מדוע רבני מרוקו חלקו על מרן השו"ע?

[משיב כהלכה]

כמו כן הגרש''מ נתן הסכמות לסידורי מרוקו הידועים ובכל אופן דרכו להלך בין הטיפות ידועה

הוא לא הלך בין הטיפות אלא קרא לבטל את הברכה על ההלל, דהיינו נקט צד מובהק.

 

[משיב כהלכה]

אלא שכל זה אינו ענין לנ"ד.
שהרי לדעת הגרע"י מנהג ירושלים זה, מחייב את כל בהכ"נ בירושלים 'החדשה', שכך נהגו בה הכל [זולת בהכ"נ אחת. ואפשר שדעת הגרע"י שגם היא צריכה לבטל מנהגה להשוותה לכלל העיר, ע' לשונו ביבי"א ח"ב סי' כה אות י (לגבי ברכת מעין שבע בפסח שחל בשבת): "שמאחר שרוב העיר נהגו שלא לאומרה, מה בכך אם יבטל מנהג כזה של בהכ"נ אחת להשוותה לכל בהכ"נ שבעיר, ולא יהיו כאגודות אגודות"].

יש בתי כנסת רבים בירושלים שמניחים תפילין במנחה של ת"ב ולא בשחרית, וכמנהג אבותינו. לכן מה שכתבת לא נגע ולא פגע.

 

[משיב כהלכה]

מן הראוי היה להסביר שהגר"ש עמאר ידיו רב לו בכל חלקי התורה, שוקד על דלתותיה מנעוריו ביגיעה גדולה, ולעשותו כמי שאינו נחשב כ'פוסק עצמאי' אלא רק כתלמיד של הגרע"י העונה אחריו מקודש מקודש, משל היה כדוגמת הראשל"צ הרב יצחק, הוא דבר תמוה בעיני

גם אני מסכים שידיו רב לו, והוא שוקד מנעוריו ביגיעה, אבל כל זה אינו קשור לעובדה שהחליט לבטל לגמרי את דעתו לדעת הרב עובדיה.

ואמנם בזכות זה זכה לקידום והתכבד במשרת הראשון לציון, אבל בעוד כמה דורות ספק גדול אם יזכרוהו, יען מעולם לא דרך בדרך חדשה בענין כלשהו.

 

[אסקופה הנדרסת לרגלי גדו"י]

אתם טוענים שמרן הבית יוסף לא רצה לבטל מנהג של קריאת התורה בברכה בי"ד - על אף שיש כאן ספק ברכה לבטלה ושאין מכאן ראיה למנהג שיש בו חשש איסור ופקפוק ועל כך תמהתי, האם אכן אין בספק ברכה לבטלה חשש איסור או פקפוק, וכתבתי שאפשר להרחיב בזה וביקשתי ברמיזה שתרחיב את הדיבור...

להיפך, מרן אמר שזה מנהג טוב, אלא שלא רצה לבטל מנהג הספרדים שסו"ס חששו לספק ברכות

באחד מספריו האחרונים דההגרש''מ יש התייחסות מפורטת למנהגי מרוקו כך שאין צורך להיכנס לפרשנויות כאלו ואחרות קחנו משם, ואגב יש שם התיייחסות לטיעון ה'חכם השכנזי' הידוע.

מצורף [כמדומה שכוונתך למ"ש בחלק ט']

 

[הצעיר בכהונה]

ואם הגרש"מ גר בירושלים, הרי לדעת הגרע"י עליו לנהוג להניח בשחרית. ומשלא עשה כן, הרי הוא חולק עליו בזה.

יותר מזה יש להעיר שלדעת הגרע״י זצ״ל יש בעיה של לא תתגודדו והגרשמ״ע אינו חושש לזה. בבית הכנסת שלו כולם מניחים והוא אינו מניח.
[ולדידי חזי לי שבבית כנסת שלא מניחים, אם יבוא אדם ויניח, שייך לא תתגודדו. אבל בבית כנסת שמניחים, אם אדם לא יניח, שייך פחות לא תתגודדו, כי ייתכן שאין לו תפלין, שלח אותם לבדיקה, שכח אותם איפשהו, יכול להיות שיש לו כאבי בטן, ועוד כל מיני סיבות לתלות בהן. אולי זה טעמו ונימוקו של הגרש״מ עמאר].

 

[משיב כהלכה]

בבית הכנסת שלו כולם מניחים

בתמונה רואים אדם משמאלו ללא טלית ותפילין.

 

[משיב כהלכה]

והגרשמ״ע אינו חושש לזה.

יתכן שפשט טלית ותפילין לאחר חזרת הש"ץ, בתחילת הקינות.

 

[הצעיר בכהונה]

יתכן שפשט טלית ותפילין לאחר חזרת הש"ץ, בתחילת הקינות.

אלה שמניחים תפלין בשחרית אומרים את הקינות אחר התפילה, וכולם חולצים את התפלין לפני הקינות.

 

[כאחד העם]

אלה שמניחים תפלין בשחרית אומרים את הקינות אחר התפילה, וכולם חולצים את התפלין לפני הקינות.

