לאורך כל האשכול יש כאן דברים שנעים בין לשונות שהנפש היפה סולדת מהן, לבין הוצאת ש"ר על גדול בישראל.
כמתלהלה היורה זקים ואמר הלא משחק אני.
וכיון שכבר באו הדברים לכלל רמז עבה שמוטב לו לאותו גאון - אם רצונו יזכרוהו בעוד כמה דורות, כנראה מחפצו ומגמתו בענין משרתו הראשונה לציון - לשוב למנהגי מרוקו כשאיפת הרב הכותב כאן, ולחילופין 'ללכת בדרך חדשה' לכל הפחות 'בענין כלשהו',
דומה עלי כי חובת מחאה נדרשת כאן.
אכתוב את הדברים בהקצנה בכוונה תחילה (אך לא אוסיף על מה שנכתב), אולי יתעורר לב החרד לקדושת חכמי ישראל ועמלי התורה.
ובכן, הדברים התחילו בהערת אגב, שזכתה והיתה לה עדנה מופלגת בראשונה:
ולמי שלא הבין פשר שלש הנקודות, הנה בעל דברים מפרש כוונתו:
ולשם התנצלות, כמובן שאין זה 'זלזול' שהרי לא היה זה ממניעים אישיים:
אלא שנשזרים תמיד האזכורים של הטובות האישיות שקיבל, שהיו (כמובן, כמובן) רק 'כתוצאה' מכך.
ותמיד יש מקום לומר שכל זה היה חלק ממסעו להשפיע ולזכות את הרבים יותר.
או בכדי שיהיה לו די ממון לפרנסת אנשי ביתו, אבל לא לכבודו האישי חלילה.
זלזול? אנחנו? בגדול בתורה שיגע בתורה מנעוריו? לומר שהשוחד הטה את לבבו לכתוב ולהורות שלא כדת ושלא כהלכה? לא תהיה כזאת!!
אנחנו כותבים רק עובדות!
והעובדות הן שהוא אהב את שיטת הגרע"י, הלך והתמנה על ידו (מה שכמובן לא הוריד מהאהבה), זכה לקידום מטאורי, ואינו חולק עליו בספריו.
הקורא הנבוב אולי ימצא כאן איזה כבוד נשגב ונסתר שמוענק לאותו גדול.
ולגבי המנהגים, רק הערה קלה:
להגר"ש משאש יש היתר לצאת נגד המנהגים, כיון שהוא נוסד ע"י עמי הארצות.
ואדרבה זה מורה על חכמתו של הגר"ש שאינו 'הולך אחר הרגש'.
אבל הגר"ש עמאר, שעושה אותן פעולות בקשר למנהגים אחרים, אין לו זכות זו,
שהרי עצם הליכתו אחר הגרע"י אינה אלא ע"פ הרגש, כמו שיבואר.
שתי נ"מ חשובות מצא הכותב:
א) אינו נחשב מחכמי מרוקו (דומה שעיקר הנ"מ היא לתמונות בצלא דמהימנותא, שמופיע בכותרתם 'חכמי מרוקו', שמקומו לא יכירנו בהם. לכל היותר יוכל להשתבץ תחת הכותרת בתמונה השכנה 'חכמי ארץ ישראל').
ב) אינו נחשב כפוסק כפני עצמו. והיינו למנין 'רוב פוסקים' וכדומה. כך ע"פ הכרעת עיונו האישי של הגאון הכותב. והיינו באופנים שיהיה הוא לשון מאזנים בין חכמי דורנו, שאין להטות ההלכה כמותו, מחמת הנימוק הנ"ל.
אכן הלכתא גברוותא קא אשמען לן. וראוי הוא כל הטורח והראיות כדי להיטפל להן. דלא תיפוק מיניה חורבא ח"ו בענין תמונות הסוכה או לשון המאזנים.
כתב שו"ת בן כמה חלקים. אבל כנראה שאין שם חידושים כלל.
ואם יש - אינם מיוחדים.
והגדרת ה'מיוחדות' כמובן שמורה לעת מצוא אצל הכותב.
כה לחי!
וכשהעירו אזן הכותב הנכתב לגבי איזה מנהג, שביטולו היה מחמת שאינו ברור:
היה המענה:
היינו: , המנהג באמת רווח. אין זו אלא אשמתו של הגר"ש שלא טרח לבדוק מה הוא המנהג הרווח.
זאת למרות דבריו המפורשים שלפני עשרות שנים בדק ושאל לזקנות וכו'.
אבל כנראה לא היה זה מבדק הגון וראוי לפי אמות המידה המחמירות של הכותב, על כן חוסר טרחה מצא בזה, וטעמו נימוקו עמו, כמובן.
אם המטרה סומנה מראש ללכת בדרכי הגרע"י, לא היתה בדיקה זו אלא מן השפה ולחוץ. ואם תרצה אמור: כדי להוציא את מסקנת שינוי המנהג.
וכל זה לא כפי המשתמע מדברי הגר"ש עמאר עצמו, אלא כפי שגילה לנו הרב הכותב בעומק עיונו כי רב.
וברוך שמסר עולמו לשומרים.
אכן, זכות מלאה 'לאהוב' את המשנה ההלכתית.
בדק בעיונו והחליט שהיא דרך נכונה? יגע בדרכי הפסיקה והכריע כדעת הגרע"י? ודאי שלא.
רק רגש אהבה שנו כאן.
עם פרגון מלא של 'זכות מלאה'.
וכמובן אין לשכוח את הנימוק המרכזי שחוזר בכל הודעה:
ואחר - השאלת המיתממת:
וכי תגישו עוור ופסח - אין רע.
הקריבהו נא לפחתך (ואמור כן על הגר"ש משאש שאולי בזכות קידומו מארץ העמים לכהן כרבה של ירושלים הסכים עם הגרע"י באיזה ענין), הירצך? או הישא פניך?
ושורת המחץ: לא יועיל לו להגר"ש עמאר להיות פוסח על שתי הסעיפים:
בחר הוא הגר"ש את בחירותיו הפוליטיות שבחר.
יוכל להתכבד בבחירתו, אך ישא נא בתוצאותיה:
אנו לא נצביע למפלגת מרוקו שבראשותו, כי לפי האמת שייך הוא למפלגת יוסף.
וכל זה כמובן בלי שמץ של זלזול בת"ח חלילה.
עטרה הוא הגר"ש לראשנו.
רק כתבנו עובדות בשטח.
ורוח הקדש מצווחת: אל תגעו במשיחי, ובנביאי אל תרעו.
ודרך דרש אמרו: אל תעשו עצמכם כרעים וידידים שלהם.
