מס' מאיר עיני ישראל עמ' 442-444 :
תלמידו של הגה״צ, מוהר״ר אליהו לאפיאן זצ״ל, כותב ("לב אליהו", מתולדותיו שבריש ח"א, עמ' 31):
פעם בחג הסוכות היינו מסובים בסוכתו, וכיבד אותנו רבנו בעוגות ותה.
פתח אחד מבין המסובים במכוון, ובירך בקול רם ברכת שהכל על התה, ואח״כ ברכת בורא מיני מזונות. כמובן שנעשה רעש בין הנוכחים ושאלו אותו ע״ז, שהלא ברכת מזונות קודמת לברכת שהכל?
ענה הלה, כי יש לו ספק האם התה טפל לעוגה ואז אין צריך לברך עליו ולכן נהג כפי שנהג, וכפי שפסק כך ב"משנה ברורה", שאם יש לו ספק אם ברכת מזונות תפטור את ברכת שהכל או לא וכדומה, יעשה מקודם ברכת שהכל כדי לצאת מידי ספק.
כמובן וכרגיל אצל מסיבה של ת״ח שהיו שם, התחיל ויכוח ער, האם התה טפל לעוגה או לא, זה אומר בכה וזה אומר בכה, ואחרים עשו פשרה שבאמת תלוי לגבי השותה, אם תאב לשתות או לא וכו׳ וכו׳.
רבנו אליהו לאפיאן זצ״ל - כדרכו בקודש - לא השתתף כלל בויכוח ושתק. לאחר שנרגעו הרוחות, פנה אל המסובים ואמר: אספר לכם עובדא דהוי בדידי, שהייתי פעם אצל החפץ חיים זצ"ל, וכיבד אותי בעוגה ותה, והייתי גם ג"כ מהסס אם לברך על התה או לא. הח"ח הרגיש בדבר ואמר לי:
"אני רואה שאתם מסתפקים בדבר. העצה היא לאכול קצת עוגה ביחד עם שתיית התה בראשונה וכן באחרונה, וא"צ לברך על התה, כמו בפת בספק דברים הבאים בתוך הסעודה".
כמובן שדברים אלו פגעו בנו כרעם ביום בהיר ונעשה רעש גדול. ראשית, כי לא נמצא במשנ"ב זכר לדבר זה, שמזונות יהיו כמו פת בכה"ג. וגם התווכחו שאין הסברא נותנת כן וכו' וכו', אבל מרן ז"ל חזר לשתיקתו ולא יכלו להציל ממנו יותר לא דבר ולא חצי דבר, וכך הלכנו.
כשש או שבע שנים(!) לאחר סוכות הנ"ל, נזדמן שוב אחד מבין המסובים אז בסוכתו - לכפר חסידים, ויאמר לו מרן ז"ל בזה"ל:
ראיתי את החפץ חיים ז"ל בחלום הלילה, וחזא בי בישות (כלומר: בפנים זועפות), ויאמר אלי: "למה אתם אומרים בשמי הלכות?!..." וסיים מרן ז"ל ואמר:
אני חושב, כי כוונתו היתה על ההלכה שאמרתי לכם בסוכה אז עם העוגה והתה...
תלמידו של הגה״צ, מוהר״ר אליהו לאפיאן זצ״ל, כותב ("לב אליהו", מתולדותיו שבריש ח"א, עמ' 31):
פעם בחג הסוכות היינו מסובים בסוכתו, וכיבד אותנו רבנו בעוגות ותה.
פתח אחד מבין המסובים במכוון, ובירך בקול רם ברכת שהכל על התה, ואח״כ ברכת בורא מיני מזונות. כמובן שנעשה רעש בין הנוכחים ושאלו אותו ע״ז, שהלא ברכת מזונות קודמת לברכת שהכל?
ענה הלה, כי יש לו ספק האם התה טפל לעוגה ואז אין צריך לברך עליו ולכן נהג כפי שנהג, וכפי שפסק כך ב"משנה ברורה", שאם יש לו ספק אם ברכת מזונות תפטור את ברכת שהכל או לא וכדומה, יעשה מקודם ברכת שהכל כדי לצאת מידי ספק.
כמובן וכרגיל אצל מסיבה של ת״ח שהיו שם, התחיל ויכוח ער, האם התה טפל לעוגה או לא, זה אומר בכה וזה אומר בכה, ואחרים עשו פשרה שבאמת תלוי לגבי השותה, אם תאב לשתות או לא וכו׳ וכו׳.
רבנו אליהו לאפיאן זצ״ל - כדרכו בקודש - לא השתתף כלל בויכוח ושתק. לאחר שנרגעו הרוחות, פנה אל המסובים ואמר: אספר לכם עובדא דהוי בדידי, שהייתי פעם אצל החפץ חיים זצ"ל, וכיבד אותי בעוגה ותה, והייתי גם ג"כ מהסס אם לברך על התה או לא. הח"ח הרגיש בדבר ואמר לי:
"אני רואה שאתם מסתפקים בדבר. העצה היא לאכול קצת עוגה ביחד עם שתיית התה בראשונה וכן באחרונה, וא"צ לברך על התה, כמו בפת בספק דברים הבאים בתוך הסעודה".
כמובן שדברים אלו פגעו בנו כרעם ביום בהיר ונעשה רעש גדול. ראשית, כי לא נמצא במשנ"ב זכר לדבר זה, שמזונות יהיו כמו פת בכה"ג. וגם התווכחו שאין הסברא נותנת כן וכו' וכו', אבל מרן ז"ל חזר לשתיקתו ולא יכלו להציל ממנו יותר לא דבר ולא חצי דבר, וכך הלכנו.
כשש או שבע שנים(!) לאחר סוכות הנ"ל, נזדמן שוב אחד מבין המסובים אז בסוכתו - לכפר חסידים, ויאמר לו מרן ז"ל בזה"ל:
ראיתי את החפץ חיים ז"ל בחלום הלילה, וחזא בי בישות (כלומר: בפנים זועפות), ויאמר אלי: "למה אתם אומרים בשמי הלכות?!..." וסיים מרן ז"ל ואמר:
אני חושב, כי כוונתו היתה על ההלכה שאמרתי לכם בסוכה אז עם העוגה והתה...
