השגות ספר 'ילקוט טהרה' על הבא"ח שהחמיר או הקל נגד מרן השו"ע

  • יוזם הנושא יוזם הנושא כהן
  • תאריך התחלה תאריך התחלה
מי שילמד את השטיקל הלז בעיון יבין היטב למה כל כגדולי ישראל התנגדו להיתר זה
לכאורה הדבר תלוי ביחס לשיטת ר''ת.
ועיין בספר מנחת שלמה נדה שכתב להקל, וכן בארחות רבינו בשם החזון איש.
וידעתי שהרעישו בזה על הגרע''י,
והגרב''צ א''ש מחמיר וגם הגריש''א ועוד.
אבל לכאורה אינו מופקע כלל.
 
אתה צודק וכידוע דהכריע כהגר''א. אך שם כתב כל ורשא מחשיבים כיום ואנו לא נצרף לס''ס. עיין במנחת שלמה נידה לפני תגובה. אני רק מצטט.
מצטט ממה שכתבתי בזה בעבר
זמן ההפסק טהרה

השו''ע כתב 'סמוך לביה''ש', ושינה מדברי  הראשונים שכתבו לבדוק 'בבין השמשות', וטעמו משום דבב''י תמה ע''ד הראשונים לבדוק בבין השמשות הלא ספק הוא מן היום הבא, וא''כ אינו עולה לה לז' נקיים אלא לכותאי ולא לדידן. ועוד הקשה דהא ר' יהודה אמר 'מן המנחה ולמעלה' והיינו שעתיים ומחצה קודם הלילה ולא אמר 'ביה''ש' שהוא ספק יום ספק לילה, ומסיים הב''י ומ''מ דבר פשוט הוא והוא זמן מוקדם לביה''ש טובא הוא, ואף קודם לביה''ש דר''ת, דההוא לא הוי אלא קודם הלילה וזמן מנחה קטנה ב' שעות ומחצה קודם הלילה הלכך ביה''ש דאמר הרא''ש הוא ביה''ש דר''ת שעדיין הוא יום גמור, אי נמי יום ביה''ש האחרון והיינו סמוך לו וכו'.

וצריך להבין כוונתו, מהו ביה''ש דר''ת וביה''ש  האחרון דקעסיק בו הב''י, ויש שרצו לבאר דהוא הכניס כאן מחלוקת הגאונים ור''ת דלגאונים ביה''ש מיד אחר השקיעה, ולר''ת רק לאחר ג' מיל ורביע. אבל א''א לומר כן דמבואר בב''י דביה''ש דר''ת הוא מוקדם לביה''ש האחרון. ועוד מש''כ ביה''ש דר''ת יום גמור הוא אם כוונתו לאחר נ''ח דקות מהשקיעה הוא ספק גם לר''ת ולגאונים ודאי לילה, ומאי הרויח בזה. ומה שאמר 'אי נמי סמוך
 לביה''ש האחרון' אינו מובן.

ועל כן נראה לענ''ד דאינו ענין למח' ר''ת  והגאונים, אלא כל הב''י מדבר רק משיטת ר''ת בלבד, והיינו דלר''ת יש ביה''ש ראשון, וביה''ש אחרון. והיינו דבגמ' שבת דף לד ע''ב דשיעור ביה''ש הוא שלושת רבעי מיל, ובגמ' פסחים צד מבואר מבואר דמזמן השקיעה עד צה''כ הוא ד' מילין, ומבאר ר''ת דיש שקיעת גוף החמה, ואח'כ שקיעת האור, ומשקיעת גוף החמה ג' מיל ורביע הוא יום גמור, ואחר יש שקיעת האור ומאז שלושת רבעי מיל הוא ספק יום ספק לילה. וממילא כוונת הב''י שצריך לבדוק בזמן שהוא מוגדר כיום גמור. אי נמי סמוך לביה''ש האחרון, אבל לא בביה''ש האחרון עצמו דא''כ יהיה הדין ככותאי.

ומה שנקרא אחר שקיעת גוף השמש לשקיעת  האור ביה''ש ראשון שהוא מן הדין יום גמור, נקרא מ''מ בשם ביה''ש דהוא מלשון 'שתי שמשות' יום ולילה, ויש ביה''ש בין שקיעת גוף העגולה והירח כבר באה, לבין שקיעת האור עד
 גמר צה''כ.

הנה באחרונים מבואר דלכתחלה תבדוק חצי  שעה או שעה קודם השקיעה, ואם קשה לה תעשה שתי שעות קודם [מזמן מנחה קטנה], ובשעת הדחק תשאל לחכם דיש מצבים שאפשר לעשות גם ביום, וראוי לכתחלה לעשות לכה''פ ד' דקות קודם השקיעה, ואם איחרה דקה אחת מהשקיעה שוב אינה יכולה לבדוק. [הליכות שלמה לגרש''ז אוירבאך]. ובענין זה דאחר השקיעה א''א יותר לבדוק כן סוברים גם הגר''נ  קרליץ, והגרב''צ אבא שאול.

