פתיחת בקבוקים בשבת

[איש ההשקפה]

כ' הרה"ג הר"ד יוסף נ"י בעלונו שהו' לעיל וז"ל,

אף אמרנו, שייתכן מאוד, שאם החזון איש היה חי בימינו - שאף אחד לא כהגר"נ קרליץ בספר חוט שני, ועוד. משתמש בקופסאות הללו – שגם הוא היה מתיר. וכך כתבו כמה פוסקים, לעומת זאת כאן בנושא שלנו, זה יותר גרוע. כי כשאדם פותח פקק של בקבוק קוקה קולה למשל, או בקבוק מיץ ענבים וכיו"ב, בפתיחה הזאת יש שתי שימושים: האחד, להוציא את מה שיש בתוך הבקבוק, והפקק מונע ממנו מלהוציא, לכן הוא מסובב את הפקק. והשני, הוא לא מוציא מיד את כל מה שיש שם, יכול להיות שהוא ישאיר חלק ממה שיש בבקבוק, ואז הוא יחזיר את הפקק ויכסה את הבקבוק. כלומר, אילו השימוש היה רק לפתוח את הבקבוק, זה היה מותר בהחלט, כי אמנם עושה כלי, אבל זה כלי שהוא עשוי לשימוש זמני, כמו קופסת הרי שבפתיחה עשה כלי שראוי לשימוש לאחר מכן. שימורים, ומותר. אבל כאשר פותח את הפקק ולא עכ"ל.

ואין הדברים מחוורין כדבעי, דאינו דומה לשימורים ומימלא להיתר דמוסתקי, דהתם זה יוצר כלי מתחילתו והכא זה מתקן מנא, והוא סוגי' אחרת לגמרי.

ולכן אף אם משתמש פ"א בלבד ג"כ אסור מדין מתקן מנא, וכלל לא איכפ"ל במה שמשתמש כ"פ, וז"ב,

ולפ"ז כל מש"כ להלן וז"ל,

לעומת כל האמור, יש לדון בטענות המתירים. הנה חז"ל קבעו שמותר להתיז את המכסה של החבית. בזמנו היו עושים חבית, ויש לה מכסה, וכדי שהמכסה יהיה סגור היטב, היו מורחים טיח על המכסה של החבית כדי שהמכסה יהיה מוצמד אל החבית לגמרי. וכדי לפתוח את החבית, אי אפשר סתם להרים את המכסה, המלט מדביק את זה. אז היו מתיזים את זה בחרב. היו לוקחים חרב וחותכים את זה במכה אחת, ושוברים את המכסה. והנה, המכסה של החבית נשאר בתפקידו כמכסה של החבית, ואם אדם ידע איך לעשות את זה בצורה נכונה, והמכסה לא יישבר לרסיסים, הוא יכול יהיה לקחת את המכסה ולהשתמש בו שוב. ואנחנו רואים שחז"ל התירו. אם כן לכאורה זה דומה למקרה של להתיז את ראש החבית. וכך אכן נפסק בשלחן ערוך )סימן שיד שמותר להתיז את ראש החבית. ממילא גם בנידון דידן, אמנם הוא עושה את זה בצורה קצת שונה, אבל בסופו של דבר אתה רואה שאתה עושה כלי. וכיוון שזה נחשב לכלי זמני שבסופו של דבר הוא לא מיועד לקיום, אלא גם קודם לכן הוא היה כיסוי לכלי, וגם לאחר הפתיחה הוא מיועד לכיסוי לכלי, אתה לא יכול להגיד שפנים חדשות באו לכאן.

למש"כ לעיל אינו מחוור כלל.

עוד הוסיף וכ' בעלונו הנז' וז"ל,

יש טענה נוספת מאוד חשובה. בכלי שאינו עשוי לקיום, כלי שהוא זמני, אפילו שעדיין יכול להשתמש בו, אין בו משום עשיית כלי. בשלחן ערוך )סימן שיד סעיף י מובא, שהיו רוצים לסגור את התנור כדי שהחום יישמר בתוך התנור, היו לוקחים איזה עץ ומצמידים אותו לפתח התנור, והיו מניחים מסביבו גם כן מלט או טיח כדי שיהיה אטום ולא יצא החום מהתנור. אך כיון שהטיח הזה אינו עשוי לקיום, הוא הרי רוצה לפתוח את התנור בכל פעם, וכיוון שכך, נפסק בשלחן ערוך שזה מותר. וזה לשון מרן השלחן ערוך: "אבל אם אינו עשוי לקיום כלל, מותר. ומטעם זה מותר להסיר דף שמשימין אותו לפני התנור ושורקין אותו בטיט, שאינו עשוי לקיום". והשאלה היא, מהי ההגדרה של 'אינו עשוי לקיום' - ליום אחד? יומיים? בנושא שלנו. זה לא כל כך פ

