שמעון טרבלסי
חבר בכיר
- הצטרף
- 21/4/25
- הודעות
- 2,355
משא ומתן בדברי בעל ה'ילקוט יוסף' שליט"א (2)
- יוזם האשכול כהן
- תאריך התחלה
- סטטוס
לא תסור זה לא מצוה מהתורה?
שאלת תם.
מחלוקת ראשונים.
האם יש ראיה 'להיפך'? הוא כותב 'ומשיג' שהביא ראיות לדבריו. לא דובים ולא יער.
זוכר את הויכוח על הרי"ף שכתב 'דכתיב'. שם טענת שזה לא מוכרח.
אני מוכן להתפשר על זה ששניהם מורים על דאוריתא...
אבל צריך למחוק כמה עמודים שם בילקוט יוסף שאין שום ראיה. לכתוב רק את הראיה הזו, ולכתוב שלפ"ז גם דעת הרי"ף שהוא דאוריתא, וא"כ אילו מרן היה 'עומד על הדברים' לא היה פוסק דרבנן, וממילא אפשר לומר לקיים מצות 'עשה'.
לתפוס את החבל בשתי קצותיו - לא אפשרי.
לדעת התוס' בברכות כ' ע"ב - מצינו.
כהנא דמסייע
חבר מוביל
- הצטרף
- 27/3/25
- הודעות
- 1,836
ועיין במש''כ בזה. כאן:
ולפי האמור, יש לעיין במה שנהגו רבים משלומי אמוני ישראל (כן מודפס בסידורים בנוסח עדות המזרח, וכן בנוסח אשכנז, וספרד) לומר בנוסח "לשם יחוד" או "הנני מוכן ומזומן" לקיים "מצות עשה", והלא לדעת השולחן ערך שאנו הולכים אחר הוראותיו אין מצות עשה מן התורה לספור ספירת העומר בזמן הזה.
ונראה לענ''ד, שהמנהג שנהגו ישראל מקדמת דנא יש לו על מה שיסמוך, שהרי מעיקרא מצינו שב' עמודי הוראה הרמב''ם והרי''ף, ועמהם חבל גאונים וראשונים (רב אחאי גאון, רבינו ישעיה, המאירי, ועוד רבים ועצומים עמהם) שמצות ספירת העומר בזמן הזה מן התורה, ואף הר''ן שהוא מרא דשמעתתא שעליו נסמך מרן הב''י סותר את עצמו בסוף מסכת סוכה, ודעת רבינו ירוחם והרמ''ה דמכל מקום ספירת הימים היא מן התורה בזמן הזה, וכן סברו מארי דרזין וכמו שכתב הרש''ש (נהר שלום לב ע''א) "וענין ברכת העומר לבני חוץ לארץ ודאי צריך לומר אחר ערבית כשאר לילות, כי אין לה שייכות עם הסדר בלילה זו לבני חו"ל, כי מצות ספירת העומר היא מצות עשה דאורייתא".
אלא שלא זו בלבד, אלא גם לדעת השולחן ערוך שנמשך אחר דעת הסוברים דספיה'ע בזה''ז דרבנן אכתי שפיר למיעבד הכי, כפי שראיתי בספר הליכות שלמה למרן הגרש''ז אוירבאך (תפלה עמ' רה) שדן בנדון דידן וס''ל שאין לשנות הנוסח כלל וטעמו משום דהלשון "מצות עשה" שפיר יש לפרשו על מצות עשה דרבנן, ואם הוא מדרבנן כוונתו למצות עשה דרבנן. והיינו שאיננו אומרים "מצות עשה מן התורה".
הן אמת, שלכאורה הדבר שנוי במחלוקת רש''י ותוספות (ברכות כ' ע''ב) האם שייך לומר "מצות עשה" על דבר דרבנן, דגרסינן התם על תפלה שהיא "מצות עשה" ורש''י לא גרס לה מטעם דס''ל שמצות תפלה היא מדרבנן, והתוספות כתבו שיש ליישב את הגירסא, ושייך לומר מצות עשה אף על דרבנן, ע''ש.
אמנם נראה, שלפי דעת הרמב''ם שכתב (סה"מ שרש הראשון); "כי כל מה שצוונו חכמים לעשותו וכל מה שהזהירנו ממנו כבר צווה משה רבינו ע"ה בסיני שיצונו לעשותו והוא אומרו על פי התורה אשר יורוך וגו' והזהירנו יתברך מעבור הדבר מכל מה שתקנו אותו או גזרו ואמר לא תסור" וגו'. וע' שם בסה"מ שכוונתו לכל המצוות המחודשות, לגזירות ולתקנות וכדו', ע"ש. ורוב הראשונים עמיה אזלו דכן היא שיטת רבינו חננאל (שבת כג ע''ב), והר"י מיגאש (תשובה סי' קמח), והראבי"ה (שבת סי' רכד), והסמ"ק (מצוה קפא), והרשב"א (שו''ת ח''ה סי' רמו) והריטב"א (ר''ה טז ע''א ויומא עג ע''ב) והר"ן (דרוש שביעי), ודעת כל הנך רבוואתא שכל מצוה מדרבנן אנו מוזהרים בעשה ד"ככל אשר יאמרו לך תעשה" ועל כן אנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וצונו", א''כ שפיר יש לומר "מצות עשה".
