ברכת הבמבה, 'האדמה' או 'שהכל'?

  • יוזם הנושא יוזם הנושא אור יעקב
  • תאריך התחלה תאריך התחלה
  • מומלץ
כל היסוד המציא המג"א, מרן עצמו לא חלם על היסוד של לא משקר בברכתו.
כדאי שתלמד את הנושא לפני שאתה מגיב.
ואכמ"ל למי שלא בענין.
 
נניח שקיבלנו שזה זן מיוחד, ולפי השו"ע ע"פ תה"ד וכן המ"ב אפילו שהוא מרוסק לגמרי ברכתו נשארת.

אולם דעת רבים מהאחרונים 'לחלוק' על תה"ד ולחשוש לסב"ל גם בזה, וחלקם העידו שכך 'המנהג', ואם במקום מנהג לא אמרינן סב"ל - כ"ש שלא מבטלים מנהג שיש בביטולו חשש סב"ל.
כתבת "וחלקם העידו" אך לא מבואר בדבריך מי העיד שכך המנהג לבד מהכה"ח נא לבאר.
הכה"ח בסי' ר"ג אות כ"א על דברי השו"ע בס"ו שעל זנגביל מרוקח מברכים כברכתו – העתיק את דברי השל"ה [שהעתיקם גם השע"ת שם] שכתב וז"ל וזהו מיירי בחתיכות גדולות שמטגנין בדבש, אבל אם הוא כתוש ושחוק בענין שהפסיד צורתו העצמית ברכתו שהכל כברכת הדבש ע"כ. וכ"כ עוד הכה"ח באות כ"ז ע"ד השו"ע בס"ז שבשמים שחוקים ברכתם נשארת וז"ל וכגון שאין שחוקים לגמרי אלא עדיין נשאר צורתן עליהן, אבל אם הם שחוקים לגמרי ונפסדה צורתן אין לברך רק שהכל כמ"ש לעיל אות כ"א עי"ש, והגם דיש שכתבו דדבר שדרכו בכך אפילו נפסדה צורתו מברך ברכה הראויה לו – המנהג שאין לחלק אלא כל שנפסדה צורתו מברכין שהכל וכמ"ש לקמן סי' ר"ד אות ד"ן עי"ש.
ייש"כ ונעלם מעיני הרב דוד יוסף בהלכה ברורה דברי הכה"ח באות כ"ז בס"ז שכתב שהכה"ח לא נחית לחלק בזה וליתא.
והדברים מפורשים בדברי ר"ח בסוגיא דטרימא שהביא ראבי"ה בסי' ק"ד וז"ל תמרי ועבדינהו טרימא מברכין עילוייהו בפה"ע, אבל דקורטמי דפורצני דשומשמי לא איפשטא והילכך מברך עלייהו שהנ"ב דתנן ועל כולם אם אמר שהכל יצא ע"כ, ומפורש להדיא שבספק בדבר שנשתנה צורתו ונתמעך מברך שהכל ולא בפה"ע או בפה"א. ומטעם 'שאם אמר שהכל יצא', ומשמע שאם אמר האדמה לא יצא, דאם יצא - אדרבה היה לו להעדיף ברכה המבוררת, שהרי בשניהם יצא בדיעבד, וכמדומה שזו ראיה שאין עליה תשובה.
חסר בלשון שהבאת מהראבי"ה שכתב: תמרי דעבדי מינייהו תרימא במילתייהו קיימי ומברך עלייהו בורא פרי העץ דלאו מזיק הוא ופר"ח אבל דקורטמי דפורצני דשומשמי לא איפשטא והלכך מברך עלייהו שהכל נהיה בדברו דתנן מ ע"א רעל כולם אם אמר שהכל יצא. ע"כ.

הרי שהסיבה שכתב שמברך בורא פרי העץ על תרימא כי לאו מזיק הוא. ובראבי"ה מהדורת דבליצקי כתב בהערה שאולי גרס כן בגמרא ושאולי זו הסיבא שר"ח מחלק בן דתמרי לאשארא.
 
כל היסוד המציא המג"א, מרן עצמו לא חלם על היסוד של לא משקר בברכתו.
כדאי שתלמד את הנושא לפני שאתה מגיב.
ואכמ"ל למי שלא בענין.
מחילה ממך, אבל לא יעזור לכתוב לשונות של "מי שלא בענין וכד'".