איני מבין מה אתה טוען, האם כוונתך שוודאי שהר' עמאר לא הניח תפילין, כי אם היה מניח לא היה חולצם עדיין

אבל מ"מ אני מכיר כמה שחולצים את התפילין לפני קריאה"ת
והטעם- שאומרים קינת "על היכלי" ו"ספדי והלילי", וכיון שלא אומרים קינות עם תפילין אז חולצים לפני קריאה"ת

ויתכן הוא- שגם הר' עמאר הניחם בשחרית וחלצם לפני קריאה"ת

אך עדיין זה לא נראה כן- כי א"כ לכה"פ היה נשאר עם טלית עד סוף התפילה [כמו שראיתי שעושים שחולצים התפילין לפני קיראה"ת אך נשארים עם טלית עד אחר עלינו לשבח] , ולכן נראה יותר שלא הניח כלל

 

[הצעיר בכהונה]

אגב, יש גם כמה עניינים בודדים נוספים שבהם ממשיך הגרש״מ עמאר בדרך אבותיו. כגון התפלות בימים הנוראים, שהוא מקפיד להתפלל כנוסח אבותיו במניין נפרד (בעבר היה מתפלל במניין של הרב משאש זצ״ל וצאצאיו עם רבי מאיר אלעזר עטיה ע״ה, ובשנים האחרונות ייסד לעצמו מניין בבית הארחה בבית וגן עם ר׳ חיים לוק) ולומר את הפיוטים במקומם ולא אחר החזרה, מנהג מצויין לדעת מרן הש״ע אבל לא לדעת מרן הגרע״י זצ״ל.

עוד מנהג אחר – אבל הפעם שאינו מתנגש ממש עם דעתו ההלכתית של הגרע״י זצ״ל – שהוא שומר על המסורת, הוא נוסח הנרות הללו בחנוכה, שהוא אומר את הנוסח הספרדי ולא עבר לנוסח האשכנזי (ע״פ מהרש״ל, עיין כה״ח סימן תרע״ו אות כח) שחדר לסידורים החדשים שמכנים את נוסחם "הספרדים ועדות המזרח". העיקר שיטענו שהמרוקאים הושפעו מהאשכנזים...
[אגב, בסידורים אי״מ ועבודת ה׳ מופיעים שני הנוסחים, כך שהנוסח הספרדי הוא הנוסח השני, וגם הנאמ״ן זצ״ל נהג לומר אותו].

אבל מסכים שבמגמה כללית, אלה בגדר יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל.
עם זאת, אנו מכבדים כל הרבנים, גם אלה ששומרים על מנהגי אבותיהם וגם אלה שנוטשים אותם, כשם שאנו מכבדים גם את הספרדים וגם את האשכנזים וגם את החסידים, וגם את המזרחי. (אז בעצם, למה משיח לא בא?)

 

[איתן]

ואמנם בזכות זה זכה לקידום והתכבד במשרת הראשון לציון, אבל בעוד כמה דורות ספק גדול אם יזכרוהו, יען מעולם לא דרך בדרך חדשה בענין כלשהו.

לאורך כל האשכול יש כאן דברים שנעים בין לשונות שהנפש היפה סולדת מהן, לבין הוצאת ש"ר על גדול בישראל.
כמתלהלה היורה זקים ואמר הלא משחק אני.
וכיון שכבר באו הדברים לכלל רמז עבה שמוטב לו לאותו גאון - אם רצונו יזכרוהו בעוד כמה דורות, כנראה מחפצו ומגמתו בענין משרתו הראשונה לציון - לשוב למנהגי מרוקו כשאיפת הרב הכותב כאן, ולחילופין 'ללכת בדרך חדשה' לכל הפחות 'בענין כלשהו',
דומה עלי כי חובת מחאה נדרשת כאן.

אכתוב את הדברים בהקצנה בכוונה תחילה (אך לא אוסיף על מה שנכתב), אולי יתעורר לב החרד לקדושת חכמי ישראל ועמלי התורה.

ובכן, הדברים התחילו בהערת אגב, שזכתה והיתה לה עדנה מופלגת בראשונה:

כהערת אגב,
למעשה הוא תלמידו של מרן רשכבה"ג זצ"ל ומונה על ידו... בדיוק כמו שמרן רשכבה"ג אינו מחכמי עיראק כך הגרשמ"ע אינו מחכמי מרוקו.

ולמי שלא הבין פשר שלש הנקודות, הנה בעל דברים מפרש כוונתו:

לכן הוא נחשב לתלמיד הגר"ע (ובזכות זה גם זכה להתקדם במעלות הרבנות, בימינו שהפוליטיקאים ממנים רבנים, והדירוג הפוליטי היחיד הוא עד כמה הוא צועד בדרכו של הגר"ע....) ואפילו אינו נספר במנין כדעה נוספת, כי פוסק כמותו תמיד.

ולשם התנצלות, כמובן שאין זה 'זלזול' שהרי לא היה זה ממניעים אישיים:

לא נראה שכוונתו ל"מניעים אישיים", זו זכותו לדבוק בשיטת הגר"ע ולבטל דעתו לגביו. וגם לא לכולם יש כח למלחמות.