על כן המנהג שנתפשט כל כך בכל תפוצות ישראל ספרדים ואשכנזים, והוא מבוסס על דעתם של רבנן קדישי קמאי, וקמאי דקמאי, ואף רבנן בתראי הסכימו למנהג זה, הנח להם לישראל.
ומכיון שעובר על בל תוסיף, האם הפסיד את המצוה?
משיב כהלכה
חבר בכיר
- הצטרף
- 18/12/24
- הודעות
- 5,021
שו"ת שמ"ש ומגן חלק ב אורח חיים סימן טו:
"ומכל האמור תגדל התימה על הרב הנז' בספרו ילקוט יוסף מועדים דף שנ"ז סעיף כ"ח. שגם אחרי תשובתי האחרונה על הערתו הנז'. עכ"ז כתב בפשיטות להתיר במרקחת שנתבשלה קודם פסח בכלי חמץ ב"י, שמותר לאוכלה בפסח ושאין מורה הוראה רשאי להחמיר בזה ע"ש. ושם למטה בביאור הביא דברי וכתב שלא ראיתי דברי המתירין שהביא מר אביו שליט"א, ועשה עצמו מעלומי עין מתשובתי ששלחתי לו על הערתו. אחר שראיתי את הכל והרביתי להוכיח שדעת הב"י ברורה, שמעולם לא התיר בבן יומו, ולא התיר אלא מטעם סתם כלי אב"י. וא"כ כיצד פסק להקל כנגד מר"ן ומור"ם ז"ל שדבריהם מפורשים לאסור בב"י, וקי"ל כוותייהו אפי' נגד אלף פוסקים.
ועוד זאת יתירה שבתוך הסעיף הנז', ציין במקור לדברי הרה"ג מר אביו שליט"א, משורשים ניסן תשמ"ז. והוא תימה, שהרואה יראה שם שלא התיר אלא מטעם סתם כלי אב"י. וכמו שכתבתי למעלה במילואים, ומשם הבאתי ראיה שמר אביו שליט"א נר' שחזר בו. וכדבריו בחזון עובדיה הגדה דס"ב דאיירי בצירוף ב' הטעמים, אב"י ונ"ט בר נ"ט ע"ש. והם דברים המוצדקים. וכבר הבאתי למעלה פוס' המסייעים והם חיי אדם כלל קכ"א סכ"ו, וכף החיים תמ"ז אות קל"ח, והמלאך רפאל בירדוגו ז"ל, וערך השלחן תמ"ז סכ"ה, ע"ש. וא"כ איך נקל בדיני פסח החמורים, נגד כל הנ"ל, והוא באמת תימה. וכבר אמרתי דאנשים מחמירין גם באב"י משום חומרא דחמץ. ועי' להרב לב מבי"ן בירדוגו חיו"ד סי' צ"ו וז"ל. אף על גב דסתם כלים (אינס) [אינם] ב"י, גבי איסור חמץ אין לו' כן משום חומרא דחמץ, הרב בד"ן סי"ח ע"ש, ובב"י סי' תמ"ז ע"ש. ודי בזה הערה לש"ש. הצעיר ע"ה שלום משאש ס"ט".
"ומכל האמור תגדל התימה על הרב הנז' בספרו ילקוט יוסף מועדים דף שנ"ז סעיף כ"ח. שגם אחרי תשובתי האחרונה על הערתו הנז'. עכ"ז כתב בפשיטות להתיר במרקחת שנתבשלה קודם פסח בכלי חמץ ב"י, שמותר לאוכלה בפסח ושאין מורה הוראה רשאי להחמיר בזה ע"ש. ושם למטה בביאור הביא דברי וכתב שלא ראיתי דברי המתירין שהביא מר אביו שליט"א, ועשה עצמו מעלומי עין מתשובתי ששלחתי לו על הערתו. אחר שראיתי את הכל והרביתי להוכיח שדעת הב"י ברורה, שמעולם לא התיר בבן יומו, ולא התיר אלא מטעם סתם כלי אב"י. וא"כ כיצד פסק להקל כנגד מר"ן ומור"ם ז"ל שדבריהם מפורשים לאסור בב"י, וקי"ל כוותייהו אפי' נגד אלף פוסקים.
ועוד זאת יתירה שבתוך הסעיף הנז', ציין במקור לדברי הרה"ג מר אביו שליט"א, משורשים ניסן תשמ"ז. והוא תימה, שהרואה יראה שם שלא התיר אלא מטעם סתם כלי אב"י. וכמו שכתבתי למעלה במילואים, ומשם הבאתי ראיה שמר אביו שליט"א נר' שחזר בו. וכדבריו בחזון עובדיה הגדה דס"ב דאיירי בצירוף ב' הטעמים, אב"י ונ"ט בר נ"ט ע"ש. והם דברים המוצדקים. וכבר הבאתי למעלה פוס' המסייעים והם חיי אדם כלל קכ"א סכ"ו, וכף החיים תמ"ז אות קל"ח, והמלאך רפאל בירדוגו ז"ל, וערך השלחן תמ"ז סכ"ה, ע"ש. וא"כ איך נקל בדיני פסח החמורים, נגד כל הנ"ל, והוא באמת תימה. וכבר אמרתי דאנשים מחמירין גם באב"י משום חומרא דחמץ. ועי' להרב לב מבי"ן בירדוגו חיו"ד סי' צ"ו וז"ל. אף על גב דסתם כלים (אינס) [אינם] ב"י, גבי איסור חמץ אין לו' כן משום חומרא דחמץ, הרב בד"ן סי"ח ע"ש, ובב"י סי' תמ"ז ע"ש. ודי בזה הערה לש"ש. הצעיר ע"ה שלום משאש ס"ט".
