לא כל כך מבין למה אתה חותר, אבל משום יגדיל תורה נסכם את הסוגיה ובמה שיוצא ממנה לגבי מלח.
בפסחים לט, ב אמרו בשם רב שילא שותיקא מותר ומביאים ברייתא שאוסרת, ומסבירים בגמרא שותיקא המותר הוא תבשיל העשוי ממלח עם שמן וקמח, והאסור עשוי במים וקמח ומלח.
לרי"ף תערובת השמן מעכבת החימוץ גם כשהתערובת מרכיבה מים. להלכה לפי מנהגנו - מדובר בשמן בלבד, כמבואר ברא"ש.
עד עכשיו דברנו על המרכיבים הנוזליים, מה עם המלח?
הרא"ש שם מביא את מנהג אשכנז להחמיר שלא לערב מלח בעיסת המצות, הוא מביא שהנימוק לכך הוא משום שהמלח מחמם העיסה. טענה שהועלתה כנגד המנהג הוא מותיקא המורכב ממלח ושרי. הרא"ש דוחה טענה זו משום שמלח המותר בעירוב בשמן וקמח, אבל בעיסה שנילושה במים ייתכן והמלח בעייתי - גם כשנזהרים בחימוץ, כמו בעיסת המצות. דברי הרא"ש הובאו ביתה יוסף בסימן תנה.
הטור בס"ס תסב מוכיח מדין ותיקא שהלחות שסופח המלח נחשבת כמי פירות, שאם לא כן היה לנו לאסור ותיקא הנעשית בשמן ומלח, לפי מאי דקי"ל שמי פירות עם מים אסורים. לכן פוסק הטור שחיטה הנמצאת במלח ומתלחלחת במים שהמלח סופח - אינה מחמיצה בשום אופן.
יש שלומדים שלפי הטור יוצאת לנו חומרא, שמלח בעיסת המצות אוסר את העיסה למצות, משום שהמלח ולחותו דינה כמי פירות, ומי פירות עם המים ממהרים להחמיץ, כמבואר בסימן תסב (לפי מנהגנו דלא כרי"ף), ראה ביאור הלכה סימן תנה ה ד"ה ונוהגים. אלא שהדבר מפליא, כי הטור בסימן תנה כותב שאין טעם לאסור לתת מלח בעיסת המצות, אלא יש לשמור את המנהג גם בלי טעם... כנראה שהוא לא סבר שמעט מלח מביא בקרבו שיעור לחות דמי פירות הנחשבת כלישה במי פירות, וכך הדיון שלו בסימן תסב היה רק לגב חיטה ששוה הרבה בלחות זו.
לעומת הטור, מרן הבית יוסף ס"ס תסב מחמיר בחיטה השוהה בלחות שהמלח סופח, והוא כותב בשם הר"ן דשאני ותיקא שמאחר ונשתנתה צורתו של המלח והוא מועט - אין בכוחו להחמיץ. ומוסיף בשמו שאפשר שאם הוא מרובה הוא יכול להחמיץ את העיסה. וכך פסק בשולחן ערוך ס"ס תסב, שיש לברור המלח מהחיטה מחמת הלחות שהמלח סופח המחמיצה את החיטה. כנראה דברי הב"י בסימן תנה בשם הרא"ש הנ"ל עוסק בכמות מועטת שאינה סופחת הרבה מים, אבל בהרבה מלח אולי יודה לר"ן שאף במי פירות הוא מחמיץ.
בביאור הלכה סימן תסג ס"ב מביא מריטב"א צד שמלח שניתך למים יש לחלק בו בין בא מן ההר לבא מן הים, שהראשון כמי פירות והאחרון כמים. וכ"כ בדרכי משה ס"ס תסב על דברי הטור הנ"ל. כלומר, הרמ"א מיקל יותר מהר"ן והב"י במלח שחופרים שלדעתם הוא כמים (ככל ששמו כמות גדולה הסופחת מים) ולדעתו הוא כמי פירות, אבל מחמיר יותר מהטור הסובר שמים שסופח אותם המלח - בין הנחפר ובין הבא מן הים - שרו משום שהם כמי פירות.
נערך לאחרונה:
