האם מותר לחפש רב פוסק הכי מקל שיש?

  • יוזם האשכול יוזם האשכול אבא שלום
  • תאריך התחלה תאריך התחלה
הצטרף
9/1/25
הודעות
47
האם מותר לחפש רב פוסק הכי מקל שיש, והאם זה תלוי בהלכות שהם מדאורייתא או מדרבנן ?
 
אם כוונתך לחפש בכל הלכה מי מקל באותה הלכה, אי אפשר לומר שיש בזה איסור, אבל מסתבר שלא נכון לעשות כך, וכן כתב הגאון רבי בצלאל שטרן זצ"ל בשו"ת "בצל החכמה" (חלק ו סימן כט, בסיכום התשובה): "שני מורי הוראה בעיר, שוים בתורה וביראה, אחד מהם מקיל בענין מסוים ומחמיר בענין אחר, כגון מקיל בעניני שבת ומחמיר בעניני נדה והשני בהיפך מחמיר בעניני שבת ומיקל בעניני נדה, מותר לשואל להציע כל שאלותיו ואפי' באיסורי דאורייתא לאחד ממורי הוראה, ואין צריך להחמיר אפי' באיסורי דאורייתא לשאול כל פעם לחכם המחמיר באותו ענין. [אדם ה]מציע כל פעם שאלותיו בפני הרב המקיל באותו ענין, נראה שאין מזניחין אותו גם באיסורי דאורייתא, אבל מסתבר שאין נכון לעשות כך. [אבל] כה"ג באיסורי דרבנן נראה שאין בו נפתול. אם ידוע שהרב המקיל בענין מסוים בקי באותו ענין במיוחד וכן הרב השני בענין שהוא מקיל בו, מותר לשאול אפי' בדאורייתא, לכל אחד בענין שהוא מקיל בו".

אבל אם אדם לומד את ההלכה במקורותיה ולבו נוטה לפוסק המיקל, אין בזה שום בעיה.

ואם עושה לו רב, ודרכו של אותו רב להקל (כמו הגר"ע יוסף), גם אין בזה שום בעיה.
 
יש ע"ז גמרא מפורשת כמדומני בשבת שאם רוצה לנהוג כב"ה בכל ההלכות ינהג ואם כב"ש בכל ההלכות ינהג אך לא יעשה חלק הכי וחלק הכי ורק מה שקבעו חכמים וכו'
 
יש ע"ז גמרא מפורשת כמדומני בשבת שאם רוצה לנהוג כב"ה בכל ההלכות ינהג ואם כב"ש בכל ההלכות ינהג אך לא יעשה חלק הכי וחלק הכי ורק מה שקבעו חכמים וכו'
עירובין ו' ע"ב: "הרוצה לעשות כדברי בית שמאי - עושה, כדברי בית הלל - עושה, מקולי ב"ש ומקולי ב"ה - רשע!".
 
אם קרית לא שנית, שהרי הגמ' שם מפרשת את כוונתה, וכדכתב רש"י בראש השנה (יד:), "מקולי בית שמאי כו' - בעירובין מפרש לה במחלוקת אחת, שיש מקום שנוטין בה דברי בית שמאי להקל, ויש מקום שנוטין בה דברי בית הלל להקל... והאוחז בזו קולי בית שמאי וקולי בית הלל - רשע, שהרי דבריו סותרין זה את זה כדי להקל, והאוחז בחומרי שניהם - כסיל בחשך הולך הוא, שאינו יודע להבחין על מי לסמוך, אבל בשתי מחלוקות שהקילו אלו בזו ואלו בזו - אין כאן לא משום רשע ולא משום סכלות, דסבירא ליה בהא כבית שמאי ובהא כבית הלל".

והיינו שכל זה הוא דוקא באופן שהוא סותר עצמו מיניה וביה, ומיקל כשני הצדדים, ואז שייך בו "מקולי ב"ה וב"ש רשע". אבל אם מיקל בזה כפוסק פלוני ובזה כפוסק פלמוני, אין בזה שום בעיה.

ולדוגמא (בדרך הלצה) אדם המכניס שבת מאוחר כדעת ר"ת, ומוציאה מוקדם כדעת הגאונים, זהו רשע. ומאידך גיסא אדם המכניס שבת מוקדם כדעת הגאונים, ומוציאה מאוחר כדעת ר"ת, עליו נאמר "....בחושך הולך" (ולפ"ז מבואר למה דוקא נקטו בגמ' פסוק זה, כי הוא הולך בחושך ועדיין חושב שלא הגיע זמן צאת הכוכבים...)
 