אמנם הגר''מ פיינשטין כותב להחמיר כר''ת  ובפרט בהפסק טהרה שהוא דאורייתא, והוא כותב דלכתחלה יעשו מוך דחוק גם בזמן ר''ת, ואמנם בס' ציוני טהרה כותב דיש נשים רגישות בעור וגורם להם לדימומים, ויוציאו ויחזרו ויכניסו. וכן ראוי לנהוג לכתחלה אם הדבר לא קשה על האשה. ומאידך גיסא גם לקולא כותב דאותם שמחמירים כר''ת במוצ''ש יכולים גם לצרף שיטת ר''ת לקולא. דהנה בי''ג דקות הראשונות לדעת הגאונים הוא ספק יום, ולר''ת ודאי יום, וא''כ נחשיב את הדבר ליום. וכן דעת הגר''ע יוסף בס' טהרת הבית. ובס' ארחות רבינו הביא דגם הקהלות יעקב, והחזו''א צירפו את שיטת ר''ת, דהחזו''א אמר שכל ורשה מדליקה נרות לפי ר''ת ואנו לא נצרפו.

ובאמת דהפוסקים שהמחלוקת כאן האם לחוש לר''ת גם לחומרא, או דלא לחוש לו כלל, ולענ''ד יש לחוש בזה לר''ת וגם לצרפו לקולא, דסו''ס  שיטה רחבה הוא בהלכה.

אמנם לכתחלה צריך לעשות זאת להקדים כמה דקות לפני השקיעה כדי לא להכנס לבית הספק. ועדיף לעשות כן מאשר להדר ולהמתין לדקה האחרונה ואז להכנס לספק אם הוא בדיקה כלל  וכלל או לא.
 
כמעט ברי לי שטעות הוא בידך
הביאו שם בהערות דעת החזו''א והקה''י ע''ש. בפנים. כי לא נביא אתה. אמנם הוא עצמו החמיר. ועיין כאן שהרחבתי.
הנה באחרונים מבואר דלכתחלה תבדוק חצי  שעה או שעה קודם השקיעה, ואם קשה לה תעשה שתי שעות קודם [מזמן מנחה קטנה], ובשעת הדחק תשאל לחכם דיש מצבים שאפשר לעשות גם ביום, וראוי לכתחלה לעשות לכה''פ ד' דקות קודם השקיעה, ואם איחרה דקה אחת מהשקיעה שוב אינה יכולה לבדוק. [הליכות שלמה לגרש''ז אוירבאך]. ובענין זה דאחר השקיעה א''א יותר לבדוק כן סוברים גם הגר''נ  קרליץ, והגרב''צ אבא שאול.

אמנם הגר''מ פיינשטין כותב להחמיר כר''ת  ובפרט בהפסק טהרה שהוא דאורייתא, והוא כותב דלכתחלה יעשו מוך דחוק גם בזמן ר''ת, ואמנם בס' ציוני טהרה כותב דיש נשים רגישות בעור וגורם להם לדימומים, ויוציאו ויחזרו ויכניסו. וכן ראוי לנהוג לכתחלה אם הדבר לא קשה על האשה. ומאידך גיסא גם לקולא כותב דאותם שמחמירים כר''ת במוצ''ש יכולים גם לצרף שיטת ר''ת לקולא. דהנה בי''ג דקות הראשונות לדעת הגאונים הוא ספק יום, ולר''ת ודאי יום, וא''כ נחשיב את הדבר ליום. וכן דעת הגר''ע יוסף בס' טהרת הבית. ובס' ארחות רבינו הביא דגם הקהלות יעקב, והחזו''א צירפו את שיטת ר''ת, דהחזו''א אמר שכל ורשה מדליקה נרות לפי ר''ת ואנו לא נצרפו.
 
ובפרט בברכת מעין שבע בליל פסח וכדו', שזה ע''פ הסוד, ומי שלא מברך היכן שצריך ע''פ הסוד בוודאי גורע טפי, למי שמבין בסודם של דברים קצת
ח"ו. אם ע"פ הפשט אין לומר - הרי"ז ספק ברכה לבטלה ואסור לאומרו.
והוא דבר גדול לידע, שאין לנו ב' תורות, פשט וסוד, אלא רק תורה אחת, אשר אפשר לדורשה גם ע"פ הסוד, וחלילה לשנות מדרך הפשט ע"פ הסוד.
 
