ביחו"ד ח"ד סי' מב מתייחס לט"ק?
בירור דעת הגרע"י בענין הוראות האר"י ז"ל בענייני תפילה
- יוזם האשכול איתן
- תאריך התחלה
דוגמא שלישית (של הליכת הגרע"י אחר האריז"ל): קבלת שבת אימתי.
כתב בהליכו"ע (ח"ג עמ' עא) וז"ל:
לפי דעת מרן, אמירת 'מזמור שיר ליום השבת' היא כמו 'ברכו' לדידהו, שנחשבת קבלת שבת ואסורים בכל המלאכות, ולפי דעת האריז"ל, עיקר קבלת שבת הוא באומרו 'בואי כלה', ואז נאסר בעשיית מלאכה. וכתב המשפטי צדק (סי' לו) שלדעת מרן אמירת 'בואי כלה' אינה אלא הזמנה בעלמא, ולא קבלת שבת ממש, ומ"מ נכון לנהוג כדעת האריז"ל. ע"כ.
הנה כאן יש איסור עשיית מלאכה, ובאיסור והיתר היה לו להגרע"י להורות כד' מרן. ונראה שלכן לא הורה שנאסר אלא ש'נכון לנהוג' כדעת האריז"ל, ובזה יצא לדעת הכל, מאחר שגם לפי מרן אם קיבל עליו לפני 'מזמור שיר' בודאי נאסר.
ונמצא שהנידון הוא 'אימתי יקבל עליו אדם מלאכה', ובזה לפי מרן הוא באמירת מזמור שיר, ואין קפידא אם יהיה לפני כן, ולפי האריז"ל יש קפידא לקבל לפני כן, ולכן כתב לחוש לאריז"ל.
כתב בהליכו"ע (ח"ג עמ' עא) וז"ל:
לפי דעת מרן, אמירת 'מזמור שיר ליום השבת' היא כמו 'ברכו' לדידהו, שנחשבת קבלת שבת ואסורים בכל המלאכות, ולפי דעת האריז"ל, עיקר קבלת שבת הוא באומרו 'בואי כלה', ואז נאסר בעשיית מלאכה. וכתב המשפטי צדק (סי' לו) שלדעת מרן אמירת 'בואי כלה' אינה אלא הזמנה בעלמא, ולא קבלת שבת ממש, ומ"מ נכון לנהוג כדעת האריז"ל. ע"כ.
הנה כאן יש איסור עשיית מלאכה, ובאיסור והיתר היה לו להגרע"י להורות כד' מרן. ונראה שלכן לא הורה שנאסר אלא ש'נכון לנהוג' כדעת האריז"ל, ובזה יצא לדעת הכל, מאחר שגם לפי מרן אם קיבל עליו לפני 'מזמור שיר' בודאי נאסר.
ונמצא שהנידון הוא 'אימתי יקבל עליו אדם מלאכה', ובזה לפי מרן הוא באמירת מזמור שיר, ואין קפידא אם יהיה לפני כן, ולפי האריז"ל יש קפידא לקבל לפני כן, ולכן כתב לחוש לאריז"ל.
קושיא אחת מתורצת בחברתה. התכוונתי שאענה לאחר זמן, ולא שלא אתייחס חלילה.
כתר לי זעיר הוא מדברי המתייסר.
ואני הוספתי על דבריך, שלשיטת הגרע"י גופיה אין לומר חילוק זה.
ולדעתו כתבתי שהחילוק הוא:
המעיין יראה שעיקרה של הגישה שונה לחלוטין.
לדעת חכמי הספרדים כגון החיד"א וסיעתו, כחו של האר"י לענין הלכה (קבלת הוראות) גדול לאין ערוך מכחו של מרן, ואפילו מרן עצמו היה מורה כדברי האריז"ל.
לאיש אשר אלה לו, בודאי שאין שום חילוק בדבר, ורק במקום שיראה שלא נהגו כהאריז"ל יאמר שאין דבריו אלא למצניעיהן [כי כל כחו של האר"י הוא מכח מה שקבלוהו ליהם לרב, ובאופנים הללו ס"ל שלא קבלוהו, ואכמ"ל בזה].
אולם להגרע"י, דיינינן לדברי האר"י כדעה של מידת חסידות נכבדה, דהיכא דאפשר יש לחוש לה ולהורות כמותה, אולם כשיש בה איזו סתירה לענייני איסור והיתר, אין להורות כמותה.
