מעשה רוקח על הרמב‘‘ם:
ריש מילין אומר דאם אנו רוצים לדמות השומע כדי לצאת כאילו הוא מברך ממש בכל פרטיו א"כ אפילו אמן אין לו לענות דהא קי"ל העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה מגונה ואין לו לענות אלא באותם הברכות שתקנו חז"ל וכמ"ש רבינו לקמן דף ט"ז והרב ב"י או"ח סימן רט"ו הרי דאינו דומה למברך ממש.
ומה שתקנו חז"ל לענות אמן אחר כל ברכה וברכה ובפרט למי שרוצה לצאת ידי חובתו אינו לענין לצאת דפשיטא דגם אם לא ענה אמן יצא וכמ"ש רבינו בריש הל' זו כל השומע ברכה מן הברכות מתחילתה ועד סופה ונתכוון לצאת בה ידי חובתו יצא ואע"פ שלא ענה אמן ע"כ והעדיפות שיש בעניית אמן אינו אלא כדי שיתחשב לו כאילו בירך אותה ברכה הוא עצמו בפועל
ולא עוד לאפוקי אידך מאן דאמר דהוא יותר מן המברך כדאיתא בגמרא אבל לעולם דאינו ממש כמוהו דסוף כל סוף זה בכח וזה בפועל מעתה גם בברוך הוא וברוך שמו שעונה אחר המברך הכי נמי מצי לענות
תדע דדברי הרא"ש שהביא הרב גופיה באותה תשובה הכי מוכחי להדיא שכתב וז"ל ואבא מארי ז"ל על כל ברכה שהיה שומע בכל מקום היה עונה ברוך הוא וברוך שמו וכו' הרי דעל כל ברכה ובכל מקום קאמר דמשמע בין יצא כבר בין אם דעתו לצאת בברכת המברך לעולם היה עונה ברוך הוא וברוך שמו ואם איתא שיש חילוק זה בדבר הוה ליה להרא"ש ז"ל לפרש דבריו דדוקא בברכה שלא היה יוצא בה הוא דהוה עביד הכי ולא למסתם סתומי ולכתוב דרך כלל לתת מקום לטעות בדבריו בקל כאמור.
גם הטור והרב ב"י בשלחנו הטהור סי' קכ"ד העתיקו דברי הרא"ש ז"ל ושוב כתבו דין עניית אמן אחר כל ברכה בין לאותם שיצאו בין לאותם שרוצים לצאת כלומר דקאי בין לענין עניית ב"ה וב"ש בין לענין אמן הגם דבאמת מדקבעה הרב ב"י שם בשני סעיפים מורה דכוונתו דבראשון לא הוצרך לבארו כי פשוט הוא דהא על כל ברכה ובכל מקום קאמר בלי שום חילוק כלל ועיקר גם המפרשים ז"ל שם לא הזכירו שום חילוק בזה עיין עליהם. ושם ראיתי להרב בעל הלבושים ז"ל שאחר שכתב דהש"צ מחזיר התפילה להוציא את שאינו בקי וכתב שגם הבקי צריך הוא לכוין וכו' ועל שניהם כתב שיענו על כל ברכה ברוך הוא וב"ש וכו'. משמע להדיא שהבין ז"ל הדברים כפשוטן כאמור
ודברי הרא"ש הללו מוצאם ומובאם מהסוגיא דיומא דף ל"ז תניא רבי אומר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו אמר להם משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקדוש ברוך הוא אתם הבו גודל חנניה בן אחי רבי יהושע אומר זכר צדיק לברכה אמר להם נביא לישראל בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים אתם תנו ברכה ע"כ ועל זה בא הרא"ש ז"ל לומר דעל כל מין ברכה קאמר תלמודא דיש לו לענות ב"ה וב"ש.
