ביחו"ד ח"ד סי' מב מתייחס לט"ק?הוא מתייחס שם לעניני ט"ק, וכותב את אותם הדברים שהביאו לעיל מהילקוט יוסף.
ביחו"ד ח"ד סי' מב מתייחס לט"ק?הוא מתייחס שם לעניני ט"ק, וכותב את אותם הדברים שהביאו לעיל מהילקוט יוסף.
????כתרו לי זעיר.
אם כבודו רוצה לדון בינו לבין עצמו. בכבוד מכאן ואילךגם כך אין עתותי בידי כ"כ..
בכבודאנסה ליישב מהלך דבריו, כי נראה מלשונותיו בכ"מ שהיתה לו משנה סדורה בזה.
קושיא אחת מתורצת בחברתה. התכוונתי שאענה לאחר זמן, ולא שלא אתייחס חלילה.????
אם כבודו רוצה לדון בינו לבין עצמו. בכבוד מכאן ואילך
ואני הוספתי על דבריך, שלשיטת הגרע"י גופיה אין לומר חילוק זה.חזק וברוך. אבל אני הצעיר ניסיתי להראות בתור קו ברור שלא שייך לומר חילוק זה בדרך גדולי הספרדים.
המעיין יראה שעיקרה של הגישה שונה לחלוטין.בדבר שיש בו איסור והיתר, יעשה כהפוסקים, ובדבר שלדעתו אין בו חשש איסור לדעת הפוסקים, יעשה כהמקובלים לחומרא.
בכל אלו היישוב פשוט לאור הנ"ל, שהרי אין בהם איסור והיתר, ואין שום קפידא מצד הפשט לענות אמן דוקא במקום ההוא, או ללבוש ט"ק דוקא מעל הבגדים לענין עצם קיום המצוה (אף שיש לדון בזה מצד לשון מרן 'עיקר'), או לתקוע דוקא שלא בעמידה, או לנענע דוקא לצדדים הללו. לפיכך היה פשוט לו להגרע"י להשאיר המנהג על כנו, שהרי הוא רואה בו מנהג מבורך למעליותא.עניית "אמן יהא שמיה רבה" בקדיש: המנהג הרווח הוא לענות עד תיבת "בעלמא" בלבד, ולא לענות "אמן" אחר "יתברך", וזאת על פי האריז"ל, ובניגוד לפסק השולחן ערוך (או"ח סי' נ"ו, סעי' ג').
לבישת טלית קטן: המנהג ללובשו תחת הבגדים, כמנהג האריז"ל, ולא על הבגדים כפשטות לשון השולחן ערוך (או"ח סי' ח').
תקיעת שופר בלחש של מוסף: המנהג לתקוע בעמידה, על פי האריז"ל, ולא כפי שמשמע מהשולחן ערוך.
נענועי הלולב: המנהג לנענע בסדר המיוחד של האריז"ל (דרום, צפון, מזרח, מעלה, מטה, מערב), ולא כסדר המובא בשולחן ערוך (או"ח סי' תרנ"א).
שבהם נראה לכאורה שיש איסור בדבר, שהרי לדעת מרן ע"פ הרא"ש זו ברכה לבטלה, וכן הכפרות יש בו חשש דרכי האמורי עד שמרן קבע עליו שהוא מנהג טעות [או שטות].ברכת "הנותן לשכוי בינה": המנהג לברך אף קודם עלות השחר, על פי האריז"ל, ושלא כדעת השולחן ערוך (או"ח סי' מ"ז) שפקפק בברכה זו.
מנהג הכפרות: המנהג לעשות כפרות בערב יום הכיפורים, על פי האריז"ל, בניגוד לדעת מרן הבית יוסף שכתב למנוע את המנהג מחשש לדרכי האמורי (או"ח סי' תר"ה).
לפי מה שנתבאר לעיל אין זה מן הקושי, והחכם שלא השיב משום שלא חש להשיב.ופעם קראתי דהגר''מ אליהו סיפר ראה לחכם אחד שהיה אומר לילך אחר הפשט נגד המקובלים, בתפילה שמניח התפילין כדרך העולם, ואמר לו אבל השו''ע אומר מיד להניח תפילין. ושתק. ולא זכר ש'ר מי החכם. וד''ב.
ואפילו אם היה כותב האר"י כאן דין זה ע"פ הקבלה, נקטינן הלכה כהפוסקים, וכמ"ש בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"א (סי' מד) וכו', וכ"כ בשו"ת התעוררות תשובה ח"ב (סי' כט) וכו'. וע"ע בשו"ת שלמת חיים החדש (סי' צט) וכו'. וע"ע בשו"ת שלמת חיים להגרי"ח זוננפלד (סי' צח) וכו'. ודון מינה ואוקי באתרין.
לא נראה לי. חדא מצד הלשון, שלא כתב 'וגדולה מזו מצינו' וכדו'.נראה דכתב כן כדרכו כעוד סניף. דהרי זו דעת האשכנזים. ולא כחיד''א וכל פוסקי ספרד. ולא כמנהגי הספרדים שגם הוא עצמו נהג.