אלא שנשזרים תמיד האזכורים של הטובות האישיות שקיבל, שהיו (כמובן, כמובן) רק 'כתוצאה' מכך.
ותמיד יש מקום לומר שכל זה היה חלק ממסעו להשפיע ולזכות את הרבים יותר.
או בכדי שיהיה לו די ממון לפרנסת אנשי ביתו, אבל לא לכבודו האישי חלילה.

זלזול? אנחנו? בגדול בתורה שיגע בתורה מנעוריו? לומר שהשוחד הטה את לבבו לכתוב ולהורות שלא כדת ושלא כהלכה? לא תהיה כזאת!!
אנחנו כותבים רק עובדות!
והעובדות הן שהוא אהב את שיטת הגרע"י, הלך והתמנה על ידו (מה שכמובן לא הוריד מהאהבה), זכה לקידום מטאורי, ואינו חולק עליו בספריו.
הקורא הנבוב אולי ימצא כאן איזה כבוד נשגב ונסתר שמוענק לאותו גדול.

ולגבי המנהגים, רק הערה קלה:

ומנהג שלא היה לו יסוד, כמו לומר "ה' מלך" קודם הטעימה מהלחם, שיש בזה הפסק גמור ונוסד ע"י בורים ועמי הארצות שבמקום לכוון אמרו זאת בפיהם, כנגד מנהג כזה יצא הגר"ש משאש בתוקף ועוז לבטלו. ולא הלך אחר הרגש (ומיותר לומר כמה ביזוי ת"ח יש בדבריך).

להגר"ש משאש יש היתר לצאת נגד המנהגים, כיון שהוא נוסד ע"י עמי הארצות.
ואדרבה זה מורה על חכמתו של הגר"ש שאינו 'הולך אחר הרגש'.

אבל הגר"ש עמאר, שעושה אותן פעולות בקשר למנהגים אחרים, אין לו זכות זו,
שהרי עצם הליכתו אחר הגרע"י אינה אלא ע"פ הרגש, כמו שיבואר.

ראשית, מהו "לא נספור אותו"? הלשון נשמעת כזלזול בכבודו, מה שבאתי לומר שאינו נחשב מחכמי מרוקו כי אין שום דבר שקושר אותו לשם מלבד מוצאו, הוא החליט להתבטל להגר"ע יוסף וזו זכותו המלאה, לפיכך גם לא נחשב כפוסק בפני עצמו.

שתי נ"מ חשובות מצא הכותב:
א) אינו נחשב מחכמי מרוקו (דומה שעיקר הנ"מ היא לתמונות בצלא דמהימנותא, שמופיע בכותרתם 'חכמי מרוקו', שמקומו לא יכירנו בהם. לכל היותר יוכל להשתבץ תחת הכותרת בתמונה השכנה 'חכמי ארץ ישראל').
ב) אינו נחשב כפוסק כפני עצמו. והיינו למנין 'רוב פוסקים' וכדומה. כך ע"פ הכרעת עיונו האישי של הגאון הכותב. והיינו באופנים שיהיה הוא לשון מאזנים בין חכמי דורנו, שאין להטות ההלכה כמותו, מחמת הנימוק הנ"ל.

אכן הלכתא גברוותא קא אשמען לן. וראוי הוא כל הטורח והראיות כדי להיטפל להן. דלא תיפוק מיניה חורבא ח"ו בענין תמונות הסוכה או לשון המאזנים.

אתה יכול להגדיר את זה במילים הכי יפות שתמצא, אך בסיכומו של דבר הוא התבטל לרב עובדיה, דעתו כדעתו, אין לו שיטת פסיקה משלו, אין לו חידושים מיוחדים, וכמובן שאין לו שום קשר למרוקו למעט מוצאו וסגנון תפילתו.

כתב שו"ת בן כמה חלקים. אבל כנראה שאין שם חידושים כלל.
ואם יש - אינם מיוחדים.
והגדרת ה'מיוחדות' כמובן שמורה לעת מצוא אצל הכותב.
כה לחי!

וכשהעירו אזן הכותב הנכתב לגבי איזה מנהג, שביטולו היה מחמת שאינו ברור:

בנוגע לדיון (המכובד) בשיטתו של הרב עמאר על ענין מנהגי מרוקו
מצו"ב קטע מתוך ספרו שו"ת שמע שלמה ח"ח או"ח סי"ג,
בו הוא דן לגבי ברכת הדלקת נרות בע"ש, ומכריע שם, שהיות ואין המנהג ברור, יש לילך אחר דעת השו"ע
בלי להכנס לנידונים - האם המנהג ברור או לא, האם דעת השו"ע היא לברך לפני או אחרי,
מוכח מכאן שדעתו לילך אחר המנהג מלבד היכא שאין הדבר ברור, דהדרינן לדעת השו"ע (ולא בהכרח לדעת הגרע"י)

הצג קובץ מצורף 6086

היה המענה:

אדרבה, לא זאת בלבד שהלך אחר הגר"ע יוסף (כפי שכתבתי שאינו נוטה ממנו ימין ושמאל), אלא גם כתב שאין המנהג ברור, כאשר למעשה המנהג הרווח במרוקו היה להדליק לפני הברכה (למרות שהיו בזה כמה מנהגים). דהיינו עשה כל שביכולתו לשכנע לשנות המנהג, ההיפך הגמור מדרכו של מרן הגר"ש משאש שטרח לחזק ולאמץ כל מנהג ומנהג (למעט מיעוטא דמיעוטא מהמנהגים שנגדו את ההלכה).