עכ"ל,

וגם למש"כ אינו מובן, דעירבב בין מתקן מנא לעוש הכלי, וכבר הזכיר בעצמו שמתקן מנא זה אפי' בקיסם שהוא חד פעמי, וצע"ג,

עוד כתב בעל העלון וז"ל,

והנה, אני אומר לכם רבותיי, כל מי שמתבונן טוב יראה, שהטענה הזאת חכם ומעיין נפלא, אבל בנושא הזה אני חושב שהוא לא צודק! לא נכונה. אני מאוד אוהב ומכבד את הגאון הרב אופיר מלכא, הוא תלמיד שהנה הפקק בתחילה היה כמין כובע, שמצמידים אותו אל הבקבוק, ואז כשהבקבוק עומד על המסלול, היו יוצרים את הסיבובים של ההברגה, שהוא על הבקבוק - מוצמד חזק מאוד. מצמידים אותו אל הבקבוק חזק, ויוצרים את הסיבובים של ההברגה, עד הפקק הזה בתחילה לא היו בו את החריצים של ההברגה, הוא לא היה גמור, אבל הוא היה כלי. הוא היה כמין כובע קטן כזה. אתה לא יכול לומ שרק עכשיו הוא נעשה כלי, או שרק עכשיו נגמרת עשייתו. הוא היה כלי לבקבוק. גמור וראוי לשימוש גם קודם. אלא שעשו בו שינוי עכשיו והצמידו אותו ואם הפקק למשל לא היה מוצמד לבקבוק, הוא היה ראוי לשימוש גם על בקבוקים אחרים יותר קטנים. או לכסות כל מיני כלים. כלומר אתה לא יכול להגדיר שהוא לא היה כלי ועכשיו הוא נעשה כלי. הוא היה כלי, הדברים זה צריך להיות מותר. אלא רק משתנה צורת השימוש של הכלי הזה. לכן כפי שאמרתי למסקנת יד. מתי נוצרת וכו'

עכ"ל הר"ד יוסף הרב הראשי לישראל הי"ו.

אתה הראת לדעת שעירבב הסוגיות והיפך הענינים כי כל דבריו זה רק ב"עושה כלי" ובסוגיות של "בונה" אבל למתקן מנא לא הועיל כלום, ולכן גם אם היה כלי, אבל נוספה הברגה זה איסור גמור ומחולט, כי מתקן מנא, וזה הביאור בד' מרנא הגרש"ז זלה"ה,

ולפ"ור לא השיב כלום ויש לדון לכף זכות שבספרו הוסיף בה דברים,

אבקש במחילה רבתי במי שאינו בסוגיא שלא יגיב, ומי שבסוגיא שיגיב ויגיב.

 

[ממדבר מתנה]

כ' הרה"ג הר"ד יוסף נ"י בעלונו שהו' לעיל וז"ל,

אף אמרנו, שייתכן מאוד, שאם החזון איש היה חי בימינו - שאף אחד לא כהגר"נ קרליץ בספר חוט שני, ועוד. משתמש בקופסאות הללו – שגם הוא היה מתיר. וכך כתבו כמה פוסקים, לעומת זאת כאן בנושא שלנו, זה יותר גרוע. כי כשאדם פותח פקק של בקבוק קוקה קולה למשל, או בקבוק מיץ ענבים וכיו"ב, בפתיחה הזאת יש שתי שימושים: האחד, להוציא את מה שיש בתוך הבקבוק, והפקק מונע ממנו מלהוציא, לכן הוא מסובב את הפקק. והשני, הוא לא מוציא מיד את כל מה שיש שם, יכול להיות שהוא ישאיר חלק ממה שיש בבקבוק, ואז הוא יחזיר את הפקק ויכסה את הבקבוק. כלומר, אילו השימוש היה רק לפתוח את הבקבוק, זה היה מותר בהחלט, כי אמנם עושה כלי, אבל זה כלי שהוא עשוי לשימוש זמני, כמו קופסת הרי שבפתיחה עשה כלי שראוי לשימוש לאחר מכן. שימורים, ומותר. אבל כאשר פותח את הפקק ולא עכ"ל.