נערך לאחרונה:
אם שנית לא פירשו לך, שהרי כתבו התוס' שם על אתר (ר"ה יד סע"ב) שמיירי רק באופן שהוא יודע כמאן הלכה. וכן כתב הרשב"א בחי' לנדה (לו ע"א) וז"ל:
הלכתא כרב לחומרא והלכתא כלוי לחומרא. ואע"ג דאמרינן בפ"ק דעירובין (ו' ב') ובריש פ' אלו טרפות (מ"ד א') דמאן דעביד כחומרי דמר וכחומרי דמר בחומרי דסתרן אהדדי עליו הכתוב אומר הכסיל בחשך הולך, שאני הכא דמספקא לן אי כמר ואי כמר ומספיקא אזלינן בכולהו לחומרא, ודכותה איתא לקמן בפ' יוצא דופן גמ' איזהו סימניה הלכה כדברי כולם להחמיר. עכ"ל.
וחזר על דבריו הרשב"א שם בדף מז ע"ב ע"ש.

ממילא במחלוקת ראשונים עצומה כזו אי קיימא לן כהגאונים או כר"ת, ודאי איננו יכולים להכריע כנגדם כמאן הלכה, ולכן שפיר יש מחמירים כשתי השיטות. וחלילה לומר על כל אותם גאונים מגדולי האחרונים שהכריעו להחמיר במוצ"ש כר"ת שהם הולכים בחושך.
ואע"פ שודאי עיקר ההכרעה כהגאונים, הן משום המנהג והן משום שזו דעת רבים מהאחרונים, עדיין אין זה בגדר איתמר הלכתא שאין בדבר ספק. ולכן ודאי יש מקום להחמיר ולחוש לשיטתו ואין בזה משום והכסיל בחושך הולך.

ובאמת בעשרות מקומות מצאנו בראשונים ובאחרונים שכתבו לחשוש לשתי השיטות, ואע"פ שהם סותרות זו את זו.
ולדוגמא בעלמא: טעם ההמתנה בין בשר לחלב, שלדעת כמה ראשונים הטעם לזה הוא משום שהבשר מוציא שומן ומושך טעם עד זמן ארוך. וכתב הטור שלפי טעם זה אם לא אכלו אלא שלעסו לתינוק א"צ להמתין. ולדעת הרמב"ם טעם ההמתנה משום בשר שבין השינים, ולדבריו לאחר ששהה כשיעור מותר אפילו נשאר בשר בין השינים, אך החומרא לשיטתם שהלועס לתינוק צריך להמתין. והסיק הטור: וטוב לאחוז בחומרי ב' הטעמים. והרי שלא חשש בזה משום הכסיל בחושך הולך, והטעם פשוט משום דלא ברירא ליה מהו הטעם העיקרי. והוא הדין לכל כיוצא בזה.
 
נערך לאחרונה:
וחלילה לומר על כל אותם גאונים מגדולי האחרונים שהכריעו להחמיר במוצ"ש כר"ת שהם הולכים בחושך.

בוודאי, כתבתי זאת בדרך הלצה (על דרך מה שמרן הגר"ש משאש כתב שפשוט הוא לפי המציאות שהלכה כמנהג הפשוט בישראל להוציא שבת כדעת הגאונים, ור"ת חי בלורן, טרואה ורומרו שבצפון צרפת ושם צאת הכוכבים מאוחר יחסית).
 
ולדוגמא בעלמא: טעם ההמתנה בין בשר לחלב, שלדעת כמה ראשונים הטעם לזה הוא משום שהבשר מוציא שומן ומושך טעם עד זמן ארוך. וכתב הטור שלפי טעם זה אם לא אכלו אלא שלעסו לתינוק א"צ להמתין. ולדעת הרמב"ם טעם ההמתנה משום בשר שבין השינים, ולדבריו לאחר ששהה כשיעור מותר אפילו נשאר בשר בין השינים, אך החומרא לשיטתם שהלועס לתינוק צריך להמתין. והסיק הטור: וטוב לאחוז בחומרי ב' הטעמים

הדוגמא איננה נכונה, אין סתירה ביניהם, רק יש נפק"מ לחומרא בשניהם. ואינני חושב שיש "עשרות דוגמאות" לזה.
 
בוודאי, כתבתי זאת בדרך הלצה (על דרך מה שמרן הגר"ש משאש כתב שפשוט הוא לפי המציאות שהלכה כמנהג הפשוט בישראל להוציא שבת כדעת הגאונים, ור"ת חי בלורן, טרואה ורומרו שבצפון צרפת ושם צאת הכוכבים מאוחר יחסית).
טוב, ייש"כ על ההבהרה (והתיקון).
 
הדוגמא איננה נכונה, אין סתירה ביניהם, רק יש נפק"מ לחומרא בשניהם. ואינני חושב שיש "עשרות דוגמאות" לזה.
מדוע? מה ההבדל אם המחלוקת היא במציאות או בטעם הדין? הכא והכא אין מקום להחמיר לפי צד אחד.
עכ"פ באופן כזה כוונתי שיש עשרות דוגמאות, ולע"ד ניתן למצוא אף יותר מעשרות בספרי האחרונים (ואף בשו"ע) שהחמירו כסברות שני הצדדים אע"פ שהנפקותות שביניהם סותרות זו לזו.