יש לציין עוד שבספר "רבינו" לר"א שטרית כותב שהגרע"י אמר שזמן רב טען סברא זו, ושמח מאד כשראה שכ"כ האגרות משה* אגב, בנותן ענין לציין, כי אף שהגרע"י הביא עוד לדברי האגרו"מ הנ"ל בשו"ת יבי"א בכמה מקומות (ח"ט סי' קה בהערות על ח"א אות ד, ושם סי' קח אות ט, ובח"י סי' נה בהערות על ח"ב אות ה), מ"מ איהו גופיה ס"ל כדבר פשוט שמרן גדול מהאר"י ז"ל בפשט, שכ"כ בשו"ת יבי"א (חי"א חו"מ סי' כו אות כד) והשיג שם על הרב פעלים שכתב שאין להשוות ביניהם כלל.
יצויין שגם מנהג האשכנזים אינו כן, וגם הגר"מ פיינשטיין הורה לתלמידיו שלא לשנות ממנהג העולם, ואפי' לימד את בניו כך (וע"ע שו"ת אג"מ או"ח ח"ד סי' י')ואיך תבאר את זה?
שו"ע אורח חיים - סימן כה
(יא) אחר שקשר של יד על הזרוע, יניח של ראש קודם שיכרוך הרצועה סביב הזרוע.
ובאמת מי שהולך ע''פ הפשט לגמרי, עושה כן, וראו לדוגמא את הגר''מ פיינשטין זצ''ל. דהכריכות הם לא מעיקר המצוה והוי הפסק.
אולם מנהג הספרדים פשוט אינו כן. וע' כה''ח אות סז שהאריך בזה. הטעם ע''פ סוד.
וכ"ה להדיא במקור השמועה (כנבה"ג סי' מ"ו הגב"י או' ה') -[אלא שהוסיף שמועה שמרן בעצמו חזר בו והיה מברך. אמנם בודאי שקשה להסתמך על זה כדי לבאר המנהג, דהא מלבד ששמועה זו טפלה, הנה גם בשו"ת טוב עין (סי' ז) לא כתב אלא את טעמו הראשון, ולא עוד אלא שכשרצה לדחות את הפקפוקים על השמועה הנ"ל, כתב שיתכן שמרן ידע שכ"ד האר"י ולכן חזר בו. ע"ש. ומבואר שאם נכונה השמועה, הרי זה בגלל האר"י עצמו.
אינני מבין שותא דמר מתי מכריע שזה קשור לאיסור והיתר ומתי לא.בכל אלו היישוב פשוט לאור הנ"ל, שהרי אין בהם איסור והיתר, ואין שום קפידא מצד הפשט לענות אמן דוקא במקום ההוא, או ללבוש ט"ק דוקא מעל הבגדים לענין עצם קיום המצוה (אף שיש לדון בזה מצד לשון מרן 'עיקר'),
בבית יוסף מביא מקורות בראשונים לסדר אותו כתב, ונענוע הוא חלק ממצות לולב, ששיעורו כדי לנענע בו, ושיעור ויש לי בזה אריכות.או לתקוע דוקא שלא בעמידה, או לנענע דוקא לצדדים הללו.
מתי זה מוגדר כך ומתי כך? אחר המחילה רבה, אתה אומר דברים שרירותיים, בלי שום בסיס.לפיכך היה פשוט לו להגרע"י להשאיר המנהג על כנו, שהרי הוא רואה בו מנהג מבורך למעליותא.
אינך מבין מה טענו, ואינך משיב באופן המשביע את הדעת בעיקרי הדברים כלל וכלל, מקור הדין הוא בדברי הרא''ש מצד הפסק. בית יוסף על או"ח סימן כה "וראיתי לא"א ז"ל שמיד אחר שקשר של יד על הזרוע היה מניח של ראש וכו'. כן כתב הרא"ש בתשובה (כלל ג סי' ב) ונתן טעם מפני שברכת תפלה של יד שייכא גם על התפלה של ראש וכריכת הרצועה סביב הזרוע אינה ממצות הנחת תפילין. וכן כתב רבינו ירוחם בשם המפרשים ורבינו שכתב שהטעם מפני שברכה שניה חוזרת גם על של יד נראה דהיינו לומר דכיון דברכת על מצות היא על גמר המצוה וכמו שכתבתי לעיל בשם הרא"ש א"כ קיימא גם על של יד". ומ''מ לגבי דידן שאותה ברכה אזלא על שניהם וכריכת הרצועה "אינה ממצות הנחת תפילין" ולא הובא חולק בזה בראשונים, א''כ הוי הפסק, בין הברכה למצוה. ואעפ''כ נהגו פשוט ע''פ דברי האר''י בשער הכוונות לכרוך ואז.לפי מה שנתבאר לעיל אין זה מן הקושי, והחכם שלא השיב משום שלא חש להשיב.
והיינו שאין כאן 'מחיקה' של כל סלסולי והידורי האריז"ל, חלילה.
