פאה נכרית - מנהג עדות המזרח

[משיב כהלכה]

הרב יגאל כהן

הרב יגאל כהן כבודו במקומו מונח, אך מפורסם כדרשן ולא כפוסק הלכה, האם אתה מכיר מישהו שהולך לפי פסקי מרן הרב יגאל כהן?

אם תלך בדרך זו ותמנה כל אברך בעל כושר דיינות, יכלה הזמן והמה לא יכלו.

 

[משיב כהלכה]

הרב דוד יוסף

דעתו כדעת אביו בנדון זה, וכנ"ל.

ואתמול כתב לי אחד מתלמידיו בתיבה הפרטית שהראשון לציון הגאון רבי דוד מעולם לא עשה מזה תעמולה ומסר על זה שיעורים, ובסימן ע"ה רק סיכם את היבי"א בקצרה, ולא כתב דעה אישית. ויש לו הרבה אברכים בכולל שנשותיהם עם פאה, ומעולם לא אמר להם דבר. ופעם שאלו אותו איך הוא מחזיק אברכים כאלה בכולל, ואמר להם מה אתם רוצים, שאני יעיף אברכים מהכולל שהולכים לפי מרן האור לציון? אבא שלי הוא לא הפוסק היחיד (ע"כ ציטוט דברי תלמידו).

 

[משיב כהלכה]

וכן שמעתי ממקור קרוב ונאמן בביתו של רבי דוד אבוחצירא שדעתו להתיר כיום

זה מעניין, אשמח למקור יותר מדוייק, כי אומרים בשמו גם דברים אחרים (ואמנם הוחזקו כשקרנים, אבל למיחש מיבעי).

ואגב, מעשה שהיה עם אביו, הגאון המקובל רבי מאיר אביחצירא זצ"ל, בנו של בבא סאלי, ומובא בספר "גאוני משפחת אביחצירא" (עמ' קי"ב, בשם הרב אברהם אבוחצירא):

"בין הגה"ק הבבא מאיר לר' מכלוף, התנהל קשר חזק... לימים, כאשר בתו של ר' מכלוף באה בקשרי שידוכין, חתנה המיועד התעקש שהאשה תכסה את ראשה במטפחת לחוד. הכלה פנתה לגיסה שהיה מיודד באופן מיוחד עם הגה"ק הבבא מאיר, רבי שמואל מאיר מבני ברק, ובקשה ממנו לסור למעונו של הרב, לדעת איך לנהוג. הגה"ק הבבא מאיר ברוב חכמתו ופקחותו לדעת טיבו של כל אחד ואחד, פנה לחתן ואמר: "הלואי וכולם ילבשו פאות נכריות".

 

[משיב כהלכה]

הרב יורם אברג'יל הוא פוסק

נחשב לגאון וצדיק, אבל מעולם לא פסק הלכה לציבור ולא חיבר ספרי שו"ת. וכפי שכתבתי לעיל, התבטא במפורש שהולך אחר הגר"ע יוסף בכל אשר יאמר.

 

[הלכה ברורה]

והרב משה לוי אמנם כתב בזה תשובה להלכה, אבל יש לעיין אם חלק אי פעם על רבו הגר"מ מאזוז, ואולי שיטתו כשיטת רבו ותו לא מדי. ופשוט שאי אפשר למנות את תלמידי הגר"ע יוסף ותלמידי הגר"מ מאזוז כפוסקי הלכה בפני עצמם, כאשר רובם היו פוסקים להתיר אם הגר"ע והגר"מ היו מתירים.

לגבי תלמידי הרב עובדיה אתה צודק שבדר"כ לא חולקים על רבם, ובפרט בנושא שמסר נפשו. אבל הרב משה לוי למרות שהיה דן הרבה עם רבו הנאמ"ן אבל לא אחת הם נחלקו, וכמו לדוגמא אם אפשר לברך פעמיים אשר יצר, ואם מותר לטלטל תפו"א חי בשבת, ועוד כהנה רבות [והתלמידים צירפו את ההערות לספרי הרב משה], וכאשר הרב משה ישב ללמוד את הסוגיא של פאה נוכרית (עוד בהיותו רווק) הוא אמר מה שייצא לי זה האמת, ויצא לו שאסור, והוא אמר אח"כ "שאני ישאר רווק ולא יתחתן עם אשה עם פאה" [וכן אוחז הנאמ"ן, ודלא כהרב עובדיה שהתיר במקום צורך], ולכן בודאי שהרב משה נחשב דעה בפנ"ע.

