפסיקה: מנהג, מנהג נגד מרן, סב"ל, ספיקא דאורייתא או דרבנן וכו' וכו'. ולשקול בפלס הסברא הישרה את משקלם של כל אחד מהנתונים הללו, ולהכריע.

גדולתו של מרן היא בדיוק בהיבט הזה.
בבקיאותו הנוראה, שאין שני לו, הקיף מרן בכל סוגיא את כל דעות הראשונים, האחרונים ואחרוני האחרונים.
בסברתו הישרה ידע להכריע מה לקרב ומה לרחק, אילו סברות מכוונות לאמיתה של תורה ואלו סברות הן בגדר סברות כרס דמעיילי פילא בקופא דמחטא.
ובכוח הכרעתו העצומה והיכרותו עם ספרי הכללים והמנהגים ידע להכריע בכל נושא ולתת את המשקל הנכון לכל הנ"ל, עד שהוציא דין לאמיתו.

אם הכותב מצפה שמרן ילך בכל מקום ובלי שום יוצא מן הכלל אחר הכרעת השו"ע - אות היא שאינו מכיר אף במקצת את דרך הפסיקה אצל האחרונים, והשתלשלות ההלכה מזמן השו"ע ועד ימינו. כל גדולי הפוסקים הספרדים שקיבלו הכרעות מרן, כהחיד"א, הפר"ח, מאמר מרדכי, שד"ח וכו' וכו', מצינו להם במקומות לא מועטים שהכריעו דלא כמרן. אם מפני המנהג [הקדום], אם מפני כללי סב"ל, אם מפני דברי האר"י והמקובלים, כללי הקים לי וכו' (כל אחד ושיטתו בדרך הפסיקה). ומעולם לא עלה על דעת מי מאיתנו לתמוה עליהם כיצד פסקו דלא כמרן.

אותו הדבר לגבי מנהג ירושלים. הכותב מצפה (במין תמימות שכזו) שמשום שמרן הזכיר במקומות אחדים את מנהג ירושלים וסמך עליו, מעתה עליו ללכת בכ"מ אחר מנהג ירושלים (האמיתי או המדומה) כסובא בארובה, ובלי לשקול בפלס אם הדבר תואם את ההלכה.
מנהג ירושלים אינו אלא מנהג ירושלים! יש לו משקל מסויים כחלק מהכרעת ההלכה, ותו לא.

גם ביחס לדעות "נידחות" בפוסקים, שלעתים מרן זצ"ל היה מציין אליהן, ולעתים דוחה דבריהם בתקיפות, עובדה שהכותב מייחס ל"חוסר שיטתיות" -
אין כאן חוסר שיטתיות, אלא שוב חוסר הבנה שלו בדרכי הפסיקה.
דעות יחידות בפוסקים אינן בשום אופן כר נרחב להסמך עליו בסתמא להלכה. אבל במקרים מסויימים, כשבלא"ה ישנן סברות שונות להקל בנידון מסויים, מצרפים דעות אלו לסניף בעלמא בלבד.
[אתן דוגמה אחת לזה, ענין בישול במים, שמרן אחז בכ"מ בפשטות שבישול במים מדאורייתא, וכך פשט התלמוד והפוסקים בכל מקום. ובכל זאת בתשובתו המפורסת בענין הדוד שמש, צריף דברי הרדב"ז שרצה לומר שאין בישול במים אלא מדרבנן. וזאת אחר שכתב שם כמה וכמה צירופים להקל מצד כמה וכמה צדדים, הן מצד פסיק רישא דלא ניח"ל, הן מצד גרמא, מלאכה שאצל"ג, ועוד. ואף זאת אחר שהדגיש פעם ושנים שדברי הרדב"ז אינם עיקר להלכה].

 

[בן ישי]

היכן ראשונים?

דברי התוס' בסוכה לח ע"א שהעתיק ביחו"ד, וז"ל:
"שאני הלל דפסח דעל הנס בא ואף הן היו באותו הנס"

 

[משיב כהלכה]

נראה לי שזה נובע מקריאה של הסיכום של התשובה בלי כל הדיון.
ע"פ רוב כן מובן למה פסק במקום אחד כמו המנהג ובמקום אחר נגד המנהג וכד'.
אמנם יש דברים שלא מובנים, כמו לדוגמא מקומות שלא חשש לסב"ל, כמו לברך המפיל אחרי חצות, שעשה לי כל צרכי בת"ב ויוה"כ, ברכה על תפילין כשהסירם, ברכה על בושם סינטטי (לפי השיטה שבחזו"ע ברכות חזר בו) וכו'.

תוך כדי דיבור אתה מחזק את הדברים וכותב "אמנם יש דברים שלא מובנים"...

 

[משיב כהלכה]

צר לי לומר לך הרב משיב כהלכה, אבל "כתבו לך"

כתבת את המילים "כתבו לך" במרכאות כלועג ואינו מאמין, אם תרצה אצלם לך את המכתב מהתיבה האישית שלי בפורום לתורה. אבל אני חושב שכל מי שמכיר את כתיבתי יוכל לזהות שזה לא סגנון הכתיבה שלי. גם באופן אישי אינני מזדהה עם הסגנון, ניסיתי לעדן אותו ככל האפשר, ויעיד הרב "חש בראשו" שהתייעצתי עמו כיצד אפשר לכתוב את הדברים באופן מכובד.

 

[משיב כהלכה]

ראשית כדאי להבהיר:
כולנו חסידי מרן הגר"ע זצ"ל

אם כוונתך למעריצים, לדבר בשם "כולנו" זה יומרני וגם מביך, אבל אני באופן אישי בהחלט מעריץ את הגר"ע יוסף בכל לב ומכבד אותו מאוד, ומרגיש מאוד מאוד קטן לעומתו.

אבל אין שום קשר בין הערצה / כבוד לבין מחלוקת בהלכה. גם מרן הגר"ש משאש כיבד בכבוד מופלג את הגר"ע יוסף, ועם זה חלק עליו בתוקף בעשרות הלכות.

 

[משיב כהלכה]

הגר"ש משאש [שהיה מפנה אליו בקביעות שאלות קשות, כינה אותו במכתבו המפורסם למרן בתארים הבאים (העתקתי רק חלקם): "ידידינו ידיד ה' וידיד כל בית ישראל, מעוז תפארתינו ותפארת כל ישראל, פאר הדור והדרו, נזר ישראל ופארו, יחיד בדורו ובדורות הקודמים לו, גאון ישראל אביר הרועים". ועוד בעשרות מקומות בספריו ניכרת היטב הערצתו למרן].
וכו' וכו'.
מובן שכל חכם חלק גם על מרן במקומות מסויימים, על פי שיקול דעתו וסברתו, ועל פי מנהגי אבותיו ורבותיו, וכך היא דרכה של תורה. אבל אין בזה כדי לגרוע כהוא זה מן ההערכה, ולעתים: ההתבטלות - שהיתה להם כלפי מרן זצ"ל.

ראשית, רק כדי לדייק את העובדות: הוא לא היה "מפנה אליו שאלות קשות", ובוודאי שלא בקביעות. רק יש עניינים שהפוסקים נוהגים לא להכריע לבדם, מכובד המשקל, ומתנים זאת בהצטרפות חכם נוסף.

ולפיכך מצינו בשו"ת יביע אומר תשובות בהלכות חמורות של עגונות וממזרים, שמרן הגר"ש משאש כתב פסק הלכה והתנה זאת בהסכמתו של הגר"ע יוסף, וכן להיפך - שהגר"ע כתב "ובתנאי שיצטרפו עמי שניים מגדולי הדור" ולבסוף הביא את הסכמת הגר"ש משאש.

שנית, להגר"ש משאש לא היה שמץ "התבטלות למרן", כי אי אפשר גם לחלוק בהלכה וגם להתבטל, זה תרתי דסתרי. כבוד וחיבה מופלגת - כן, התבטלות? ממש לא.

 

[משיב כהלכה]

זה כבר שיבוש גמור, שמראה שהכותב אינו מונח כלל בסוגיא. והלא הרמב"ם כתב להדיא בהל' שבת פ"ה ה"א:"וחייב לברך קודם ההדלקה בא"י אמ"ה אקב"ו להדליק נר של שבת".

התייחסתי לזה כבר לעיל, ככל הנראה מדובר בשגיאת כתיב וכוונתו לומר שמרן שינה מלשונו של הרמב"ם שהדגיש את הברכה לפני ההדלקה.

לא לקרוא תגובות קודמות, להיתפס לטעות טכנית, ולכתוב על זה שיבוש גמור, מעיד על התלהמות מיותרת.

בסברתו הישרה ידע להכריע מה לקרב ומה לרחק, אילו סברות מכוונות לאמיתה של תורה ואלו סברות הן בגדר סברות כרס דמעיילי פילא בקופא דמחטא.
ובכוח הכרעתו העצומה והיכרותו עם ספרי הכללים והמנהגים ידע להכריע בכל נושא ולתת את המשקל הנכון לכל הנ"ל, עד שהוציא דין לאמיתו.

