לדעת התוס' בברכות כ' ע"ב - מצינו.
ועיין במש''כ בזה. כאן:
ולפי האמור, יש לעיין במה שנהגו רבים משלומי אמוני ישראל (כן מודפס בסידורים בנוסח עדות המזרח, וכן בנוסח אשכנז, וספרד) לומר בנוסח "לשם יחוד" או "הנני מוכן ומזומן" לקיים "מצות עשה", והלא לדעת השולחן ערך שאנו הולכים אחר הוראותיו אין מצות עשה מן התורה לספור ספירת העומר בזמן הזה.
ונראה לענ''ד, שהמנהג שנהגו ישראל מקדמת דנא יש לו על מה שיסמוך, שהרי מעיקרא מצינו שב' עמודי הוראה הרמב''ם והרי''ף, ועמהם חבל גאונים וראשונים (רב אחאי גאון, רבינו ישעיה, המאירי, ועוד רבים ועצומים עמהם) שמצות ספירת העומר בזמן הזה מן התורה, ואף הר''ן שהוא מרא דשמעתתא שעליו נסמך מרן הב''י סותר את עצמו בסוף מסכת סוכה, ודעת רבינו ירוחם והרמ''ה דמכל מקום ספירת הימים היא מן התורה בזמן הזה, וכן סברו מארי דרזין וכמו שכתב הרש''ש (נהר שלום לב ע''א) "וענין ברכת העומר לבני חוץ לארץ ודאי צריך לומר אחר ערבית כשאר לילות, כי אין לה שייכות עם הסדר בלילה זו לבני חו"ל, כי מצות ספירת העומר היא מצות עשה דאורייתא".
אלא שלא זו בלבד, אלא גם לדעת השולחן ערוך שנמשך אחר דעת הסוברים דספיה'ע בזה''ז דרבנן אכתי שפיר למיעבד הכי, כפי שראיתי בספר
הליכות שלמה למרן הגרש''ז אוירבאך (תפלה עמ' רה) שדן בנדון דידן ו
ס''ל שאין לשנות הנוסח כלל וטעמו משום דהלשון "מצות עשה" שפיר יש לפרשו על מצות עשה דרבנן, ואם הוא מדרבנן כוונתו למצות עשה דרבנן. והיינו שאיננו אומרים "מצות עשה מן התורה".
הן אמת, שלכאורה הדבר שנוי
במחלוקת רש''י ותוספות (ברכות כ' ע''ב) האם שייך לומר "מצות עשה" על דבר דרבנן, דגרסינן התם על תפלה שהיא "מצות עשה" ורש''י לא גרס לה מטעם דס''ל שמצות תפלה היא מדרבנן, והתוספות כתבו שיש ליישב את הגירסא, ושייך לומר מצות עשה אף על דרבנן, ע''ש.
אמנם נראה,
שלפי דעת הרמב''ם שכתב (סה"מ שרש הראשון); "כי כל מה שצוונו חכמים לעשותו וכל מה שהזהירנו ממנו כבר צווה משה רבינו ע"ה בסיני שיצונו לעשותו והוא אומרו על פי התורה אשר יורוך וגו' והזהירנו יתברך מעבור הדבר מכל מה שתקנו אותו או גזרו ואמר לא תסור" וגו'. וע' שם בסה"מ שכוונתו לכל המצוות המחודשות, לגזירות ולתקנות וכדו', ע"ש. ורוב הראשונים עמיה אזלו דכן היא שיטת
רבינו חננאל (שבת כג ע''ב),
והר"י מיגאש (תשובה סי' קמח),
והראבי"ה (שבת סי' רכד),
והסמ"ק (מצוה קפא),
והרשב"א (שו''ת ח''ה סי' רמו)
והריטב"א (ר''ה טז ע''א ויומא עג ע''ב)
והר"ן (דרוש שביעי), ודעת כל הנך רבוואתא שכל מצוה מדרבנן אנו מוזהרים בעשה ד"ככל אשר יאמרו לך תעשה" ועל כן אנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו
וצונו",
א''כ שפיר יש לומר "מצות עשה".
על כן המנהג שנתפשט כל כך בכל תפוצות ישראל ספרדים ואשכנזים, והוא מבוסס על דעתם של רבנן קדישי קמאי, וקמאי דקמאי, ואף רבנן בתראי הסכימו למנהג זה, הנח להם לישראל.