היינו: , המנהג באמת רווח. אין זו אלא אשמתו של הגר"ש שלא טרח לבדוק מה הוא המנהג הרווח.

בעיניו המנהג לא ברור, כיוון שזו מעידה כך וזו מעידה כך. הוא לא טרח לבדוק מהו המנהג הרווח, והסתפק בזה.

זאת למרות דבריו המפורשים שלפני עשרות שנים בדק ושאל לזקנות וכו'.
אבל כנראה לא היה זה מבדק הגון וראוי לפי אמות המידה המחמירות של הכותב, על כן חוסר טרחה מצא בזה, וטעמו נימוקו עמו, כמובן.
אם המטרה סומנה מראש ללכת בדרכי הגרע"י, לא היתה בדיקה זו אלא מן השפה ולחוץ. ואם תרצה אמור: כדי להוציא את מסקנת שינוי המנהג.
וכל זה לא כפי המשתמע מדברי הגר"ש עמאר עצמו, אלא כפי שגילה לנו הרב הכותב בעומק עיונו כי רב.
וברוך שמסר עולמו לשומרים.

הגרש"מ עמאר ברוחב בינתו אהב את משנתו ההלכתית של הגר"ע יוסף, והלך אחריו. זו זכותו המלאה!

אכן, זכות מלאה 'לאהוב' את המשנה ההלכתית.
בדק בעיונו והחליט שהיא דרך נכונה? יגע בדרכי הפסיקה והכריע כדעת הגרע"י? ודאי שלא.
רק רגש אהבה שנו כאן.
עם פרגון מלא של 'זכות מלאה'.

וכמובן אין לשכוח את הנימוק המרכזי שחוזר בכל הודעה:

וגם בזכות זה זכה לקידום מטאורי, כאשר אחרים כמו הגר"א אברז'ל שליט"א נתקעו ולא מונו למשרת הראשון לציון (בקושי מונה לראב"ד בירושלים), מחמת שחלקו על הגר"ע יוסף בכמה הלכות.

ואחר - השאלת המיתממת:

מה רע בזה?

וכי תגישו עוור ופסח - אין רע.
הקריבהו נא לפחתך (ואמור כן על הגר"ש משאש שאולי בזכות קידומו מארץ העמים לכהן כרבה של ירושלים הסכים עם הגרע"י באיזה ענין), הירצך? או הישא פניך?

ושורת המחץ: לא יועיל לו להגר"ש עמאר להיות פוסח על שתי הסעיפים:

אבל אי אפשר לתפוס את החבל בשתי קצוותיו. גם ללכת כמו הגר"ע יוסף, וגם להימנות על חכמי מרוקו. יתכבד נא בדרך שבחר בה ויערב לו.

בחר הוא הגר"ש את בחירותיו הפוליטיות שבחר.
יוכל להתכבד בבחירתו, אך ישא נא בתוצאותיה:
אנו לא נצביע למפלגת מרוקו שבראשותו, כי לפי האמת שייך הוא למפלגת יוסף.

וכל זה כמובן בלי שמץ של זלזול בת"ח חלילה.
עטרה הוא הגר"ש לראשנו.
רק כתבנו עובדות בשטח.

ורוח הקדש מצווחת: אל תגעו במשיחי, ובנביאי אל תרעו.
ודרך דרש אמרו: אל תעשו עצמכם כרעים וידידים שלהם.

 

[ידידיה]

לאורך כל האשכול יש כאן דברים שנעים בין לשונות שהנפש היפה סולדת מהן, לבין הוצאת ש"ר על גדול בישראל.
כמתלהלה היורה זקים ואמר הלא משחק אני.
וכיון שכבר באו הדברים לכלל רמז עבה שמוטב לו לאותו גאון - אם רצונו יזכרוהו בעוד כמה דורות, כנראה מחפצו ומגמתו בענין משרתו הראשונה לציון - לשוב למנהגי מרוקו כשאיפת הרב הכותב כאן, ולחילופין 'ללכת בדרך חדשה' לכל הפחות 'בענין כלשהו',
דומה עלי כי חובת מחאה נדרשת כאן.

אכתוב את הדברים בהקצנה בכוונה תחילה (אך לא אוסיף על מה שנכתב), אולי יתעורר לב החרד לקדושת חכמי ישראל ועמלי התורה.

ובכן, הדברים התחילו בהערת אגב, שזכתה והיתה לה עדנה מופלגת בראשונה:

ולמי שלא הבין פשר שלש הנקודות, הנה בעל דברים מפרש כוונתו:

ולשם התנצלות, כמובן שאין זה 'זלזול' שהרי לא היה זה ממניעים אישיים:

אלא שנשזרים תמיד האזכורים של הטובות האישיות שקיבל, שהיו (כמובן, כמובן) רק 'כתוצאה' מכך.
ותמיד יש מקום לומר שכל זה היה חלק ממסעו להשפיע ולזכות את הרבים יותר.
או בכדי שיהיה לו די ממון לפרנסת אנשי ביתו, אבל לא לכבודו האישי חלילה.