כי זה בדיוק הפוך, המג"א (סי' רו ס"ק א) סה"כ כ' שמי שבירך על פרי עץ שלא נגמר בישולו העץ, אע"פ שברכתו צריכה להיות האדמה, יצא. וביארו נושאי כליו שהוא משום שעכ"פ לא שיקר ברכתו.
מרן הגרע"י כתב כלל שנסמך על ספק זה, והוא שכל שיש מח' איזו ברכה לברך, וגם החולקים מודים שיצא בברכה המבוררת, יש לברך אותה לכתחילה, ולא אמרי בזה סב"ל.

לא הבנתי איך מרן הגרע"י לא חלם על יסוד שכתבו הפמ"ג בביאור המג"א?
 
אני הולך אחר פסקי מרן הגרע"י זיע"א שכותב בכמה דוכתי (יבי"א ח"ז סי' כט, ובשו"ת חזו"ע גבי ברכת יין מבושל, ועוד) שבמקום שהברכה המבוררת יוצא בה בדיעבד לכו"ע יש לברך אותה, ולא אמרי' בזה סב"ל. [והוכיח כן מד' השו"ע גבי טרימא וגבי יין מבושל].
איזה שו"ע?
כתבת מבואר בשו"ע,
ע"ז הגבתי, שמרן עצמו לא חלם ע"ז.
מרן הגרע"י חיזק שיטת המג"א, אבל לא מהשו"ע.
כדאי לעיין היטב לפני שמגיבים,
 
איזה שו"ע?
כתבת מבואר בשו"ע,
ע"ז הגבתי, שמרן עצמו לא חלם ע"ז.
מרן הגרע"י חיזק שיטת המג"א, אבל לא מהשו"ע.
כדאי לעיין היטב לפני שמגיבים,
אדרבה, תעיין אתה לפני שאתה מגיב, זה לשונו:
שו"ת יביע אומר חלק ז - אורח חיים סימן כט
וכיו"ב כתב בשו"ת מהר"ם שיק (חאו"ח סימן פד), שלכל הדעות אם בירך על יין מבושל בפה"ג יצא בדיעבד, וכמ"ש כיו"ב המג"א (סימן רו סק"א) בדין פירות האילן שלא נגמרו, שאם בירך עליהם בדיעבד בפה"ע יצא, ומה שהקשה האליה רבה על המג"א, ממ"ש בש"ע (סימן רב ס"ב) שאם הוא מסופק בבוסר אם הגיע לשיעור פול הלבן יברך עליו בפה"א עד שיהיה גדול ביותר, י"ל דשאני התם שיש לו חזקת קטנות דמעיקרא שמברכים עליו בפה"א, והספק הוא אם יצא מחזקה זו, להכי מוקמינן ליה אחזקה קמייתא, אבל ביין מבושל הדבר להיפך, שמתחלתו היה יין גמור שברכתו בפה"ג, והספק הוא אם ע"י בישולו נשתנה לגריעותא או לא, ולכן פסק הב"י לברך עליו בפה"ג דמוקמינן ליה אחזקה קמייתא שהיו מברכים עליו בפה"ג. ע"כ. וכיו"ב כתב בספר תורת חיים סופר (סימן רה סק"ו), שאפילו לדעת הרב אבן העוזר שחולק על המג"א הנ"ל, מ"מ בפירות אדמה וירקות שטובים לאוכלם כשהם חיים יותר ממבושלים, אם בישלם הגם שנשתנו לגריעותא ואינם טובים כל כך, לכ"ע אם בירך עליהם בפה"א יצא וכו'. ע"ש. גם הישועות יעקב (סימן רב סק"ד) הסכים לסברת המג"א, ויישב הקושיא מדין בוסר בטוב טעם ודעת ע"פ הסברא הנ"ל. ע"ש. וכ"כ בשו"ת קרן לדוד (סימן נג). וע"ע בשו"ת נחלת בנימין (חאו"ח סימן נא) ובשו"ת תורת רפאל (ס"ס יז). ע"ש. גם הגאון רבי יצחק עטייה בספר משרת משה (דף קא ע"ג וע"ד) האריך למעניתו ליישב דברי המג"א (סימן רו סק"א), מקושיות המאמר מרדכי ושאר אחרונים עליו. ע"ש. ומעתה סרה מהר קושית הכנה"ג על מרן שפסק בדין התמרים שמיעכן כמין עיסה, שמברך עליהם בפה"ע, כדעת הרמב"ם, ולא חשש לדעת רש"י והתרומת הדשן, דס"ל שמברך שהכל, ואמאי לא חשש לכללא דספק ברכות להקל. ולפי כל הנ"ל ניחא, כי כבר ביארנו שרוב הראשונים כתבו כדעת הרמב"ם, ומאחר שאפילו לרש"י והתה"ד אם בירך בפה"ע יצא, (וכמ"ש ג"כ הרמ"א בהגה, שאף דלכתחלה טוב לברך שהכל אם בירך בפה"ע יצא, כי כן נראה עיקר). עדיף טפי לברך בפה"ע, כדי שלא יבא לידי קלקול ברכה אחרונה, וכמ"ש הפנים מאירות בדין יין מבושל". עכ"ל.
 