וכעת נשוב לדוגמאות שציין לנו החכם @כהנא דמסייע לעיל:
בכל אלו היישוב פשוט לאור הנ"ל, שהרי אין בהם איסור והיתר, ואין שום קפידא מצד הפשט לענות אמן דוקא במקום ההוא, או ללבוש ט"ק דוקא מעל הבגדים לענין עצם קיום המצוה (אף שיש לדון בזה מצד לשון מרן 'עיקר'), או לתקוע דוקא שלא בעמידה, או לנענע דוקא לצדדים הללו. לפיכך היה פשוט לו להגרע"י להשאיר המנהג על כנו, שהרי הוא רואה בו מנהג מבורך למעליותא.
יוצאים מהכלל הנ"ל הם שני המנהגים שהוספת שם:
שבהם נראה לכאורה שיש איסור בדבר, שהרי לדעת מרן ע"פ הרא"ש זו ברכה לבטלה, וכן הכפרות יש בו חשש דרכי האמורי עד שמרן קבע עליו שהוא מנהג טעות [או שטות].
ואשר יראה לי מדברי הגרע"י בזה, שנסמך על שכך המנהג, כי לגבי הנותן לשכוי בינה כתב ביחו"ד (ח"ד סי' ד) בתו"ד שהחיד"א כתב שכן נהגו שלמים וכן רבים. אבל מצד האר"י לבדו לא היה סומך להתיר לברך קודם הזמן שכתב מרן [אף שכן מבואר גם בזוה"ק. ויש לעיין בזה עוד]. (עוד היה נ"ל להוסיף בביאור שיטתו בזה, שסמך גם על מש"כ במקו"א שהמנהג כהמקובלים שעל מנהגו של עולם הוא מברך. אבל לא כ"כ שם כלל. ואף שאין בזה כדי דחיה, שהרי כל הנדון ההוא נכנס אגב גררא לתשובה ההיא, מ"מ אם איתא דס"ל להאי טעמא, לפי דרכו היה לו לבאר זאת יותר. וצ"ע).
וכן לענין מנהג הכפרות, מבואר בדבריו (חזו"ע ימים נוראים עמ' רכג) שכבר נתפשט המנהג בכל תפוצות ישראל, כדעת הגאונים והרבה ראשונים שהביאוהו. וגם האריז"ל היה נזהר לקיימו, וגם הרדב"ז ועוד העידו שכן נוהגים. עכ"ד.
נשמע מתוכן הדברים שבשני המקרים ס"ל שהוא מנהג פשוט וברור שלא לנהוג כדעת מרן בזה. ולא בגלל דעת המקובלים.
[ויש כמובן לדון אם המנהג התחיל קודם מרן או לא, אבל זה זוקק דיון נפרד, לידע מבטן מי יצא הכלל שהמנהג אשר הוא נגד מרן הרי הוא מוכרח להיות דוקא קודם לידת מרן וכו', וכמה דבריו מחייבים את הכל].
ולא אכחד שעל הדוגמא של 'הנותן לשכוי בינה', אם לא נתייחס למה שהוספתי לבאר (שבזה נסמכים על שיטת הגאונים שמקובלת בדרכי הפשט) לכאורה נהיה מוכרחים לומר שמקור המנהג הוא ע"ד הסוד. [אם לא שנדחק דס"ל שאם מרן היה רואה דברי הזוה"ק היה מורה דלא כהרא"ש. אבל אין בזה כ"כ טעם לשיטתיה דהגרע"י].
לפי מה שנתבאר לעיל אין זה מן הקושי, והחכם שלא השיב משום שלא חש להשיב.
והיינו שאין כאן 'מחיקה' של כל סלסולי והידורי האריז"ל, חלילה.
אלא רק בדברים שיש בהוראותיו חשש איסור ע"ד הפשט, סובר הגרע"י שאין להתיר איסור מצד הפשט בשביל להשיג את חסידות הקבלה (ואכמ"ל בדעת החולקים, שהם רוב מנין ובנין), וממילא לגבי התפלין שאין שום חשש איסור לדעת מרן אם יעשה כך או כך, מעדיף הוא את הנהגת האריז"ל.
לא נראה לי. חדא מצד הלשון, שלא כתב 'וגדולה מזו מצינו' וכדו'.
