משא ומתן בדברי בעל ה'ילקוט יוסף' שליט"א (2)

[כהן]

הסיבה שצריך קטנים הוא כי אין בקיאין בבינונים, אבל הסומך על השעון ועל חשבון המיל - אין סיבה שיצטרך להמתין יותר, חוץ ממצות תוספת שבת
וכ"כ להדיא המנחת כהן (מאמר ב' פ"ה) דהיכא דנודע בבירור שהם כוכבים בינונים, א"צ להמתין לכוכבים קטנים, ע"ש

אבל רצופים כן צריך מדין תוספת. ודברי הדגמ"ר - הם 'לחלוק על הראשונים בידים נקיות'. הראשונים כתבו להדיא ששיעור התוספת הוא שיהיו רצופים ולא 'כל שהוא'.

 

[אסקופה הנדרסת לרגלי גדו"י]

ודברי הדגמ"ר - הם 'לחלוק על הראשונים בידים נקיות'.

מפורש בדבריו שכותב כן בדעת השו"ע

ודבריו הובאו להלכה בשערי תשובה, משנה ברורה, וכף החיים על אתר
וכדבריו כתב גם החוות יאיר במקור חיים שם
ולכאו' הכל אחד, שהזמן בין שאינם רצופים לרצופים הוא זמן מועט
וע"ע במצורף מ"ש בזה

 

[כהן]

מפורש בדבריו שכותב כן בדעת השו"ע

ודאי שכך הוא כותב. לכן כתבתי שהוא חולק על השו"ע 'בידים נקיות' היינו בדיוק בשביל זה שלא תחשוב שהוא חולק.
בספר הזמנים בהלכה שהבאת דייק כבר לנכון כפי שכתבתי שהוא אכן חולק, והביא את לשונו של הרמב"ן שלפני זמן של רצופים 'אסור' בעשיית מלאכה.

 

[עת שערי רצון]

עיין להגר''ח פלג'י ברוח חיים שכתב אזהרה גדולה לאלו המתפללים במוצ''ש לפני חצי שעה מי'ב שעות (דהייינו 40 דק' אחר השקיעה) הביאו בכה''ח רצג
ובבא''ח כתב דאין לפחות משליש שעה (דהינו 30 דק' אחר השקיעה)
וגם אין צריך להזכיר את כל גדולי אשכנז, שמאן דכר שמיה להתפלל לפני הזמן (36 דק')

 

[עת שערי רצון]

בעלון השבועי השבוע אמר הרב, שיש בעיה לומר מצוות עשה על מצוה דרבנן, ומה שיש מקורות שכתבו "מצוות עשה" על דרבנן, כתוב שם להדיא מצוות עשה דרבנן, אבל זה לא מובן בכלל, כי בכלל מאתים מנה, וכל הבעיה היא רק לומר להדיא מצוות עשה מן התורה על מצוה דרבנן, אבל לומר סתם מצוות עשה, מה הבעיה ? הרי ניתן לפרש את זה או דאורייתא או דרבנן ?
מנין לחדש שסתם מצוות עשה זה מ"ע מן התורה ?

 

[כהן]

מה החילוק בין 'איסור' עשה לבין 'מצות' עשה??




אתמהה, הרי כתב בהרבה מקומות לאידך גיסא 'מצות עשה של תורה' - חמץ ומצה ז א, שופר א א ועוד.





שוב תמיהה עצומה, מה רוצה מהשו"ע, הרי הוא כתב באותה המידה עשה של תורה, אז אין ראיה לא לכאן ולא לכאן.





שוב לא מובן מה רוצה. אדרבה ממנו נלמד שאם לא יודע האם זה דרבנן או דאוריתא יאמר בסתמא מצות עשה וזה כולל את ב' הצדדים.

 

[כהן]

המעיין שם יראה שלא הביא שום ראיה שסתם מצות עשה לא יכולה להתפרש על מצוה דרבנן. ואדרבה הרב אויירבך הביא את הכנה"ג שמפורש לא כך, והרב הנ"ל חילק ללא סברא כלל בין איסור עשה למצות עשה.

ומה שכתב שהוא 'תפס' כדעת האור לציון - הרי הוא כתב כן רק בשעת הדחק ומי שקשה לו וכו'. והאמת שלא צריך להשיב על כל הראיות שהביא שדעת השו"ע דרבנן, דהמעיין בדברי האור לציון יראה שכבר השיב על הכל, והמחלוקת היא 'בסברא' בעלמא האם אפשר לומר שהב"י בשו"ע חזר בו מהב"י או לא. ואין איזה חידוש בדברי הילקוט יוסף שלא ידעו האור לציון, ועדיין מחלוקת במקומה עומדת, ולכן 'בשעת הדחק' - צירף את סברתו של האור לציון. פשוט מאוד. הגיוני מאוד. ואין בו כל נפתל ועיקש.