ובאגב, כעת ראיתי שדברי התוס' והרשב"א הנ"ל נפסקו להלכה גם במ"ב סימן תצג ס"ק יז וז"ל:
אבל יכול לתפוס חומרי המנהגים דהיינו שינהג איסור מפסח עד ערב שבועות או עד יום א' של הגבלה חוץ מל"ג בעומר ואף שנוהג ב' חומרות הסותרות זו לזו אינו ככסיל ההולך בחושך כיון שעושה כן רק מחמת ספק שאינו יודע איזה מנהג הוא העיקר. ע"כ.
 
העיקרון הוא נכון, אבל הדוגמא שהבאת איננה נכונה. יש הרבה מחלוקות, אבל אין סתירה בין שני הצדדים. זה נקט טעם אחד, וזה נקט טעם שני, וחוששים לשניהם, כי יתכנו שניהם: הבשר מושך טעם, וגם נתקע בין השיניים.

אבל המדובר בגמ' הוא מחלוקת שיש בה שני צדדים הסותרים זה את זה מיניה וביה, ולא יתכנו שניהם יחד, כמו המכניס שבת כגאונים ומוציאה כר"ת.
 
פעמים רבות אם עושה כמו רב מסויים ובמקום אחר עושה כמו רב אחר, יבוא הדבר לידי סתירה, כיון שהמחלוקת היא ע"פ הכללים. (סב"ל נגד מרן, סתם ויש, וכו' וכו').
 
"סתירה בכללים" אין לה שום קשר להנ"ל, כי לכל היותר לא יודעים מה מרן התכוון לפסוק וחוששים לכל הדעות.
 
"סתירה בכללים" אין לה שום קשר להנ"ל, כי לכל היותר לא יודעים מה מרן התכוון לפסוק וחוששים לכל הדעות.
מצאתי מישהו שפסק בטעות כשתי דעות, ואז היה ממ"נ, אם הלכה במקרה מסויים כמו ראשון פלוני, איך אתה מקל במקום א', ואם הלכה באותו מקרה כמו ראשון אלמוני, איך אתה מקל במקום ב'.
(לא התכוונתי בדווקא להביא כללים אלו. זה יכול להיות גם רב ושמואל הלכה כרב וכד', סתם הבאתי דוגמא. ואמנם גם בה יש נפק"מ, אם מיקל כדעת הסתם ובמקום אחר מיקל כדעת היש, אז ממ"נ, ניחא אם תאמר שהלכה כדעת היש גם לקולא וגם לחומרא, אבל להקל כדעת היש ובמקום אחר להקל כדעת הסתם, הרי שזה תרתי דסתרי, ואכמ"ל, ופשוט).
 
העיקרון הוא נכון, אבל הדוגמא שהבאת איננה נכונה. יש הרבה מחלוקות, אבל אין סתירה בין שני הצדדים. זה נקט טעם אחד, וזה נקט טעם שני, וחוששים לשניהם, כי יתכנו שניהם: הבשר מושך טעם, וגם נתקע בין השיניים.
זה לא מדוייק. הטור כותב בפירוש שלטעם הרמב"ם אין לחשוש ללועס לתינוק, ואילו לטעמו אין לחשוש לבשר בין השיניים. נראה מדבריו שהטעמים חולקים, ולא רק שזה נקט טעם זה וזה נקט טעם שני. ולכן גם לא הכריע הטור מן הדין שחובה לחשוש לחומרת שני הטעמים (מה שהיה צריך לומר אם סובר ששני הטעמים אמת), אלא רק שטוב לחשוש לשניהם.
 
אחזור שוב: יש נפק"מ להלכה בין הטעמים, אבל אין שום סתירה ביניהם ויכול להיות ששניהם אמת.

מה שאין כן בזמני הגאונים ור"ת, או שזה אמת או שזה אמת, ולא יתכנו שניהם לעולם.
 
ניחא, ואני אחזור ואומר, שאע"פ שיש בדבריך חילוק, עדיין אינו מחלק, ואין הבדל בסברא אם מחלוקת הפוסקים היא בטעם או במציאות.

ואם בכ"ז לא ניחא לך בדוגמא זאת, כלך לך אצל דברי המשנ"ב שהעתקתי לעיל, ששם מיירי במחלוקת במציאות, אימתי נפטרו תלמידי ר"ע, ולפי כל אחת מהשיטות אין טעם להחמיר כשיטה השניה, וסותרות החומרות זו את זו במציאות, ואעפ"כ כתב המשנ"ב בשם האחרונים שאפשר להחמיר כשתי השיטות, מאחר ויש ספק בדבר כאיזה מנהג קיימא לן. [ובאמת אם הבנתי דבריך לנכון, אתה מסכים בזה בעיקר הדבר].
 
בוודאי שאני מסכים בעיקר הדבר, אבל כאשר הטעמים אינם סותרים אחד את השני ויכולים להתקיים שניהם יחד, אין כאן שום סתירה.
 

נושאים דומים:

בין הסדרים:

ראשי תחתית