ועוד ועיקר, מצד הענין. כי לפי מה שנתבאר לעיל, בכל דבר שהוא 'דין', אין הגרע"י מודה להורות שלא כד' מרן (ואפילו לקולא), אבל בדבר שאינו אלא להידור וכדו', סובר הוא שיש להדר ולסלסל כך.
ואדאתינא להכי, יש לברר ענין שלא חידדתי לעיל:
הנה לכאורה נראה שדרכו של הגרע"י היא שכל שאין איסור בדבר, יש לחוש לדברי האריז"ל, אבל הרי הראינו לדעת שלענין זיתים שכבשן הישראל, ס"ל להגרע"י שאין להורות אלא כדעת מרן שפטורים מתרו"מ. וישאל השואל: ומדוע לא יחמיר בדבר.
והביאור הוא, שכיון שהנידון הוא הלכתי 'האם יש חיוב תרו"מ לפי שגמ"מ נעשה בידי ישראל', ס"ל להגרע"י שיש להורות כדעת מרן שמיקל.
אולם כאשר הנידון עצמו אינו הלכתי, ולא שייך לענייני איסור והיתר, כגון להניח הט"ק מעל הבגדים או מתחתיהם, בזה כאשר לדעת הפשט אין עיכוב בדבר ולדעת המקובלים יש להחמיר, יש לומר את הכלל שאם מרן היה רואה כמה הדברים חשובים מצד הקבלה היה מורה להחמיר.
וכיון שנתארכו הדברים, אסכם מה שהעליתי עד כה:
א) הגרע"י כתב בכמה מקומות, שבענייני תפילה וכדו' נקטינן כהאריז"ל, אבל בענייני הלכה נקטינן כד' מרן.
אמנם נתברר שמקור דבריו אינו אלא להולכים בתורת החיד"א שנוקטים בפלוגתא דמרן ואריז"ל כהאריז"ל, שבהם יש שכתבו את החילוק הנ"ל. [אף שאינו מסתבר כלל לקיימו לדעת החיד"א ושאר פוסקים הדורכים בדרכו].
ונתברר שגם הוא שינה טעמו והוריד את החילוק הנ"ל, אלא סובר שבכל אופן אין לנקוט כהאריז"ל.
ב) אלא שמצינו בכמה וכמה מקומות שנוהג כהאריז"ל, וע"כ ביארנו שלדעתו יש לחוש לדבריו רק באופן שאין בדבר איסור והיתר. אבל כשאין בזה נידון הלכתי, אפילו יהיו אלו ענייני טלית קטן או תקיעות או נענועי לולב, נקטינן כהאריז"ל.
ג) ובמקומות נוספים שבהם נוקט כהאריז"ל אף שיש בזה חשש איסור, כגון ברכה לבטלה, יש לומר שסומך על המנהג מצד עצמו, גם בלי דעת האריז"ל.
א) הגרע"י כתב בכמה מקומות, שבענייני תפילה וכדו' נקטינן כהאריז"ל, אבל בענייני הלכה נקטינן כד' מרן.
אמנם נתברר שמקור דבריו אינו אלא להולכים בתורת החיד"א שנוקטים בפלוגתא דמרן ואריז"ל כהאריז"ל, שבהם יש שכתבו את החילוק הנ"ל. [אף שאינו מסתבר כלל לקיימו לדעת החיד"א ושאר פוסקים הדורכים בדרכו].
ונתברר שגם הוא שינה טעמו והוריד את החילוק הנ"ל, אלא סובר שבכל אופן אין לנקוט כהאריז"ל.
ב) אלא שמצינו בכמה וכמה מקומות שנוהג כהאריז"ל, וע"כ ביארנו שלדעתו יש לחוש לדבריו רק באופן שאין בדבר איסור והיתר. אבל כשאין בזה נידון הלכתי, אפילו יהיו אלו ענייני טלית קטן או תקיעות או נענועי לולב, נקטינן כהאריז"ל.
ג) ובמקומות נוספים שבהם נוקט כהאריז"ל אף שיש בזה חשש איסור, כגון ברכה לבטלה, יש לומר שסומך על המנהג מצד עצמו, גם בלי דעת האריז"ל.
בשולי הדברים יש להעיר, שלגבי האות האחרונה הנ"ל, יש לדון מה הדין במנהג שברור שהונהג רק ע"ד הסוד, האם נלך אחר שורש המנהג ונוכיח ממנו שיש להלך אחר הסוד, או שנאמר שכל כחו הוא מעצם היותו מנהג ואין בו כדי להוכיח על 'כלל הלכתי'.