 

[שלומי]

מענין לענין באותו ענין
האם מי שחשב על מצוה דרבנן שהיא מן התורה. עובר על בל תוסיף?

 

[בנאות דשא]

מענין לענין באותו ענין
האם מי שחשב על מצוה דרבנן שהיא מן התורה. עובר על בל תוסיף?

כן
רמב"ם הלכות ממרים פרק ב הלכה ט
ואם יאסור בשר העוף ויאמר שהוא בכלל הגדי והוא אסור מן התורה הרי זה מוסיף.

 

[שמעון טרבלסי]

בעלון השבועי השבוע אמר הרב, שיש בעיה לומר מצוות עשה על מצוה דרבנן, ומה שיש מקורות שכתבו "מצוות עשה" על דרבנן, כתוב שם להדיא מצוות עשה דרבנן, אבל זה לא מובן בכלל, כי בכלל מאתים מנה, וכל הבעיה היא רק לומר להדיא מצוות עשה מן התורה על מצוה דרבנן, אבל לומר סתם מצוות עשה, מה הבעיה ? הרי ניתן לפרש את זה או דאורייתא או דרבנן ?
מנין לחדש שסתם מצוות עשה זה מ"ע מן התורה ?

כעין המבואר ביומא (י.) "בית חורף ובית קיץ - איקרי, בית סתמא - לא איקרי".
וכל מקום שנאמר מצוות עשה היינו מדאו' ולא מצינו שנכתב מצוות עשה סתמא והיינו דרבנן.

 

[שמעון טרבלסי]

הצג קובץ מצורף 4360

המעיין שם יראה שלא הביא שום ראיה שסתם מצות עשה לא יכולה להתפרש על מצוה דרבנן. ואדרבה הרב אויירבך הביא את הכנה"ג שמפורש לא כך, והרב הנ"ל חילק ללא סברא כלל בין איסור עשה למצות עשה.

ומה שכתב שהוא 'תפס' כדעת האור לציון - הרי הוא כתב כן רק בשעת הדחק ומי שקשה לו וכו'. והאמת שלא צריך להשיב על כל הראיות שהביא שדעת השו"ע דרבנן, דהמעיין בדברי האור לציון יראה שכבר השיב על הכל, והמחלוקת היא 'בסברא' בעלמא האם אפשר לומר שהב"י בשו"ע חזר בו מהב"י או לא. ואין איזה חידוש בדברי הילקוט יוסף שלא ידעו האור לציון, ועדיין מחלוקת במקומה עומדת, ולכן 'בשעת הדחק' - צירף את סברתו של האור לציון. פשוט מאוד. הגיוני מאוד. ואין בו כל נפתל ועיקש.

מצאת מקום שכתוב מצוות עשה סתמא והוא דרבנן?!
ובפרט בנוסח:
"מצוות עשה של ספיה"ע כמו שכתוב בתורה", דודאי שפשטותו דאו'.

 

[יעקבי]

מצאת מקום שכתוב מצוות עשה סתמא והוא דרבנן?!
ובפרט בנוסח:
"מצוות עשה של ספיה"ע כמו שכתוב בתורה", דודאי שפשטותו דאו'.

לא תסור זה לא מצוה מהתורה?
שאלת תם.

 

[דברי מלך]

לא תסור זה לא מצוה מהתורה?
שאלת תם.

מחלוקת ראשונים.

 

[כהן]

מצאת מקום שכתוב מצוות עשה סתמא והוא דרבנן?!
ובפרט בנוסח:
"מצוות עשה של ספיה"ע כמו שכתוב בתורה", דודאי שפשטותו דאו'.

האם יש ראיה 'להיפך'? הוא כותב 'ומשיג' שהביא ראיות לדבריו. לא דובים ולא יער.

זוכר את הויכוח על הרי"ף שכתב 'דכתיב'. שם טענת שזה לא מוכרח.

אני מוכן להתפשר על זה ששניהם מורים על דאוריתא...

אבל צריך למחוק כמה עמודים שם בילקוט יוסף שאין שום ראיה. לכתוב רק את הראיה הזו, ולכתוב שלפ"ז גם דעת הרי"ף שהוא דאוריתא, וא"כ אילו מרן היה 'עומד על הדברים' לא היה פוסק דרבנן, וממילא אפשר לומר לקיים מצות 'עשה'.