זה תירוץ יפה על מרן
אבל המצאה של המג"א,
תעיין טוב.
לפני המג"א אף א' לא אמר זאת
 
זה תירוץ יפה על מרן
אבל המצאה של המג"א,
תעיין טוב.
לפני המג"א אף א' לא אמר זאת
איפה כתבתי שמישהו אמר זאת לפני המג"א?
כתבתי שהמג"א כתב זאת ועפ"ז יישב מרן הגרע"י כמה מדברי השו"ע המוקשים. ולפי"ז אכן השו"ע ס"ל כן.
 
למה להתעקש,
תעלה למעלה ותראה שכתבת שהיבי"א הוכיח כן מד' השו"ע.

שמעון טרבלסי אמר:
אני הולך אחר פסקי מרן הגרע"י זיע"א שכותב בכמה דוכתי (יבי"א ח"ז סי' כט, ובשו"ת חזו"ע גבי ברכת יין מבושל, ועוד) שבמקום שהברכה המבוררת יוצא בה בדיעבד לכו"ע יש לברך אותה, ולא אמרי' בזה סב"ל. [והוכיח כן מד' השו"ע גבי טרימא וגבי יין מבושל].
 
ובכלל מה שכתבת לגבי יין מבושל זה ממש חוכא
שם מרן ניסה ליישב את מנהג העולם
אבל הדברים תמוהים כידוע וכמש"כ במקו"א
וכמובן שזה לא קשור לשו"ע אלא לתשובת הרי"ף מכת"י.
 
חסר בלשון שהבאת מהראבי"ה שכתב: תמרי דעבדי מינייהו תרימא במילתייהו קיימי ומברך עלייהו בורא פרי העץ דלאו מזיק הוא ופר"ח אבל דקורטמי דפורצני דשומשמי לא איפשטא והלכך מברך עלייהו שהכל נהיה בדברו דתנן מ ע"א רעל כולם אם אמר שהכל יצא. ע"כ.

הרי שהסיבה שכתב שמברך בורא פרי העץ על תרימא כי לאו מזיק הוא. ובראבי"ה מהדורת דבליצקי כתב בהערה שאולי גרס כן בגמרא ושאולי זו הסיבא שר"ח מחלק בן דתמרי לאשארא.
לא הבנתי כלל מה הקשר? מה זה משנה מה הסיבה שהוא מחלק ביניהם? למעשה היה בגמ' ספק האם שאר הדברים הנ"ל כשהם מעוכים מברך עליהם העץ או שהכל. ובר"ח מבואר שלמעשה מברכים שהכל משום שאם אמר שהכל יצא, כלומר אם אמר העץ או האדמה לא יצא, אפילו שלא שיקר בברכתו, שהרי הם יצאו מהעץ. פשוט מאוד.
 
כתבתי את דברי, לדעת המשנ"ב ורבים הפוסקים שכך ס"ל.
הרב יצחק כתב ואמר כמה פעמים ש'לכו"ע' הברכה כאן היא בפה"א וזה לא תלוי במחלוקת מרן והרמ"א לגבי טרימא וכו', ואף תמה על חכמים שדימו ביניהם ולא ירדו 'לתורת החילוק' שכאן זה ניטע לשם זה, ולא ידעו את המציאות וכו' וכו'.