ופעם רבני הישיבה כסא רחמים הלכו לחו"ל (כמדומני צרפת) והם באו לבית הגר"ש משאש, והרב משאש חיבב מאוד את הרב משה (אם אני לא טועה גם נישקו בראשו ושיבחו), ואחד מבני הבית אמר לו אבל הוא חולק עליך לגבי פאה נוכרית, והרב משאש ענה לו :לרב משה מותר לחלוק.

 

[מתוק מדבש]

לגבי תלמידי הרב עובדיה אתה צודק שבדר"כ לא חולקים על רבם, ובפרט בנושא שמסר נפשו. אבל הרב משה לוי למרות שהיה דן הרבה עם רבו הנאמ"ן אבל לא אחת הם נחלקו, וכמו לדוגמא אם אפשר לברך פעמיים אשר יצר, ואם מותר לטלטל תפו"א חי בשבת, ועוד כהנה רבות [והתלמידים צירפו את ההערות לספרי הרב משה], וכאשר הרב משה ישב ללמוד את הסוגיא של פאה נוכרית (עוד בהיותו רווק) הוא אמר מה שייצא לי זה האמת, ויצא לו שאסור, והוא אמר אח"כ "שאני ישאר רווק ולא יתחתן עם אשה עם פאה" [וכן אוחז הנאמ"ן, ודלא כהרב עובדיה שהתיר במקום צורך], ולכן בודאי שהרב משה נחשב דעה בפנ"ע.

ופעם רבני הישיבה כסא רחמים הלכו לחו"ל (כמדומני צרפת) והם באו לבית הגר"ש משאש, והרב משאש חיבב מאוד את הרב משה (אם אני לא טועה גם נישקו בראשו ושיבחו), ואחד מבני הבית אמר לו אבל הוא חולק עליך לגבי פאה נוכרית, והרב משאש ענה לו :לרב משה מותר לחלוק.

זכור לכל שהגר"ש משאש כ' תשובה להתיר את הפאה ונד' בירחון אור תורה
חודש אח"כ בירחון הבא הגר"מ לוי הקשה על דבריו קושיא חמורה מאוד, שהרבה נשתוממו. זה היה קושיא מגוף הגמרא.
בחודש הבא הגר"ש משאש הגיב, וכ' שמודה שלא הרגיש בהערה החמורה של הגרמ"ל אבל עם כל זה רוצה ליישב
שנים רבות עברו, וזה נד' בשו"ת תפילה למשה להגר"מ לוי אפשר לראות ואצלי אינו כעת
אבל מהזכרון אני כותב שהקושיא של הגר"מ לוי היתה חמורה והתיישבה על הלב יותר מהתירוץ שנראה דחוק לכאו'
אפשר לראות בספריו כאמור

 

[משיב כהלכה]

אבל הרב משה לוי למרות שהיה דן הרבה עם רבו הנאמ"ן אבל לא אחת הם נחלקו

אם חלק עליו, נחשב דעה בפני עצמו.

 

[משיב כהלכה]

ואחד מבני הבית אמר לו אבל הוא חולק עליך לגבי פאה נוכרית

אני לא נוטה להאמין לסיפורים כאלה, או שהסיפור לא היה או שהסיפור נופח, או שזה נאמר בהלצה.

וכי לבן הבית היתה הוה אמינא שהגר"ש משאש יכעס עליו מפני שחולק עליו, או יגרשו מביתו? הוא היה סמל הענווה, ולא סתם כלפי חוץ אלא ענווה פנימית אמיתית.

 

[עת שערי רצון]

זכור לכל שהגר"ש משאש כ' תשובה להתיר את הפאה ונד' בירחון אור תורה
חודש אח"כ בירחון הבא הגר"מ לוי הקשה על דבריו קושיא חמורה מאוד, שהרבה נשתוממו. זה היה קושיא מגוף הגמרא.
בחודש הבא הגר"ש משאש הגיב, וכ' שמודה שלא הרגיש בהערה החמורה של הגרמ"ל אבל עם כל זה רוצה ליישב
שנים רבות עברו, וזה נד' בשו"ת תפילה למשה להגר"מ לוי אפשר לראות ואצלי אינו כעת
אבל מהזכרון אני כותב שהקושיא של הגר"מ לוי היתה חמורה והתיישבה על הלב יותר מהתירוץ שנראה דחוק לכאו'
אפשר לראות בספריו כאמור

אפשר לדעת מה הקושיא החמורה ?? אולי בהזדמנות כשיהיה תח"י, תביא לנו לראות

 

[משיב כהלכה]

אבל מהזכרון אני כותב שהקושיא של הגר"מ לוי היתה חמורה והתיישבה על הלב יותר מהתירוץ שנראה דחוק לכאו'

פשוט שהקושיה היתה חמורה והתירוץ דחוק ולא מתקבל על השכל הישר.