לצערנו, במקום שהמחלוקת בין רבני מרוקו, תימן וכו', עם הגר"ע יוסף, תהיה באחווה שלום ורעות כמו שהיה הגר"ש משאש עם הגר"ע יוסף, חולקים בתוקף ועוז כדרכה של תורה ואוהבים בלב ונפש, ישנה מגמה מצד צעירי הצאן להכביר מילים שאינן לגופו של ענין, שאינן תורמות לדיון אלא רק להגדיל את אש המחלוקת, לדוגמא -

א. החולקים פשוט לא עיינו במקורות כאשר זכיתי אני לעיין ברוח בינתי.

ב. אין להם ספריה גדולה כמו שלי, ונעלם מהם (ולפלא טענה כזו, כאשר יש פרוייקט השו"ת ואוצר החכמה בביתו של כל אחד).

ג. החולק השתבש במה שקרא, והבין בטעות מה שהבין. אבל אני לא השתבשתי ולא טעיתי מעולם.

ד. אני ורק אני זכיתי להקיף את הכל, וזכיתי לסייעתא דשמיא לברר ולשקול במאזני השכל משקלי ההכרעה של רוב מנין ובנין ולצעוד בבטחה בדרך סלולה, והשאר הולכים בבוץ, לא שכל ולא הכרעה ולא סייעתא דשמיא.

ה. החולק אינו מתמודד, הוא בורח כי אין לו מה לענות, רק אני יש לי סבלנות לענות לכולם, לא ראיתי אף אחד שענה לי.

ו. כל טענות החולקים הם סברות הכרס ופסקי הראש, מבלי עיון ומבלי התבוננות, שטחיות ורדידות, בושה וחרפה וחוצפה עצומה. אבל אני מבסס דבריי על המקורות, בעיון והתבוננות.

(בכל הנ"ל אין נפק"מ אם כותב זאת על עצמו, או על רבו שהוא יותר טוב מהגדולים האחרים שחלקו עליו).

יש לזכור שהחולקים הם גדולי עולם ולא קטלי קניא באגמא, ומהם מרן הגר"ש משאש זצוק"ל, שרבינו הגר"ע שמו עטרה לראשו והתכבד במכתבו בראש ספרו יביע אומר שיצא לעת זקנתו ולא לקח הסכמה מאף אחד כי כבר לא הוצרך להסכמה והיה בעצמו שר המסכים.

ואפשר לחלוק ולהסביר בשפה רגועה ועדינה כדרכה של תורה, מבלי להקטין את החולקים ולזלזל בהם, ולא תהיה תפארת הכותב על ריבוי הביטויים הללו.

 

[משיב כהלכה]

מרן הגרע"י זצ"ל בדברו פעמים רבות על מנהג ירושלים בעניינים שונים, טרח כמעט תמיד לגבות את דבריו במקורות מדברי הפוסקים.
זאת לעומת הכותב הנכבד, שמעבר לקביעה פסקנית לא אמר כלום, ולא טרח לתת לנו אף לא דוגמה אחת להצהרה בומבסטית וכוללנית זו.

כאמור לעיל - לא התעמקתי בדברי הכותב אלא בקושי קראתי מקופיא, והנחתי כאן עבור החברים שיעירו הערותיהם. אבל אתייחס לפרט אחד:

אותו הדבר לגבי מנהג ירושלים. הכותב מצפה (במין תמימות שכזו) שמשום שמרן הזכיר במקומות אחדים את מנהג ירושלים וסמך עליו, מעתה עליו ללכת בכ"מ אחר מנהג ירושלים (האמיתי או המדומה) כסובא בארובה, ובלי לשקול בפלס אם הדבר תואם את ההלכה.
מנהג ירושלים אינו אלא מנהג ירושלים! יש לו משקל מסויים כחלק מהכרעת ההלכה, ותו לא.

כאשר יש שולחן ערוך מפורש שפסק לא להניח תפילין בשחרית תשעה באב, ונהגו כמותו כמעט בכל העולם (!) וגם פה בארץ ישראל ברוב הקהילות, והגר"ע יוסף דוחה אותו מחמת "מנהג ירושלים" (שאינו כן, כדלהלן, אבל נניח שכן), ובנו הרב יצחק מגדיל ובדרשתו ממליץ לכל עם ישראל לשנות את מנהגם שהוא כשו"ע ולנהוג כ"מנהג ירושלים", ממילא לא מדובר ב"משקל מסויים בהכרעת ההלכה" אלא בהכרעה כמנהג ירושלים תוך התעלמות מהשו"ע והאחרונים והמנהג הפשוט בכל העולם.