לתפוס את החבל בשתי קצותיו - לא אפשרי.

 

[כהן]

וכל מקום שנאמר מצוות עשה היינו מדאו' ולא מצינו שנכתב מצוות עשה סתמא והיינו דרבנן

לדעת התוס' בברכות כ' ע"ב - מצינו.

 

[כהנא דמסייע]

לדעת התוס' בברכות כ' ע"ב - מצינו.

ועיין במש''כ בזה. כאן:
ולפי האמור, יש לעיין במה שנהגו רבים משלומי אמוני ישראל (כן מודפס בסידורים בנוסח עדות המזרח, וכן בנוסח אשכנז, וספרד) לומר בנוסח "לשם יחוד" או "הנני מוכן ומזומן" לקיים "מצות עשה", והלא לדעת השולחן ערך שאנו הולכים אחר הוראותיו אין מצות עשה מן התורה לספור ספירת העומר בזמן הזה.
ונראה לענ''ד, שהמנהג שנהגו ישראל מקדמת דנא יש לו על מה שיסמוך, שהרי מעיקרא מצינו שב' עמודי הוראה הרמב''ם והרי''ף, ועמהם חבל גאונים וראשונים (רב אחאי גאון, רבינו ישעיה, המאירי, ועוד רבים ועצומים עמהם) שמצות ספירת העומר בזמן הזה מן התורה, ואף הר''ן שהוא מרא דשמעתתא שעליו נסמך מרן הב''י סותר את עצמו בסוף מסכת סוכה, ודעת רבינו ירוחם והרמ''ה דמכל מקום ספירת הימים היא מן התורה בזמן הזה, וכן סברו מארי דרזין וכמו שכתב הרש''ש (נהר שלום לב ע''א) "וענין ברכת העומר לבני חוץ לארץ ודאי צריך לומר אחר ערבית כשאר לילות, כי אין לה שייכות עם הסדר בלילה זו לבני חו"ל, כי מצות ספירת העומר היא מצות עשה דאורייתא".
אלא שלא זו בלבד, אלא גם לדעת השולחן ערוך שנמשך אחר דעת הסוברים דספיה'ע בזה''ז דרבנן אכתי שפיר למיעבד הכי, כפי שראיתי בספר הליכות שלמה למרן הגרש''ז אוירבאך (תפלה עמ' רה) שדן בנדון דידן וס''ל שאין לשנות הנוסח כלל וטעמו משום דהלשון "מצות עשה" שפיר יש לפרשו על מצות עשה דרבנן, ואם הוא מדרבנן כוונתו למצות עשה דרבנן. והיינו שאיננו אומרים "מצות עשה מן התורה".
הן אמת, שלכאורה הדבר שנוי במחלוקת רש''י ותוספות (ברכות כ' ע''ב) האם שייך לומר "מצות עשה" על דבר דרבנן, דגרסינן התם על תפלה שהיא "מצות עשה" ורש''י לא גרס לה מטעם דס''ל שמצות תפלה היא מדרבנן, והתוספות כתבו שיש ליישב את הגירסא, ושייך לומר מצות עשה אף על דרבנן, ע''ש.
אמנם נראה, שלפי דעת הרמב''ם שכתב (סה"מ שרש הראשון); "כי כל מה שצוונו חכמים לעשותו וכל מה שהזהירנו ממנו כבר צווה משה רבינו ע"ה בסיני שיצונו לעשותו והוא אומרו על פי התורה אשר יורוך וגו' והזהירנו יתברך מעבור הדבר מכל מה שתקנו אותו או גזרו ואמר לא תסור" וגו'. וע' שם בסה"מ שכוונתו לכל המצוות המחודשות, לגזירות ולתקנות וכדו', ע"ש. ורוב הראשונים עמיה אזלו דכן היא שיטת רבינו חננאל (שבת כג ע''ב), והר"י מיגאש (תשובה סי' קמח), והראבי"ה (שבת סי' רכד), והסמ"ק (מצוה קפא), והרשב"א (שו''ת ח''ה סי' רמו) והריטב"א (ר''ה טז ע''א ויומא עג ע''ב) והר"ן (דרוש שביעי), ודעת כל הנך רבוואתא שכל מצוה מדרבנן אנו מוזהרים בעשה ד"ככל אשר יאמרו לך תעשה" ועל כן אנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וצונו", א''כ שפיר יש לומר "מצות עשה".
על כן המנהג שנתפשט כל כך בכל תפוצות ישראל ספרדים ואשכנזים, והוא מבוסס על דעתם של רבנן קדישי קמאי, וקמאי דקמאי, ואף רבנן בתראי הסכימו למנהג זה, הנח להם לישראל.