וכבר הוציא מרן הגרי"ח סופר שליט"א מישיבת כף החיים ספר שלם להוכיח צדקת סברת הגר"ש משאש.
ע"ש בביקאות מבהילה ממש.
וכמעט אפשר לומר שכל המיקל בזה וכו' וכו'.
ה"י.
ילקוט יוסף שבת ג הערות ברירה במשקין אות לב
בספר אור לציון ח"ב (עמוד רמד) כתב לחלק בזה בין אם עלי התה נמצאים בתחתית הקומקום, דבזה מותר למזוג את התמצית מתוך הקומקום, שהרי אינו בורר כלום, וכמבואר בשלחן ערוך (סימן שיט סעיף יד), דאף אם יש פסולת בשולי הכלי יכול לערות בנחת כל עוד לא הגיע לטיפות האחרונות. אבל אם הם מעורבים במים יש בזה חשש בורר, ובפרט דהכא איירי בכלי דאפשר דלכולי עלמא יש לאסור. ע"ש.
ועיין בבית יוסף (סוף סימן שיט) ד"ה כתב הרא"ש בתשובה וכו', שכתב, ונ"ל דלא איצטריך להאי טעמא אלא בתולעים דלא הוי מישתתי כלל בלא סינון, משום דאיכא למיחש שמא יבלע אחד מהם דאסור, אבל אם היו קשין וקמחין דבלא סינון נמי מישתתי "על - ידי הדחק" בלאו האי טעמא נמי שרי, דלאו היינו בורר, כמו שנתבאר בסמוך. עכ"ל הב"י. ומשמע לכאורה דכל שבלא הסינון היה שותה על - ידי הדחק נמי שרי. ועיין עוד בלבוש (סימן שיט) הנ"ל שכתב, יין שהוא צלול ומים שהם צלולים, יכול לסנן במשמרת בשבת. ואפילו אם יש בהם קסמין או קשים אין זה בורר, "הואיל ויכולים לשתותם בלאו הכי" שאין בבורר משום מלאכה אלא בדבר שרוצה לתקן אותו לאכילה או לשתיה על - ידי ברירה זו, וכאן אין בו תיקון לשתות, דבלאו הכי יכולים לשתותם. והובאו בטל אורות (הנד"מ עמוד קנא - קנב). ולפי זה אין צריך לכך שעלי התה ירדו לתחתית וכו' עכ"ד.
אולם המעיין בב"י שם ובמ"ב בס"ק ל"ד ומ' יראה שמבואר להדיא, שאם 'רוב' בני אדם שותים כך בלי סינון מותר אפילו 'במשמרת', אולם אם רוב בני אדם קפדי שלא לשתותו בלא סינון מותר רק 'בסודרין' שזה שינוי ולא במשמרת עי"ש. והב"י הנ"ל מיירי 'בסודרין' ולא 'במשמרת'.
גם את הדין של קיסמין כתב המ"ב שראוי לשתות כך לרוב בני אדם כיון שיש קצת קסמין.
לפ"ז לק"מ על האור לציון, שהרי המסננת בקומקום זה כלי 'שמיוחד לברירה' כמו משמרת ולא כמו סודרין, ורוב בני אדם לא שותים עם העלים אלא מסננים, ואפילו 'שאפשר לשתות גם עם העלים' - מ"מ אינו דרך רוב בני אדם, ואסור בכלי המיוחד.
בספר אור לציון ח"ב (עמוד רמד) כתב לחלק בזה בין אם עלי התה נמצאים בתחתית הקומקום, דבזה מותר למזוג את התמצית מתוך הקומקום, שהרי אינו בורר כלום, וכמבואר בשלחן ערוך (סימן שיט סעיף יד), דאף אם יש פסולת בשולי הכלי יכול לערות בנחת כל עוד לא הגיע לטיפות האחרונות. אבל אם הם מעורבים במים יש בזה חשש בורר, ובפרט דהכא איירי בכלי דאפשר דלכולי עלמא יש לאסור. ע"ש.
ועיין בבית יוסף (סוף סימן שיט) ד"ה כתב הרא"ש בתשובה וכו', שכתב, ונ"ל דלא איצטריך להאי טעמא אלא בתולעים דלא הוי מישתתי כלל בלא סינון, משום דאיכא למיחש שמא יבלע אחד מהם דאסור, אבל אם היו קשין וקמחין דבלא סינון נמי מישתתי "על - ידי הדחק" בלאו האי טעמא נמי שרי, דלאו היינו בורר, כמו שנתבאר בסמוך. עכ"ל הב"י. ומשמע לכאורה דכל שבלא הסינון היה שותה על - ידי הדחק נמי שרי. ועיין עוד בלבוש (סימן שיט) הנ"ל שכתב, יין שהוא צלול ומים שהם צלולים, יכול לסנן במשמרת בשבת. ואפילו אם יש בהם קסמין או קשים אין זה בורר, "הואיל ויכולים לשתותם בלאו הכי" שאין בבורר משום מלאכה אלא בדבר שרוצה לתקן אותו לאכילה או לשתיה על - ידי ברירה זו, וכאן אין בו תיקון לשתות, דבלאו הכי יכולים לשתותם. והובאו בטל אורות (הנד"מ עמוד קנא - קנב). ולפי זה אין צריך לכך שעלי התה ירדו לתחתית וכו' עכ"ד.
