אה, זה פשוט למדי, בשני המקרים נקט רק לשון אפשר כמסופק,
אבל גם אם כוונתו שאפשר (דהא בברכות אנן קיימין, וכל ספק מבטל את הברכה), אומר את אשר נגלה מסוד ה' ליראיו, שהצעת הדברים היא באופן זה:
הראשון, לא היה אלא להראות שאין מחלוקתו עמו אלא לש"ש.
אבל השני, בגלל שמסכים עמו בהלכה.
וכן על זה הדרך.
ואין קץ לדברי רוח.
להציג כאילו תלמידי מרן הגר"ע חלקו על הרב עובדיה והכל היה בסדר הרי זהו שקר מוחלט ועיוות המציאות שאין כמותו. ההיפך הוא הנכון, גם מי שהלך בדרכו עלול היה לזכות לקיתון של רותחין בגין סטיה כזו או אחרת. בר מינן.
להציג כאילו המכוון של התגובה הנ"ל שעליה באו דבריך, היה לומר ש"הכל היה בסדר",
זהו עיוות מוחלט של הדברים.
באוזנינו שמענו את מרן זצ"ל מזכיר שהביא את הרב משאש כסוג של טיעון בעידנא של ריתחא אודות מחלוקת הלכתית, והחרה החזיק אחריו בנו מרן הראש"ל הגר"י שליט"א בהרבה הזדמנויות.
בנו הנ"ל לא החרה החזיק אחריו.
בנו יש לו דרך חדשה. לא דרך בה איש ולא עבר אדם שם.
כל כריכה של הגרע"י עם בנו לענין זה, היא על אחריות הכותב בלבד.
כן באוזנינו שמענו את מרן בוכה בסוף ימיו בנוגע לבחירות הרב הראשי על הגר"ש "למה יבגוד בי" ומשום שגידל אותו... ואין החי יכול להכחיש את החי. וחבל לבלות את הזמן בהבלי שווא.
התחושה האישית של הבגידה במי שגידלו, לחוד.
ההסבר לענין דרך הפסיקה ההלכתית, והצגתה כנובעת בשביל לכבד את מי שגידלו תוך נטיה מן האמת ההלכתית או הצדק והמוסר, לחוד.
וכל עירוב ביניהם הוא כזריעת כלאים, או זריית חול בעיני ההמון.
סך הכל נטען כאן שהוא לא "חכמי מרוקו" אלא חכם ממוצא מרוקאי שעיקר תורתו בישראל
בשביל הסך הכל הזה נשפך הרבה דיו והושקע עמל רב, כולל התפתלויות והסברים שונים ומשונים.
שוב, אין כאן שום זלזול אלא הצגת עובדות. ומי שלא נוח לו עם העובדות, צועק "זלזול".
שלש עובדות הבאת.
והפרשנות הסובייקטיבית זועקת מהצגתן.
עובדה היא עצם העובדה, אחת ושתים (התמנה ע"י הגרע"י, ולא חלק עליו בד"כ).
לא הרמז לסיבה ומסובב ע"י כריכתן.
הבנת הסיבה היא הפרשנות.
ועליה אנו דנים.
אכי"ר. וכן למר.