ואני מדבר על הנחת תפילין בשחרית תשעה באב. המנהג החל מק"ק בית אל (בית כנסת קטן בירושלים של מקובלים) להניח תפילין בת"ב בשחרית, התפשט במאות השנים האחרונות לעוד בתי כנסת והפך ל"מנהג ירושלים" שמחמתו הגר"ע יוסף זצ"ל דחה את השו"ע שקדם מאות שנים למנהג זה. לאחר מכן ניסה הרב יצחק למצוא מקור יותר קדום, ללא הצלחה (ואכמ"ל כאן).

ואתה מצפה (במעין תמימות שכזו) שלא נקשה עליו מדוע לא הלך במקומות אחרים אחר מנהג ירושלים?

ואני ממליץ לך לעיין בסדרת הספרים "דברי שלום ואמת" להגאון רבי שלמה טולדנו, שם העיר באופן הכי יפה ומכובד על ילקוט יוסף שאיננו עקבי בשיטתו.

לדוגמא, השו"ע פסק שהכהנים יתחילו לומר יברכך, ועוד מעיד בבית יוסף שבכל מלכות א"י ובמצרים נוהגים כך. מדוע הרב עובדיה לא פסק כן? לא מדובר רק על מנהג ירושלים אלא כל מלכות א"י.

דוגמא נוספת: מה ההבדל בין "אמת תורתנו הקדושה" לבין "גואלנו"? למה זה הפסק וזה לא? בזה קבע הגר"ע יוסף ש"שפשט המנהג ברוב הקהילות" ובזה לא... (הקהילה המרוקאית היא עצמה כבר "רוב הקהילות")

דוגמא נוספת: בילקוט יוסף כותב "אנו נוהגים כרמ"א בדרכי משה לומר שירת הים"... נגד השו"ע בבית יוסף תקנ"ט "והעולם נוהגים לומר במקומה שירת האזינו" ומובא כבר בראשונים שמנהג ארץ ישראל שלא לומר שירת הים.

דוגמא נוספת: "בסימנא טבא" לפני בראשית (בשמחת תורה). ילק"י פסק לבטלו משום הפסק, והבא"ח בשו"ת רב פעלים ח"ג כותב שאינו הפסק ומביא בשם רבי אליהו מני שבירושלים וחברון נוהגים כך. והנה לך עוד מקום שהגר"ע לא התחשב במנהג ירושלים.

כמו כן, בספר נתיבי עם העיד שמנהג ירושלים לענות ב"ה וב"ש על כל ברכה, וכן הפר"ח שכיהן כרב בירושלים מצא מקור לזה בתלמוד. וגם בזה לא התחשב הגר"ע.

כמו כן, החיד"א הביא מנהג מקצת נשים בא"י לברך על הלולב, ופסק הוא בעצמו (בגלל שו"ת מן השמים) שיברכו "כמנהג קדום שהיו נוהגים הנשים בעיר הקודש ירושלים ת"ו"... ועוד מוסיף שמרן השו"ע היה חוזר בו אם היה רואה תשובת ר"י וכו'. וגם כאן לא התחשב הגר"ע במנהג ירושלים.

כמו כן בקידוש של ברית מילה, מנהג קהילות המערב לטעום מהכוס אחר "קיים את הילד הזה" והגר"ע חולק וסובר שזהו הפסק, ומאידך בספר "נהר מצרים" כותב שהמנהג פשוט בארץ ישראל ובמצרים לברך אחר "קיים" ואין חשש הפסק. ובסוף דבריו מדגיש שכן המנהג עיר הקודש ירושלים ת"ו, והגר"ע לא התחשב במנהג זה.

ובאופן כללי אני ממליץ לך לעיין בסדרת הספרים "דברי שלום ואמת" להגאון רבי שלמה טולדנו שליט"א, שהרחיב את היריעה בצורה יסודית לגבי כל ענין וענין, גם לגבי מנהג ירושלים, והוכיח שאין כזה מושג "מנהג ירושלים" כי בירושלים בכל מאות השנים האחרונות לא היה מנהג אחיד.

עד שנת ד'תתנ"ט, מנהג א"י היה מבוסס על תלמוד ירושלמי. ראיה לכך, רבי זרחיה הלוי כותב שנהגו בא"י רק יום אחד בר"ה, עד שבאו חדשים מקרוב באו. ועוד טענו עליהם, שמנהגיהם מנהגי שמד (לדוגמא אסרו עליהם ללמוד תורה, ולכן כתבו פיוטים עם ד"ת והכניסו אותם בתוך התפילה).