לפי האמור, נכון אם זה ניטע ע"ד זה - יש יותר מקום גם לאשכנזים לברך כברכתו משום שכך דעת המ"ב, אבל מאידך נעלמו ממנו כל האחרונים הנ"ל שחששו לסב"ל גם בזה, וא"א לומר שזה האדמה 'לכו"ע', וגם בעצם הכלל נעלמו ממנו דברי הר"ח והריטב"א הנ"ל שמבואר מדבריהם דלא כהמג"א, ונפל פיתא בבירא.
 
כתבת "וחלקם העידו" אך לא מבואר בדבריך מי העיד שכך המנהג לבד מהכה"ח נא לבאר.
ראשית, מספיק את הכה"ח כדי לכתוב 'חלקם'.

שנית, גם בספר פני יצחק שציינתי בסוף מתבאר כן
שו"ת פני יצחק חלק א סימן אבג"ד - הלכות ברכות סעיף קמג
ועל המרקחת שעושים מן הקרא אחר שליקה ומרקחין אותה בדבש או צוקאר מברך שהכל כיון שנמוח צורתו לגמרי ואם גוררים אותה במורג חרוץ יש להסתפק אי מקרי נשתנה צורתו ונמוח ומספק יברך שהכל כ"כ הרב נוה שלום סי' רס"ט אות ט' יע"ש ויראה דהגם דנימא דהקרא הנז' דרכה בכך עם כל זה יש לברך שהכל כיון שהוא מח' בפוסקים בדבר שדרכו בכך אפילו נפסדה צורתו אם מברך ברכתו או שהכל אלא שבאמת הקרא הנז' אינה נקראת כ"כ דרכה בכך דוקא כיון שהרבה בני אדם עושים ממנה תבשיל עם בשר או עם גבינה כידוע ולכל הצדדים העיקר לברך על מרקחת הקרא הנז' שהכל דוקא וראיתי קצת דנוהגים לברך עליה אדמה ולדעתי טעות הוא בידם ואין לברך אלא שהכל לאפוקי נפשיה מכל ספק ופשוט ע"כ.

נראה שרק 'קצת' היו נוהגים לברך האדמה, אבל 'הרוב' היו מברכים שהכל.
 
לא הבנתי כלל מה הקשר? מה זה משנה מה הסיבה שהוא מחלק ביניהם? למעשה היה בגמ' ספק האם שאר הדברים הנ"ל כשהם מעוכים מברך עליהם העץ או שהכל. ובר"ח מבואר שלמעשה מברכים שהכל משום שאם אמר שהכל יצא, כלומר אם אמר העץ או האדמה לא יצא, אפילו שלא שיקר בברכתו, שהרי הם יצאו מהעץ. פשוט מאוד.
לא יודע מה פשוט. ואולי זה כן משנה. יכול להיות שבתמרים שלא מזיקים סובר שמברכים העץ ואילו בהנ"ל בגלל שיש צד שמזיקים [שעל צד כזה כלל לא מברכים] סובר שמברכים שהכל שעכ"פ כיוון שסובר שבדיעבד יצא בספק יעשה כן לכתחילה. ונראה שכך הבין הרב דבליצקי בהערה שם שאולי כך גורס בגמרא ולכן מחלק.
 
ראשית, מספיק את הכה"ח כדי לכתוב 'חלקם'.

שנית, גם בספר פני יצחק שציינתי בסוף מתבאר כן
שו"ת פני יצחק חלק א סימן אבג"ד - הלכות ברכות סעיף קמג
ועל המרקחת שעושים מן הקרא אחר שליקה ומרקחין אותה בדבש או צוקאר מברך שהכל כיון שנמוח צורתו לגמרי ואם גוררים אותה במורג חרוץ יש להסתפק אי מקרי נשתנה צורתו ונמוח ומספק יברך שהכל כ"כ הרב נוה שלום סי' רס"ט אות ט' יע"ש ויראה דהגם דנימא דהקרא הנז' דרכה בכך עם כל זה יש לברך שהכל כיון שהוא מח' בפוסקים בדבר שדרכו בכך אפילו נפסדה צורתו אם מברך ברכתו או שהכל אלא שבאמת הקרא הנז' אינה נקראת כ"כ דרכה בכך דוקא כיון שהרבה בני אדם עושים ממנה תבשיל עם בשר או עם גבינה כידוע ולכל הצדדים העיקר לברך על מרקחת הקרא הנז' שהכל דוקא וראיתי קצת דנוהגים לברך עליה אדמה ולדעתי טעות הוא בידם ואין לברך אלא שהכל לאפוקי נפשיה מכל ספק ופשוט ע"כ.