וזו לא קושיה של הגר"מ לוי, כבר קדמוהו רבים וטובים וגם תירצו על זה תירוצים (והגר"ש משאש לא ראה אותם). כגון שחבשה כיפת צמר תחת הפאה.

אבל בהקדמת ספר חן וכבוד ביאר את המציאות בזמן הגמ' כמין חומר, ולפ"ז נפלו כל הקושיות מאליהן. מצ"ב.

וצריך להדגיש שכל ענין זה של סוגיות הגמרא, יש ראיה או אין ראיה, הוא שולי לגמרי, והשכל הישר מבין שאם נושא זה התעורר לפני 500 שנה, פשיטא שלפני כן לא כיסו עם זה את הראש.

 

[עת שערי רצון]

לכאורה הקושיא ה"חמורה" עדיין לא מפרקת את יסוד השלטי גיבורים בדין "שער באשה ערווה"
@משיב כהלכה

 

[משיב כהלכה]

אפשר לדעת מה הקושיא החמורה ?? אולי בהזדמנות כשיהיה תח"י, תביא לנו לראות

קושיה פשוטה, למה אסרו ברה"ר מחשש "דילמא שלפא", הרי לא תגלה שערה, כמבואר במשנה (דף נז.) שמותר לצאת בסרביטין אם הם קשורים, דלא חיישינן שמא תסירם, שהרי לא מיגליא שערה, ע"ש ברש"י. וכן ב"כיפה של צמר שפיר דמי", פירש רש"י "דכיון דמיגליא שערה לא שלפא ומחויא".

 

[משיב כהלכה]

לכאורה הקושיא ה"חמורה" עדיין לא מפרקת את יסוד השלטי גיבורים בדין "שער באשה ערווה"

בוודאי שלא, רק שלא מוכח היתר מהגמ', והוא אשר כתבתי:

וצריך להדגיש שכל ענין זה של סוגיות הגמרא, יש ראיה או אין ראיה, הוא שולי לגמרי, והשכל הישר מבין שאם נושא זה התעורר לפני 500 שנה, פשיטא שלפני כן לא כיסו עם זה את הראש.

כי עיקר ההיתר הוא היסוד שקבע הש"ג ששיער תלוש הוא כבגד המכסה שערה, ואין בו משום ערוה ואין בו משום גילוי ראש, ולא נותר אלא לשלול את טעמי האוסרים וממילא זה מותר.

ואם תשאל אם כן מה בא הש"ג להוכיח מהגמ', זה מבואר בהקדמה הנ"ל.

 

[הלכה ברורה]

אם חלק עליו, נחשב דעה בפני עצמו.

כל כוונתי שכיון שהוא לא חשש לחלוק עליו כאשר חשב אחרת, ולכן גם אם סבר כמותו זה לא בגלל "שרבו" כך סובר, אלא כי "הוא" סובר כך. וממילא זה דעה בפני עצמה. ומ"מ אין בזה כ"כ נפק"מ כי באמת בדור האחרון רוב הפוסקים התירו (ההר צבי, האגרות משה, הישכיל עבדי, הרב משאש, האור לציון, ועוד), ובודאי שמי שסומך עליהם יש לו אילן גדול לסמוך עליו.

אני לא נוטה להאמין לסיפורים כאלה, או שהסיפור לא היה או שהסיפור נופח, או שזה נאמר בהלצה.

וכי לבן הבית היתה הוה אמינא שהגר"ש משאש יכעס עליו מפני שחולק עליו, או יגרשו מביתו? הוא היה סמל הענווה, ולא סתם כלפי חוץ אלא ענווה פנימית אמיתית.

ולגבי הסיפור זה ראיתי בספר על הרב משה (לא זוכר איזה אולי "האיש משה"), אבל אני לא לוקח אחריות עליו, יש הרבה סיפורים על רבנים שלא היו ולא נבראו.

 

[מתוק מדבש]

פשוט שהקושיה היתה חמורה והתירוץ דחוק ולא מתקבל על השכל הישר.