בסביבות שנת ד'תתקס"א עלו 300 רבנים מצרפת (ראה רבינו אברהם בן הרמב"ם בספר מלחמות השם) ויצרו מנהגים חדשים.

בזמן ההוא יש עדות (רבי יהודה אלחריזי בספר תחכמוני) שבירושלים היתה "הקהילה החשובה מן המערבים" (מרוקאים) ובראשה עמד רבי אליהו המערבי (זאת אומרת שהקהילה המרוקאית היתה כאן לפני כל שאר עדות הספרדים, ולשיטת הרב עובדיה כולם צריכים להתבטל אליהם, קמא קמא בטיל...)

בסביבות שנת ה'שס"א עלה לארץ רבי עובדיה מברטנורא, ומעיד שמשנת ה'רמ"א מתפללים בירושלים לפי מנהג המערבים שנוהגים כרמב"ם ופוסקים באיסור והיתר לדעתו.

גם בצפת בתקופת הב"י יש עדות של תייר שהיו שלושה בתי כנסיות, אחד של ספרדים, אחד של מוריסקים, ואחד של מערבים (מרוקאים...)

בשנת ה'תר"מ כיהן רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו כראב"ד עדת המערבים וחיבר ספר "פקודת אלעזר" ונלחם לשמור את מנהגי מרוקו בירושלים דאז. הוא עצמו נולד במרוקו.

בסביבות שנת ה'ת"ס עלה השל"ה הקדוש לירושלים וכיהן כרב הקהילה האשכנזית.

בסביבות שנת ה'תר"ס עלו תלמידי הגר"א ותלמידי הבעש"ט לירושלים והקימו קהילות של ליטאים וחסידים.

יש גם ראיות מהכתובים שכל עדה מהנ"ל נהגה במנהג משלה.

למי יתבטל העולה לירושלים?

 

[משיב כהלכה]

נמצא שפסק מרן זצ"ל מיוסד ובנוי על אדני פז, דברי הירושלמי והפוסקים ראשונים ואחרונים.
ואף לו יהי שדבריו אכן מיוסדים "רק" על סברתו של מרן זצ"ל, חזקה עלינו סברתו הישרה עשרת מונים מסברת הכרס של הכותב.

בכל מה שציטטת אני רואה רק סברא, ומציין שכן כתב אחד מאחרוני האחרונים - שו"ת מהר"ש אנגיל. היכן הירושלמי והיכן הראשונים והאחרונים?

והכותב לא כתב בזה שום סברא, לא סברת כרס ולא סברא ישרה, הוא רק כתב שבלשון הטור ועוד ראשונים הברכה היא מדין מנהג, ודוקא בבית הכנסת, והגר"ע הפליג בחידושו שנשים יברכו, ומאידך במקום אחר יבטל ברכה על מנהג משום חשש ברכה לבטלה.

 

[החש בראשו]

בכל מה שציטטת אני רואה רק סברא, ומציין שכן כתב אחד מאחרוני האחרונים - שו"ת מהר"ש אנגיל. היכן הירושלמי והיכן הראשונים והאחרונים?

והכותב לא כתב בזה שום סברא, לא סברת כרס ולא סברא ישרה, הוא רק כתב שבלשון הטור ועוד ראשונים הברכה היא מדין מנהג, ודוקא בבית הכנסת, והגר"ע הפליג בחידושו שנשים יברכו, ומאידך במקום אחר יבטל ברכה על מנהג משום חשש ברכה לבטלה.

מצטרף הרב גם לא הביא ראשון מפורש ביחו״ד שם, אם כי הסברא שלו נועזת.

 

[אברימי]

תוך כדי דיבור אתה מחזק את הדברים וכותב "אמנם יש דברים שלא מובנים"...

כוונתי שלא שייך להגיד כאילו ככה זה בכל פסקיו שסותר את עצמו עם הכללים וחוסר שיטתיות וכו', אלא בד"כ מי שמעיין כן מובן מה המהלך, רק שיש כמה וכמה תמיהות ושאלות למה פסק ככה ולא כמו שהיה אמור לפסוק ע"פ מה שפסק במקומות אחרים, אבל לא שזו השיטה...

 

[משיב כהלכה]

אני חושב שכוונת הכותב לומר שיש סתירות בדבריו, זה הכל. הוא לא בא לקעקע את כל פסקיו (ואולי כן, אבל כשהבאתי את דבריו כוונתי היתה שיתייחסו נקודתית לדברים שהעלה).