זלזול? אנחנו? בגדול בתורה שיגע בתורה מנעוריו? לומר שהשוחד הטה את לבבו לכתוב ולהורות שלא כדת ושלא כהלכה? לא תהיה כזאת!!
אנחנו כותבים רק עובדות!
והעובדות הן שהוא אהב את שיטת הגרע"י, הלך והתמנה על ידו (מה שכמובן לא הוריד מהאהבה), זכה לקידום מטאורי, ואינו חולק עליו בספריו.
הקורא הנבוב אולי ימצא כאן איזה כבוד נשגב ונסתר שמוענק לאותו גדול.

ולגבי המנהגים, רק הערה קלה:

להגר"ש משאש יש היתר לצאת נגד המנהגים, כיון שהוא נוסד ע"י עמי הארצות.
ואדרבה זה מורה על חכמתו של הגר"ש שאינו 'הולך אחר הרגש'.

אבל הגר"ש עמאר, שעושה אותן פעולות בקשר למנהגים אחרים, אין לו זכות זו,
שהרי עצם הליכתו אחר הגרע"י אינה אלא ע"פ הרגש, כמו שיבואר.

שתי נ"מ חשובות מצא הכותב:
א) אינו נחשב מחכמי מרוקו (דומה שעיקר הנ"מ היא לתמונות בצלא דמהימנותא, שמופיע בכותרתם 'חכמי מרוקו', שמקומו לא יכירנו בהם. לכל היותר יוכל להשתבץ תחת הכותרת בתמונה השכנה 'חכמי ארץ ישראל').
ב) אינו נחשב כפוסק כפני עצמו. והיינו למנין 'רוב פוסקים' וכדומה. כך ע"פ הכרעת עיונו האישי של הגאון הכותב. והיינו באופנים שיהיה הוא לשון מאזנים בין חכמי דורנו, שאין להטות ההלכה כמותו, מחמת הנימוק הנ"ל.

אכן הלכתא גברוותא קא אשמען לן. וראוי הוא כל הטורח והראיות כדי להיטפל להן. דלא תיפוק מיניה חורבא ח"ו בענין תמונות הסוכה או לשון המאזנים.


כתב שו"ת בן כמה חלקים. אבל כנראה שאין שם חידושים כלל.
ואם יש - אינם מיוחדים.
והגדרת ה'מיוחדות' כמובן שמורה לעת מצוא אצל הכותב.
כה לחי!

וכשהעירו אזן הכותב הנכתב לגבי איזה מנהג, שביטולו היה מחמת שאינו ברור:

היה המענה:

היינו: , המנהג באמת רווח. אין זו אלא אשמתו של הגר"ש שלא טרח לבדוק מה הוא המנהג הרווח.

זאת למרות דבריו המפורשים שלפני עשרות שנים בדק ושאל לזקנות וכו'.
אבל כנראה לא היה זה מבדק הגון וראוי לפי אמות המידה המחמירות של הכותב, על כן חוסר טרחה מצא בזה, וטעמו נימוקו עמו, כמובן.
אם המטרה סומנה מראש ללכת בדרכי הגרע"י, לא היתה בדיקה זו אלא מן השפה ולחוץ. ואם תרצה אמור: כדי להוציא את מסקנת שינוי המנהג.
וכל זה לא כפי המשתמע מדברי הגר"ש עמאר עצמו, אלא כפי שגילה לנו הרב הכותב בעומק עיונו כי רב.
וברוך שמסר עולמו לשומרים.


אכן, זכות מלאה 'לאהוב' את המשנה ההלכתית.
בדק בעיונו והחליט שהיא דרך נכונה? יגע בדרכי הפסיקה והכריע כדעת הגרע"י? ודאי שלא.
רק רגש אהבה שנו כאן.
עם פרגון מלא של 'זכות מלאה'.

וכמובן אין לשכוח את הנימוק המרכזי שחוזר בכל הודעה:

ואחר - השאלת המיתממת:

וכי תגישו עוור ופסח - אין רע.
הקריבהו נא לפחתך (ואמור כן על הגר"ש משאש שאולי בזכות קידומו מארץ העמים לכהן כרבה של ירושלים הסכים עם הגרע"י באיזה ענין), הירצך? או הישא פניך?

ושורת המחץ: לא יועיל לו להגר"ש עמאר להיות פוסח על שתי הסעיפים:

בחר הוא הגר"ש את בחירותיו הפוליטיות שבחר.
יוכל להתכבד בבחירתו, אך ישא נא בתוצאותיה:
אנו לא נצביע למפלגת מרוקו שבראשותו, כי לפי האמת שייך הוא למפלגת יוסף.

וכל זה כמובן בלי שמץ של זלזול בת"ח חלילה.
עטרה הוא הגר"ש לראשנו.
רק כתבנו עובדות בשטח.

ורוח הקדש מצווחת: אל תגעו במשיחי, ובנביאי אל תרעו.
ודרך דרש אמרו: אל תעשו עצמכם כרעים וידידים שלהם.