אולם המעיין בב"י שם ובמ"ב בס"ק ל"ד ומ' יראה שמבואר להדיא, שאם 'רוב' בני אדם שותים כך בלי סינון מותר אפילו 'במשמרת', אולם אם רוב בני אדם קפדי שלא לשתותו בלא סינון מותר רק 'בסודרין' שזה שינוי ולא במשמרת עי"ש. והב"י הנ"ל מיירי 'בסודרין' ולא 'במשמרת'.
גם את הדין של קיסמין כתב המ"ב שראוי לשתות כך לרוב בני אדם כיון שיש קצת קסמין.
לפ"ז לק"מ על האור לציון, שהרי המסננת בקומקום זה כלי 'שמיוחד לברירה' כמו משמרת ולא כמו סודרין, ורוב בני אדם לא שותים עם העלים אלא מסננים, ואפילו 'שאפשר לשתות גם עם העלים' - מ"מ אינו דרך רוב בני אדם, ואסור בכלי המיוחד.
א. אין ראיה מדבריו שמי שאוכל בסעודה לא יברך, אלא הורה 'לכתחלה' לחוש לכל הדעות להניחה לאחר הסעודה.
ב. לא מובן מה הכונה 'וכאשר שאלו אם לברך', הרי כתב לפני כן להניחו לאחר הסעודה, אז ודאי שיש לברך 'לאחר הסעודה'. ואם מיירי בתוך הסעודה, הרי כבר הורה להשאירה לאחר הסעודה.
ג. מה זה 'השיבותי בפניו'. האם שאלו את הרב יצחק או את הרב עובדיה? איך ענה בפני אביו?.
לעיקר הדין, בהלכה ברורה בירור הלכה סימן קעז סעיף טז כתב:
ושאלתי את פי אאמו"ר מרן הראש"ל שליט"א בזה ואמר לי שכן נכון להורות לברך על גלידה בתוך הסעודה, "ושכן הוא נוהג בעצמו להלכה ולמעשה". וכן ראיתי שנהג כן כמה פעמים בעצמו, ובירך על הגלידה בסוף הסעודה, מלבד בשבת שהניח הגלידה לאחר ברכת המזון, ואמר לי שהוא מחמת שהיין של הקידוש פוטר משקין שבסעודה, ובזה אם תמצא לומר שהגלידה נחשבת למשקה כבר נפטרה בברכת היין, ומחמת ספק זה בשבת עדיף להניחה לאחר ברכת המזון. ע"כ.
הרב יצחק לא העיד מעולם שהרב עובדיה אכל גלידה בסעודה ולא בירך עליה, אלא העיד שהרב עובדיה הורה להשאירה לאחר הסעודה, אולם ההלכה ברורה העיד שראהו אוכל גלידה ומברך, וזו עדות ברורה יותר שכך דעתו.
ולפ"ז מה שכתב כאן
אין בדבריו מאומה כדי לדחות את דברי אחיו, ולא התייחס לעדות שאחיו 'ראה' שבירך, והוא לא ראה שאכל בלא ברכה.
ומה שנמצא בגליונות של היבי"א במהדורה החדשה שכתוב לא לברך - יתכן שזו משנה ראשונה, שהרי לא ידוע מתי נכתבו הגליונות, שהרי נכתבו במשך השנים, אולם ההלכה ברורה מעיד על השנים האחרונות שבהם בודאי בירך.
כל זה בבירור דעתו של הרב עובדיה.
למעשה, לית דין צריך בשש שיש לברך על הגלידה בסעודה, וכפי שהורו בפשיטות רוב ככל חכמי הדור, והאוכל ולא מברך דינו כנהנה מן העוה"ז בלא ברכה ממש.
דקדק לכתוב "רוב ככל חכמי הדור"
כנראה כיוון שדעת האור לציון לחלק בין גלידה העשוייה מנוזלים לא חלביים שאין מברכים עליה בסעודה, לגלידה חלבית או הנעשית מקצף ביצים שמברכים. (ח"ב פרק יב תשובה יב ע"ש)
ואכן, הסברא שמברכים אלימתא היא שכל מה שי"א שפת פוטרת משקין מחמת שהם באים להשרות את המאכל, מה שלא שייך לומר בגלידה כלל.
ושמחתי במה שהביא בשם הגר"ד, שהרב זיע"א הניחה בשבת מחמת יין הקידוש, כלומר, שלמרות שהחשיבה כמשקה ממש, לגבי פת שתפטור, לא.
שמעון טרבלסי
חבר בכיר
- הצטרף
- 21/4/25
- הודעות
- 2,355
הרב יצחק מעיד שגם ביום חול בשבע ברכות אמר כן.
וזאת פרט למש"כ בגליון היבי"א שסב"ל.
הלכה ברורה
חבר חדש
- הצטרף
- 11/3/25
- הודעות
- 112
בספר ברכה נאמנה הביא בשם הרב גדעון בן משה, שחכם בן ציון אבא שאול זצ"ל היה מורה לברך על גלידה, ולא חילק בין פרווה לחלבי, ודלא כמ"ש באור לציון.