נראה שרק 'קצת' היו נוהגים לברך האדמה, אבל 'הרוב' היו מברכים שהכל.
לא אמרתי מספיק או לאו סה"כ ביקשתי מידע. כתבת כן בשם חלקם של הפוסקים שהבאת וציינת רק לכה"ח. לפי דבריך אני מבין שזה רק הכה"ח ויש צד לדקדק כן מהפני יצחק.
 
ואילו בהנ"ל בגלל שיש צד שמזיקים [שעל צד כזה כלל לא מברכים]
אין צד שלא 'מברכים' אלא שלא מברכים 'העץ'. שהכל ודאי שמברכים, כך הוא כותב במפורש.

לכל הדעות הוא לא שיקר בברכתו, גם אם הוא מזיק. הרי הוא נברא מהעץ, והחשבון הוא אותו חשבון בדיוק.

תתבונן היטב. במחילה נראה שאתה סתם מנסה לדחות בקש. זה מאוד מרתיח לראות איך מנסים לדחות דברים מפורשים מאוד שאין להם שום פירכא בקלות כזו ללא שום היגיון וסברא.

סליחה על החריפות.
 
התשובה פשוטה
עד לפני כמה חודשים אדמה
עכשיו מרא דארעא דישראל השתנה ולכן שהכל
 
אין צד שלא 'מברכים' אלא שלא מברכים 'העץ'. שהכל ודאי שמברכים, כך הוא כותב במפורש.

לכל הדעות הוא לא שיקר בברכתו, גם אם הוא מזיק. הרי הוא נברא מהעץ, והחשבון הוא אותו חשבון בדיוק.
אם מזיק לא מברכים. וכאן הוא ספק מזיק ולצד זה אין לברך ולכן כאן שספק עדיף [עדיף לא שאי אפשר] לברך שהכל לדעת הר"ח.
תתבונן היטב. במחילה נראה שאתה סתם מנסה לדחות בקש. זה מאוד מרתיח לראות איך מנסים לדחות דברים מפורשים מאוד שאין להם שום פירכא בקלות כזו ללא שום היגיון וסברא.

סליחה על החריפות.
כך הבנתי אני לא מנסה לדחות בקש ובקלות דברים ברורים. הרב דבליצקי כתב שם שאולי הר"ח גרס שתמרי לא מזיק כמו שנראה שגרס הראבי"ה ושאולי בגלל זה הר"ח מחלק בין תמרי [שלא מזיק] לשאר הדברים שלא אפשיטא, לדעתך זה לא סברא לדעתי כן. אם לא נאות בעינך סברותיי לא צריך תכתוב כרצונך ולא אעיר לך דבר וחצי דבר. כל אחד חושב שההגיון בצד שלו כי מה לעשות שכך הוא מבין, אם לא נדע לכבד דברי האחר, זה יהיה הפסד רק שלנו.
 
אם מזיק לא מברכים. וכאן הוא ספק מזיק ולצד זה אין לברך ולכן כאן שספק עדיף [עדיף לא שאי אפשר] לברך שהכל לדעת הר"ח.
אסביר שוב.

אם הספק של הגמ' היה האם מברכים העץ או שלא מברכים כלל - מספק צריך שלא לברך כלל, ולא נכון לומר 'על הכל אם אמר שהכל יצא', דהא לא היה צד שמברכים שהכל.

ע"כ שהספק היה האם מברכים העץ או שהכל, דהענין של מזיק אינו כמו שמן זית שלא מברכים עליו כלום, אלא שיורד מחשיבותו ומברכים שהכל, ולכן כותב שמספק נוקטים כמו הצד של שהכל.

מקוה שהדברים ברורים.
 
נניח שקיבלנו שזה זן מיוחד, ולפי השו"ע ע"פ תה"ד וכן המ"ב אפילו שהוא מרוסק לגמרי ברכתו נשארת.