ואין הדברים מחוורין כדבעי, דאינו דומה לשימורים ומימלא להיתר דמוסתקי, דהתם זה יוצר כלי מתחילתו והכא זה מתקן מנא, והוא סוגי' אחרת לגמרי.

ולכן אף אם משתמש פ"א בלבד ג"כ אסור מדין מתקן מנא, וכלל לא איכפ"ל במה שמשתמש כ"פ, וז"ב,

ולפ"ז כל מש"כ להלן וז"ל,

לעומת כל האמור, יש לדון בטענות המתירים. הנה חז"ל קבעו שמותר להתיז את המכסה של החבית. בזמנו היו עושים חבית, ויש לה מכסה, וכדי שהמכסה יהיה סגור היטב, היו מורחים טיח על המכסה של החבית כדי שהמכסה יהיה מוצמד אל החבית לגמרי. וכדי לפתוח את החבית, אי אפשר סתם להרים את המכסה, המלט מדביק את זה. אז היו מתיזים את זה בחרב. היו לוקחים חרב וחותכים את זה במכה אחת, ושוברים את המכסה. והנה, המכסה של החבית נשאר בתפקידו כמכסה של החבית, ואם אדם ידע איך לעשות את זה בצורה נכונה, והמכסה לא יישבר לרסיסים, הוא יכול יהיה לקחת את המכסה ולהשתמש בו שוב. ואנחנו רואים שחז"ל התירו. אם כן לכאורה זה דומה למקרה של להתיז את ראש החבית. וכך אכן נפסק בשלחן ערוך )סימן שיד שמותר להתיז את ראש החבית. ממילא גם בנידון דידן, אמנם הוא עושה את זה בצורה קצת שונה, אבל בסופו של דבר אתה רואה שאתה עושה כלי. וכיוון שזה נחשב לכלי זמני שבסופו של דבר הוא לא מיועד לקיום, אלא גם קודם לכן הוא היה כיסוי לכלי, וגם לאחר הפתיחה הוא מיועד לכיסוי לכלי, אתה לא יכול להגיד שפנים חדשות באו לכאן.

למש"כ לעיל אינו מחוור כלל.

עוד הוסיף וכ' בעלונו הנז' וז"ל,

יש טענה נוספת מאוד חשובה. בכלי שאינו עשוי לקיום, כלי שהוא זמני, אפילו שעדיין יכול להשתמש בו, אין בו משום עשיית כלי. בשלחן ערוך )סימן שיד סעיף י מובא, שהיו רוצים לסגור את התנור כדי שהחום יישמר בתוך התנור, היו לוקחים איזה עץ ומצמידים אותו לפתח התנור, והיו מניחים מסביבו גם כן מלט או טיח כדי שיהיה אטום ולא יצא החום מהתנור. אך כיון שהטיח הזה אינו עשוי לקיום, הוא הרי רוצה לפתוח את התנור בכל פעם, וכיוון שכך, נפסק בשלחן ערוך שזה מותר. וזה לשון מרן השלחן ערוך: "אבל אם אינו עשוי לקיום כלל, מותר. ומטעם זה מותר להסיר דף שמשימין אותו לפני התנור ושורקין אותו בטיט, שאינו עשוי לקיום". והשאלה היא, מהי ההגדרה של 'אינו עשוי לקיום' - ליום אחד? יומיים? בנושא שלנו. זה לא כל כך פ

עכ"ל,

וגם למש"כ אינו מובן, דעירבב בין מתקן מנא לעוש הכלי, וכבר הזכיר בעצמו שמתקן מנא זה אפי' בקיסם שהוא חד פעמי, וצע"ג,