ולכן למעשה רוב ככל האחרונים ס"ל לברך על הגלידה בסעודה, וגם חלק מהפוסקים שמצטט הרב יצחק (כמו הבאר משה) שהם כשיטתו, לא דיברו לגבי גלידה בסעודה אלא לענין נידונים אחרים שדינם כמשקה, אבל בסעודה ברור שצריך לברך על הגלידה, שהרי הגלידה לא באה לצורך האכילה (וכמו שכתבו הפוסקים גבי יין שרף בסוף הסעודה, ואכמ"ל).
חוץ משו"ת קנין תורה בהלכה שכותב שלא מברכים על גלידה בסעודה, אבל הוא לא טוען כמו הרב יצחק כי היא ספק משקה, אלא שהוא כותב שאולי גלידה נחשבת כחלק מהסעודה, והוא ראה אנשים שאוכלים גלידה עם פת. ע"ש. ודבריו בודאי תמוהים, שאין ספק שגלידה לא באה כחלק מהסעודה אלא לקינוח [ועל הרב יצחק היה לומר את סברתו, ולא להביא את דבריו בשתיקה שסובר שאין לברך, ונשמע שהוא סובר כן בגלל שזה ספק משקה, וליתא]
ולכן למעשה כמעט ולא מצאנו בפוסקים שלא מברכים על גלידה, ודברי הרב יצחק מאוד תמוהים, ולא מצאנו בגדולי הדור חברים לדבריו [ואל תאמרו לי גליון יבי"א, שהרי זה ידוע עדויות שונות מהרב זצ"ל, וכנראה כתב כן לפום ריהטא], ולכן מי שאוכל גלידה בסעודה ללא ברכה, לדעת רוב ככל הפוסקים נהנה מהעולם ללא ברכה, וכך הסברא הפשוטה, ומי שרוצה להחמיר שישאיר לסוף הסעודה, אבל לאכול ללא ברכה לא כדאי.
התייחסתי לזה וכתבתי את 'תורת החילוק' בין מה שהעיד הרב יצחק למה שהעיד הרב דוד, והדברים ברורים. כדאי לקרוא היטב לפני שמגיבים
אסקופה הנדרסת לרגלי גדו"י
חבר קבוע
הגזמה, וידוע ומפורסם [עכ"פ בארה"ב] שכך היה פוסק הגר"מ פיינשטיין
[אמנם יש כתבו בשמו לחלק בין סוגי גלידות, וצריך בירור]
וכ"כ בשו"ת משנה הלכות (חט"ו סי' ס"ה) -
וע"ע תשובות והנהגות (ח"ה סי' ס"ג או' י') שכתב לחלק
דגלידה שנאכל בכפית, שהדרך לאוכלו בסוף סעודה, אין לברך עליו
אבל גלידה שאוכלים ביד שעיקרו נעשה לאוכלו שלא בתוך הסעודה יש לברך
ותלוי בזה לפי המציאות
עכ"ד ע"ש
נערך לאחרונה:
אסקופה הנדרסת לרגלי גדו"י
חבר קבוע
וע"ע במצורף מהג"ר יוסף שוב שליט"א שקיבץ דעות פוסקי זמנינו בזה -
דברי הרבנים הנ"ל תמוהים מאוד במחכ"ת.
הם דנו מצד שגלידה היא כדברים הבאים 'בתוך הסעודה'. ומי שמע כזאת? האם יש צד בעולם שגלידה היא לא קינוח? זה יותר טוב מפירות? יש מישהו בעולם שאוכל גלידה 'כל פעם'? האם זה 'חלק מהסעודה'? טענות שאינם מובנות כלל.
עכ"פ הרבנים הנ"ל מסכימים בעצם שגלידה אין דינה כמשקה ומברכים עליה לקינוח, אלא שהם טוענים מכיוון של 'בתוך הסעודה', וזהו דבר תמוה מאוד וכנ"ל.
ידועה הסברא גבי קומפוט שהח"ח בערוב ימיו נמנע מלאכלו בסוף הסעודה, שהרי גם קינוח הוא 'חלק' מהסעודה ומי אמר שאינו נפטר בפת, ולענ"ד היא סברא אלימתא (שהרי לדעת התוס' שכך קי"ל גם אורז ודייסא שאינם באים ללפת את הפת ורק להשביע, נפטר בפת, מה שלא כתוב בהדיא בגמ'). אכן, במשנ"ב לא כתב כן, וגם לא הורה כן לרבים.
ואולי אותם גדולים ס"ל כן להלכה.
עכ"פ, אם דבר לא כל כך מסדר לך לא ראוי למהר לכתוב "תמוהים מאוד" זה מגלה על מגמתיות ...
לא מכיר מישהו שחושש בענין קומפוט, בודאי לא אצל הספרדים. גם בקומפוט הסברא היא משום שהוא 'מבושל', ויש צד שמגיע 'לשבוע', לא סתם בגלל שהוא חלק מהסעודה, והראיה שבפירות חיים מברכים לכו"ע.
בגלידה לא שייכת סברא זו כלל. לכן גם אף אחד מהרבנים הקדומים [לפני אלו שהביאו כאן לאחרונה] לא העלה על דל שפתיו סברא זו.
ולכן חוזר אני על דבריי שסברא זו 'תמוהה מאוד', ואין קשר ושייכות כלל 'למגמתיות'. חבל להפוך את הנידון הזה לעוד התכתשות.