 

[שלומי]

כן
רמב"ם הלכות ממרים פרק ב הלכה ט
ואם יאסור בשר העוף ויאמר שהוא בכלל הגדי והוא אסור מן התורה הרי זה מוסיף.

ומכיון שעובר על בל תוסיף, האם הפסיד את המצוה?

 

[משיב כהלכה]

שו"ת שמ"ש ומגן חלק ב אורח חיים סימן טו:

"ומכל האמור תגדל התימה על הרב הנז' בספרו ילקוט יוסף מועדים דף שנ"ז סעיף כ"ח. שגם אחרי תשובתי האחרונה על הערתו הנז'. עכ"ז כתב בפשיטות להתיר במרקחת שנתבשלה קודם פסח בכלי חמץ ב"י, שמותר לאוכלה בפסח ושאין מורה הוראה רשאי להחמיר בזה ע"ש. ושם למטה בביאור הביא דברי וכתב שלא ראיתי דברי המתירין שהביא מר אביו שליט"א, ועשה עצמו מעלומי עין מתשובתי ששלחתי לו על הערתו. אחר שראיתי את הכל והרביתי להוכיח שדעת הב"י ברורה, שמעולם לא התיר בבן יומו, ולא התיר אלא מטעם סתם כלי אב"י. וא"כ כיצד פסק להקל כנגד מר"ן ומור"ם ז"ל שדבריהם מפורשים לאסור בב"י, וקי"ל כוותייהו אפי' נגד אלף פוסקים.

ועוד זאת יתירה שבתוך הסעיף הנז', ציין במקור לדברי הרה"ג מר אביו שליט"א, משורשים ניסן תשמ"ז. והוא תימה, שהרואה יראה שם שלא התיר אלא מטעם סתם כלי אב"י. וכמו שכתבתי למעלה במילואים, ומשם הבאתי ראיה שמר אביו שליט"א נר' שחזר בו. וכדבריו בחזון עובדיה הגדה דס"ב דאיירי בצירוף ב' הטעמים, אב"י ונ"ט בר נ"ט ע"ש. והם דברים המוצדקים. וכבר הבאתי למעלה פוס' המסייעים והם חיי אדם כלל קכ"א סכ"ו, וכף החיים תמ"ז אות קל"ח, והמלאך רפאל בירדוגו ז"ל, וערך השלחן תמ"ז סכ"ה, ע"ש. וא"כ איך נקל בדיני פסח החמורים, נגד כל הנ"ל, והוא באמת תימה. וכבר אמרתי דאנשים מחמירין גם באב"י משום חומרא דחמץ. ועי' להרב לב מבי"ן בירדוגו חיו"ד סי' צ"ו וז"ל. אף על גב דסתם כלים (אינס) [אינם] ב"י, גבי איסור חמץ אין לו' כן משום חומרא דחמץ, הרב בד"ן סי"ח ע"ש, ובב"י סי' תמ"ז ע"ש. ודי בזה הערה לש"ש. הצעיר ע"ה שלום משאש ס"ט".

 

[מתוק מדבש]

שו"ת שמ"ש ומגן חלק ב אורח חיים סימן טו:

"ומכל האמור תגדל התימה על הרב הנז' בספרו ילקוט יוסף מועדים דף שנ"ז סעיף כ"ח. שגם אחרי תשובתי האחרונה על הערתו הנז'. עכ"ז כתב בפשיטות להתיר במרקחת שנתבשלה קודם פסח בכלי חמץ ב"י, שמותר לאוכלה בפסח ושאין מורה הוראה רשאי להחמיר בזה ע"ש. ושם למטה בביאור הביא דברי וכתב שלא ראיתי דברי המתירין שהביא מר אביו שליט"א, ועשה עצמו מעלומי עין מתשובתי ששלחתי לו על הערתו. אחר שראיתי את הכל והרביתי להוכיח שדעת הב"י ברורה, שמעולם לא התיר בבן יומו, ולא התיר אלא מטעם סתם כלי אב"י. וא"כ כיצד פסק להקל כנגד מר"ן ומור"ם ז"ל שדבריהם מפורשים לאסור בב"י, וקי"ל כוותייהו אפי' נגד אלף פוסקים.