עוד כתב בעל העלון וז"ל,

והנה, אני אומר לכם רבותיי, כל מי שמתבונן טוב יראה, שהטענה הזאת חכם ומעיין נפלא, אבל בנושא הזה אני חושב שהוא לא צודק! לא נכונה. אני מאוד אוהב ומכבד את הגאון הרב אופיר מלכא, הוא תלמיד שהנה הפקק בתחילה היה כמין כובע, שמצמידים אותו אל הבקבוק, ואז כשהבקבוק עומד על המסלול, היו יוצרים את הסיבובים של ההברגה, שהוא על הבקבוק - מוצמד חזק מאוד. מצמידים אותו אל הבקבוק חזק, ויוצרים את הסיבובים של ההברגה, עד הפקק הזה בתחילה לא היו בו את החריצים של ההברגה, הוא לא היה גמור, אבל הוא היה כלי. הוא היה כמין כובע קטן כזה. אתה לא יכול לומ שרק עכשיו הוא נעשה כלי, או שרק עכשיו נגמרת עשייתו. הוא היה כלי לבקבוק. גמור וראוי לשימוש גם קודם. אלא שעשו בו שינוי עכשיו והצמידו אותו ואם הפקק למשל לא היה מוצמד לבקבוק, הוא היה ראוי לשימוש גם על בקבוקים אחרים יותר קטנים. או לכסות כל מיני כלים. כלומר אתה לא יכול להגדיר שהוא לא היה כלי ועכשיו הוא נעשה כלי. הוא היה כלי, הדברים זה צריך להיות מותר. אלא רק משתנה צורת השימוש של הכלי הזה. לכן כפי שאמרתי למסקנת יד. מתי נוצרת וכו'

עכ"ל הר"ד יוסף הרב הראשי לישראל הי"ו.

אתה הראת לדעת שעירבב הסוגיות והיפך הענינים כי כל דבריו זה רק ב"עושה כלי" ובסוגיות של "בונה" אבל למתקן מנא לא הועיל כלום, ולכן גם אם היה כלי, אבל נוספה הברגה זה איסור גמור ומחולט, כי מתקן מנא, וזה עומק ד' מרנא הגרש"ז זלה"ה,

ולפ"ור לא השיב כלום ויש לדון לכף זכות שבספרו הוסיף בה דברים,

אבקש במחילה רבתי במי שאינו בסוגיא שלא יגיב, ומי שבסוגיא שיגיב ויגיב.

זה מה שכתבתי במקום אחר

לאחרונה יצא לי ללמוד את דברי הגר"א מלכא בענין פתיחת פקקי מתכת בשבת. כידוע הוא טוען שלאחר שבדק היטב התברר לו שהיום נשתנה אופן ייצור הפקקים, כך שהפקק והטבעת מתהדקים בבת אחת ע"ג גבי הבקבוק, ואם כן לא היה מעולם שם כלי על אותם הפקקים.
לפי זה הוא כותב שגם החולקים על הגרש"ז אויירבך זצ"ל בדין הנ"ל, קרי מרן האור לציון ומרן הגרע"י זצ"ל, יודו שבזמנינו אין להקל בזה.

ובאמת שהמעיין באור לציון יראה שנסמך רק על הטעם הנ"ל, דהיינו שהיה שם כלי על הפקק קודם חיבורו לטבעת (או קודם הידוק הטבעת לבקבוק).
ולכן אם נקבל את טענת הגר"א שנשתנה אופן היצור, אין מקום להקל לשיטתו.
אבל בדברי הגרע"י זצ"ל מבואר שצירף בזה עוד טעמים להקל.
אחד מהם הוא סברת המגיד משנה בענין פסיק רישיה במתקן מנא, וכמדומני שיש לפחות עוד טעם נוסף.
בכל מקרה הגר"א מלכא טוען שהטעם העיקרי הוא שהיה עליו שם כלי קודם לכן, ולכן אין מקום להקל גם לשיטתו.
ובאמת צריך עיון בכה"ג האיך לדון בדעת הגר"ע נידון זה.

ושוב ראיתי שהטעם הנוסף של המתירים (לא של האור לציון) הוא משום שהפקק משמש גם כעת לאחר שהוצמד לצורך לכסוי הבקבוק, ומימלא אין נפק"מ באופן עשיית החריצים.
ועיין במנוחת אהבה שכתב שזה עיקר תפקידו של הפקק לכסות הבקבוק ולא לפתוח, ולענין זה הוא חשוב כלי גם כעת. ומה שאינו ראוי לפתוח כל זמן שמחובר לטבעת אינו מפקיע שם כלי ממנו, דגם אחר שיופרד מהטבעת עיקר שימושו יהיה סגירת בקבוקים ולא פתיחתם.
וכמדומה שלהגרש"ז כל היכא דע"י מעשהו מתוסף שימוש חדש בכלי חשיב מתקן מנא, ואחר הפרדתו מן הטבעת ראוי לכסות גם בקבוקים אחרים.