ח"ו. אם ע"פ הפשט אין לומר - הרי"ז ספק ברכה לבטלה ואסור לאומרו..
דעת הרבה ראשונים שיש לומר ברכת מעין שבע בליל פסח
ו-3 עמודי הוראה סתמו, ואם היה דעתם כר''נ גאון, היו צריכים לבאר זאת להדיא כי בוודאי שידעו מדברי ר''נ גאון
ודעת מרן השו''ע שאין איסור ברכה לבטלה, ומה שכתב בשו''ע שלא לאמרה בפסח, הוא מנהג בלבד, כמבואר בב'י שם.
ובודאי שבכוח המקובלים להכריע בין הראשונים
 
הרב @עת שערי רצון, לא דיברתי לגופה של הלכה זו, רק על האמירה העקרונית שמי שלא מברך היכן שצריך ע"פ הסוד גורע טפי, שחלילה לומר כן.

ובאשר למחלוקות בין פוסקים למקובלים - אכן, טועים בזה רבים, אך אליבא דאמת לא יתכן דבר כזה.
וטעמו, כיון שלא יתכן ברמה המושגית וויכוח בין פוסקים למקובלים, שהרי על מה המחלוקת? נניח שהמקובלים אומרים שמעשה מסוים פועל בעולמות העליונים, על איזו נקודה הפוסקים חולקים? על עצם העובדה שהוא פועל בעולמות העליונים? - לא נראה, על כך שאפשר להכריע שאלות בהלכה ע"פ קבלה? - לא סביר, שהרי לפי"ז אין לזה קשר לפוסקים ומקובלים, זוהי שאלה עקרונית בדרכי הפסק. כמו כן, גם מבחינת ההיגיון לא נראה שתתכן מחלוקת כזו, שהרי יש כאן שאלה אחת - מה ראוי להיות ע"פ רצון ה' ומאמרו, כיצד תתכן בזה מחלוקת בין הפשט לסוד? האם שני אלו אינם רבדים של אותה תורה עצמה?
ולכן - המסקנה המתבקשת היא שיש למחלוקת בין פוסקים למקובלים משמעות אחת: ע"פ ההלכה יש לנהוג כדעת הפוסקים, ואילו ע"פ הסוד יש עניין מסוים להחמיר לפנים משורת הדין, כשם שע"פ הפשט יש עניין להחזיר אבדה אחר ייאוש לפנים משורת הדין, כמו"כ יש עניינים לפנים משורת הדין גם ע"פ סוד, הא ותו לא.​
 
הרב @עת שערי רצון, לא דיברתי לגופה של הלכה זו, רק על האמירה העקרונית שמי שלא מברך היכן שצריך ע"פ הסוד גורע טפי, שחלילה לומר כן.​
על פי הסוד וודאי שגורע טפי והתפילה לא ''מתקנת''
לא הבנתי אותך ...
ובאשר למחלוקות בין פוסקים למקובלים - אכן, טועים בזה רבים, אך אליבא דאמת לא יתכן דבר כזה.​
דברי טעם !
אבל ...
ולכן - המסקנה המתבקשת היא שיש למחלוקת בין פוסקים למקובלים משמעות אחת: ע"פ ההלכה יש לנהוג כדעת הפוסקים,​
כתבנו כבר שלא תיתכן מחלוקת כזו, לא מובן ...
כל המחלוקות הם מחלוקות גם בין הפוסקים הפשטנים, וכבר כתב המ''ב דבמחלוקת הפוסקים הקבלה תכריע
וכן דעת רוב ככל רבותינו שפוסקים להלכה כהאר''י גם נגד שאר הפוסקים, גם בענייני הלכה, חוץ מענייני חסידות כמו י''ב חלות ובגדי לבן בשבת וכדו'
כגון לענין הנותן ליעף, מעין שבע במנין עראי ובליל פסח, תפילין בחול המועד, חיוב ברכות השחר, זמן תיקון חצות, ועוד ועוד
ואילו ע"פ הסוד יש עניין מסוים להחמיר לפנים משורת הדין,​
זה נאמר דוקא על דברים כמו י'ב חלות, בגדי לבן גילוח הזקן וכדו', אבל לא על עניינים כמו סדר התפילה והמסתעף
 
כמדומני שזה מחלוקת בין המקובלים, ולכך גם חכם יעקב מוצפי זצ"ל לא היה אומר מעין שבע בביהכנ"ס שלו 'שמש צדקה'.
נכון
החיד''א ס''ל לא לומר, לעומתו הרש''ש ס''ל לומר, ותלמידי הרש''ש חלקו עליו, ותלמידי תלמידיו חלקו על תלמידיו והחזירו המנהג לומר
 
ראשי תחתית