אמת לאמיתה.

 

[אסקופה הנדרסת לרגלי גדו"י]

לאורך כל האשכול יש כאן דברים שנעים בין לשונות שהנפש היפה סולדת מהן, לבין הוצאת ש"ר על גדול בישראל.
כמתלהלה היורה זקים ואמר הלא משחק אני.
וכיון שכבר באו הדברים לכלל רמז עבה שמוטב לו לאותו גאון - אם רצונו יזכרוהו בעוד כמה דורות, כנראה מחפצו ומגמתו בענין משרתו הראשונה לציון - לשוב למנהגי מרוקו כשאיפת הרב הכותב כאן, ולחילופין 'ללכת בדרך חדשה' לכל הפחות 'בענין כלשהו',
דומה עלי כי חובת מחאה נדרשת כאן.

אכתוב את הדברים בהקצנה בכוונה תחילה (אך לא אוסיף על מה שנכתב), אולי יתעורר לב החרד לקדושת חכמי ישראל ועמלי התורה.

ובכן, הדברים התחילו בהערת אגב, שזכתה והיתה לה עדנה מופלגת בראשונה:

ולמי שלא הבין פשר שלש הנקודות, הנה בעל דברים מפרש כוונתו:

ולשם התנצלות, כמובן שאין זה 'זלזול' שהרי לא היה זה ממניעים אישיים:

אלא שנשזרים תמיד האזכורים של הטובות האישיות שקיבל, שהיו (כמובן, כמובן) רק 'כתוצאה' מכך.
ותמיד יש מקום לומר שכל זה היה חלק ממסעו להשפיע ולזכות את הרבים יותר.
או בכדי שיהיה לו די ממון לפרנסת אנשי ביתו, אבל לא לכבודו האישי חלילה.

זלזול? אנחנו? בגדול בתורה שיגע בתורה מנעוריו? לומר שהשוחד הטה את לבבו לכתוב ולהורות שלא כדת ושלא כהלכה? לא תהיה כזאת!!
אנחנו כותבים רק עובדות!
והעובדות הן שהוא אהב את שיטת הגרע"י, הלך והתמנה על ידו (מה שכמובן לא הוריד מהאהבה), זכה לקידום מטאורי, ואינו חולק עליו בספריו.
הקורא הנבוב אולי ימצא כאן איזה כבוד נשגב ונסתר שמוענק לאותו גדול.

ולגבי המנהגים, רק הערה קלה:

להגר"ש משאש יש היתר לצאת נגד המנהגים, כיון שהוא נוסד ע"י עמי הארצות.
ואדרבה זה מורה על חכמתו של הגר"ש שאינו 'הולך אחר הרגש'.

אבל הגר"ש עמאר, שעושה אותן פעולות בקשר למנהגים אחרים, אין לו זכות זו,
שהרי עצם הליכתו אחר הגרע"י אינה אלא ע"פ הרגש, כמו שיבואר.

שתי נ"מ חשובות מצא הכותב:
א) אינו נחשב מחכמי מרוקו (דומה שעיקר הנ"מ היא לתמונות בצלא דמהימנותא, שמופיע בכותרתם 'חכמי מרוקו', שמקומו לא יכירנו בהם. לכל היותר יוכל להשתבץ תחת הכותרת בתמונה השכנה 'חכמי ארץ ישראל').
ב) אינו נחשב כפוסק כפני עצמו. והיינו למנין 'רוב פוסקים' וכדומה. כך ע"פ הכרעת עיונו האישי של הגאון הכותב. והיינו באופנים שיהיה הוא לשון מאזנים בין חכמי דורנו, שאין להטות ההלכה כמותו, מחמת הנימוק הנ"ל.

אכן הלכתא גברוותא קא אשמען לן. וראוי הוא כל הטורח והראיות כדי להיטפל להן. דלא תיפוק מיניה חורבא ח"ו בענין תמונות הסוכה או לשון המאזנים.


כתב שו"ת בן כמה חלקים. אבל כנראה שאין שם חידושים כלל.
ואם יש - אינם מיוחדים.
והגדרת ה'מיוחדות' כמובן שמורה לעת מצוא אצל הכותב.
כה לחי!

וכשהעירו אזן הכותב הנכתב לגבי איזה מנהג, שביטולו היה מחמת שאינו ברור:

היה המענה:

היינו: , המנהג באמת רווח. אין זו אלא אשמתו של הגר"ש שלא טרח לבדוק מה הוא המנהג הרווח.

זאת למרות דבריו המפורשים שלפני עשרות שנים בדק ושאל לזקנות וכו'.
אבל כנראה לא היה זה מבדק הגון וראוי לפי אמות המידה המחמירות של הכותב, על כן חוסר טרחה מצא בזה, וטעמו נימוקו עמו, כמובן.
אם המטרה סומנה מראש ללכת בדרכי הגרע"י, לא היתה בדיקה זו אלא מן השפה ולחוץ. ואם תרצה אמור: כדי להוציא את מסקנת שינוי המנהג.
וכל זה לא כפי המשתמע מדברי הגר"ש עמאר עצמו, אלא כפי שגילה לנו הרב הכותב בעומק עיונו כי רב.
וברוך שמסר עולמו לשומרים.