אולם דעת רבים מהאחרונים 'לחלוק' על תה"ד ולחשוש לסב"ל גם בזה, וחלקם העידו שכך 'המנהג', ואם במקום מנהג לא אמרינן סב"ל - כ"ש שלא מבטלים מנהג שיש בביטולו חשש סב"ל.

הכה"ח בסי' ר"ג אות כ"א על דברי השו"ע בס"ו שעל זנגביל מרוקח מברכים כברכתו – העתיק את דברי השל"ה [שהעתיקם גם השע"ת שם] שכתב וז"ל וזהו מיירי בחתיכות גדולות שמטגנין בדבש, אבל אם הוא כתוש ושחוק בענין שהפסיד צורתו העצמית ברכתו שהכל כברכת הדבש ע"כ. וכ"כ עוד הכה"ח באות כ"ז ע"ד השו"ע בס"ז שבשמים שחוקים ברכתם נשארת וז"ל וכגון שאין שחוקים לגמרי אלא עדיין נשאר צורתן עליהן, אבל אם הם שחוקים לגמרי ונפסדה צורתן אין לברך רק שהכל כמ"ש לעיל אות כ"א עי"ש, והגם דיש שכתבו דדבר שדרכו בכך אפילו נפסדה צורתו מברך ברכה הראויה לו – המנהג שאין לחלק אלא כל שנפסדה צורתו מברכין שהכל וכמ"ש לקמן סי' ר"ד אות ד"ן עי"ש. ובסי' ר"ד סי"א גבי פירות ועשבים שמרקחים בדבש – הפירות והעשבים הם עיקר אפילו הם כתושים ביותר – כתב הכה"ח בשם השל"ה שהביאו היד אהרן[1] שדוקא אם ניכר מהותו ותוארו אבל אם הוא כתוש ושחוק בענין שהפסיד צורתו העצמית ברכתו שהכל, וכתב הכה"ח שכן המנהג משום סב"ל עי"ש. ויש להוסיף שכ"כ גם העולת תמיד בסי' ר"ד סוף סקי"ג וז"ל ואף על פי דיש לחלק בין דברים שדרכם להיות מעוך וכתות ובין דבר שאין דרכו תדיר להיות מעוך ומרוסק וכמו שחילק בתרומת הדשן - מכל מקום למעשה אין לחלק ולברך על כולם שהכל, דבלאו הכי קיימ"ל דבספק ברכה מברכין שהכל ויוצא עי"ש. וכ"ד החס"ל בסי' ר"ה ס"ז גבי פירות ועשבים המרוקחים וכו' אפילו הם כתושים אם ניכר מהותו ותוארו מברך ברכתו, ואם נפסדה צורתו העצמית מברך שהכל וכו' וי"א דכל שדרכו בכך אפילו אם נפסדה צורתו מברך ברכתו עי"ש, הרי שהוא ס"ל לעיקר בסתם כדעת השל"ה וסיעתו. וכ"ד הר"ב פני יצחק [אבואלעפיה] ח"א ברכות אות קמ"ג עי"ש.

הרי לפנינו 7 מגדולי האחרונים, ספרדים ואשכנזים, שחששו 'לסב"ל' בזה, וכתב הכה"ח שכך המנהג - אז איך נקום ונברך כנגדם את ברכת האדמה?


ומדברי האחרונים הנ"ל מבואר שיש בזה ממש 'ספק ברכות להקל', דהיינו שאם יברך האדמה יש צד שלא יוצא יד"ח, ולא אמרינן שהיא ברכה מבוררת ולא שיקר בברכתו.

והדברים מפורשים בדברי ר"ח בסוגיא דטרימא שהביא ראבי"ה בסי' ק"ד וז"ל תמרי ועבדינהו טרימא מברכין עילוייהו בפה"ע, אבל דקורטמי דפורצני דשומשמי לא איפשטא והילכך מברך עלייהו שהנ"ב דתנן ועל כולם אם אמר שהכל יצא ע"כ, ומפורש להדיא שבספק בדבר שנשתנה צורתו ונתמעך מברך שהכל ולא בפה"ע או בפה"א. ומטעם 'שאם אמר שהכל יצא', ומשמע שאם אמר האדמה לא יצא, דאם יצא - אדרבה היה לו להעדיף ברכה המבוררת, שהרי בשניהם יצא בדיעבד, וכמדומה שזו ראיה שאין עליה תשובה.