וזו לא קושיה של הגר"מ לוי, כבר קדמוהו רבים וטובים וגם תירצו על זה תירוצים (והגר"ש משאש לא ראה אותם). כגון שחבשה כיפת צמר תחת הפאה.

אבל בהקדמת ספר חן וכבוד ביאר את המציאות בזמן הגמ' כמין חומר, ולפ"ז נפלו כל הקושיות מאליהן. מצ"ב.

וצריך להדגיש שכל ענין זה של סוגיות הגמרא, יש ראיה או אין ראיה, הוא שולי לגמרי, והשכל הישר מבין שאם נושא זה התעורר לפני 500 שנה, פשיטא שלפני כן לא כיסו עם זה את הראש.

השאלה אם מע"כ יכול להעלות ד' הגר"מ לוי והגר"ש משאש

 

[עת שערי רצון]

לכאורה הקושיא ה"חמורה" עדיין לא מפרקת את יסוד השלטי גיבורים בדין "שער באשה ערווה"
@משיב כהלכה

חוץ מכך שיסודו של הש"ג מוכרח לפי הזוהר, ולפי סודם של דברים הוא מוכרח ג"כ ואכמ"ל
וקי"ל דהזוהר מכריע בין הראשונים, כמ"ש בבית יוסף ל"א, ואף נגד הראשונים כמ"ש בב"י תכ"ו ובש"ע שם

 

[משיב כהלכה]

השאלה אם מע"כ יכול להעלות ד' הגר"מ לוי והגר"ש משאש

מצ"ב.

 

[משיב כהלכה]

חוץ מכך שיסודו של הש"ג מוכרח לפי הזוהר, ולפי סודם של דברים הוא מוכרח ג"כ ואכמ"ל
וקי"ל דהזוהר מכריע בין ראשונים, כמ"ש בבית יוסף ל"א

הגאון האדיר רבי נחום רוטשטיין שליט"א, ראש ישיבת נזר התורה, האריך לבאר ע"פ סוד את טעם כיסוי הראש, וההבדל בין שיער טבעי לשיער תלוש. ואלה דבריו לאחר שציטט דברי הזוה"ק: "בזמן הנישואין בצירופא דמדת החסד מצד האיש ומדת הדין מצד האשה, אז על האשה שהיא ככלה תעדה כליה משוך חוט של חסד, שעל ידה יבואו כל החסדים שבאים לעולם, ואז היא מכסה שערות ראשה שהדינים יהיו מכוסים ונכנעים והרחמים מנצח את הדין, וע"י זה היא משפיעה החסד לכל העולם... ואחר אודיעך כל זאת בין תבין, ביסוד השערה מסטרא דדינין היא השערה היונקת מהגומה שלה, אבל כאשר פסקה יניקתה של השערה, ובפרט כאשר היא מעם הדומה לחמור, שוב לית לן בה, ואדרבה מאחר ונגזר יניקתה נשברו הדינים, והבן".

 

[משיב כהלכה]

כל כוונתי שכיון שהוא לא חשש לחלוק עליו כאשר חשב אחרת, ולכן גם אם סבר כמותו זה לא בגלל "שרבו" כך סובר, אלא כי "הוא" סובר כך

זה בדיוק מה שכתבתי.

 

[נוריאל עזרא]

הרב יגאל כהן כבודו במקומו מונח, אך מפורסם כדרשן ולא כפוסק הלכה, האם אתה מכיר מישהו שהולך לפי פסקי מרן הרב יגאל כהן?

אם תלך בדרך זו ותמנה כל אברך בעל כושר דיינות, יכלה הזמן והמה לא יכלו.

מה זה משנה מה מפורסם בפועל יש לו שו"ת ופוסק להלכה.

 

[משיב כהלכה]

הנפק"מ העיקרית היא אם חלק על הגר"ע בכמה עניינים, ואז תוכל למנותו כפוסק בפני עצמו. אבל אם מבטל עצמו להגר"ע יוסף בכל דבר, אינו נחשב.

 

[נוריאל עזרא]

הרב מאיר מאזוז הולך אחר אביו, בעל האיש מצליח..

חשוב לציין שהרב מאזוז חולק במספר לא מבוטל של פעמים על אביו.

 

[ידידיה]

מה זה משנה מה מפורסם בפועל יש לו שו"ת ופוסק להלכה.

ומה יש לך לומר על כך שהוא נצפה כמה פעמים יושב ליד המשמיץ הלאומי במוצ"ש, ומקשיב בהנאה להשמצות על גדולי ישראל, במקום לקום וללכת??????