ונראה שבזה נחלקו הגרע"י ושאר פוסקים בדורות האחרונים.
כי הנה הדוגמא הנפוצה ביותר היא ברכת הנותן ליעף כח, שכתב החיד"א שהסיבה שמברכים אותה היא מכיון שכ"ד האר"י. [אלא שהוסיף שמועה שמרן בעצמו חזר בו והיה מברך. אמנם בודאי שקשה להסתמך על זה כדי לבאר המנהג, דהא מלבד ששמועה זו טפלה, הנה גם בשו"ת טוב עין (סי' ז) לא כתב אלא את טעמו הראשון, ולא עוד אלא שכשרצה לדחות את הפקפוקים על השמועה הנ"ל, כתב שיתכן שמרן ידע שכ"ד האר"י ולכן חזר בו. ע"ש. ומבואר שאם נכונה השמועה, הרי זה בגלל האר"י עצמו. וכן בדין, שאם מרן היה חוזר בו לא היה זה מפני שום טעם שבעולם אלא מצד הסוד, כי אפילו אם יתגלו לו ראשונים אחרים שמברכים כן, סו"ס יש ספק בדבר וקיי"ל סב"ל, ולמה יחזור בו לברך].
ודעת הרבה פוסקים, שהרי זה עד ממהר שיש לילך אחר הסוד גם בדברים של ספק ברכה לבטלה. אולם הגרע"י כותב שכן המנהג, ומצדד צדדים, וסוף דבר משאירו על כנו.
ובביאור דעתו נראה כנ"ל, דס"ל שכשם שכאשר יש מנהגים נגד כמה וכמה פוסקים מ"מ יש להם תוקף מצד עצמם ולא אכפת לן במקורם, כך גם כאשר יש מנהגים שאינם אלא מצד הסוד, לא אכפת לן בזה, ואנו מקיימים את המנהג מצד עצמו.
וענין זה טעון עדיין בירור, ולא כתבתיו אלא לעורר לב המעיין.
ונראה שבזה נחלקו הגרע"י ושאר פוסקים בדורות האחרונים.
כי הנה הדוגמא הנפוצה ביותר היא ברכת הנותן ליעף כח, שכתב החיד"א שהסיבה שמברכים אותה היא מכיון שכ"ד האר"י. [אלא שהוסיף שמועה שמרן בעצמו חזר בו והיה מברך. אמנם בודאי שקשה להסתמך על זה כדי לבאר המנהג, דהא מלבד ששמועה זו טפלה, הנה גם בשו"ת טוב עין (סי' ז) לא כתב אלא את טעמו הראשון, ולא עוד אלא שכשרצה לדחות את הפקפוקים על השמועה הנ"ל, כתב שיתכן שמרן ידע שכ"ד האר"י ולכן חזר בו. ע"ש. ומבואר שאם נכונה השמועה, הרי זה בגלל האר"י עצמו. וכן בדין, שאם מרן היה חוזר בו לא היה זה מפני שום טעם שבעולם אלא מצד הסוד, כי אפילו אם יתגלו לו ראשונים אחרים שמברכים כן, סו"ס יש ספק בדבר וקיי"ל סב"ל, ולמה יחזור בו לברך].
ודעת הרבה פוסקים, שהרי זה עד ממהר שיש לילך אחר הסוד גם בדברים של ספק ברכה לבטלה. אולם הגרע"י כותב שכן המנהג, ומצדד צדדים, וסוף דבר משאירו על כנו.
ובביאור דעתו נראה כנ"ל, דס"ל שכשם שכאשר יש מנהגים נגד כמה וכמה פוסקים מ"מ יש להם תוקף מצד עצמם ולא אכפת לן במקורם, כך גם כאשר יש מנהגים שאינם אלא מצד הסוד, לא אכפת לן בזה, ואנו מקיימים את המנהג מצד עצמו.
וענין זה טעון עדיין בירור, ולא כתבתיו אלא לעורר לב המעיין.