וכן מתבאר מחידושי אלאשבילי בברכות מ' ע"ב שכתב שאם בירך על הפת בפה"א לא יצא וז"ל אבל בפת אפשר לומר דכיון שהכתוב קבע לו שם בפנ"ע וכו' לא נפיק כשבירך עליה בפה"א [וזה טעם הרא"ה]. ועוד דבברכתה דקבעו לה רבנן הוציאוה מכלל פרי כלומר שאינו מזכיר בברכתו פרי – שוב אינו יוצא בה בלשון פרי ע"כ, ומבואר בטעמו השני שאע"פ שפת קרויה פרי – כיון שרבנן הפקיעו לשון 'פרי' ותקנו מטבע אחר אינו יוצא בלשון פרי. ולדבריו אלו נראה ברור שלסוברים שפרי מרוסק שלא ניכרת צורתו ברכתו שהכל – אם בירך בפה"ע או בפה"א לא יצא, דהא חכמים הוציאוה מכלל פרי, ולא יוצא כשהזכיר פרי. והדברים ק"ו, ומה בברכת המוציא, שהשתנה למעליותא, והיה מקום לומר שעדיין שמו הראשון עליו סבירא ליה שלא יוצא כשמזכיר 'פרי', בפרי מרוסק שהסיבה שאינו מברך בורא 'פרי' זה משום שהשתנה לגריעותא – בודאי שהפקיעו שם 'פרי' ממנו לגמרי ולא יוצא כשמזכיר 'פרי'


וע"כ נראה שלמעשה ודאי שיש לברך על כל פרי מרוסק שהכל כדעת הבא"ח וסיעתו, שיש בזה ממש חשש של 'סב"ל', ומקרי 'שיקר בברכתו' לדעות שסוברים שהכל, משום שהוא כבר לא פרי אלא שהכל, וגם בפרי שדרכו בריסוק דינא הכי וכנ"ל.





[1] וכן המג"א אלא שהמג"א למעשה לא פסק כהשל"ה לגמרי אלא דוקא בנימוח עי"ש.
חבל, באמת כדאי שכת"ר יעיין בתשובה של הרב אלקנה שליט"א מתחילה ועדו סוף. הוא מדבר שם מדוע לא חוששים לסב"ל, ועוד שהרי גם לאשכנזים כתב (וכן הורה הרב אלישיב זצוק"ל) שמברכים האדמה אפי' שהרמ"א חולק על מרן.

(עיי"ש שגם בבמבה זה גידול מיוחד וא"א לאכול את התירס כך, וגם בבמבה זה לא נקרא כלל "מרוסק" כמו שביאר שם בפנים, ולכן לדידן פשוט שמברכים "האדמה" גם בלי כל הסיבות הנ"ל, וצירף אותם רק לאשכנזים גם)
 
אסביר שוב.

אם הספק של הגמ' היה האם מברכים העץ או שלא מברכים כלל - מספק צריך שלא לברך כלל, ולא נכון לומר 'על הכל אם אמר שהכל יצא', דהא לא היה צד שמברכים שהכל.

ע"כ שהספק היה האם מברכים העץ או שהכל, דהענין של מזיק אינו כמו שמן זית שלא מברכים עליו כלום, אלא שיורד מחשיבותו ומברכים שהכל, ולכן כותב שמספק נוקטים כמו הצד של שהכל.

מקוה שהדברים ברורים.
שלא תחשוב שאני לא הבנתי אותך, הבנתי מההתחלה רק שכתבת שזו ראיה ללא תשובה ולענ"ד אין הדברים מוכרחים, כי אם הייתה לו גירסא אחרת אפשר דדוקא היכן שמזיק סובר שגרע כ"כ שיש לברך שהכל אך באופן שלא מזיק באמת היה אומר לברך אדמה. גם במסופק בבוסר סבר לברך שהכל וכנראה כי אינו ראוי כ"ש באופן שמזיק מה שאין כן במעוך סתם כשלא מזיק וגם ראוי לאכילה יגיד לברך אדמה. כמו בפרי שמסופק בברכתו.
 
ראשי תחתית