גם מצד אחר א"א לנו לומר שיהא המכוין לצאת דומה בדומה בכל פרטיו למברך דהרי במתפלל תפלת י"ח אסור לו להפסיק תפילתו לשום דבר ואפילו לאמן יהא שמיה רבא דחמיר ואיכא מאן דאמר דאפילו עוסק במעשה מרכבה פוסק כדאיתא בפרק מי שמתו דף כ"א אפ"ה מסיק תלמודא התם דבתפילת י"ח אינו פוסק ומכ"ש לאמן גרידא ופסקו הרב ב"י סוף סי' ק"ד ואילו בשומע תפילת י"ח מהש"צ כדי לצאת פסק הטור והרב ב"י סי' קכ"ד להדיא דיש להשומעים לכוין הברכות ולענות בין אותם שיצאו בין אותם שיוצאים מהש"צ עיי"ש ואם איתא איך יכולים היוצאים מהש"צ להפסיק ולענות אמן הא כיון דהם צריכים לכוין מלה במלה מהש"צ הרי הם מפסיקים בעניית אמן בהכרח דנאסר למתפללים כאמור ומכיון שכבר הוכחנו דגם בלא עניית אמן הם יוצאים היה להם לשתוק ולכוין ותו לא דבכולי תלמודא קי"ל שומע כעונה ועיקרו בסוכה דף ל"ח דבעי תלמודא שמע ולא ענה מאי ומתרץ חכימיא וספריא ורישי עמא ודרשיא אמרו שמע ולא ענה יצא והיינו פסקו של רבינו שהזכרנו לעיל ומכח זה פסק גם כן הטור והרב ב"י סי' ק"ד שמי שעומד ומתפלל אינו פוסק לא לקדיש ולא לקדושה אלא ישתוק ויכוין למה שאומר הש"צ ויהא כעונה ור"ת ור"י כתבו דאין לו לשתוק דכיון דשומע כעונה הוה ליה הפסק וכו' הרי דאלים כוחיה דשומע ומכוין שהוא כעונה ממש עד שמכח זה אסרו הגאונים ז"ל אפילו לשתוק בשמונה עשרה ולכוין לקדיש וקדושה וכ"כ הרב ב"י שם והוא מדברי התוס' ורש"י ז"ל בסוגיא דסוכה שם.
ומכל האמור יצא לנו דאין לדמות העונה כאילו מברך ממש בכל פרטיו ועניית האמן שעונה דנאסרה למברך עצמו הותרה לו משום דכיון שזה אינו אלא להודות על הברכה שבירך האחר וכדי שתחשב לו כאילו ברכה הוא עצמו שמאמין בה ולכך הוא עונה אמן חשיב כמו ענין הברכה עצמה ולא מקרי הפסק הוא הדין והוא הטעם בברוך הוא וברוך שמו כיון שהוא להודות ולגדל שמו יתברך שיצא מפי המברך אין זה חשיב הפסק דודאי הוי נמי מעין הברכה. והגע עצמך אם בדיעבד בירך ואמר ברוך אתה ה' ברוך הוא וברוך שמו אלהינו מלך העולם וכו' אף ששינה מטבע הברכה שתיקנו חז"ל וכי בשביל זה נאמר דהוה ליה כמי שלא בירך ויחזור לברך הא ליתא כמבואר מדברי רבינו לעיל הל' ה' וכמ"ש מרן הקדוש שם עיין עליו.
גם במודים דרבנן פסק הטור והרב ב"י סימן קכ"ז שיש להצבור לשחות וכו' ומייתי מהירושלמי דקתני הכל שוחין במודים וכו' ולא מפליג בין מי שיצא כבר לבין מי שיוצא מהש"צ והיינו טעמא משום דגם זה לא חשיב הפסק דהוי מעין התפילה והמודים עצמו שאומר הש"צ. גם הרא"ש ז"ל גופיה הביא שם שיש סכום מסויים לברכות של י"ח ורמז גדול ולפיכך צריך לאומרם בכיוון ומעין זה הזכיר ג"כ הרב ב"י סימן קכ"ד משם האבודרהם ז"ל ואפ"ה התירו לעונים משום דאין זה הפסק ע"פ האמור
ומבואר והסברא והמנהג הם עמודי ההוראה שהרי בכל תפוצות ישראל אשר שמענו שמעם בכל הברכות שהש"צ מברך להוציא את הרבים ידי חובתם ובכללם ברכת שופר והלל ומגילה וכיוצא כל הקהל כאחד עונים ואומרים ברוך הוא וברוך שמו וכו' וא"כ בואו ונאמר ששום אחד מכל קהל עדת ישראל לא יצאו ידי חובת ברכות אלו מעולם או שעשו שלא כהוגן שהרי הפסיקו בברכה בעניית ב"ה וב"ש
וידוע דגדול המנהג וכמ"ש התוספות בברכות דף כ"א עיין עליו ולא לישתמיט שום פוסק ראשון או אחרון ז"ל דלימא כי הך חידושא
ועוד אני מעיד שאפילו בק"ק ספרדים שהיה מתפלל בו הרב החסיד הנ"ל כאשר הוא מפורסם לכל לא ראיתי ולא שמעתי מי שעושה כן
ואחרי נשיקת עפרות זהב לו חס לן שלא לחוש לכבוד המקום ב"ה ולמנוע עצמינו מלגדל ולרומם שמו הגדול ב"ה לעד
ובפרט ע"פ הסוד שאומרים שיש סוד גדול וכוונה עצומה בענית ב"ה וב"ש אמן על כל ברכה ותהלה.
גם הרב הגדול ר"מ ואב"ד כמהר"ר יצחק פאציפיקו נר"ו הודה לדברי וחבר גם הוא פסק על זה בראיות נכונות.