מה שפירש 'מדנפשיה' בדברי מרן בסי"א שהוא משום שהש"צ ממשיך בברכותיו וכו' - בדברי המ"ב מפורש לא כך 'בדעת מרן',
משנה ברורה סימן קכד ס"ק מב
וקודם שכלתה - ר"ל אף דנתבאר בס"ח בהג"ה דצריך לענות אמן מיד כשכלה הברכה שאל"ה הוי כעונה אמן בלי ברכה כלל מ"מ הכא אם לא כלתה עדיין אמן מפי רוב הצבור שפיר דמי משום דעניית אמן ג"כ מכלל הברכה הוא וכשעונין אמן הוי כמו שהיו גומרין עתה עצם הברכה עי"ש.
ובאמת השו"ע שם לא איירי מדין שהש"צ התחיל את הברכה שלאחר מכן, שהרי זה גופא שאין עונים אמן אם הש"צ התחיל את הברכה הבאה אינו מוסכם כלל, והלק"ט והתורת חיים סופר ועוד פוסקים חולקים וסוברים שכן יענה, ורק מהר"י מולכו שהביא הברכ"י חידש שלא יענה, ובודאי שהשו"ע [שמקורו מתה"ד] לא יסמוך על דין שלא היה ידוע בזמנו כלל. אע"כ שזה כפירוש המ"ב, וכפי שנקטו רוב האחרונים בדעת מרן שלא חולק על הרמ"א.
וודאי שצדקו דברי הרב @כהן שהרי מקור הדברים הוא מתרומת הדשן שהביא בבית יוסף ושם כתב טעם הדבר "דעניית אמן נמי מן הברכה היא".
[רק שלא הבנתי, א"כ, מה הצריכו להביא את המשנ"ב, ומה כוונתו בהדגשה]
ועוד שהנה, בבית יוסף הביא את דעת האבודרהם שפסקה הרמ"א בגדר 'אמן יתומה' דהיינו שאינו עונה סמוך לברכה, אלא שלא העתיקו בשלחן ערוך. ואין ראיה מזה שלא פסק כן, ומה שהביא בבית יוסף [או חדא נקט] או את המחודש יותר. וכמו שכתב זאת המשנ"ב הנ"ל דהוי כעונה אמן בלי ברכה כלל, משמעות הדברים שפשיטא דהוי 'אמן יתומה'.
ואולי כוונתו לדון בדברי הילקו"י שרצה להוכיח שאפשר לענות לאחר זמן לדעת מרן, לפי האמור, אדרבה מדהביא בבית יוסף משמע [אולי רק קצת וד"ל] שרואה דעה זו.
ואם בהא איירינן, אשאל את אשר על ליבי זמן רב, ז"ל השלחן ערוך - ולא יענה 'אמן יתומה', דהיינו שהוא חייב בברכה אחת וש"צ מברך אותה וזה אינו שומעה, אף על פי שיודע איזו ברכה מברך הש"צ, מאחר שלא שמעה, לא יענה אחריו אמן, דהוי אמן יתומה. ע"כ.
כלומר, שאם אינו יוצא בה יכול לענות בכה"ג, למרות שלא שמע את הש"ץ. והרי כעת שאינו שומע לא יוצא, והדר דינא שיענה? או שהמכוון הוא כיון שבעיקרו מחוייב בה השתנה הדין ואם אינו שומע אינו יכול לענות.
נקודה אחרונה, מה שכתב הרב
[רק שלא הבנתי, א"כ, מה הצריכו להביא את המשנ"ב, ומה כוונתו בהדגשה]
ועוד שהנה, בבית יוסף הביא את דעת האבודרהם שפסקה הרמ"א בגדר 'אמן יתומה' דהיינו שאינו עונה סמוך לברכה, אלא שלא העתיקו בשלחן ערוך. ואין ראיה מזה שלא פסק כן, ומה שהביא בבית יוסף [או חדא נקט] או את המחודש יותר. וכמו שכתב זאת המשנ"ב הנ"ל דהוי כעונה אמן בלי ברכה כלל, משמעות הדברים שפשיטא דהוי 'אמן יתומה'.
ואולי כוונתו לדון בדברי הילקו"י שרצה להוכיח שאפשר לענות לאחר זמן לדעת מרן, לפי האמור, אדרבה מדהביא בבית יוסף משמע [אולי רק קצת וד"ל] שרואה דעה זו.
ואם בהא איירינן, אשאל את אשר על ליבי זמן רב, ז"ל השלחן ערוך - ולא יענה 'אמן יתומה', דהיינו שהוא חייב בברכה אחת וש"צ מברך אותה וזה אינו שומעה, אף על פי שיודע איזו ברכה מברך הש"צ, מאחר שלא שמעה, לא יענה אחריו אמן, דהוי אמן יתומה. ע"כ.
כלומר, שאם אינו יוצא בה יכול לענות בכה"ג, למרות שלא שמע את הש"ץ. והרי כעת שאינו שומע לא יוצא, והדר דינא שיענה? או שהמכוון הוא כיון שבעיקרו מחוייב בה השתנה הדין ואם אינו שומע אינו יכול לענות.
נקודה אחרונה, מה שכתב הרב
ידוע שפעמים המשנ"ב כותב בדעת השלחן ערוך אך לא בדעת מרן (לא כאן), ודבר זה שווה אשכול בפני עצמו, להביא דוגמאות ולדון בהן.
