משיב כהלכה
חבר ותיק
- הצטרף
- 18/12/24
- הודעות
- 606
נזיר נ"ב:
"ר"ש אומר: עד ימיו [=כל ימיו חייו] היה מטמא. אם משמת חזר בו, איני יודע..." [בדרך לעג לטוענים שחזר בו].
לאחר מכן התענה כל ימיו, כי לא דרך ארץ לדבר כך על רבו והיתה זו פליטת פה (וכתב על זה המאירי: "וכשדבר בלשון הדי[ו]טות כזה על ר' עקיבא, ר"ל, אם משמת חזר בו, דאג בעצמו והחליט עצמו לתעניות עד שהושחרו שיניו מפני תעניותיו").
דהיינו, אין כאן שום עומק או סוד מיוחד, אלא כוונתו היתה להבהיר שרבו לא חזר בו, וללעוג לאומרים שחזר בו, ועל זה אמר בהומור שאולי חזר בו אחרי מיתתו, מי יודע.
האם מצינו הומור כעין זה בעוד מקומות בש"ס?
(יש במסכת נזיר "אמרה הפרה הזאת נזירה אני אם עומדת אני", והרמב"ם מפרש על דרך המליצה כדרך שאומרים בני אדם בזמננו, וכן בקידושין ל"א "אמר ליה מבין ריסי עיניך ניכר שבן אלמנה אתה הטל להן מים בספל וקעקע להן כתרנגולין" וברש"י : "קרקר להם כמו שמקרקרין לתרנגולים ולפי שלא היה צריך לעשות והוא שאלו כמו שעליו לעשות אמר לי אבא ואימא השיבו בלשון שחוק", אבל אלו דברי מליצה ולא הומור).
גם רבה הקדים "מילתא דבדיחותא" לשיעורו ובדחי רבנן (מסכת שבת דף ל).
והתבוננתי שם וראיתי ב"דף על הדף" שהביא מספר תפארת יהונתן (פר' ראה) עה"פ: וכל מבחר נדריכם וגו' וז"ל בתו"ד: דאיתא בגמרא דרגילין היו לומר בימי הקדמונים קודם הלימוד איזה מילתא דבדיחותא, ולבאר דרך הלצה ליתן טעם לזה, דאמרו חז"ל שיחת חולין של ת"ח צריכין לימוד, כי לפי קדושת ישראל אסור להם לשוח שיחת חולין כלל, אבל באמת מפני מה תיקנו לשוח מילתא דבדיחותא קודם הלימוד, רק דאיתא דבכל המצות תיקנו חכמים ליתן חלק לס"א שלא יקטרג על ישראל, ולכך בתפילין תיקנו שיהיו השערות מגולין קצת, והנה בלימוד אין לס"א חלק בה כלל, ולכך תיקנו לומר איזה מילתא דבדיחותא קודם הלימוד וכו'".
ולדבריו מדובר במילתא דבדיחותא ממש, שהוא חלק הס"א.
וכן בעל התניא כותב בספרו (פרק ז'), שכאשר מתנהג בדברים המותרים עבור עבודת ה', הוי זה כמצוה גמורה "והאוכל בשרא שמינא דתורא ושותה יין המבושם להרחיב דעתו לה' ולתורתו כו', או כדי לקיים מצות עונג שבת ויו"ט, אזי נתברר כו' ועולה לה' כעולה וכקרבן. וכן האומר מילי דבדיחותא לפקח דעתו ולשמח לבו לה' ולתורתו ועבודתו שצריכים להיות בשמחה, וכמו שעשה רבא לתלמידיו שאמר לפניהם מילתא דבדיחותא תחילה ובדחי רבנן" עכ"ל. ומבואר דס"ל דהאי מילי דבדיחותא לא היה בד"ת, ואעפ"כ שרי ואפי' מצוה איכא בזה.
וכן כתב רבי צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק אות ר"ס): "ויש מין השני דשחוק שהוא הוללות ומעשה נערות כענין יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו (שמואל - ב ב' י"ד). וצד ההיתר שבו לצורך מצוה וכבוד שמים וכענין (שבת ל' ב) מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן קודם הלימוד שעל ידי זה מתרחב הלב כאשר הגוף בעצבות וצריך גם כן לישב באימתא בשמעתא ואין יכול למצוא בלבו שמחה אמיתית. יוכל להרחיב בשחוק שהוא שמחה מדומית לפנים הגם שאינו באמת בלב מכל מקום מועיל כלפי הגוף שכולו דמיון".