ועוד זאת יתירה שבתוך הסעיף הנז', ציין במקור לדברי הרה"ג מר אביו שליט"א, משורשים ניסן תשמ"ז. והוא תימה, שהרואה יראה שם שלא התיר אלא מטעם סתם כלי אב"י. וכמו שכתבתי למעלה במילואים, ומשם הבאתי ראיה שמר אביו שליט"א נר' שחזר בו. וכדבריו בחזון עובדיה הגדה דס"ב דאיירי בצירוף ב' הטעמים, אב"י ונ"ט בר נ"ט ע"ש. והם דברים המוצדקים. וכבר הבאתי למעלה פוס' המסייעים והם חיי אדם כלל קכ"א סכ"ו, וכף החיים תמ"ז אות קל"ח, והמלאך רפאל בירדוגו ז"ל, וערך השלחן תמ"ז סכ"ה, ע"ש. וא"כ איך נקל בדיני פסח החמורים, נגד כל הנ"ל, והוא באמת תימה. וכבר אמרתי דאנשים מחמירין גם באב"י משום חומרא דחמץ. ועי' להרב לב מבי"ן בירדוגו חיו"ד סי' צ"ו וז"ל. אף על גב דסתם כלים (אינס) [אינם] ב"י, גבי איסור חמץ אין לו' כן משום חומרא דחמץ, הרב בד"ן סי"ח ע"ש, ובב"י סי' תמ"ז ע"ש. ודי בזה הערה לש"ש. הצעיר ע"ה שלום משאש ס"ט".

וכבר הוציא מרן הגרי"ח סופר שליט"א מישיבת כף החיים ספר שלם להוכיח צדקת סברת הגר"ש משאש.
ע"ש בביקאות מבהילה ממש.
וכמעט אפשר לומר שכל המיקל בזה וכו' וכו'.
ה"י.

 

[כהן]

ילקוט יוסף שבת ג הערות ברירה במשקין אות לב
בספר אור לציון ח"ב (עמוד רמד) כתב לחלק בזה בין אם עלי התה נמצאים בתחתית הקומקום, דבזה מותר למזוג את התמצית מתוך הקומקום, שהרי אינו בורר כלום, וכמבואר בשלחן ערוך (סימן שיט סעיף יד), דאף אם יש פסולת בשולי הכלי יכול לערות בנחת כל עוד לא הגיע לטיפות האחרונות. אבל אם הם מעורבים במים יש בזה חשש בורר, ובפרט דהכא איירי בכלי דאפשר דלכולי עלמא יש לאסור. ע"ש.
ועיין בבית יוסף (סוף סימן שיט) ד"ה כתב הרא"ש בתשובה וכו', שכתב, ונ"ל דלא איצטריך להאי טעמא אלא בתולעים דלא הוי מישתתי כלל בלא סינון, משום דאיכא למיחש שמא יבלע אחד מהם דאסור, אבל אם היו קשין וקמחין דבלא סינון נמי מישתתי "על - ידי הדחק" בלאו האי טעמא נמי שרי, דלאו היינו בורר, כמו שנתבאר בסמוך. עכ"ל הב"י. ומשמע לכאורה דכל שבלא הסינון היה שותה על - ידי הדחק נמי שרי. ועיין עוד בלבוש (סימן שיט) הנ"ל שכתב, יין שהוא צלול ומים שהם צלולים, יכול לסנן במשמרת בשבת. ואפילו אם יש בהם קסמין או קשים אין זה בורר, "הואיל ויכולים לשתותם בלאו הכי" שאין בבורר משום מלאכה אלא בדבר שרוצה לתקן אותו לאכילה או לשתיה על - ידי ברירה זו, וכאן אין בו תיקון לשתות, דבלאו הכי יכולים לשתותם. והובאו בטל אורות (הנד"מ עמוד קנא - קנב). ולפי זה אין צריך לכך שעלי התה ירדו לתחתית וכו' עכ"ד.

אולם המעיין בב"י שם ובמ"ב בס"ק ל"ד ומ' יראה שמבואר להדיא, שאם 'רוב' בני אדם שותים כך בלי סינון מותר אפילו 'במשמרת', אולם אם רוב בני אדם קפדי שלא לשתותו בלא סינון מותר רק 'בסודרין' שזה שינוי ולא במשמרת עי"ש. והב"י הנ"ל מיירי 'בסודרין' ולא 'במשמרת'.
גם את הדין של קיסמין כתב המ"ב שראוי לשתות כך לרוב בני אדם כיון שיש קצת קסמין.

לפ"ז לק"מ על האור לציון, שהרי המסננת בקומקום זה כלי 'שמיוחד לברירה' כמו משמרת ולא כמו סודרין, ורוב בני אדם לא שותים עם העלים אלא מסננים, ואפילו 'שאפשר לשתות גם עם העלים' - מ"מ אינו דרך רוב בני אדם, ואסור בכלי המיוחד.