אם אין את הדין של תוך כדי דיבור - מה איכפת לי אם אמן היא לא מהברכה, נגיד שעבר זמן עניית אמן - עדיין יכול לענות אמן, דלא גרע משומע דרך הלויין... וע"כ שזה תלוי ונסמך על דין כדי דיבור.
עמד על זה הבה"ל שם
באור הלכה סימן קכד סעיף ח
ואין לומר דמאי גריעותא בברכה זו מסתם ברכה דעלמא שאינו רוצה לצאת בה כלל דצריך לענות אמן עליה א"כ אפילו לא שמעה כלל דודאי אינו יוצא בה נמי יהא מותר אע"כ דכיון שהוא רוצה לצאת בה והוא עשאה באופן שאינו יוצא בה אסרו רבנן לענות אמן עליה
נכון, אבל כאן אין הסבר אחר, ולא כל מקום צריך לפרש היפך דעת המ"ב, אא"כ מוכח כן להדיא בב"י וכדומה.
לא מובן 'כלל' מה 'לא התבונן בספר הליכות שבת'.
א. הוא יודע שלהלכה 'קי"ל' שאין קבלת האב מחייבת את בני הבית, אולם הוא דן 'לכתחלה' האם 'ראוי' לנהוג כן, וכתב שאין ראוי לנהוג כן כיון 'שיש דעות' שכן נגררים, ולמה להיכנס לזה 'לכתחלה'.
ב. הוא מודה 'שאם הגיע לביתו וראה שלא הדליקו נר חנוכה שיכול לצוות לאחד מבני הבית'. ולא זה הנושא. הנושא הוא האם זו הנהגה 'לכתחלה' או לא.
ודבריו ברורים מאוד.
אשמח לדעת מהו 'הדבר תימה' שיש בפסקו של הרב אופיר.
כבר למדונו רבותינו שצריך 'לפתוח פוסקים', ולא לפסוק מסברת הכרס, וזה מה שעשה הרב אופיר. עיין בספר פסקי תשובות שהביא את כל הפוסקים שדיברו בזה והעלו כן, ואף ציין לו להדיא, והרב יצחק התעלם מכל הנ"ל ופסק 'מסברא דנפשיה' כנגד כל האחרונים הנ"ל, ועוד כתב על הרב אופיר 'דברי תימה'. ואין לך תימה גדול מזה.
פסקי תשובות אורח חיים סימן תפט אות כד
ויש145 מי שאומר שכיון שדילג יום אחד, שוב כל ברכותיו שבירך עד עתה היו לבטלה, ולפי דבריו, במקרה שאדם יודע מראש שיהיה אנוס לדלג ספירת יום אחד, כגון אם יצטרך לעבור ניתוח ר"ל ולא יהיה באפשרותו לספור במשך יממה, יצטרך מתחילת ימי הספירה לספור בלי ברכה.
ויש145 מי שאומר שכיון שדילג יום אחד, שוב כל ברכותיו שבירך עד עתה היו לבטלה, ולפי דבריו, במקרה שאדם יודע מראש שיהיה אנוס לדלג ספירת יום אחד, כגון אם יצטרך לעבור ניתוח ר"ל ולא יהיה באפשרותו לספור במשך יממה, יצטרך מתחילת ימי הספירה לספור בלי ברכה.
אמנם רוב146 הפוסקים דחו דבריו והסכימו שאף אם דילג יום אחד אין ברכותיו שלמפרע לבטלה, ולכן אף אם יודע מראש שיצטרך לדלג יום אחד, יספור עד ליום ההוא בברכה, ובפרט שיש לקוות שזכות המצוה תעמוד לו ויוכל לספור גם במשך היום ההוא את הספירה.
145 . עבודת הקודש להחיד"א סי' ז' אות רי"ז, ויש המביאים ראיה לדבריו מתוס' כתובות דף ע"ב ע"א (ד"ה וספרה) דמש"ה אין הנדה סופרת על ז' נקיים שמא תראה ותסתור, ובשו"ת נוב"י מה"ת יו"ד סי' קכ"ג בהגה"ה דכוונת התוס' שתהיה ברכותיה לבטלה, ובשד"ח מע' יוה"כ סי' א' סוסק"ג הקשה איך תיקנו כלל ברכה על ספיה"ע, ניחוש לשמא ימות ועכ"פ לשכחה ולמפרע יהיו ברכותיו לבטלה ונשאר בצ"ע, והרבה תירוצים נאמרו בזה וגם בענין החילוק בין ספירת זבה לספיה"ע - עיין בהרחבה בשו"ת יבי"א ח"א יו"ד סי' כ"א וס' ספיה"ע פ"ד הערה א'.