אכן, זכות מלאה 'לאהוב' את המשנה ההלכתית.
בדק בעיונו והחליט שהיא דרך נכונה? יגע בדרכי הפסיקה והכריע כדעת הגרע"י? ודאי שלא.
רק רגש אהבה שנו כאן.
עם פרגון מלא של 'זכות מלאה'.

וכמובן אין לשכוח את הנימוק המרכזי שחוזר בכל הודעה:

ואחר - השאלת המיתממת:

וכי תגישו עוור ופסח - אין רע.
הקריבהו נא לפחתך (ואמור כן על הגר"ש משאש שאולי בזכות קידומו מארץ העמים לכהן כרבה של ירושלים הסכים עם הגרע"י באיזה ענין), הירצך? או הישא פניך?

ושורת המחץ: לא יועיל לו להגר"ש עמאר להיות פוסח על שתי הסעיפים:

בחר הוא הגר"ש את בחירותיו הפוליטיות שבחר.
יוכל להתכבד בבחירתו, אך ישא נא בתוצאותיה:
אנו לא נצביע למפלגת מרוקו שבראשותו, כי לפי האמת שייך הוא למפלגת יוסף.

וכל זה כמובן בלי שמץ של זלזול בת"ח חלילה.
עטרה הוא הגר"ש לראשנו.
רק כתבנו עובדות בשטח.

ורוח הקדש מצווחת: אל תגעו במשיחי, ובנביאי אל תרעו.
ודרך דרש אמרו: אל תעשו עצמכם כרעים וידידים שלהם.

אילו לא קם פורום זה אלא בשביל רבינו @איתן דיינו

 

[רק תורה]

אילו לא קם פורום זה אלא בשביל רבינו @איתן דיינו

כולם יודעים שמרן הטיל "משמעת" הלכתית והנהגתית וזיכה את מי שחלק בדקות איכות בלוויין.

להציג כאילו תלמידי מרן הגר"ע חלקו על הרב עובדיה והכל היה בסדר הרי זהו שקר מוחלט ועיוות המציאות באופן מחפיר ועוול משווע להמוני תלמידי חכמים ותלמידיהם. ההיפך הוא הנכון, גם מי שהלך בדרכו עלול היה לזכות לקיתון של רותחין בגין סטיה כזו או אחרת. בר מינן.

באוזנינו שמענו את מרן זצ"ל מזכיר שהביא את הרב משאש כסוג של טיעון בעידנא של ריתחא אודות מחלוקת הלכתית, והחרה החזיק אחריו בנו מרן הראש"ל הגר"י שליט"א בהרבה הזדמנויות.

כן באוזנינו שמענו את מרן בוכה בסוף ימיו בנוגע לבחירות הרב הראשי על הגר"ש "למה יבגוד בי" ומשום שגידל אותו... ואין החי יכול להכחיש את החי. וחבל לבלות את הזמן בהבלי שווא.

 

[במערבא אמרי]

בתמונה רואים אדם משמאלו ללא טלית ותפילין.

יתכן שפשט טלית ותפילין לאחר חזרת הש"ץ, בתחילת הקינות.

אלה שמניחים תפלין בשחרית אומרים את הקינות אחר התפילה, וכולם חולצים את התפלין לפני הקינות.

יעיוין ברשימות שיעורים מהגר"מ צדקה שליט"א [הובאו באוצר גליונות פרשת דברים באשכול הסמוך]


ומבואר כי גם הנוהגים להניח תפילין בשחרית, נהג הגר"י צדקה זצ"ל לחולצם בשעת קריאת התורה.
וא"ש מנהג הגרשמ"ע שליט"א, אא"כ יוכח שאינו מניח כלל ולא רק בשעת קריאת התורה

שו"ר שהקדימני הרב @כאחד העם

 

[משיב כהלכה]

וכיון שכבר באו הדברים לכלל רמז עבה שמוטב לו לאותו גאון - אם רצונו יזכרוהו בעוד כמה דורות, כנראה מחפצו ומגמתו בענין משרתו הראשונה לציון - לשוב למנהגי מרוקו כשאיפת הרב הכותב כאן, ולחילופין 'ללכת בדרך חדשה' לכל הפחות 'בענין כלשהו',
דומה עלי כי חובת מחאה נדרשת כאן.

זה לא ענין של מה עדיף לו, אלא ענין של מציאות. מבחינת "מה עדיף" הוא כבר בחר להיות ראשון לציון.