"ר"ש אומר: עד ימיו [=כל ימיו חייו] היה מטמא. אם משמת חזר בו, איני יודע..." [בדרך לעג לטוענים שחזר בו].
לאחר מכן התענה כל ימיו, כי לא דרך ארץ לדבר כך על רבו והיתה זו פליטת פה (וכתב על זה המאירי: "וכשדבר בלשון הדי[ו]טות כזה על ר' עקיבא, ר"ל, אם משמת חזר בו, דאג בעצמו והחליט עצמו לתעניות עד שהושחרו שיניו מפני תעניותיו").
דהיינו, אין כאן שום עומק או סוד מיוחד, אלא כוונתו היתה להבהיר שרבו לא חזר בו, וללעוג לאומרים שחזר בו, ועל זה אמר בהומור שאולי חזר בו אחרי מיתתו, מי יודע.
האם מצינו הומור כעין זה בעוד מקומות בש"ס?
(יש במסכת נזיר "אמרה הפרה הזאת נזירה אני אם עומדת אני", והרמב"ם מפרש על דרך המליצה כדרך שאומרים בני אדם בזמננו, וכן בקידושין ל"א "אמר ליה מבין ריסי עיניך ניכר שבן אלמנה אתה הטל להן מים בספל וקעקע להן כתרנגולין" וברש"י : "קרקר להם כמו שמקרקרין לתרנגולים ולפי שלא היה צריך לעשות והוא שאלו כמו שעליו לעשות אמר לי אבא ואימא השיבו בלשון שחוק", אבל אלו דברי מליצה ולא הומור).
גם רבה הקדים "מילתא דבדיחותא" לשיעורו ובדחי רבנן (מסכת שבת דף ל).
והתבוננתי שם וראיתי ב"דף על הדף" שהביא מספר תפארת יהונתן (פר' ראה) עה"פ: וכל מבחר נדריכם וגו' וז"ל בתו"ד: דאיתא בגמרא דרגילין היו לומר בימי הקדמונים קודם הלימוד איזה מילתא דבדיחותא, ולבאר דרך הלצה ליתן טעם לזה, דאמרו חז"ל שיחת חולין של ת"ח צריכין לימוד, כי לפי קדושת ישראל אסור להם לשוח שיחת חולין כלל, אבל באמת מפני מה תיקנו לשוח מילתא דבדיחותא קודם הלימוד, רק דאיתא דבכל המצות תיקנו חכמים ליתן חלק לס"א שלא יקטרג על ישראל, ולכך בתפילין תיקנו שיהיו השערות מגולין קצת, והנה בלימוד אין לס"א חלק בה כלל, ולכך תיקנו לומר איזה מילתא דבדיחותא קודם הלימוד וכו'".
ולדבריו מדובר במילתא דבדיחותא ממש, שהוא חלק הס"א.
וכן בעל התניא כותב בספרו (פרק ז'), שכאשר מתנהג בדברים המותרים עבור עבודת ה', הוי זה כמצוה גמורה "והאוכל בשרא שמינא דתורא ושותה יין המבושם להרחיב דעתו לה' ולתורתו כו', או כדי לקיים מצות עונג שבת ויו"ט, אזי נתברר כו' ועולה לה' כעולה וכקרבן. וכן האומר מילי דבדיחותא לפקח דעתו ולשמח לבו לה' ולתורתו ועבודתו שצריכים להיות בשמחה, וכמו שעשה רבא לתלמידיו שאמר לפניהם מילתא דבדיחותא תחילה ובדחי רבנן" עכ"ל. ומבואר דס"ל דהאי מילי דבדיחותא לא היה בד"ת, ואעפ"כ שרי ואפי' מצוה איכא בזה.
וכן כתב רבי צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק אות ר"ס): "ויש מין השני דשחוק שהוא הוללות ומעשה נערות כענין יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו (שמואל - ב ב' י"ד). וצד ההיתר שבו לצורך מצוה וכבוד שמים וכענין (שבת ל' ב) מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן קודם הלימוד שעל ידי זה מתרחב הלב כאשר הגוף בעצבות וצריך גם כן לישב באימתא בשמעתא ואין יכול למצוא בלבו שמחה אמיתית. יוכל להרחיב בשחוק שהוא שמחה מדומית לפנים הגם שאינו באמת בלב מכל מקום מועיל כלפי הגוף שכולו דמיון".