146 . קונטרס קנאת סופרים שבסו"ס שו"ת טוב טעם ודעת (להגר"ש קלוגר) סי' ל"ט, שו"ת יגל יעקב או"ח סי' ס"ד, שו"ת רב פעלים ח"ג סי' ל"ב, שו"ת בצל החכמה ח"ה סי' מ"ה, שו"ת אור לציון ח"א סי' ל"ו, שו"ת קנין תורה ח"ה סי' מ"ה, שו"ת שרגא המאיר ח"ו סי' ל"א, שו"ת אורח ישראל או"ח סי' נ"ד, ורובם הביאו את דברי הריטב"א חולין ק"ו (ד"ה אמר רב) שמי שנטל ידיו לאכילה ובירך ענט"י ושוב חזר בו מלאכול, אין ברכתו לבטלה (עיין שע"ת סי' קנ"ח), וע"ע שו"ת חת"ס יו"ד סי' ש"כ דאם נשאל על הפרשת תרו"מ וחלה לא הוי ברכתו לבטלה, א"כ ה"ה בנידו"ד דאף שיעבור ניתוח וכיוצב"ז, מ"מ מידי ספיקא לא נפקא, אולי יעזור לו השי"ת ויצליח במשך היום לספור, ובצירוף רוב הראשונים דכל יום ויום מצוה בפ"ע (ובס' הליכות שלמה פי"א הערה 35 דמש"כ משנ"ב סק"ג דלא יברכו דודאי יטעו ביום אחד, היינו דווקא לנשים שמעיקר הדין קיימ"ל שפטורות, ועוד י"ל שהכוונה שמא ימשיכו לספור בברכה והוי בחשש ברכה לבטלה), קובץ תשובות להגריש"א זצ"ל ח"ג סי' פ"ג, ובשו"ת שרגא המאיר (שם) כתב דאם יוכל לשמוע בכל יום הברכה מאחר ולצאת י"ח יעשה כן, כדי לחשוש לשיטת החיד"א.
146 . קונטרס קנאת סופרים שבסו"ס שו"ת טוב טעם ודעת (להגר"ש קלוגר) סי' ל"ט, שו"ת יגל יעקב או"ח סי' ס"ד, שו"ת רב פעלים ח"ג סי' ל"ב, שו"ת בצל החכמה ח"ה סי' מ"ה, שו"ת אור לציון ח"א סי' ל"ו, שו"ת קנין תורה ח"ה סי' מ"ה, שו"ת שרגא המאיר ח"ו סי' ל"א, שו"ת אורח ישראל או"ח סי' נ"ד, ורובם הביאו את דברי הריטב"א חולין ק"ו (ד"ה אמר רב) שמי שנטל ידיו לאכילה ובירך ענט"י ושוב חזר בו מלאכול, אין ברכתו לבטלה (עיין שע"ת סי' קנ"ח), וע"ע שו"ת חת"ס יו"ד סי' ש"כ דאם נשאל על הפרשת תרו"מ וחלה לא הוי ברכתו לבטלה, א"כ ה"ה בנידו"ד דאף שיעבור ניתוח וכיוצב"ז, מ"מ מידי ספיקא לא נפקא, אולי יעזור לו השי"ת ויצליח במשך היום לספור, ובצירוף רוב הראשונים דכל יום ויום מצוה בפ"ע (ובס' הליכות שלמה פי"א הערה 35 דמש"כ משנ"ב סק"ג דלא יברכו דודאי יטעו ביום אחד, היינו דווקא לנשים שמעיקר הדין קיימ"ל שפטורות, ועוד י"ל שהכוונה שמא ימשיכו לספור בברכה והוי בחשש ברכה לבטלה), קובץ תשובות להגריש"א זצ"ל ח"ג סי' פ"ג, ובשו"ת שרגא המאיר (שם) כתב דאם יוכל לשמוע בכל יום הברכה מאחר ולצאת י"ח יעשה כן, כדי לחשוש לשיטת החיד"א.
מעל ההגיון
חבר חדש
- הצטרף
- 8/1/25
- הודעות
- 113
לכאורה יש לחלק בין מנהג לנהגו, כי אין חולק על כך שנהגו כן, וכל ההשגה של הרב יצחק היא על זה שיש מנהג שכזה (ונהגו היינו שנהגו למעשה, ומנהג היינו שכן הוקבע בכלל ישראל וכו')
שבהליכות מועד כתב שנהגו, והשאלה היא האם אכן יש כזה מנהג (לא שמעשית נהגו כן, אלא שנהגו כן מחמת מנהג, והבן)
וע"ז טוען הרב יצחק בצדק, כי אין שום מנהג כזה
וזה שנהגו כן אינו משום שיש מנהג כזה, ועל אחת כמה וכמה שזה שנהגו כן אינו יכול ליצור מנהג כזה
והנ"מ, שאם יש מנהג כזה, הרי מעיקר הדין אסור, וככל מנהג שישנו,אמנם, אם אין מנהג אלא רק שלמעשה נהגו כן, הרי מעיקר הדין אפשר
שבהליכות מועד כתב שנהגו, והשאלה היא האם אכן יש כזה מנהג (לא שמעשית נהגו כן, אלא שנהגו כן מחמת מנהג, והבן)
וע"ז טוען הרב יצחק בצדק, כי אין שום מנהג כזה
וזה שנהגו כן אינו משום שיש מנהג כזה, ועל אחת כמה וכמה שזה שנהגו כן אינו יכול ליצור מנהג כזה
והנ"מ, שאם יש מנהג כזה, הרי מעיקר הדין אסור, וככל מנהג שישנו,אמנם, אם אין מנהג אלא רק שלמעשה נהגו כן, הרי מעיקר הדין אפשר
בקיצור: יש מנהג ויש נהגו, וזה שנהגו אינו מורה שיש מנהג, ומנהג לא יכול להיווצר ע"י שנהגו
- סטטוס
נושאים דומים:
- נעול
- מומלץ