 

[רק תורה]

יעיוין ברשימות שיעורים מהגר"מ צדקה שליט"א [הובאו באוצר גליונות פרשת דברים באשכול הסמוך]
הצג קובץ מצורף 8722

ומבואר כי גם הנוהגים להניח תפילין בשחרית, נהג הגר"י צדקה זצ"ל לחולצם בשעת קריאת התורה.
וא"ש מנהג הגרשמ"ע שליט"א, אא"כ יוכח שאינו מניח כלל ולא רק בשעת קריאת התורה

הסרט המלא נמצא באתר תורה בוקס ושם רואים שהוא מתפלל בלי תפילין
הנה הקישור

 

[רק תורה]

ולמי שלא הבין פשר שלש הנקודות, הנה בעל דברים מפרש כוונתו:

אינו בעל הדברים אלא הרב הגאון ר' @משיב כהלכה

 

[משיב כהלכה]

ולמי שלא הבין פשר שלש הנקודות, הנה בעל דברים מפרש כוונתו

אין מה לפרש כאן, המציאות העגומה במדינת ישראל 2025 היא שכדי להתמנות לרב עיר / דיין ועל אחת כמה וכמה ראשון לציון, עליך לבטל דעתך לגמרי לרב עובדיה, גם אם עלה בידך להסיק אחרת ממנו.

והנה הרב יצחק יוסף מצהיר מעל כל במה שאע"פ שלעיתים לא נראים לו דברי אביו או שיש לו קושיות, הרי הוא מבטל דעתו בפני אביו.

אבל רבנים אחרים, מי פתי יאמין לכך שמעולם לא עלה בידם באף סוגיה הלכתית לחלוק על הרב עובדיה?

אלא מאי, רצו לחלוק וכבשו דעתם!

ועל זה כתב הגאון רבי חנן אפללו שליט"א מח"ס שו"ת אשר חנן י' חלקים ועוד:

"וקרובים אנו בדורנו כמעט לבאר שחת, שאף הת"ח והרבנים המפורסמים בשמותיהם אין אצלם מידת האמת, ומי שאינו בשיטתם ובקו ההלכה שלהם זה בעיניהם פחיתות וחסרון, ואותו הת"ח כבר אינו רב או הרה"ג, אלא ערב רב, אבל מי שהוא משיטתם, אפי' איזה מאסף בספרו, ששום צל של עיון וחידוש אין בו, רק שמעתיק שמועה וסברא מאחד לשני או דרשן פה מפיק מרגליות אבל רחוק מאוד מהוראה, ק"ו שאין לו יד ורגל באבן העזר וחושן משפט, בכל אופן יקרא "הגאון" ואפילו "הגאון הגדול" משום שהוא כותב ואומר שההלכה כך וכך וכאותם הרבנים והספרים המפורסמים, והצביעות הזו חוגגת.

וידעתי מכמה ת"ח שלמדו היטב את הסוגיא ויצא להם להיתרא, אך הם מפחדים להעלות את האמת על הכתב, בכדי שהשולטים עלינו לא "יקטלגו" אותם כאשר מאיימים השכם והערב שלא יתנו שום משרה לאיש החולק עליהם בהלכה, ק"ו שעלולים לצאת עליו בריש גלי לפני כלל העם שרובו עמי הארצות ובכך יהיה מסומן כדמות שלילית, ולכן הם מעדיפים לשתוק ולהיראות כביכול הם משלהם, על מנת שיקבלו מתי שהוא משרות רבניות וכיו"ב.

ועל זה התורה חוגרת שק, גם על בעלי הזרוע וגם על הפחדנים, שיש מי שחושב שהוא הבעלים על התורה ושוכח שכתר תורה הוא לכולם, ומה שהשותקים לא מוציאים דעתם מפחד השולטים היא צביעות עצומה ומכירת התורה בזול, אי נמי שעוברים על אזהרת הכתוב "לא תגורו מפני איש" דלא תכסו דבריכם מפני פחד איש (סנהדרין ח.), והוא בבחינת שלא תאמר מתירא אני פלוני שמא יהרוג את פני או שמא ידליק את גדישי (ספרי דברים פסקא יז).

ואם באנו להכחיד האמת מפני היראה ואפי' לגדולים מאיתנו כ... זצ"ל, לא נמצא ידינו ורגלינו לעמוד בבית המדרש, ונסגור הספרים ונפתח רק את ספרי הקיצורים, כי אין טעם להמשיך ללמוד וללמד ולחדש דבר, כי הכל כבר נכתב ונפסק ואסור להרהר ולסתור. ובזה יהיה כל הדור הבא בלא דעה אלא כרובוטים, וחלילה לנו מעשות זאת, רק שמחובתנו להשיג בדרך כבוד והתנצלות".

 

[משיב כהלכה]

זלזול? אנחנו? בגדול בתורה שיגע בתורה מנעוריו? לומר שהשוחד הטה את לבבו לכתוב ולהורות שלא כדת ושלא כהלכה? לא תהיה כזאת!!

שוב, אין כאן שום זלזול אלא הצגת עובדות. ומי שלא נוח לו עם העובדות, צועק "זלזול".

העובדות הן:

1. מעולם לא חלק בספריו על הרב עובדיה, ואדרבה קרא לבטל מנהגי מרוקו כמו ברכה על ההלל בר"ח.

2. הוקפץ מדיין בצפת לדיין במקומות נוספים, משם לרבה של תל אביב ומשם לראשון לציון, לאחר מכן קיבל את רבנות ירושלים שהוד קדומים חופף עליה מאז שימש בה רבי שלום משאש זצוק"ל שלהבדיל מהרב עמאר, עמד בעוז ותוקף על כל מנהגי מרוקו ועם כל אהבתו לרב עובדיה לא נמנע מלחלוק עליו עשרות פעמים.