אלא רק בדברים שיש בהוראותיו חשש איסור ע"ד הפשט, סובר הגרע"י שאין להתיר איסור מצד הפשט בשביל להשיג את חסידות הקבלה (ואכמ"ל בדעת החולקים, שהם רוב מנין ובנין), וממילא לגבי התפלין שאין שום חשש איסור לדעת מרן אם יעשה כך או כך, מעדיף הוא את הנהגת האריז"ל.
כנראה שזה רק ענין של לכתחילה ולא מעכב בדיעבד, ולכן עושים כפי הסודואיך תבאר את זה?
שו"ע אורח חיים - סימן כה
(יא) אחר שקשר של יד על הזרוע, יניח של ראש קודם שיכרוך הרצועה סביב הזרוע.
ובאמת מי שהולך ע''פ הפשט לגמרי, עושה כן, וראו לדוגמא את הגר''מ פיינשטין זצ''ל. דהכריכות הם לא מעיקר המצוה והוי הפסק.
אולם מנהג הספרדים פשוט אינו כן. וע' כה''ח אות סז שהאריך בזה. הטעם ע''פ סוד.
ופעם קראתי דהגר''מ אליהו סיפר ראה לחכם אחד שהיה אומר לילך אחר הפשט נגד המקובלים, בתפילה שמניח התפילין כדרך העולם, ואמר לו אבל השו''ע אומר מיד להניח תפילין. ושתק. ולא זכר ש'ר מי החכם. וד''ב.
אין בזה איסור לעשות לפי הקבלהאינני מבין שותא דמר מתי מכריע שזה קשור לאיסור והיתר ומתי לא.
הבית יוסף כותב (או"ח סימן ח) "ומתוך מה שאמר רבינו או שיש לו ציצית בחלוקו. נראה שדרך טלית קטן ללבשו תחת בגדיו, אבל ממה שאמר בסימן כ"ד כי עיקר מצותה על זכירת המצות ובכל שעה ובכל רגע צריך לכך נראה שעיקר מצות טלית קטן ללבשו על בגדיו כדי שתמיד יראהו ויזכור המצות, וכך כתב נמוקי יוסף (ציצית יב.) בשם הריטב"א". הרי שיש כאן שינוי מעיקר צורת קיום מצות ציצית. ואם בדבר הנוגע להלכה יש ללכת לפי הפשט
בבית יוסף מביא מקורות בראשונים לסדר אותו כתב, ונענוע הוא חלק ממצות לולב, ששיעורו כדי לנענע בו, ושיעור ויש לי בזה אריכות.
היכן כתוב חילוק זה ברא''ש או בטור, מנין שאינו הפסק? אם הכריכות אינה חלק מהמצוה. ולפי הפשט אין להפסיק מדוע בכל זאת מפסיקים. הרי יש כאן הפסד לפי הפשט.כנראה שזה רק ענין של לכתחילה ולא מעכב בדיעבד, ולכן עושים כפי הסוד
שם זה לא קשור לקבלה והמח' הוא רק לפי הפשטתבאר לנו מש"כ בשו"ת יחו"ד ח"ד סי' מ"ב
למה אין איסור? למה? הוא מבטל את עיקר מצות ציצית ומטרתה! ואין שום ראשון שחולק בזה. מדוע?אין בזה איסור לעשות לפי הקבלה
שמה הוא מפסיק בדיבור. ופשוט.היכן כתוב חילוק זה ברא''ש או בטור, מנין שאינו הפסק? אם הכריכות אינה חלק מהמצוה. ולפי הפשט אין להפסיק מדוע בכל זאת מפסיקים. הרי יש כאן הפסד לפי הפשט.
ומה החילוק בין זה לבין הפסק בתקיעות דגם שםיש יישובים רבים אינו שאינו מעכב מן הדין. וד''ב.
למה אין איסור? למה? הוא מבטל את עיקר מצות ציצית ומטרתה! ואין שום ראשון שחולק בזה. מדוע?
חבל שהגר"מ פיינשטיין [וגם בני ישיבת סלבודקה בליטא] לא ידעו פסוקים וחז"ל והראשונים....אסור להכניס ציציות בפנים, וכמו שנאמר בפסוק 'וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוותי', וגם חז"ל פירשו שיסתכל כל שעה בציצית ומתוך כך זוכר את ה', וכ"כ גם באבן עזרא שם, וכ"ה גם בברכות יח ובב"ב עד שהציציות של האמוראים היו נגררות על הריצפה.
אם ע"פ הקבלה אסור להכניס ציציות בפנים - הרי שהקבלה בנושא זה חולקת על הפסוקים וחז"ל והראשונים, ואין לנו שיור רק התורה הזאת בה נאמר בפירוש שיש להוציא את הציציות.
ע' שו''ע סימן ח' סעיף יג דגם הפסק במעשה הוי הפסק. ומ''מ ודאי דאיכא נפקותא לאיסור והיתרשמה הוא מפסיק בדיבור. ופשוט.