אסקופה הנדרסת לרגלי גדו"י
חבר קבוע
יש לציין עוד שבספר "רבינו" לר"א שטרית כותב שהגרע"י אמר שזמן רב טען סברא זו, ושמח מאד כשראה שכ"כ האגרות משה
יצויין שגם מנהג האשכנזים אינו כן, וגם הגר"מ פיינשטיין הורה לתלמידיו שלא לשנות ממנהג העולם, ואפי' לימד את בניו כך (וע"ע שו"ת אג"מ או"ח ח"ד סי' י')
וכ"ה להדיא במקור השמועה (כנבה"ג סי' מ"ו הגב"י או' ה') -
בדרך התורה
חבר חדש
- הצטרף
- 2/7/25
- הודעות
- 18
אינני מבין שותא דמר מתי מכריע שזה קשור לאיסור והיתר ומתי לא.
הבית יוסף כותב (או"ח סימן ח) "ומתוך מה שאמר רבינו או שיש לו ציצית בחלוקו. נראה שדרך טלית קטן ללבשו תחת בגדיו, אבל ממה שאמר בסימן כ"ד כי עיקר מצותה על זכירת המצות ובכל שעה ובכל רגע צריך לכך נראה שעיקר מצות טלית קטן ללבשו על בגדיו כדי שתמיד יראהו ויזכור המצות, וכך כתב נמוקי יוסף (ציצית יב.) בשם הריטב"א". הרי שיש כאן שינוי מעיקר צורת קיום מצות ציצית. ואם בדבר הנוגע להלכה יש ללכת לפי הפשט
בבית יוסף מביא מקורות בראשונים לסדר אותו כתב, ונענוע הוא חלק ממצות לולב, ששיעורו כדי לנענע בו, ושיעור ויש לי בזה אריכות.
מתי זה מוגדר כך ומתי כך? אחר המחילה רבה, אתה אומר דברים שרירותיים, בלי שום בסיס.
בדרך התורה
חבר חדש
- הצטרף
- 2/7/25
- הודעות
- 18
אינך מבין מה טענו, ואינך משיב באופן המשביע את הדעת בעיקרי הדברים כלל וכלל, מקור הדין הוא בדברי הרא''ש מצד הפסק. בית יוסף על או"ח סימן כה "וראיתי לא"א ז"ל שמיד אחר שקשר של יד על הזרוע היה מניח של ראש וכו'. כן כתב הרא"ש בתשובה (כלל ג סי' ב) ונתן טעם מפני שברכת תפלה של יד שייכא גם על התפלה של ראש וכריכת הרצועה סביב הזרוע אינה ממצות הנחת תפילין. וכן כתב רבינו ירוחם בשם המפרשים ורבינו שכתב שהטעם מפני שברכה שניה חוזרת גם על של יד נראה דהיינו לומר דכיון דברכת על מצות היא על גמר המצוה וכמו שכתבתי לעיל בשם הרא"ש א"כ קיימא גם על של יד". ומ''מ לגבי דידן שאותה ברכה אזלא על שניהם וכריכת הרצועה "אינה ממצות הנחת תפילין" ולא הובא חולק בזה בראשונים, א''כ הוי הפסק, בין הברכה למצוה. ואעפ''כ נהגו פשוט ע''פ דברי האר''י בשער הכוונות לכרוך ואז.
כנראה שזה רק ענין של לכתחילה ולא מעכב בדיעבד, ולכן עושים כפי הסוד
אין בזה איסור לעשות לפי הקבלה
כהנא דמסייע
חבר מוביל
- הצטרף
- 27/3/25
- הודעות
- 1,649
היכן כתוב חילוק זה ברא''ש או בטור, מנין שאינו הפסק? אם הכריכות אינה חלק מהמצוה. ולפי הפשט אין להפסיק מדוע בכל זאת מפסיקים. הרי יש כאן הפסד לפי הפשט.
ומה החילוק בין זה לבין הפסק בתקיעות דגם שםיש יישובים רבים אינו שאינו מעכב מן הדין. וד''ב.
שם זה לא קשור לקבלה והמח' הוא רק לפי הפשט
בדרך התורה
חבר חדש
- הצטרף
- 2/7/25
- הודעות
- 18
למה אין איסור? למה? הוא מבטל את עיקר מצות ציצית ומטרתה! ואין שום ראשון שחולק בזה. מדוע?
שמה הוא מפסיק בדיבור. ופשוט.
כהנא דמסייע
חבר מוביל
- הצטרף
- 27/3/25
- הודעות
- 1,649
ע' שו''ע סימן ח' סעיף יג דגם הפסק במעשה הוי הפסק. ומ''מ ודאי דאיכא נפקותא לאיסור והיתר
